לא רק נוצרים קתולים הגיעו לירושלים בתחילת המאה ה־13, אלא גם בני עדות נוצריות אחרות, ואחת העדות החשובות והמשפיעות במזרח התיכון באותה תקופה הייתה הנצרות הגיאורגית, דת לאומית של ממלכה מתקדמת וחזקה שהתקיימה בקווקז בשיא כוחה עד הפלישות המונגוליות. המלכה הגדולה של הגיאורגים נקראה תמר והיא הייתה בתו של המלך דוד, אחותו של אבשלום, השמות שבחרו לעצמם המלכים העידו על תפישתם כשייכים לשושלת בית דוד.
המלכה תמרה ורוסטוולי במנזר המצלבה
לא רק נוצרים קתולים הגיעו לירושלים בתחילת המאה ה־13, אלא גם בני עדות נוצריות אחרות, ואחת העדות החשובות והמשפיעות במזרח התיכון באותה תקופה הייתה הנצרות הגיאורגית, דת לאומית של ממלכה מתקדמת וחזקה שהתקיימה בקווקז בשיא כוחה עד הפלישות המונגוליות. המלכה הגדולה של הגיאורגים נקראה תמר והיא הייתה בתו של המלך דוד, אחותו של אבשלום, השמות שבחרו לעצמם המלכים העידו על תפישתם כשייכים לשושלת בית דוד.
תמר נולדה ב־1166 וב־1184 בהיותה בת 18 הפכה למלכה הראשונה והיחידה של גאורגיה. זה עורר בתחילה התנגדות, אך לבסוף היא התקבלה על ידי העם והכנסייה ונחשבת עד היום למלכה הגדולה ביותר בהיסטוריה של גאורגיה, שהצליחה להביא את גאורגיה לשיא כוחה והשפעתה. בנוסף לשלטונה בגאורגיה עזרה תמר (או תמרה) ליצירת האימפריה הביזנטית של טרבזון ב־1204, לאחר שקונסטנטינופול נכבשה על ידי הלטינים במהלך מסע הצלב הרביעי, היא שחררה חלקים גדולים מארמניה, השתלטה על אזורי אזרבייג'ן, ניהלה פלישה מוצלחת לפרס והתמודדה עם צבאות מוסלמים וטורקים בהצלחה במספר קרבות.
תמרה שלטה במשך 30 שנה עד לשנת 1213, במהלכם הפכו הגיאורגים לכוח הנוצרי מזרחי החזק ביותר במזרח התיכון, המחליף את הביזנטים כנציגי הנצרות המזרחית. הגיאורגים השתלבו במרחב והיוו חלק מרשת סחר משגשגת של דרכי המשי שכולם הרוויחו ממנה. הם היו בברית עם האלאנים, שבטי נודדים מצפון לקווקז, שנסיך שלהם בשם דוד היה בעלה השני של תמרה, ועם הארמנים שזכו לשגשוג ועצמאות תחת כנפיהם. בנוסף לכך הם היו ביחסים טובים עם המדינות המוסלמיות שהעריכו את הסובלנות והפתיחות שלהם כלפי האסלאם, ובמיוחד המסדרים הסופיים, בניגוד לעוינות של האירופאים. כל זה בא לידי ביטוי בהקמת מנזרים גיאורגיים רבים בירושלים, שבה הייתה נוכחות גיאורגית כבר מהתקופה הביזנטית (ראו פרק על פטר האיברי).
בירושלים היו שמונה מנזרים גאורגיים כשהגדול והחשוב ביניהם הוא מנזר המצלבה. תמרה הייתה בקשר עם סלאח א־דין בבקשה להגנה על הנוצרים הגאורגיים וקיבלה ממנו זכויות רבות. בלחץ אצילי הממלכה נישאה תמרה בתחילה לנסיך רוסי שמרד נגדה, אלא שהיא גירשה אותו לאחר שנתיים בטענות של שחיתות ומעשי סדום ונישאה ארבע שנים אחר כך לנסיך האלאני דוד, שהיה התומך הכי גדול שלה ומלך יחד איתה. לזוג נולדו שני ילדים: גאורגי הרביעי ורוסלן, שמלכו לאחר מותה של תמרה, זה אחר זה. תקופתה הייתה זמן פריחה לאדריכלות, לציור, לתרבות ולאמנות. בגאורגיה התפתח אידיאל אבירות מקביל לזה של אירופה בימי הביניים, ולקדוש המגן על גאורגיה נבחר סנט ג'ורג' האביר שמציל נערה מהדרקון (ומכאן השם).
יועצה ושר האוצר של תמרה היה אדם בשם רוסתוולי. השניים כנראה התאהבו, ורוסתוולי נאלץ לגלות בשל כך לירושלים, שם הוא כתב את הפואמה "עוטה עור נמר"[1], שהפכה לפואמה הלאומית של גאורגיה. בספר מסופר על שר צבא המאוהב בבת המלך של גאורגיה. יום אחד זוג האוהבים רואה אביר מסתורי עוטה עור נמר ומנסים לתפוס אותו, אך הוא חומק. שר הצבא יוצא למסע של חיפוש אחריו שאורך שלוש שנים, ובסופו הוא מוצא את האביר, שמתברר כי הוא מאוהב בבת מלך הודו ונאלץ לגלות מארצו, כיוון שהמלך לא הסכים לשידוך. שר הצבא עוזר לאביר וביחד הם משחררים את בת מלך הודו האהובה.
רוסתוולי כתב את הפואמה, הבנויה בחריזה אופיינית, בזמן גלותו במנזר המצלבה בירושלים. היה זה בשנים 1190 או 1200, לאחר שירושלים נכבשה על ידי סלאח א־דין. הפרט המעניין בהקשר של תמרה הוא שלא יודעים בדיוק היכן נקברה. לפי האגדה היה זה בקתדרלת ברגטי, אולם אין מיקום מדויק. יש אגדות שאומרות שהיא הובאה לכנסיית הקבר, אליה לא הצליחה להגיע בחייה. כך או כך, היא קבורה כפרח בליבם של הגיאורגים ויחד איתה הסופר הלאומי ואהובה רוסתוולי.
האבא של הסרבים
במקביל לעלייתה של גיאורגיה למעמד המעצמה הנוצרית החזקה בקווקז בתחילת המאה ה13, הופכת סרביה למעצמה הנוצרית החזקה בבלקן, וזה קשור לקדוש בשם סווטי סאבה שהיה לו קשר פיזי, מיסטי וסינכרוני עם ירושלים וסביבותיה, ובמיוחד מנזר מר סבא. לאחר הכיבוש המוסלמי המחודש של ירושלים הקתולים גורשו מהעיר הקדושה אך הכנסיות האורתודוקסיות כגון אלו של הגיאורגים, היוונים אורתודוקסים[2] הורשו לפעול בה, ובמסגרת זו בלטה דמות של סאבה הקדוש[3] (Sava, 1236-1169).
הוא היה הבן הצעיר של השליט הסרבי הגדול סטפן נמאניה הראשון, ובתור שכזה שלט על אזורי הרצגובינה של היום במשך שנתיים (1190–1192), אלא שאז קרה אירוע לא ידוע שבעקבותיו החליט לעזוב את מנעמי השלטון ולהפוך לנזיר. בהיותו בן 18 בלבד, עזב למרכז הנוצרי נזירי רוחני של הר אתוס שהחל להתפתח באותה תקופה.
בהר אתוס הוא צלל למעמקי המיסטיקה הנוצרית, ואימץ את השם סאבה, על שם אחד מאבות הנזירות במדבר יהודה במאה ה5-6 שהקים מנזרים רבים, כשהידוע שביניהם הוא מר סבא ליד בית לחם. סבאס המקורי עסק בסוגיות תיאולוגיות ונתן פרשנות מיסטית לברית החדשה, פרשנות זו נשמרה במנזרים בהר אתוס ולימים קובצה בספר שהוא מעין ספר הזוהר האורתודוקסי הנקרא "פילוקליה"[4]. בנוסף על כך הוא כתב תקנון למנזרים בכל רחבי העולם הביזנטי.
סאבה הצעיר (בחרתי באיות הזה כדי להבדיל מסבאס הזקן מייסד מנזר מר סבא מהמאה ה-6) הצטרף למנזר הרוסי סנט פנטלמון בהר אתוס, שם הודרך על ידי נזיר הבקיא בתורות הרוחניות, ולאחר מכן עבר למנזר האורתודוקסי וַאטופדי (Vatopedi) (שני המנזרים קיימים עד היום). כשאביו ניסה לשכנע אותו לחזור לסרביה, הוא ענה: "הגשמת כל מה ששליט נוצרי יכול לעשות, בוא להצטרף אליי כעת לחיות חיים נוצריים אמיתיים". וכך היה. סטפן נמאניה הראשון הצטרף לבנו, ויחדיו הם בילו בהר במשך שלוש שנים. הם קיבלו מהקיסר הביזנטי את מנזר הילנדר ושיפצו אותו. הוא נחנך מחדש ב-1199 ושימש כאקדמיה הסרבית הראשונה. זמן לא רב לאחר מכן מת האב ונקבר במקום.
כמו הקדוש שעל שמו הוא קרוי, גם סאבה הצעיר כתב תקנון לנזירים מתבודדים, וב-1204, 12 שנים לאחר בואו להר אתוס, קיבל תואר ארכימנדריט – אחראי מנזרים. בשנה זו קונסטנטינופול נכבשה על ידי הצלבנים ממסע הצלב הרביעי. בוניפיס ממונטפראט (פיאמונטה באיטליה) הקים ב-1205 ממלכה שהבירה שלה סלוניקי ושלט על המנזרים בהר אתוס. סאבה לא מסתדר עם חילופי השלטון המוזרים. בנוסף על כך, בארצו שלו מצב העניינים לא כל כך טוב. שני אחיו מתחילים במלחמת אזרחים ביניהם, האחד נעזר בהונגרים והשני בבולגרים. מורשת אבא נעזבת ונשכחת. סאבה מחליט לעשות מעשה. 14 שנים לאחר שהגיע להר אתוס, בשנת 1206, הוא חוזר לסרביה עם עצמות אביו וקובר אותן שנית במנזר סטודניקה המופלא. במעשה זה הוא השלים בין האחים, הזכיר להם מי הם ומה מטרתם, והביא שלום לארץ.
לאחר מכן הוא פועל בסרביה ובחו"ל להשיג מעמד עצמאי לכנסייה הסרבית. אחיו הוא המלך, אבל עצמאות ומלוכה לא היו שלמות באותה תקופה ללא כנסייה עצמאית, וכל עוד הנוצרים בסרביה כפופים למרות הכנסייה האורתודוקסית בביזנטיון. ואכן, ב-1219 הוכרז סאבה, על ידי הפטריארך הביזנטי מקונסטנטינופול, כראש הכנסייה הסרבית העצמאית, שלא כפופה ולא חייבת דיווח לאיש, ונמצאת באחדות עם הכנסיות האורתודוקסיות האחרות.
סאבה מארגן מחדש את הכנסייה הסרבית ככנסייה עצמאית וייחודית עם קדושים וכתבים משלה, הוא מגייס דור צעיר, נאמן ומוכשר של אנשי דת סרביים מקוריים שישמרו על תורת הנצרות הסרבית ויקדמו אותה בכל רחבי הממלכה. הוא מייסד מנזרים ובישופויות סרביות לפי חלוקה למחוזות הכפופים לארכיבישופות המרכזית בעיר הבירה, כותב את החוקה הראשונה של הסרבים, הנקראת Nomo Canon, וכוללת חוק דתי ואזרחי למדינה החדשה. מייסד בית ספר לתרגום ספרים מיוונית ולטינית לסלבונית עתיקה וכותב את הביוגרפיה של אביו "החיים של סנט סימיון" היוצרת מיתולוגיה ואתוס לאומי שמאחד את האנשים. הפעולה של סאבה מגבשת את רעיון המדינה הנוצרית בהנהגת השושלת הקדושה של נמאניה. בנוסף על כך, פעולתו מביאה להפצתה של ההשכלה ולעיגון המוסר והערכים הנוצריים.
ב-1229 יוצא סאבה למסע לארץ ישראל. אחיו (סטפן נמאניה השני) כבר לא בשלטון ובמקומו עולה בנו רדוסלב. בזמן זה ירושלים נשלטת על ידי הצלבנים, לאחר מסע הצלב החמישי של פרידריך השני. סאבה רוכש מקומות עבור הכנסייה הסרבית בירושלים ובכלל זה כנסיית מיכאל ברובע הנוצרי, מבקר במנזר מר סבא במדבר יהודה ומקבל במתנה את מקלו של סבאס המקורי, ואיקון קדוש של אם האלוהים בעלת שלוש הידיים, שצויר על ידי יוחנן מדמשק לאחר החלמתו הפלאית (ישו נכרתה במצוות החליף וצמחה מחדש). כמו כן, הוא מקבל איקון נוסף של מריה מניקה (מה שמראה על הקשר שלו להערצת מרים שמתפתחת באותה עת). סאבה יוצא למסע לסנטה קטרינה בסיני, מייסד קשרים עם מרכז רוחני זה, וממשיך מישראל לביקור בסלוניקי, הר אתוס, ביזנטיון, וחוזר לסרביה, בה הוא מסייר במשך ארבע שנים אינטנסיביות שבהן הוא מלמד את סודות הדת, תיאולוגיה, חוקים וחיי נזירות.
לאחר מכן הוא בונה כנסיות בכל רחבי סרביה והארצות הסמוכות ומתחיל בבנייה של קתדרלה מופלאה באתר הארכיבישופות (ולימים הפטריארכיה) החדש בפג'ה שבקוסובו. התכנון היה לבטא באדריכלות המקודשת של המקום את מבנה היקום והחוקים השולטים בעולם, את הקוסמולוגיה הנוצרית מיסטית (המבנה קיים עד היום). בכך סאבה מיישם את מה שראה ולמד ברחבי העולם, ובמיוחד בירושלים, כמו לליבלה באתיופיה הוא יוצר בארץ החדשה סרביה מודל של ירושלים השמיימית שמבוסס וקשור לירושלים הארצית
בשנת 1234 המלך רדוסלב מוחלף על ידי אחיו ולָדיסלב, וסאבה יוצא למסע נוסף לישראל, הוא קונה מנזרים בעכו וירושלים, מבלה זמן עם חברו הפטריארך היווני אורתודוקסי החשוב אתנסיוס השני (1231-1244), מבקר באלכסנדריה ובאתרים קדושים במצרים, חוזר לירושלים, נוסע לארמניה ואנטיוכיה, ממשיך לקונסטנטינופול ומשם לבירת הבולגרים וליקו טרנובו (חברו הוא המלך איוון אסן), שם הוא חולה ומת בשנת 1236. המלך ולָדיסלב בעצמו בא לבקש את שרידי גופתו, שמועברים למנזר מלישבה (Malisheva) בסרביה.
סאבה נחשב לאבי האומה הסרבית ואגדות רבות נכתבו אודותיו. על הדגל הסרבי מופיע ארבע פעמים סמל הנשר הכפול ביחד עם ארבע אותיות S כפולות, אשר מבטאות את המילים Samo Sloga Srbina Spasava, שמשמען "רק האחדות תציל את הסרבים". זאת הסיסמא שהטיף האבא של הסרבים לאנשיו, ועליה הם חוזרים עד היום.
סווטי סאבה מאמץ את תקנון הנזירות של ירושלים והופך אותו לתקנון הנזירות של הכנסייה הסרבית, במקום זה של קונסטנטינופול, הוא בונה את הפטריארכיה בפג'ה, מנזרים וכנסיות נוספות ברחבי סרביה לפי המודל של הכנסייה בהר ציון (אם כל הכנסיות) ומנזר מר סבא. הוא רוכש את המנזר של יוחנן התיאולוג (כותב הבשורה) בהר ציון, ומבסס נוכחות סרבית בעיר.
במאה ה־14 המלך הגדול מילוטין מקים את מנזר רבי המלאכים בירושלים כמרכז הנוכחות הסרבית בעיר. זה היה מתחם גדול סמוך לכנסיית הקבר שהוקם ב־1312 ובו גם בית חולים ואכסניה לעולי רגל סרבים וסלאבים (בולגריה הייתה מעצמה סלאבית מקבילה שאולי הייתה שותפה במתחם זה). המלך סטפן דושן תומך במנזר וכך גם העיר דוברובניק, באותה תקופה מתגברת הנוכחות הסרבית במנזר מר סבא ויש קשר בין שני המנזרים. במאה ה־15 אשתו של הסולטן מוראד השני, שהיא הבת של מלך סרביה האחרון דורד ברנקוביץ', תומכת כספית במנזר בירושלים.
במאה ה־16 עם כיבושה של ירושלים על ידי העות'מאנים ישנם בחצר הסולטן מספר בעלי תפקידים סרבים רבי השפעה ביותר ובראשם הווזיר הגדול מהמט פאשה סוקולוביץ' שהיה כל יכול בשנים 1565–1579. בשנים אלו הסרבים נותנים את הטון במנזר מר סבא ובונים את מגדל ההגנה שנמצא בו עד היום. ישנה עלייה לרגל דתית של סרבים לירושלים והבאת חפצים קדושים חזרה לסרביה, כולל איקונות קדושות, רליקים של קדושים, ותמונות של העיר. אבל עם תחילת המאה ה־17 כוחה של הנצרות הסרבית נשבר ומנזר רבי המלאכים עובר לרשות היוונים האורתודוקסים, וכך גם מנזר מר סבא. אבל עדיין בסוף מאה זו הפטריארך הגדול ארסני השלישי עולה לרגל לירושלים ב־1680 ומבקר בכנסייה זו, הביקור הזה משנה את חייו וגם את ההיסטוריה של סרביה, אבל זה נושא לספר אחר.
עולי הרגל הסרבים הביאו איתם תמונות של ירושלים על בד וכאיקון ומיקמו אותם בכנסיות ומקומות מיוחדים[5]. הם האמינו בקיומה של ירושלים של מעלה וירושלים של מטה, והשוו בין הקדושים שלהם ובמיוחד הנסיך לזאר ובין ישוע. ירושלים של מעלה הייתה האידיאל לכנסיות והערים שלהם, ובכלל זה בלגרד. כנסיית מנזר רב המלאכים קיימת עד היום בעיר העתיקה והיא ממוקמת ברחוב סנט פרנסיס 9, בתוך חצר פנימית. במרכזה עמוד עתיק שהיה אחד העמודים של בית המקדש ולפי המסורת זה העמוד שאליו נקשר ישוע בזמן ההלקאה. הכנסייה נקראת כיום כנסיית המלאכים גבריאל ומיכאל והיא בידי היוונים האורתודוקסים, למרות שהסרבים הגישו בקשה רשמית לקבל אותה בחזרה
המלך לליבלה וירושלים
הנצרות האתיופית התחילה בתקופה הביזנטית (ראו פרק בספר 1), ומאז היא התקיימה כנצרות ותרבות עצמאית בלב אפריקה עם תקופות של עליות ומורדות. בזמן מסעי הצלב עלתה לשלטון שושלת זאגווה, שלא הייתה לה בירה קבועה. המלך הגדול ביותר של שושלת זו חי במאה ה-12 ונקרא לליבלה (Lalibela). כשהיה צעיר, אחיו (שנקרא הָרָבֵּי) ניסה להרעיל אותו בכדי שלא יתחרה בו על המלוכה. בזמן שפרפר בין חיים ומוות היה לו חזון שבו מלאכים נשאו אותו אל ירושלים השמימית הנמצאת ברקיע השביעי. הם הטיסו אותו מעל האתרים המקודשים בעיר והוא נצטווה לבנות כדמותם באתיופיה.
בעקבות הסכסוך עם אחיו נאלץ לליבלה לברוח מאתיופיה ולצאת לגלות למשך עשרים וחמש שנה. בזמן זה הוא הגיע לירושלים הארצית, שהייתה בידי הצלבנים. שם למד את מדע הבנייה, אדריכלות והנדסה, וגם מסורות רוחניות של נזירי מצרים, סגפני המדבר הסורי ומסדרי ירושלים הנוצרית הצלבנית (הטמפלרים). בהיותו בירושלים נגלה לו אלוהים שוב וציווה עליו לחזור לאתיופיה למרות חששותיו, והבטיח לו שאחיו יפנה את מקומו. לליבלה חזר לאתיופיה, הפך למלך, והחל, בעזרת מה שלמד בהיותו בעיר הקדושה, בבניית ירושלים השמימית באופן ארצי כאן על פני האדמה – עיר חצובה בסלע, שלא היה כדוגמתה, שנבנתה במודל העיר שנגלתה לו בחזון בהיותו צעיר.
לליבלה הגיע לירושלים בשנת 1160 וחזר לאתיופיה ב-1185, שנתיים לפני שירושלים נפלה לידי המוסלמים, וארבע שנים לפני שהאתיופים קיבלו חזקה על חלקים בכנסיית הקבר מידי סלאח א-דין. במקביל לכך, ב-1182, מופיעות גרסאות ראשונות של סיפור הגביע הקדוש בחצרה של מרי משמפיין, על ידי אדם הקשור לטמפלרים בשם קרטיין דה טרואה. וב-1195 כותב וולפראם פון אשנבך את הגרסה האזוטרית ביותר של סיפור זה, שבה הגביע הופך לאבן ומוזכרים בה מלך אתיופיה והטמפלרים. כמה שנים אחר כך מופיעים הפסלים של מלכת שבא, הגביע הקדוש וארון הברית בקתדרלת שארטר.
לפי גרייהם הנקוק (Graham Hancock) צירופי המקרים הללו מראים על קשר בין הטמפלרים, אגדות הגביע הקדוש ואתיופיה[6]. הטמפלרים תכננו לכבוש את מצרים ביחד עם האתיופים, ולצורך כך קיימו איתם קשרים של מכתבים וביקורים. הנקוק מזכיר משלחת אתיופית שביקרה את האפיפיור בתחילת המאה ה-14, וכן מכתב אגדי שנשלח ב-1165 על ידי פרסטר ג'ון (מלך אתיופי אגדי – אולי לליבלה) לאפיפיור אלכסנדר, ובו הוא מספר על צבאותיו וכוחו. המלך קיבל תשובה מהאפיפיור רק ב-1177. במכתב יש התייחסות לבקשת המלך לקבל מזבח בכנסיית הקבר, והוא ממוען להָרָבֵּי, האח של לליבלה שהיה המלך באותה תקופה.
כך או כך, לאחר שלליבלה חזר לאתיופיה הוא הפך להיות בעצמו מלך, ובנה במשך כעשרים שנה עיר קודש – ירושלים חדשה באתיופיה, לפי המודל של ירושלים השמימית אך גם בהתייחסות לירושלים הארצית. לליבלה חצב את העיר בסלע ונעזר לשם כך ב-30,000 פועלים. האגדה מספרת שביום עבדו פועליו של המלך, ובלילה, בזמן שכולם ישנו, ירדו מלאכים לבנים מן השמים והמשיכו בעבודה. לפי הנקוק, המלאכים הלבנים שהגיעו בלילה ועזרו למלך לליבלה לבנות את בירתו החדשה הם בנאים מהמסדר הטמפלרי שבאו יחד עם לליבלה מירושלים.
הטמפלרים התעניינו באתיופיה מכיוון ששם היה ארון הברית, והם חיפשו אותו מכיוון שהוא היה עבורם הגביע הקדוש. לפי הנקוק, ייתכן שהטמפלרים אכן הצליחו למצוא את ארון הברית ויחד איתו גם את אבן השמיר שבעזרתה נחצבו האבנים לבית המקדש. ההגעה של הטמפלרים לאתיופיה במאה ה-12, והשימוש המחודש בטכנולוגיות פלאיות עתיקות הקשורות לארון הברית, אפשרו את חציבת העיר לליבלה בסלע – עיר שהיא דוגמה לאדריכלות מקודשת והמשך של ה"טמפל" – מסורת האדריכלות המקודשת של כיפת הסלע (סמלם) ושל בית המקדש.
חלק מהכנסיות שנבנו בירושלים החדשה – לליבלה – נקראו על שם אתרים בירושלים, תוך הדגשת הקשר עם עיר הקודש, וחלק על שם אתרים אחרים בארץ ישראל כמו הירדן או הגליל. במהלך הבנייה הופיע ישוע בפני לליבלה ואמר לו שהוא מאציל על המקום מקדושתה של ירושלים, ולכן רוהא (השם הקדום של לליבלה) נקראת עד היום "ציון" ונחשבת לירושלים שנייה. הספר האתיופי העתיק המספר את קורותיה של לליבלה נקרא Ghedle Lalibela
עד זמנה של לליבלה נחשבה אקסום – העיר שבה שכן ארון הברית – לירושלים השנייה ונקראה "ציון". היו בה כנסיות רבות ומפוארות שנחרבו. כנסיות לליבלה מחקות בסגנונן את הכנסיות של אקסום. יתרה מכך – הכנסייה הגדולה והחשובה ביותר בלליבלה, מדהאנה עאלם ("מושיע העולם"), ככל הנראה בנויה כהעתק של כנסיית ארון הברית העתיקה באקסום, שהיא עצמה מתייחסת לבית המקדש, מכיוון שארון הברית שכן בבית המקדש. העיר החצובה בסלע נשארה חבויה שנים רבות, והאירופים הראשונים שביקרו במקום לא האמינו למראה עיניהם. גם כיום זהו אתר עלייה לרגל מקודש לנוצרים וגם אתר תיירות מדהים.
תקלה היינמות
לאתיופים חצר פטריארכיה קטנה בלב העיר העתיקה, ובה כנסייה המוקדשת לתקלה היינמות (1215–1313), הקדוש האתיופי החשוב ביותר, העמית של פרנציסקוס הקדוש גם מבחינת הזמן וגם מבחינת הדרך. תקלה היינמות היה נזיר מסתגף שהוביל מהפכה דתית, תרבותית, עממית באתיופיה, שאחת התוצאות שלה הייתה חזרת השושלת הסולומונית לשלטון כמובילים תיאוקרטיה דתית, ותחילתו של תור זהב. דמותו מזכירה במידה מסוימת את דמותו של תיאודוסיוס שהקים מנזר ליד בית לחם במאה ה־6 ונהג לעמוד ער כל הלילה.
פירוש המילה "היינמות" הוא "אמונה". הדמיון בצליל מראה על הקשר שבין השפה האמהרית לשפה העברית, שתיהן שפות שמיות ששואבות מילים מאותו המקור. לפי האגדה, לאחר שהשלים את לימודיו במנזר באגם הייק הוא עבר לדברה ליבאנוס והתבודד במערה ליד המנזר הקיים כיום במשך 21 שנה. כשהגיע לשם תקע באדמה שמונה כידונים, שניים מכל כיוון, המכוונים אליו, כך שאם יירדם או יזוז ממקומו – יידקר על ידם. הוא כיוון פניו כלפי תיבה שבנה והתקין בצד מזרח, וכך נשאר עומד ומתפלל במשך 21 שנה, כאשר כל הזמן הזה הוא עומד על רגל אחת. תקלה היינמות סיגף את עצמו עד כדי כך, שבסופו של דבר רגלו השנייה התייבשה ונשרה ממנו, ומאז סמלו הוא קדוש העומד על רגל אחת והרגל השנייה לידו – עצמאית ונפרדת מהגוף.
זאת ועוד, במשך 21 שנות הסיגוף הוא לא אכל ולא שתה. מדי שנה היה עורב מביא לו גרגר אחד. הוא בכה על מר גורלם של אנשי אתיופיה, והדמעות הפכו למעיין קדוש הנובע במערה עד היום. מי שלא מאמין יכול לראות את התמונות שלו בכל הכנסיות האתיופיות, עומד על רגל אחת ורגלו השנייה נפרדת מגופו, שרועה על הרצפה. והמהדרים יכולים לבקר במערה שבה התבודד, ולראות את המעיין שנובע במקום.
מעשה ההקרבה של תקלה היינמות ניקה אנרגטית את אתיופיה ואִפשר התחלה חדשה. זו הייתה מעין הופעה שנייה של ישוע בעולם, והפעם באתיופיה. האגדות עליו עוררו התלהבות רבה וסחפו את אתיופיה כולה בגל של אקסטזה דתית. השפעתו הייתה כה גדולה, עד שבזכות כוחו והשפעתו הצליח להחזיר את השלטון לשושלת הסולומונית ולמסד אותה כשליטי אתיופיה במקום שושלת הזאגווה שבלליבלה, כשהוא פותח בכך פתח לעידן הזהב האתיופי, שנמשך 300 שנה. מרכז הכובד עבר מאזור לליבלה ותיגראיי אל שואה, אמהרה והרמות שמסביב אגם טאנה, ומעם האגאו לעם האמהרי.
תקלה היינמות טען לאילן יוחסין המגיע עד צדוק, הכוהן הגדול בימי שלמה, או במילים אחרות – הוא צאצא של בן הכהן הגדול עזרא ש"הביא" את ארון הברית.
ספר יסוד בכנסייה האתיופית הוא ה"גדל" (Gadl – ספר הגיבורים והגיבורות) בו מוצג אידיאל האדם בצורה הברורה ביותר. זה התחיל כנראה עם ביוגרפיות שהגיעו מבחוץ, כגון זו של סנט אנטוני ממצרים, מייסד הנזירות, שתורגמו לגעז, ונמשך בתחייה התרבותית של המאה ה-13. הנזירים טיפחו את סיפורי הגדל, מכניסים בהם ממד אתיופי מקורי, שהגיע לידי בשלות בתקופת גונדר.
המילה "גדל" מראה על מתח בין שני כוחות מנוגדים. בתוך האנשים הקדושים יש מאבק – Tegadlo – שבו שתי שכבות: השכבה הראשונה היא ביקורת פומבית על השליטים (המעשים של הגיבורים – אבות הכנסייה, המעצבים את הערכים הרוחניים בחיי החברה). השכבה השנייה היא המאבק המתקיים בתוך האדם עם התשוקות והחלקים הנמוכים, "טגַדלו", המכוון לרכישת שליטה מלאה על הגוף על ידי הפחתה מקסימלית של כוח התשוקה הפיזית. וכך יש הנחה מוחבאת שהאדם הוא מקום של ניגודים עמוקים, הנובעים מהאנטגוניזם שבין רוח לגוף.
השכבה העליונה היא ביטוי חיצוני של התחתונה, הריקבון והשחיתות בחברה ובפוליטיקה משקפים את כישלון הקרב נגד התשוקות ואת ניצחון האגו. ניצחון הקרב האישי מבטיח תיקון עולם במאבק הציבורי. וכך תרגולות רוחניות מאומצות מהוות פתח לשלטון מוצלח, ותפילות ממושכות, צום ונזירות, מהווים מרכיב חשוב בדיכוי התשוקות הפיזיות והחלשתן.
התפישה הזו מזכירה תורות גנוסטיות ומקורה כנראה מחוץ לאתיופיה – ייתכן שבמסורת היוונית (באדם יש גוף ונפש –Numa ) ואולי במסורת העברית או בזו של מצרים וסוריה. בנצרות האתיופית ישנה פסיכולוגיה של הנפש, וכזו של הגוף. הנצרות האתיופית מתייחסת אל ה-Sega – הבשר, ה-Nefs – הנפש,[7] וה-Akal – הגוף. הכותבים של הגדל משתמשים ומתייחסים לצירוף נפס–סגה (Nefse–Sega), שהוא נפש–גוף.
חלק מה"גדל" כוון כלפי השליטים, כגון לליבלה, וחלק כלפי הכוהנים והמאמינים, כפי שנדרש מעם שהוא ישראל האמיתי. מערכת החינוך כוונה ליצירת נזירים ואנשים רוחניים במעלה הגבוהה. במהלך החינוך מדכאים את התשוקה הפיזית כדי שהרוח תפרח, עוסקים בפיתוח הנפשי רוחני ומפחיתים בלימוד העולם הפיזי. החומרי מוקרב על מזבח הרוחני. הדוגמא הבולטת ביותר ל"גדל" פנימי של איש קדוש המתכחש לעולם הפיזי היא של תקלה היינמות.
ראו סרטון זאב בן אריה פוגש את האחות אברהם 2011
הערות
[1] רוסתוולי, שוֹתָא. (1969). עוטה עור הנמר (ד. גפונוב, תרגום). תל־אביב: ספרית פועלים
[2] אחת הדמויות המתבלטת בתקופה זו ועם הכיבוש המחודש הנוצרי היא של הפטריארך היווני אורתודוקסי אתנסיוס השני.
[3] Savić, A. Z. (2020). Athos – Jerusalem – Sinai: Peregrinations and identities in the Lives of St Sava of Serbia. In I. Feodorov (Ed.), South-Eastern Europe and the Eastern Mediterranean: Proceedings of the Session held at the 12th International Congress of South-East European Studies (Bucharest, 2–6 September 2019) (pp. 23–41).
[4] Palmer, G. E. H., & Ware, K. (Eds. & Trans.). (1979). Philokalia: The Eastern Christian spiritual texts (Vols. 1–5). Faber & Faber.
[5] Ivanić, B. (2006). Pilgrimage in medieval Serbia and “proskynetaria”: Pilgrims’ icons from Jerusalem. Series Byzantina, 4, 55–6
[6] Hancock, G. (1993). Sign and the Seal: The Quest for the Lost Ark of the Covenant. Simon and Schuster.
[7] מזכיר את ההתייחסות של המיסטיקנים המוסלמים סופים.
