וויליאם הנרי ברטלט והנשגב
ויליאם הנרי ברטלט (William Henry Bartlett 1809–1854) נחשב לצייר הנוף הבולט ביותר של אירועים מקראיים באנגליה במאה ה־19. הוא צייר גם נופים של ארצות אחרות, ובמיוחד נודע בציורים של ארצות הברית וקנדה[1]. המטרה שלו בציור הייתה להראות את הנשגב, להפעיל את הדמיון של המתבונן, ולגרום אצלו לתובנות והִפעלות נומינוזית.
באופן כללי יש דיאלוג בין אדם למקום, ומקומות מסוימים מסוגלים לעורר בנו את הרגש הדתי הגבוה, את הנשגב, וזה מה שקורה לברטלט כשהוא מצייר נוף — ואת זה הוא מבטא בציור. הוא לא יכול לצייר את הנשגב בלי להתחבר אל הנשגב בעצמו, כפי שהוא מתאר בתיאורים המלווים את הציורים, ודרך התבוננות בתמונות אפשר להתחבר למה שהוא היה מחובר אליו. וגם כיום, המטרה של ביקור בירושלים יכולה להיות התחברות אל הנשגב דרך מרכיבים פיזיים הנמצאים בעיר בכללותה ובמקומות ספציפיים בה, כפי שמראה לנו ברטלט.
האסכולה שברטלט היה שייך אליה דגלה בהצגת הסמליות שבטבע — בהאדרתו ובהשגבתו. ולשם כך ברטלט מוצא ארכיטיפים בנוף, תוואים בולטים, וכמו בקריקטורה — מעצים אותם בכדי להעביר את המציאות הנסתרת הקיימת בתפיסתו את המקום הקדוש. הדמיון מסוגל למלא ולהשלים את העולם ולהביא לתוכו את הנפלא והנשגב, כי זה קיים בתוכנו. מטרת הציור להוביל את הנשגב — הוא מעורר תשומת לב וסוג של הנאה אסתטית שיכולה להביא בעקבותיה חוויה דתית נומינוזית.
האסכולה שאליה ברטלט השתייך (ציור נוף טופוגרפי picturesque המוביל את הנשגב) אימצה דגם קבוע של ציור נוף: בחזית דמויות או מונומנטים הרוסים מוקפים בעצים או עצמים אחרים, באמצע התמונה האלמנט המרכזי שלה (לדוגמה ירושלים), וברקע אופק מעורפל, עננים, מפגש שמיים וארץ, וכן הלאה. זו הייתה מסגרת קבועה של ציור נוף אידיאלי המדגיש את קיום הנשגב (האלוהות) בעולם. מוטיבים נפוצים בציורים אלו היו הרים גבוהים, מצוקים, נקיקים עמוקים, נהר, שממות, וכל דבר יוצא דופן אחר המדגיש את הנוף וקשור להיסטוריה, ובמיוחד חורבות על רקע נופי.
ברטלט נשען על התפיסה הרומנטית, שמעודדת רגש ומלודרמטיות. החורבות של ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט התאימו לגישה זו — חורבות היו עדיפות על מבנים שלמים מכיוון שהן מאפשרות את הפעלת הדמיון, קוראות להפעלת הדמיון, ואז מושגת חוויה אסתטית — ועם הוספת הנשגב גם קדושתית.
ברטלט הגיע לארץ ישראל כדי לשפר את ציורי התנ"ך שלו ולקבל השראה דרך המפגש הפיזי עם המקומות שבהם אירועי התנ"ך והברית החדשה קרו. הוא הגיע לכאן פעמיים — ב־1842 וב־1853 — ופרסם מספר ספרים עם מאות רישומים של נופי הארץ. הביקור שלו בישראל מביא את הציורים שלו לרמה חדשה בתחושה של הנשגב שהם מעבירים, ובמיוחד הציורים של ירושלים.
הנשגב
זה היה אידיאל אסתטי־רוחני בתוך הזרם הרומנטי של הציור והכתיבה. התרגום של המילה בהקשר זה הוא The Sublime, אבל אפשר לתרגם אותה גם ל־Eminent, ואז הרעיון מקבל ממד נוסף. המאפיין של הנשגב, כפי שמופיע גם בציוריו של ברטלט, הוא הקטנות של האדם אל מול כוח גדול ממנו – אותו מאפיין של החוויה המיסטית כפי שמתאר ויליאם ג'יימס בספרו "החוויה הדתית לסוגיה". האדם קטן מול הטבע או האנדרטה, אבל זה לא מפחית אותו (כפי שמסבירים אלו שלא מתעמקים בדבר), אלא להפך – מעורר בו משהו עמוק, גדול ועצום מאוד, אותה תחושה דתית של יראה, פליאה וה"אחר לגמרי", כפי שמתאר רודולף אוטו בספרו "על הקדושה".
בסוף המאה ה־18 כתב הפילוסוף והמדינאי האירי־בריטי אדמונד ברק ספר בשם "חקירה פילוסופית אל תוך מקורותיהם של רעיונותינו אודות הנשגב והיפה", שהפך לאחד מספרי היסוד בהתפתחות התנועה הרומנטית של המאה ה־19. כמו מירצ’ה אליאדה כ־200 שנה אחריו, גם ברק טוען כי האדם הוא יצור דתי במהותו (Homo Religiosus), וכי הדת והאמונה הם צרכים טבעיים לאדם, וכמו פייר דה שארדן הוא מאמין בקיומה של יד נעלמה בהיסטוריה. לפי ברק, המהות של הנשגב היא בניצחון האור על החושך (ניתן לראות זאת בציור "ירושלים מהר העצה הרעה" של ברטלט). בניגוד ליפה, שמרגיע את מערכת העצבים, הרי שהנשגב מביא למתח הנובע מהניגוד שבין האדם לכוח העצום ממנו – ניגוד המתבטא גם באופן פיזי בממדים יוצאי דופן.
הציירים החשובים שנקשרים לאידיאל אסתטי־רוחני זה הם ויליאם טרנר (1775–1851), ג'ון מרטין (1789–1854), וויליאם בלייק (1757–1827). בלייק היה מיסטיקן ונביא, גנוסטיקן, שהציורים שלו על אלוהים, אדם וחווה, סולם יעקב, ניוטון כמתמטיקאי אלוהי ועוד, הפכו לחלק מהפנתאון של הציור העולמי. הוא צייר נושאים תנ"כיים ואת ירושלים השמיימית (אלביון – האדם הקוסמי), וכתב את השיר הפופולרי "ירושלים" שבאנגליה. גם ג'ון מרטין צייר נושאים תנ"כיים, כגון החרבת סדום. טרנר העז ופרסם ציורים של מקומות בארץ ישראל למרות שלא ביקר בה, לפי רישומים של אנשים כגון ברטלט. הציורים של ציירים מפורסמים אלו הביאו אנשים רבים באנגליה הוויקטוריאנית לרצות ולגלות מחדש את ארץ ישראל הפיזית, כחלק מהמסע שלהם לגילוי ירושלים השמיימית בתוכם. רצון זה השתלב עם הנטיות האימפריאליות הבריטיות וחזון גילוי הארצות של החברה הגאוגרפית המלכותית.
ברטלט הוציא מתחת ידיו אלפי ציורים של מקומות שונים בעולם, ואין ספק שחלק גדול מזה היה קשור לחובותיו כצייר מתעד ולרצון של מי שמימן אותו להביא את נופי הארצות שאותן צייר. כלומר, חלק גדול מזה היה "עבודה", ויחד עם זאת, במיוחד בציוריו על ירושלים, ניתן לראות את הפרשנות האישית־דתית שלו ואת החוויה המיסטית שהוא עובר, המביאה אותו לבחור במוטיבים כאלו או אחרים בציור. לדוגמה, בציור "ירושלים מהר העצה הרעה" (1842) ניתן לראות את האור שמאיר את העיר העתיקה מתרומם מעל החושך של הגאיות שמסביב (מיסטיקה של חושך ואור). בציור "קבר מרים" (1842) הפתח נמצא במרכז וכמו מזמין אותנו פנימה; כך גם בציור "מקום הבכי של היהודים" – הכותל המערבי (1842) – האבנים המוארות באמצע הציור והדמות הקטנה המתפללת מולם מזמינים אותנו לממד אחר. בציור "בגן גת שמנא" (1838) האור הזורח מהשמיים בצד הימני של התמונה נותן את הפתרון לתחושת המועקה העולה מהעצים בסגנון ואן גוך שבעמק, ומהחומה הקשה והסגורה שנראית ברקע.
למרות שהוא מתאר את רגשותיו לגבי המקומות, הרי שברטלט לא הסביר באופן מיסטי את ציוריו, וניתן רק לשער למה התכוון מתוך הציור עצמו. מעניין לציין שגם ברלוצי, בפסיפס שלו בגת שמנא, משתמש באותו מוטיב של עצים בסגנון ואן גוך. אם נשווה ציור של אותם מקומות על ידי ברטלט וציירים אחרים כמו רוברטס, נבין את מהות הנשגב שבציור, ובמיוחד בהקשר של ירושלים.
וויליאם האנט והנרי מונק
בדרך הרוחנית יש מושג של חבר נפש, אדם שהמפגש איתו מאפשר לגלות תחומים חדשים באדם שאי אפשר להגיע אליהם לבד. בנוסף לכך, יש מפגשים מסוימים בין אנשים שכמו נועדו לקרות והם מביאים איתם משהו חדש לעולם. זה יכול להיות בין בני זוג, ולכן נאמר שמאחורי כל איש גדול יש אישה גדולה, וזה יכול להיות בין אנשים שונים ולא דווקא בהקשר רומנטי, אלא במובן של אהבת נפש.
אחד המפגשים המיוחדים הללו שהגורל זימן הוא המפגש בין הצייר ויליאם האנט (William Holman Hunt, 1827–1910) ואיש החזון הנביא הנרי מונק (Henry Wentworth Monk, 1827–1896). האנט נולד ב־2.4.1827 ומונק רק ארבעה ימים אחריו — ב־6.4.1827. שניהם עזבו את כל העולם המוכר להם בגלל קריאה פנימית בגיל 27 והגיעו לארץ ישראל ב־1854. ושם הם נפגשו בציווי אלוהי (כך לפי תפיסתם) בחוות ארטאס. השניים נהיו חברי נפש והיה ביניהם קשר מיסטי שבעקבותיו הציור של האנט הצליח לגעת ברמה חדשה.
הנרי מונק היה צעיר קנדי בעל חזיונות משיחיים שגר בחווה היכן שכיום אוטווה בקנדה. החזיונות שלו התבססו על פענוח פרשנות מקורית של חזון יוחנן בברית החדשה. המסקנה שלו מקריאת החזון הייתה שיש לעודד את חזרת היהודים לארצם ובנוסף לכך להקים בירושלים מרכז בינלאומי לפתרון סכסוכים ודיאלוג בין־תרבותי ובין־דתי.
לאחר גילוי הסוד החליט מונק לעשות מעשה, הוא נדר נדר של צניעות ויצא לירושלים כשהוא מגיע ב־1854 חסר כל. כאן הוא אומץ על ידי הקונסול ג'יימס פין והאמריקאי וורדר קרסון. הוא עובר לחוות ארטאס של המומר ג'ון משולם, מעוז מילנריסטי שבין השאר הוקם על ידי המטיפה Clorinda S. Minor שהגיעה מאמריקה. שם הוא פוגש את הצייר ויליאם האנט שרואה בו סוג של נביא. ביחד הם מעמיקים בפרשנות של חזון יוחנן, והאנט מבטא את ההבנות שלהם בציור שלו.
האנט היה ממייסדי האחווה הפרה־רפאלית, אחווה ששמה לה למטרה לחזור לאמנות ימי הביניים לפני רפאל ומיכלאנג'לו — אמנות שיש בה תמימות, רוחניות, שילוב של רומנטיקה וריאליות, הרבה צבעוניות וסמלים משולבים בפשטות, יופי ואמת. מקור ההשראה עבורם היה סיפורי התנ"ך והטבע — מעין שילוב של מיתולוגיה תנ"כית מוסרית והוד אלוהים שקיים בטבע[2].
מעצם התנגדותם לסגנון הנאו־קלאסי, למנייריזם שבא לידי ביטוי באידיאל יופי מזויף המבוסס על קומפוזיציות ופרופורציות מלאכותיות, ובשאיפתם אל האמת העירומה, אל הטבע וההיבט המוסרי — היו הפרה־רפאלים קרובים ברוחם לתנועת האמנות והאומנות שראתה ברנסנס ובמה שבא בעקבותיו סטייה מהייצוג האמיתי של האמנות שהגיעה לשיאה לפני הרנסנס בימי הביניים. ולכן הם נתמכו על ידי מבקר האמנות הנודע ולימים האידיאולוג של תנועת האמנות והאומנות, ג'ון רסקין.
האחווה הפרה־רפאלית נוסדה ב־1848 כשהאנט היה בן 19, חבורה של צעירים אוונגרדיים. האנט היה בעל נטייה דתית ורותק על ידי סיפורי התנ"ך והאפשרות לנסות לצייר אותם. אלא שהוא חשב שהמקום הכי טוב להתחבר למסתורין שלהם הוא בארץ ישראל. ב־1854, לאחר שהשלים את ציורו החשוב ביותר "אור העולם", שבו מוצג ישו מחזיק מנורה בידו — ציור שהפך לדימוי הנפוץ ביותר של ישוע באנגליה הוויקטוריאנית — קצר שבחים והפך אותו למפורסם, נענה האנט לקריאה פנימית שחש בתוכו, ובניגוד לכל היגיון עזב את הכול ויצא לירושלים (דבר שהגדיל את פרסומו וקצר דברי הלל מג'ון רסקין).
לאחר הגיעו לירושלים, ומתוך רצון להתקרב לחיי התנ"ך, הוא עבר לחוות ארטאס של משולם, ושם פגש את מונק. המפגש שינה את שניהם. האנט ומונק ניהלו שיחות ליליות ארוכות ויצאו יחד למסעות בארץ. דרך הדיאלוג ביניהם גילה האנט רבדים חדשים של אמונתו ופיתח סוג חדש של ציור דתי — סימבולי וריאליסטי, אך עם זאת כזה שיש בו משהו אחר שלא ניתן להגדיר אותו בשם, על גבול המפחיד והמוזר.
בציוריו החדשים מצליח האנט לשלב בין הנופים וההוד האלוהי של ארץ ישראל, הפן הנסתר והעצום של הארץ, והאירועים המיתיים התנ"כיים. יצירת המופת של סגנון ציור זה היא ה"שְׂעִיר לַעֲזָאזֵל" שלו — יצירה שלא נותנת מנוח.
לאחר שנתיים חזר האנט לאנגליה. מכיוון שהיה צייר מוצלח ובעל אמצעים, הוא יכול היה לתמוך בידידו הנרי מונק, שבו ראה מעין נביא קדמון. הוא הזמין אותו ללונדון ב־1857 כדי להוציא לאור את פירושו המקורי על ספר יוחנן, וצייר את דמותו בתור נביא קדמון. האנט הכיר למונק את ג'ון רסקין, מייסד תנועת האמנות והאומנות, שתומך בו ומממן את הוצאת ספריו ומסעותיו להשכנת שלום בעולם — מה שהוא תפס כמשימת חייו.
הפירוש של מונק ליוחנן ניבא הרס של העולם במלחמה אדירה בשנות ה־40 של המאה ה־20 — מה שאכן קרה — הנובע מחטאי האנושות. גם הנוצרים וגם היהודים לא עמדו במשימתם ההיסטורית. התיקון של הקלקול יהיה אליטה יהודית־נוצרית שתאמץ את דת האמת החדשה ותתיישב בארץ ישראל. הם יחיו חיים קרובים לטבע וכפריים בניגוד לחברה המתועשת המערבית, וכשתבוא המלחמה הם יהיו המקום היחיד שיינצל ושממנו תתחיל תרבות חדשה ונאורה יותר של המין האנושי.
למרות החברות האמיצה החיים הרחיקו בין שני החברים. ב־1863 חוזר מונק לירושלים לזמן קצר לביקור שכנראה לא היה מוצלח במיוחד, ובעקבות זאת הוא חוזר בדרך לא דרך, עם הרבה ניסים, לקנדה. אליעזר ויצטום כתב עליו בספר ירושלים של קדושה ושיגעון ,[3]אבל הוא לא כתב מה הייתה הפרשנות של מונק לחזון יוחנן — אותה פרשנות שהטריפה אותו כל ימי חייו.
שש שנים לאחר הפרידה מחברו נוסע האנט לבדו לירושלים ב־1869 ושוהה כאן שלוש שנים עד 1872, ושוב לשלוש שנים ב־1875–1878, כשבמהלכן הוא בונה לעצמו בית ברחוב הנביאים. בסוף חייו הוא תומך בתנועה הציונית שנתפסת אצלו כהגשמת נבואתו של חברו מונק.
הקרן לחקירת ארץ ישראל והתיאוסופיה
ברשת הסינכרונית הרבה פעמים אירועים לכיוון אחד מביאים לתנועה בכיוון אחר, קצת כמו באפקט הפרפר, וכך היה גם במקרה של הקמת הקרן לחקירת ארץ ישראל באנגליה.
הכול התחיל עם אדם בשם ג'יימס פרגרסון[4], שהיה אדריכל ואיש ציבור אנגלי ידוע. הוא טען (ובצדק) כי כיפת הסלע היא שיא האדריכלות המוסלמית, ומבטאת עקרונות קוסמיים ומייצרת רגש של קדושה באדם דרך משחקי האור והצל, הצורות הגיאומטריות, הפרופורציות, הצבעים והסמליות שבה. הכיפה היא ארכיטיפ של מסע רוחני, ביטוי של רוחניות התקופה והאסלאם, אבל גם משמרת רוחניות של דורות ותרבויות קודמות ובמיוחד הביזנטיות. הוא התייחס לטופוגרפיה המיוחדת של ירושלים ולקשר של כיפת הסלע אליה. וכך, ירושלים וכיפת הסלע הפכו דרכו לנקודת התייחסות גם באדריכלות החדשה הלונדונית.
אלא שפרגרסון גם טען שכיפת הסלע היא מקום הקבורה של ישוע ולא כנסיית הקבר, וזה עורר מהומה גדולה, וגרם לחברו ועמיתו ג'ורג' גרוב (George Grove) לייסד את הקרן לחקירת ארץ ישראל. כמובן שהיו עוד סיבות להקמת הקרן לחקירת ארץ ישראל, אבל זה היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת ג'ורג' גרוב, וכך ב־1865 התקיים מפגש ראשון בחדר "ירושלים" בכנסיית ווסטמינסטר של אנשים שרצו להקים אגודה שמטרתה חקירת ארץ ישראל מבחינה גיאוגרפית, היסטורית, ארכיאולוגית, אתנוגרפית ועוד, בדומה קצת לחברה הגיאוגרפית המלכותית.
מי שתמך בקרן היה הלורד שאפטסברי, החברה הגיאוגרפית, הכנסייה האנגליקנית וגם באופן רשמי ראש הכנסייה — המלכה ויקטוריה. חלק מהכסף למשלחות היה תרומה של האישה העשירה בבריטניה, הבנקאית והפילנתרופית אנג'לה בורדט־קוטס (Angela Burdett-Coutts).
המשלחת הראשונה הייתה בראשות וילסון ב־1865 למקורות הירדן (וילסון הוביל משלחת לירושלים קודם לכן ב־1864). ב־1868 יצאה משלחת בראשות צ'ארלס וורן לירושלים שהייתה לה הצלחה גדולה. וב־1868 משלחת שלישית בהנהגת וילסון להר סיני. במשלחת זו השתתף אדוארד הנרי פלמר. ב־1882 יצא פלמר למשלחת נוספת לסיני, אך נרצח על ידי בדואים. וורן היה זה שנשלח להתחקות על עקבותיו ולהחזיר את גופתו[5].
עוד חוקר מעניין ורוחני הקשור לקרן הוא צ'ארלס פרדריק טירוויט־דרייק, שהיה המזכיר הראשון של הבונים החופשיים בארץ וייסד את הלשכה המלכותית של שלמה במערת צדקיהו ב־1873.
המייסד והראש הראשון של הקרן היה כאמור ג'ורג' גרוב — מוזיקאי, מהנדס ומילונאי, מחבר האנציקלופדיה למוזיקה ומוזיקאים. הוא ביקר בארץ פעמיים ב־1859 ו־1861. התעניין בתנ"ך והיה חבר של האדריכל האזוטרי פרגרסון עד המחלוקת ביניהם לגבי כיפת הסלע.
שותפו להקמת הקרן היה ארתור סטנלי (Arthur Penrhyn Stanley) שעשה מסע לישראל ב־1852 דרך סיני, ועסק בהיסטוריה כנסייתית. מייד אחר כך החליף את מקומו וולטר בסנט (Walter Besant, 1836–1901), שהיה הראש של החברה לחקר פלסטינה (PEF) בשנים 1868–1885. הוא היה בונה חופשי וגיסה של אנני בזנט, מראשי התיאוסופיה. בתור סופר וראש אגודת הסופרים של אנגליה, השפיע בין השאר על קיפלינג, שביקר בישראל ב־1929.
וולטר בסנט היה חבר מייסד בלשכת המחקר הראשונה של הבונים החופשיים, ביחד עם צ'ארלס וורן וויליאם ווסקוט (William Wynn Westcott) אחד ממייסדי מסדר שחר הזהב ופעיל באגודה התיאוסופית. הוא כתב מאמר[6] ללשכה בשם The Religion of Freemasonry Illuminated by the Kabbalah. בסנט היה גם ויקאר בכנסיית בנט מרגרט בלינקונשיר (Sibsey, Lincolnshire) בשנים 1872–1917. המגדל בכנסייה שלו בלינקולנשיר דומה מאוד למגדל בכנסייה האנגלית של סנט ג'ורג' בדרך שכם, ואולי זה לא במקרה.
אנני בזנט הייתה מתקנת חברתית, פמיניסטית, שפעלה למען העניים גם באירלנד ובהודו. היא הייתה פעילה בחברה החילונית שרצתה להפריד דת ומדינה ולאפשר פיקוח ילודה. ב־1890 פגשה את מאדאם בלבצקי והפכה לתלמידה של תורת הנסתר התיאוסופית. היא עברה להודו והפכה לפעילה חברתית ופוליטית שם, ולימים יורשתה של מאדאם בלבצקי בהנהגת התנועה. היא בחרה בג'ידו קרישנמורטי (1895–1986) להיות מורה העולם.
צארלס וורן
סיר צ'רלס וורן (Sir Charles Warren, 1840–1927) היה החוקר החשוב הראשון של הקרן לחקירת ארץ ישראל, עמוד התווך שלה, איש בעל ניסיון בניהול ומוניטין, שהפך לימים לראש הסקוטלנד יארד. הוא היה בונה חופשי מובהק בדרגות גבוהות שבילה שלוש שנים בארץ (1867–1870), חקר את הר הבית, גילה את "פיר וורן", והסתובב גם ברחבי הארץ, מתחיל מיפוי שיטתי של ארץ ישראל, שלימים שימש את הבריטים במלחמת העולם הראשונה.
וורן חפר מסביב להר הבית בעזרת פירים ומנהרות והגיע אל סלע האם ואל הקיר המערבי של מתחם הר הבית מכיוונים שונים. החפירות, שלקחו כמה שנים, עוררו התלהבות רבה בבריטניה. זרם אורחים הגיע למקום וביקש לרדת אל מתחת לאדמה, בליווי של וורן או עוזריו, וזה תרם לאווירה המיסטית ולהתלהבות שאפפה את תיאורי העיר ירושלים. מכובדים שונים התשעשעו בלהיות לרגע אלו שמגלים את סודות ההיסטוריה שמתחת לאדמה.
ב־1868 הוא גילה אותיות פיניקיות וסימני בונים שנבדקו על ידי המלומד היהודי החשוב עמנואל דויטש (Emanuel Deutsch) וכולם היו בטוחים שאלו שרידים ממקדש שלמה והוכחה להשתתפות של בנאים פיניקים, ובהם חירם אביף, בבניית בית המקדש. שנה לאחר מכן נולדה בתו Charlotte Philippa Stephana בירושלים.
וורן חקר, תיעד ומיפה את החללים מתחת להר הבית, המוריסטן, את נקבת השילוח. הוא גילה את "פיר וורן", ופרסם ב־1876 ספר בשם ירושלים התת־קרקעית. לאחר חזרתו ללונדון הוא קיבל תפקידים נוספים בעולם ובאנגליה, אבל שמר על הקשר עם הקרן לחקירת ארץ ישראל. ב־1882 יצא לסיני לחפש את הנרי פלמר, וגילה והחזיר את גופתו.
וורן היה ממקימי לשכת המחקר הראשונה של הבונים החופשיים Quatuor Coronati Lodge והגרנד מסטר הראשון שלה. הלשכה שמה לעצמה למטרה לחקור את ההיסטוריה של הבונים החופשיים, ויש לשער שתפקיד חשוב בכך היה לחפירותיו בירושלים. מי שעוד היה חבר בלשכה היה וולטר בסנט[7].
במסגרת פעילותו בבונים החופשיים הוא כתב מאמר לעלון הבונים החופשיים בשם On the Orientation of Temples במאמר[8] הוא טוען שהמקור של מבנה הלשכות של הבונים הוא פיניקי ולא עברי, ומדבר על שלוש דלתות במזרח, מערב ודרום, שמסמלות שלושה שלבים במסע השמש בשמיים.
לאחר פרישתו מהשירות בסקוטלנד יארד ומהשירות הצבאי והאזרחי, הוא עזר ב־1908 לחברו מילדותו, הגנרל באדן פאוול — גיבור מלחמה בריטי — לייסד את תנועת הצופים, שלה יש נוכחות חזקה בירושלים.
ריצ'רד פרנסיס ברטון
אם יש דמות שמייצגת את אידיאל הג'נטלמן וההרפתקן האנגלי, מגלה העולם של המאה ה־19, הרי היא דמותו של ריצ'רד פרנסיס ברטון (Richard Francis Burton, 1821–1890). הוא היה גאון שידע 29 שפות, הרפתקן ומיסטיקן, קצין בצבא שהועסק על ידי החברה הגיאוגרפית המלכותית כמגלה של אזור מזרח אפריקה, ובתור שכזה היה מהמגלים של מקורות הנילוס. ברטון בילה שבע שנים בהודו, בהן למד שפות ואת דרכי האסלאם, ולאחר מכן ב־1853 עלה לרגל בתחפושת למכה. הוא ידע את הקוראן בעל פה ועבר חניכה בדרך הסופית האזלית, כמו גם התנסויות דתיות אחרות.
ב־1868 מונה ברטון לקונסול בדמשק ושירת בתפקיד כשנתיים. עד אז ידו הייתה בכל ויד כל בו, כולל ריב מתוקשר עם שותפו למסעות באפריקה ושערוריות שונות. בדמשק הוא התחבר עם עבד אל־קאדר אל־ג'זאירי, דמות מוסלמית ציבורית אגדית שהנהיגה את המרד המוצלח בצרפת במגרב בשנים 1832–1847 מבירתו בתלמסאן (Tlemcen) עיר אותה נפגוש בהמשך (ראו פרק על מקס תאון). למרות המלחמה הוא שוחרר על ידי נפוליאון השלישי שהעריך אותו על הגינותו — זו באה לידי ביטוי ב־1860 בהצלת נוצרים בדמשק על ידי אנשיו מפוגרום. הוא היה בקשר טוב עם שארל לאווֺגרי, מייסד האבות הלבנים, עם משפחת עבו מצפת, ברטון ופלמר, ועוד. בקיצור — איש משכמו ומעלה שידו בכל ויד כל בו. אבל בנוסף לכך, אל־ג'זאירי היה מלומד סופי חשוב ושייח' גדול שתמך ברפורמות באסלאם והאימפריה העות'מאנית, והיה קשור למסדר השאדלי־יאשרוטי שהתבסס באותה תקופה בישראל.
ברטון מספר ביומניו[9] על קשר שהוא יצר עם קבוצה של סופים שאזלים, שהוא מכנה אותם "נוצרים בסתר שמשתוקקים לטבילה". מפתה לחשוב שאלו חסידיו של עלי נור א־דין יאשרוטי מעכו, שהיה להם גם זאוויה בדמשק. אשתו איזבל קוראת להם "החורבן שלו" — למי שמצוי בטרמינולוגיה הסופית, יש כאן רמז שייתכן כי הם הפכו לסופים, מכיוון שבדרך, אדם צריך להפוך להיות אתר של חורבות, למות לעצמו בכדי להיוולד מחדש. החורבן הוא במובן חיובי.
ב־1870 נפגש ברטון בדמשק עם הנרי פלמר וצ'ארלס פרדריק טירוויט־דרייק, שחזרו ממשלחת לסיני. הוא מתחבר עם טירוויט, ויחדיו הם יוצאים בשנתיים הבאות למסעות גילוי וטיול ברחבי הארץ והלבנט, ונשארים חברים גם אחר כך. גם אשתו של ברטון, איזבל ברטון (Isabel Burton) הייתה פעילה בחבורה והשתתפה במסעות.
במסגרת מסעות אלו הגיע ההרפתקן והמזרחן שידע ערבית על בוריה גם לירושלים. הוא תמך בכל מקום שביקר בו במפגש בין התרבות הבריטית לאסלאם ובמיוחד הסופיזם על גווניו השונים. בחוג שלהם חברה גם אישה אנגליה בשם Jane Digby שהייתה נשואה לשייח' בדואי, מקורבת לחוגים של אל־ג'זאירי ומתרגלת את הטקסים הסופיים.
ברטון עוסק בשלב השני של חייו ביצירה ספרותית. הוא משמש כקונסול בברזיל, והשתמש בזמן הרב שהיה כנראה ברשותו לתרגום הספר אלף לילה ולילה, כתיבת ספרים וגם תרגום הקאמה סוטרה והגן המבושם (מעין קאמה סוטרה ערבי מהמאה ה־15), שניהם ספרים ארוטיים. באופן כללי הוא התפרסם בהתעניינות שלו בסקס בהקשר אנתרופולוגי, ואולי גם רוחני. בנוסף לכך, ברטון כתב ספר בשם קסידה, שהוא מעין תורה סופית, המעידה על קשר שלו למסדר הבקטשי[10].
אדוארד הנרי פלמר
הנרי פלמר (Edward Henry Palmer, 1840–1882) התעניין במיסטיקה סופית. בדומה לברטון, ידע ערבית על בוריה, הודית ופרסית, כתב ספר על מיסטיקה איסלאמית[11], והיה מהראשונים שפתחו את הנושא. הוא נפגש עם ברטון בדמשק, ויחדיו הם היו בקשר עם המסדרים הצופיים.
פלמר נולד בקיימברידג', ובתור בחור צעיר למד לימודי המזרח בקיימברידג' תחת השפעתו של בשם סעיד עבדאללה, וכך בגיל 27 פרסם ספר על מיסטיקה מזרחית, המתייחס בין השאר ליצירתו של מיסטיקן פרסי מהמאה ה־13, עזיז א־דין נסאפי – מסגד אל־אקצא. הספר מעיד על ההתעניינות והמומחיות של פלמר במיסטיקה הסופית.
לאחר מכן הוא מצא את מקומו בקרן לחקירת ארץ ישראל ויצא ב־1869 במשלחת לסיני עם טירוויט דרייק. הם טיילו בעצמם במרחבי סיני והנגב, כשפלמר, שידע ערבית, נקרא על ידי הבדואים "עבדאללה אפנדי". בסיום המסע המוצלח הם המשיכו לדמשק, שם התחברו עם ריצ'רד ברטון ואשתו, והארבעה יצאו יחדיו למסע ברחבי הארץ.
ב־1871 הוא חזר לאנגליה וכתב ספר על ירושלים עם וולטר בסנט, שהיה ראש הקרן לחקירת ארץ ישראל בזמנו. הספר נקרא ירושלים – העיר של הורדוס וצלאח א־דין[12], ומרחיב על המלכים הצלבנים, כשהוא משתמש בטכניקות המזכירות תקשור — דבר שאופייני גם לחוקרים רציניים אחרים מאותה תקופה. בסנט מספר על הצלבנים ופלמר מביא את המקורות המוסלמיים.
במשך עשר שנים הוא לימד באוניברסיטה באנגליה, אבל ב־1882 הוא נקרא לצאת למסע נוסף לסיני, במטרה להשפיע על השבטים לתמוך בבריטים, שבינתיים התבססו במצרים ורכשו את תעלת סואץ. במהלך מסע זה הוא נרצח.
קתדרלת סנט גורג
ברחוב שער שכם, יש בניין הנראה כאילו נלקח מאוקספורד או קיימברידג', ולו מגדל בולט – זאת הקתדרלה והמתחם של סנט ג'ורג', הפטרון של אנגליה, שנבנה ב־1898 בתמיכתו של נסיך הכתר אדוארד השביעי, מלך אנגליה לאחר המלכה ויקטוריה, שביקר בארץ ב־1862.
האיש שקידם את פרויקט הבנייה היה George Blyth הבישוף האנגליקני הבא לאחר סמואל גובאט (פעל בשנים 1887–1914). הוא ייסד חברה שנקראת Jerusalem and the Middle East Church Association או בקיצור JMECA שנועדה לנהל ולפתח את נכסי הכנסייה, כשלחברה זו אוריינטציה ערבית – במקום היהודית של ה־CMJ בכנסיית המשיח. המטרה הייתה לבנות כנסייה חדשה שתוכל לשמש ככנסייה אפיסקופלית של האנגליקנים בירושלים, בתמיכת הארכיבישוף מקנטרברי.
ג'ורג' בליית' נטה לזרם הקתולי בכנסייה האנגליקנית והיה מקורב לאורתודוקסים, ולכן יש בכנסייה אגן טבילה (בניגוד לכנסיות פרוטסטנטיות אחרות שבהן מזים מים על המאמינים). בליית' הפנה את מאמצי המיסיון אל היהודים והמוסלמים, ולא אל האורתודוקסים, ושמר על יחסים טובים עם הערבים המקומיים. עד היום הכנסייה האנגליקנית היא גורם מתווך ומפשר, מרכז של חינוך.
הכנסייה הייתה מושב הבישופות האנגליקנית. במקום יש גם בית בישוף, בית הארחה וקולג' סנט ג'ורג' שנבנה שנה אחר כך. אדם מפורסם שהיה הספרן של המקום בשנים 1921–1936 ומזוהה עם המקום הוא פרופסור הרברט דנבי, שתרגם את המשנה לאנגלית ותרם לקשר ולקבלה של היהדות. במילים אחרות, המקום היה מרכז של השכלה וקשר בין יהודים ואנגלים בתקופת המנדט.
המגדל בכנסיית סנט ג'ורג' דומה לזה של St. Margaret's Church in Sibsey, Lincolnshire שם היה פרנק בסנט ויקאר בשנים 1872–1917, או למגדל של מודלין קולג' באוקספורד. בתוך הקתדרלה יש לוחות זיכרון של חיילים ושוטרים אנגלים שנפלו בתקופת המנדט ובמלחמות. המקום שימש ככנסייה הראשית של הבריטים בארץ, ועם עזיבתם הם העבירו אליו את המגן ועלי הסמל של אנגליה שהיה תלוי בארמון הנציב. המבנה הוא בצורת צלב עם מקום מקהלה, עוגב ואדריכלות נאו-גותית, ויש בו פיתוחי עץ יפים וכריות על הכיסאות שעליהן סמלים של הרלדרי (תורת המגינים).
הנוכחות של סמלי המשפחות על הכריות, במגן של המנדט, ובסמלים של יחידות ומשפחות על הקירות ובחלונות הצבעוניים, כמו גם הצבעים בליתורגיה של הכנסייה, הופכת את כנסיית סנט ג'ורג' למקום טוב להתעמק בו לרגע אחד במשמעות הצבעים המופיעים במגינים אלו – ויש כזו, או לפחות הייתה במקור. האפשרות לבחור צבע כזה או אחר למגן המשפחתי צריכה להיות מאושרת על ידי בתי ספר לתורת המגנים (Heraldry) בבריטניה, כמו ה־College of Arms בלונדון. כמו הרבה דברים אחרים שהופיעו בהיסטוריה, מקור המסורת הזו הוא אמונה רוחנית הקושרת את הצבעים לאסטרולוגיה[13].
ישנם עוד כמה מקומות בירושלים שבהם יש תצוגות יפות של מגנים – סמלים משפחתיים, כמו בית אות המוצר בגיא בן הינום, בית החולים סנט לואי, הכנסייה באוגוסטה ויקטוריה, הכנסייה באכסניה האוסטרית ועוד. המסורת משותפת גם לפרוטסטנטים וגם לקתולים, והיא קשורה במקרים מסוימים למשמעות הצבעים בליתורגיה של הכנסייה. צבע הוא תווך מעבר בין חומר לאנרגיה, ולכן אפשר לתאר באמצעותו את העולמות הרוחניים.
ראו הרצאה על אנגליה בירושלים – מסורות רוחניות וצירופי מקרים
הערות
[1] בן אריה, י.1992 . צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. יד יצחק בן-צבי, ירושלים
[2] מישור, א'. (2010). הצייר האנגלי ויליאם הולמן הנט וארץ הקודש: אוריינטליזם במאה ה-19. אריאל, 191, 57–72.
[3] ויצטום, א׳., ולורברבוים, מ׳. (2018). ירושלים של קדושה ושיגעון: מסע בעקבות חוויות מיסטיות ופסיכוטיות בעיר הקודש. ירושלים: הוצאת כרמל.
[4] Fergusson, J. (1878). The temples of the Jews and the other buildings in the Haram area at Jerusalem. London: John Murray.
[5] בן אריה, י. .1970 ארץ-ישראל במאה הי"ט, גילויה מחדש. כרטא, ירושלים.
[6] https://www.freemasonry.bcy.ca/aqc/kabbalah.html
[7] https://www.quatuorcoronati.com
[8] https://archive.org/details/arsquatuorcorona01free/page/56/mode/2up?view=theater
[9] Burton, R. F. (1872). Unexplored Syria: Visits to the Libanus, the Anti-Libanus, and the Northern Libanus, and the Jordan Valley (Vols. 1–2). London: Tinsley Brothers.
[10] Burton, R. F. (1880). The Kasîdah of Hâjî Abdû El-Yezdî (translator and commentator). London: Bernard Quaritch.
[11] Palmer, E. H. (1867). Oriental mysticism: A treatise on Sufiistic and unitarian theosophy of the Persians. Cambridge: Privately printed.
[12] Besant, W., & Palmer, E. H. (1871). Jerusalem, the City of Herod and Saladin. London: R. Bentley and Son.
[13] Neubecker, Ottfried. (1976). Heraldry: Sources, Symbols and Meaning. London: McGraw-Hill.
