המסתורין של גולגותא
אחד מבנייני הגתאנום בדורנך שוויץ
התורה האנתרופוסופית והנצרות
בהרצאה ששמעתי פעם מפי ישעיהו בן אהרון שהיה ממנהיגי האנתרופוסופיה בארץ, עלה הטיעון כי הנצרות היא הדת הנפוצה ביותר בעולם, מעל שני מיליארד איש, ואם כל דבר פיזי נובע מהשפעה של העולמות האנרגטיים, הרי שחייבת להיות סיבה רוחנית מאחורי המספרים הללו. כמעט כל אדם שלישי מאמין בישוע, שהוא ללא ספק הדמות החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם, הרבה לפני בודהה ומוחמד, משה ולאו-צה, ומבחינה רוחנית יש לזה משמעות. כך או כך, הסיפור של ישוע הוא האגדה הפנטסטית ביותר הקיימת, ששובה מזה דורות רבים את דמיון המין האנושי – אדם שמת וקם לתחייה, סבל ככפרה על חטאינו, עשה ניסים ולימד תורת מוסר וחוכמה עמוקה.
אנשים שונים במהלך ההיסטוריה ניסו להבין את סוד כוחו וקסמו של ישוע, או כפי שנכון יותר לומר, המיתוס של ישוע. בקרב הנצרות היה קיים כבר מההתחלה ענף של מיסטיקה שנקרא גנוסטיקה, אשר הבדיל בין ישוע האיש לבין האנרגיה שהצטרפה אליו, שנקראה ה"כרייסט" (Christ) שהיא המקבילה לדמות של "אדם קדמון לכל קדומים" של הקבלה, או האדם השלם "אינסאן אל-כאמל" לפי האסלאם – אנרגיה שבזכותה כל העולם מתקיים.
הפרשנות של שטיינר לסיפור הנוצרי היא אלגורית ומקורבת לחוגים מיסטיים כגון מסדר צלב הוורד, הבונים החופשיים, או האחווה הלבנה של דונוב בבולגריה. לפי ספרו של שטיינר בספר Christianity as Mystical Fact הרי שאחד האירועים המכוננים בסיפורי הברית החדשה הוא התחייה של לזרוס. כזכור, ישוע מחזיר את לזרוס מהמתים לאחר שלושה ימים. זה מזכיר את סיפורי החניכה של בתי ספר למסתורין עתיקים, בהם אדם מת וקם לתחייה (כמו באלוסיס), ואם כך, הרי שאין טעם להחזרתו לחיים של לזרוס, כי הוא נשאר אותו האדם. אלא שלפי שטיינר, לזרוס היה הראשון שעבר חניכה בדרך הרוחנית החדשה שבה אימפולס הכרייסט נשתל בתוכו והוא הפך להיות יוחנן, התלמיד האהוב, הקרוב לישוע, עליו הוא אומר לאימו בעודו על הצלב: "הנה בנך".
ישוע הפך את דרך החניכה זמינה לכול, כשהוא עצמו שסתום הביטחון, נותן הדחף, דרך המסתורין של גולגותא. הראשון שעבר את הדרך הוא לזרוס – יוחנן. הדרך החדשה של חניכה היא דמיון, השראה ואינטואיציה והיא מקבילה לכוכבים יופיטר, ונוס וכוכב העתיד וולקן. את ההשראה אפשר להשיג רק דרך תחושה ורגש, העוזר להתגבר על הפחד שבגישה אל המפתן.
יוחנן מעלה על הכתב את עיקרי התורה החדשה בספרים שהוא כותב: ספר יוחנן, איגרות יוחנן, ובעיקר האפוקליפסה של יוחנן – חזון יוחנן, שהוא הספר החתום ביותר, המכיל בתוכו את תורת הסוד דרך עולמות הדמיון. בחזון יוחנן מדובר על אדם שהוא כמו בן אלוהים, מוקף שבע מנורות ומחזיק בידיו שבעה כוכבים. הידע של האנתרופוסופיה הוא המנורות הללו, שמובילות לחניכה. דמות האדם פותחת את המגילות, אך לא מספיק לפתוח אותן – יוחנן צריך לאכול את המגילה. היא גורמת לו כאבי בטן; יש הרבה שנחשפים לידע, אך רק מעטים לוקחים אותו פנימה, וזה מעביר אותנו דרך ייסורי הטיהור של כור המצרף, שבהם אנחנו נפרדים מהאגו.
ישנו תהליך של אינדיבידואציה בזמן הנוכחי, שבו אדם נפרד מאלוהים ומכל מה שמתחזק אותו כדי להתפתח בתוכו. בזמן ההליכה במדבר, מתפתחים חוזק פנימי ויכולת בחירה חופשית; ואז כשהוא מגיע לרוחניות החדשה, הוא בוחר בה מרצון ובזכות, ומתחבר כיחיד ומיוחד, בשונה מכל האחרים. זה הסוד של הזמן שלנו, הסיבה לנפילה לעולם החומר והחוזק של אהרימן, המאזן את ההשפעה הלוציפרית (דתית) הלא מאוזנת של זמנים קודמים.
אימפולס הכרייסט מבודד את היחיד ובה-בעת משלב אותו עם יחידים אחרים שמהווים את האנושות, מעין פלזמה לא נראית המחברת בין אמיתות שונות והיא אמת אחת. הנצרות המיסטית פתוחה לכול ואינה נחלת מיעוט קטן, שחבריו קשורים ביניהם בנפש קולקטיבית, כפי שהיה במסתורין של ימי קדם. ישוע הוא האהבה הראשונה, כפי שמופיע במכתב של פאולוס לכנסיית אפסוס, הראשונה מבין שבע הכנסיות. זה לא מה אדם חושב, אלא איך הוא חושב.
הבעיה עם הנצרות היא שעיוותו אותה עם השנים. עד המאה השלישית היה סיכוי להפיכת הנצרות למיסטית, לחיבור בין מסורת המסתורין העתיקה לבין המסתורין החדש של ישוע. סיכוי זה התבטא בנצרות הגנוסטית, וגם בדמותם של הוגי דעות גדולים פגאניים כגון פלוטינוס, אולם הוא נכשל בסופו של דבר בגלל התערבות כוחות החומר בדמות האופי הרומאי והחומרנות. המהות הרומאית הייתה בעניין של יצירת חברה אנושית ללא התייחסות לרוח, והצדוקים העבריים היו חלק ממנה. זאת הסיבה שהם רדפו את ישוע, אלא שגם לאחר מכן, כשהרומאים הפכו נוצרים, המהות הזו נשארה, מתבטאת בדמותו של אוגוסטינוס (אב הכנסייה הקתולי החשוב ביותר שפעל בסוף המאה ה-4 תחילת ה-5). הוא העדיף ציות על חירות, דבקות בארגון הכנסייה על פני דבקות בישוע, קידום הנצרות המוסדית והרשמית על פני המיסטית.
לפי שטיינר, אוגוסטינוס הוא גלגול של יהודה איש קריות. יהודה בגד בישוע כשם שאוגוסטינוס בגד בנצרות המיסטית, אך הייתה זו בגידה הכרחית כדי שמסורת המסתורין העתיקה תוכל למות. כשם שישוע היה צריך למות כדי לבצע את "מסתורין גולגולתא" ויהודה מילא את התפקיד החשוב (גם אם כפוי הטובה) בתהליך זה, כך העולם היה צריך לעבור את שלב החומרנות והניתוק מהרוחניות. זאת כדי שתוכל לצמוח בעתיד חירות חדשה, רוחניות חדשה וידע אדם חדש.
בעקבות הרדיפות של הנצרות הקשר לאימפולס הכרייסט ולרוחניות החדשה נשמר במסדר אזוטרים סודיים כגון הרוזיקרוצים באירופה במאה ה-16, ולפני כן אגדות הגביע הקדוש והטמפלרים (ראו פרקים קודמים), ורק עם הופעת האנתרופוסופיה הידע הקשור לכרייסט וההיסטוריה האמיתית של ישוע זמינים לכל.

מסורת החניכה החדשה והגנוסיס
במסורת החניכה של ימי קדם, אנשים עזבו את גופם הפיזי ואת קיומם הארצי ועלו לעולם הרוחות. שם הם נפגשו עם רוח גדולה שכונתה בפיהם "רוח השמש" – המבוע של הכול – וקיבלו ממנה השראה רוחנית. לפי תפיסתם, היה זה הלוגוס. אלא שעם השנים, היכולת לעלות ולהתקשר עם אותה רוח גדולה הלכה ופחתה, ולכן היא התגשמה בדמותו של ישוע; כך יכלו בני האדם לתקשר איתה דרך הקיום הארצי שלה. זהו המסתורין של גולגולתא.
מעתה והלאה, זו הייתה הדרך של בני האדם להתקשר לעולמות הרוחניים. מקדש שלמה ייצג את גוף האדם, ולימים הוא התגשם בגופו של ישוע (כפי שמופיע בברית החדשה, הבשורה על פי יוחנן ב', 19: "הרסו את ההיכל הזה ובשלושה ימים אקימנו", כשהוא מתכוון להיכל גופו). במילים אחרות, המסתורין של גולגולתא הוא האפשרות להתקשר לרוחני דווקא בזמן נטישת האלוהים והתגברות המטריאליזם, וזאת דרך עולם הדימויים. הרוח נכנסת לתוך הנפש כתוצאה מתהליך של חניכה שכל הישויות הארציות יכולות לעבור. המאבק הוא פנימי – בין אור הרוח וחשכת הנפש.
שטיינר היה אמון על הספרות הגנוסטית שהתפתחה במאות ה-1 עד ה-3 לספירה. זהו גוף של ספרות נוצרית-מיסטית המשלב תפיסות ניאופלטוניות והרמטיות, ומציע אפשרות של ידיעה בלתי אמצעית של האל – הגנוסיס. המרכז הרוחני של העולם באותה תקופה היה אלכסנדריה, שהייתה מוקד של גניוס דתי ושינוי במחשבה האנושית. שטיינר מביא כדוגמה את ולנטינוס (Valentinus) המדבר על ה"שקט" וה"תהום" שלפני הבריאה, ועל תהליך המיזוג בין בּיתוֹס (תהום) לסיגֶה (שתיקה) המביא להולדת האמת והאדם – האנתרופוס .
הגנוסטים הכירו חוויית נוכחות של שקט פנימי. "בראשית הייתה המילה", אך היא יכלה להישמע רק על רקע השתיקה. ולנטינוס התנה את ההצטרפות למעגל תלמידיו בחמש שנות שתיקה. אלא שמהשתיקה יצאה לא רק המילה, אלא גם האנתרופוס (האדם) והאלתיאה (האמת). לפי שטיינר, האנתרופוס הוא "דת האלים" הנושאים עיניהם לאדם הקוסמי – אדם קדמון שמימי. האמת היא היכולת האנושית לזהות חוכמה; האנושות היא איבר אלוהי המיועד לאמת. האלוהות צריכה להיות מוכרת על ידי האדם, והאדם על ידי האלוהות. ישוע אומר: "אני הדרך, האמת והחיים" (או האור). העין האנושית אמורה להיות כלי לאור פנימי – היא מכניסה אור פנימה, אך גם מוציאה קרן אור החוצה.
ישנה בנו תחושה אינטואיטיבית של אמת שהגנוסטים קראו לה פיסטיס (Pistis) – אמונה. אין הכוונה לאמונה עיוורת, אלא להכרה באמת כצעד ראשון להבנתה. האנתרופוס הוא האיון (Aeon) הראשון שנאצל מהאב ומהשתיקה, בעוד שסופיה (חוכמה) היא האיון האחרון. סופיה מתגעגעת לאור ולכן רוצה לוותר על חלק מעצמה – שהוא התשוקה להפוך לישות עצמאית.
אמנם עסקנו במונחים גנוסטיים, אך השילוב בין "אנתרופוס" ו"סופיה" יוצר את האנתרופוסופיה – ידיעת האדם את עצמו. מהצד השני, השילוב בין חוכמה (סופיה) ואמונה (פיסטיס) הוא שמו של אחד הספרים הגנוסטיים החשובים והרוחניים ביותר – פיסטיס סופיה (Pistis Sophia).
שטיינר מזכיר תפילה הנמצאת בספר "פיסטיס סופיה" כנוסח שישוע בעצמו אמר לתלמידיו לאחר המסתורין של גולגותא. נראה כי ספר זה נתן השראה לשטיינר לפתח את התפיסה של שתי דמויות ישוע שהתמזגו לאחת (כפי שמופיע בספרו "הבשורה החמישית"). התפילה אומרת כך:
"אני רוצה להלל אותך, הו אור, מפני שאני רוצה לבוא אליך. אני רוצה להלל אותך, הו אור, מפני שאתה המושיע שלי. אל תשאיר אותי בתוהו. הצל אותי, הו אור שבמרומים, מפני שאתה הוא זה שהיללתי. אתה שלחת לי את אורך דרכך והושעת אותי. הובלת אותי למקומו הגבוה של התוהו. לוואי שדמות הרשע שרדפה אותי תשקע במקום הנמוך של התוהו, ואל תיתן להם לבוא למקום הגבוה כך שיראו אותי; ולוואי שחשיכה גדולה תכסה אותם וחשיכה על זה, ואל תיתן להם לראות אותי באור של חוזקך ששלחת אליי להציל אותי, כך שהם לא יוכלו להשתלט עליי שוב… מפני שאני האמנתי באור, לא אפחד. והאור הוא המושיע שלי, ואני לא אפחד".
ניתן לראות מציטוט זה, ומההתייחסויות שהוזכרו קודם לכן, כי שטיינר הכיר לעומק את הספרות הגנוסטית והסתמך עליה. לפי דבריו, החל מהמאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-3 לספירה זרח "כוכב" – אותו אחד שנראה בשמי בית לחם – והמחשבה האנושית הגיעה לעומקים וגבהים חדשים. הכוכב השפיע לא רק על הוגי דעות נוצריים אלא גם על אחרים; פילון האלכסנדרוני (הוגה דעות יהודי מהמאה ה-1 לספירה) הוא דוגמה טובה לכך. לפי שטיינר, פילון היה מורה מואר שהכיר בכוח האמת הפנימית והלוגוס, והוא התגלגל במאה ה-17 בדמותו של שפינוזה ובמאה ה-18 בפילוסוף פיכטה (Fichte) שהשפיע על שטיינר רבות.

ירושלים והאנתרופוסופיה
בירושלים התרחש האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה הפיזית והרוחנית של העולם לפי האנתרופוסופיה, הלא הוא המסתורין של הגולגותא, ולכן נשאלת השאלה האם יש חשיבות לירושלים הפיזית, מעבר לחזון ירושלים הרוחנית? שטיינר עצמו לא ביקר בירושלים, אבל כמה מהתלמידים הקרובים ביותר אליו הגיעו לעיר, אולי כחלק ממסע עלייה לרגל רוחני שמטרתו להתחבר למסתורין של גולגותא. ביניהם אמיל בוק Emil Bock (1895–1957), ראש הקהילה הנוצרית החדשה ששטיינר עזר לייסד, ואיטה ווגמן Ita Wegman (1876–1943), מי שהחלה את הרפואה האנתרופוסופית.
איטה ווגמן ואמיל בוק הגיעו לביקור, אבל היו גם כאלו שבאו לגור בירושלים בתקופת המנדט. אחת הדמויות החשובות הקשורות לאנתרופוסופיה ולעיר הוא הוגו ברגמן, מראשי האוניברסיטה העברית. בנוסף אליו צריך לציין את הזוג ריכטר שהיו חלק מהצוות שעבד על הגתאנום בדורנך שווייץ, והיו גם אחרים. כיום יש בירושלים בית ספר אנתרופוסופי (בית ספר אדם), גני ילדים וקהילה תוססת. בנוסף לכך בית הספר האנתרופוסופי זומר ברמת גן מקיים מסורת של עלייה לרגל לירושלים לתלמידי כיתות ז' כל שנה.
הוגו ברגמן
אחד מהאנתרופוסופים החשובים שחיו ופעלו בירושלים הוא הפילוסופף הוגו ברגמן, הוא לא היה חלק רשמי מהתנועה, אבל תומך שלה וידיד אישי של שטיינר. כחייל במלחמת העולם הראשונה, נעזר ברגמן בתורתו של שטיינר על קרמה, גלגול נשמות וההבחנה בין רוח לחומר כדי להתמודד עם המציאות הקשה בחזית. שטיינר אף סייע בהעברתו מהחזית לעורף, וייתכן כי בכך הציל את חייו. אשתו הראשונה של ברגמן הייתה אלזה פנטה; אמהּ (חמותו), ד"ר ברטה פנטה, הייתה חברה קרובה של שטיינר ופעילה בחוגים תיאוסופיים ואנתרופוסופיים. למרות ויכוח נוקב שהיה לברגמן עם שטיינר בנושא הציונות (שבה תמך ברגמן ואותה שלל שטיינר), השניים נותרו ביחסים טובים. בהקדמה שכתב לתרגום העברי של "כיצד קונים דעת העולמות העליונים", הביע ברגמן הערכה עמוקה לאיש שהשפיע רבות על חייו ופתח בפניו אופקים חדשים.
לפי ברגמן, שטיינר טוען כי מה שידוע לנו הוא רק חלק קטן מהוויה גדולה ומקיפה יותר, ושלא נוכל להבין את עצמנו כל עוד אנו מסתפקים במבט חלקי. מה שאנו תופסים בחושים הוא רק קמצוץ מההוויה הקוסמית שבה אנו חיים; חיי האדם בין הלידה למוות הם רק שלב בהתפתחות שהחלה לפני הלידה ותימשך לאחר המוות. יש לראות בתודעת הערות הנוכחית של האדם רק חלק מתודעה מקיפה הרבה יותר.
ברגמן מספר שכששטיינר החל לפרסם את תורת הנסתר, התקוממו חלק מחבריו – ובהם פרדריק אקשטיין מווינה (חברו של פרויד שהיה קשור לחוגי התיאוסופיה) וטענו כי הידע המיסטי לא נועד לציבור הרחב. אולם שטיינר סבר כי אנו חיים בזמנים חדשים המחייבים פומביות של הידע הנסתר, ולכן פרסם את ספרו "מדע הנסתר". בעיני ברגמן, היה שטיינר "אחד המורים הגדולים של האנושות".
לפי הוגו ברגמן, שטיינר מסביר ומכוון לשלב הבא בהתפתחות האנושית. העידן המודרני הפך את האדם למטריאליסטי, צמצם את אופקו התודעתי כדי שיתפתח מושג "האני הער" של האדם, אבל כעת כשההתפתחות הזו מגיעה לשיא, חייבים להרחיב שוב את התודעה לקראת הכרת עולמות עליונים. האדם היה חייב להתנתק מהתת-מודע הקולקטיבי של הטבע, האינטואיציה והאינסטינקט כדי לפתח זהות נפרדת, ואיתה הוא יחזור לתת-מודע קולקטיבי גבוה יותר.
הזוג ריכטר
טדיאוש ריכטר (Tadeusz Rychter, 1873–1943) היה צייר פולני שביקר בברלין, ושם נפגש עם אנה מאי-ריכטר (Anna May-Rychter, 1866–1955) שלמדה אצל פרופסור ניקולאוס גיזיס (Nikolaos Gyzis, 1842–1901) והם נהיו לזוג. המפגש בין שניהם היה קשור לקשר של טדיאוש עם רודולף שטיינר; באחת מהרצאותיו הזכיר שטיינר ציור של גיזיס בשם "החתן השמיימי", העוסק בשיבתו של ישוע – ציור שמזכיר במידה רבה את האמנות בגתאנום שבדורנך, שוויץ. טדיאוש ביקש באותה תקופה לשכור חדר בברלין והגיע לחדרה המתפנה של אנה מאי, והנה להפתעתו מצא את הציור המקורי תלוי על הקיר. המפגש הסינכרוני הזה הוביל לאהבה וזוגיות רבת שנים.
שטיינר שהתעניין ברוחני שבאמנות, בא לראות את הציור, וסיפר לאנה מאי הנפעמת על האנתרופוסופיה ועל הקשר שבין גוף, נפש ורוח. לאחר מכן הוא נעזר בזוג האמנים כדי לתכנן ולבצע את האמנות של הגתאנום הראשון, שתכליתה הייתה להתחבר לאידיאות רוחניות ולהעבירן. מעניין לציין בהקשר זה שבין תלמידיו של גיזיס היה גם וסילי קנדינסקי (Wassily Kandinsky, 1866–1944) שהיה מקורב לחוגי התיאוסופיה ולימים כתב את הספר החשוב "על הרוחני שבאמנות".
טדיאוש הכין סקיצות לחלונות הזכוכית של הגתאנום הראשון (זה שנשרף), שהיה עבודת אמנות טוטלית, ואנה מאי ציירה את התפאורה להצגות "דרמות המסתורין" של שטיינר. אך בשנת 1920 הם נאלצו לעזוב את הגתאנום, ובשנת 1924 החליטו לעבור לירושלים לאחר שטדיאוש קיבל משרה כצייר אקוורלים של המקומות הקדושים. זאת הייתה מעין הגליה שלהם משטיינר, אך הם קיבלו אותה באהבה ושמרו על הסנטימנט ועל הקשר עם התנועה.
לאחר שהגיעו לירושלים, הם ציירו דמויות מהעיר. טדיאוש התפרסם בציורי הפורטרט שלו (למשל של שאול טשרניחובסקי), וכן בציורים של נופי העיר והאור המיוחד שלה. הטכניקה של צבעי המים גרמה לציורים להיראות אצילים ומלאי אור פיזי ורוחני. טדיאוש השתתף בשיפוץ ובציור כנסיות, ובהן כנסיית המולד בבית לחם. בשנת 1938 יצא טדיאוש לציור כנסייה בפולין – למסע שממנו לא חזר.
אנה מאי ריכטר חיה בירושלים יותר מ-30 שנה (1923–1955), חלקן במזרח ירושלים. בשנים שבהם טדיאוש היה איתה הם קיבצו סביבם קבוצה ראשונה ללימוד אנתרופוסופיה בארץ, היו בקשר עם הוגו ברגמן והיו שכנים לבוריס שץ. במשך השנים הללו וגם לאחר מכן היא הייתה בחליפת מכתבים עם מרי שטיינר.
כדאי לציין כי בזמן שאנה הייתה בברלין, לאחר שעזבו את הגתאנום, היא עבדה על יצירה שאמורה הייתה להיות מוצגת בגתאנום – טריפטיכון בשם "הגביע הקדוש". העבודה נמשכה בזמן שהיו בארץ, ואולי היא מצאה את הגביע בסופו של דבר. מי ידע?

