דרווישים מחוללים ומסדרים סופים נוספים

החנקה של הדרווישים המחוללים בירושלים

המסדר הבקטשי הקים כנראה מרכז שבו קיימו את הטקסים שלו בירושלים במאה ה־16, אבל המסדר החשוב יותר שהתבסס בירושלים בתקופה זו, והיה גם לו מעמד חשוב באימפריה הוא המסדר של הדרווישים המחוללים שנוסד על ידי המשורר והמיסטיקן (אך גם היועץ לשליטים) ג'לאל א דין רומי במאה ה־13 בקוניה טורקיה. זהו אחד המסדרים הסופיים המרתקים ביותר, שנתמך על ידי חלק מהסולטאנים ונחשב לחלק מהתרבות הטורקית עד היום.

מי שמבקר במרכז ההיסטורי (כיום מוזיאון) של הדרווישים המחוללים בקוניה רואה מפה גדולה של המזרח התיכון ובה מצוין מיקום המרכזים שלהם. אחד המרכזים הוא בירושלים. מרכזים שלהם במזרח התיכון וציון של מרכז בירושלים, ואכן החל מהמאה ה־16, ההגעה של העות'מאנים לארץ, ואולי גם קודם לכן, יש לנו נוכחות של מסדר זה שהופך לפופולרי יותר ויותר, הן בקרב האדמיניסטרציה והצבא העות'מאני המוצב בארץ והן בקרב התושבים המקומיים, ובמיוחד האליטות.

בלב הרובע המוסלמי יש כיום מתחם שהיה בעבר חנקה (מרכז) של המסדר המוולני. בתוכו יש מסגד מזמן הצלבנים, חדרים מהתקופה הממלוכית, ואולם טקסים וריקוד מהמאה ה־16. בזמן הצלבנים המקום שימש ככנסייה המוקדשת לסנט אגנס Agnes, הממלוכים הפכו אותו למדרסה מוסלמית, ואולי גם חנקה, והשליט העות'מאני Khadawri bek הוסיף את הקומה השלישית ב־1587, הפך את אחד האולמות לאולם ריקוד והקדיש את המקום למסדר של הדרווישים המחוללים, כשהוא קוצב למסדר וקף של 500 מטבעות זהב מהכנסות המיסים של כפרים באזור, סכום שמאפשר להעסיק שייח ומשרתים במשכורת מלאה.

בלב המתחם אולם מלבני גדול ששופץ לאחרונה, וחצר פנימית שאליה מוביל פתח עם מדרגות. מסביב לחצר חדרים שונים, מצפון לה מסגד. האולם של ריקודי הדרווישים המחוללים הפך עם הזמן למסגד ונוסף לו מִחְרָב. בחצר יש קבר של שייח עלי שהיה מנהיג המסדר בירושלים, בצד דרום של החצר חדר ובו שלושה קברים של מנהיגים נוספים. מעל משקוף הכניסה כתובת של מייסד המקום והתאריך. המסדר פעל בירושלים עד סוף התקופה העות'מאנית. המקום נקרא "אלמלאוויה", מסדר הדרווישים המחוללים נקרא גם המסדר המוולני, על מייסדו ג'לאל א דין רומי שנקרא גם ה"מורה" – מוולנה בטורקית.

חוקר הארצות הסופי עבד אל־ע'ני א־נאבולסי Abd al-Ghani al-Nabulsi ביקר במקום במאה ה־17 ותיאר את טקסי הסמע שנערכו בו. א־נאבולסי היה סופי מתרגל שהשתייך למסדרים הנקשבנדי והקאדרי. הוא ביקר בארץ לראשונה ב־1688/9 וייתכן שזה קשור להגעה של משפחת אל־בוכארי לארץ מאוזבקיסטן וייסוד הזאוויה של הנקשבנדים בעיר העתיקה. ופעם שניה ב1694. א־נאבולסי כתב פרשנות על איבן ערבי והטיף לסבלנות בין הדתות. הוא כתב שני חיבורים על ביקוריו בירושלים, בביקורו הראשון "המעמד הידידותי אודות המסע לירושלים", ובביקורו השני "האמת והמטפורה במסע אל ארץ ישראל וסוריה, מצרים וחגאז'". 

וכדאי להזכיר בהקשר זה כי ב־1915 מבקר בירושלים Mehmed Bahâ’ al-Dîn Veled (1867–1953) ראש המסדר האחרון של הדרווישים המחוללים בקוניה, לפני הפיזור שלו על ידי אתא טורק. הוא מפקד יחידה של דרווישים מחוללים בצבא העות'מאני.^[1]

המסדר המוולני  (Mawlana)

המסדר המוולני נוסד במאה ה־13 על ידי המיסטיקן והמשורר ג'לאל א־דין רומי (1207–1273), שהיה ממוצא פרסי, אך חי ופעל בקוניה הסלג'וקית שבטורקיה. בגיל צעיר הוא הסתובב בכל רחבי המזרח התיכון ביחד עם משפחתו, ובמסגרת זו הגיע גם לירושלים. רומי נחשב לקדוש הפטרון של הטורקים, ולמשורר החשוב ביותר בשפה הפרסית. השפעת שירתו וספריו הייתה ועודנה אדירה. בניגוד להרבה מייסדי מסדרים סופיים אחרים, הסיפור של רומי מוכר ונגיש, ומכיוון שיש לו פופולריות רבה כיום בישראל בפרט ובמערב בכלל^[2].

רומי נולד לפני מעט יותר מ־800 שנה בבלח' שבצפון אפגניסטן של היום, אז חלק מארץ שנקראה חורסן, והוא מת ונקבר בקוניה שבטורקיה בגיל 66. חייו היו סוערים ודרמטיים, מלאי תהפוכות, כשהציר המרכזי שעליו הם סבבו היה המפגש שלו בגיל 37 עם ה"חבר" – שמס מטבריז. מפגש זה הפך אותו למה שהינו – משורר, רקדן, חולה אהבה. אלא שהוא לא היה מתאפשר ללא המאורעות שהובילו אליו, ולא שלם ללא מה שבא אחריו. בכדי להיות מוכן וזמין למפגש עם ה"חבר" ('דוסט' בשפה הסופית) היה על רומי לקבל חניכה מספקטרום רחב של מורים, ולצבור ניסיון חיים עשיר. ולאחר המפגש עם החבר הוא היה צריך להשלים את התהליך על ידי חיבור ל"חברים" רוחניים נוספים, ופעולה ברוח האהבה שמגיעה לשיאה בכתיבת יצירתו המונומנטלית – ה'מסנאווי' ובהנחלת מסורת הריקוד והמוזיקה, התרגולת והחניכה של המסדר שהשאיר אחריו.

רומי הצעיר נחשב לעילוי. הוא נולד למשפחה משכילה ומבוססת, קיבל את החינוך המדעי והתרבותי הגבוה ביותר שניתן לשער והודרך באופן אישי על ידי המורים הטובים ביותר, ובראשם אביו – בהאא א־דין. החינוך שלו כלל, מלבד לימודים בבית הספר, מסעות ברחבי העולם, ומפגשים עם גדולי הדור. בגיל 13 הוא עזב עם משפחתו את עיר מולדתו, מפני פלישת המונגולים, ונדד עימם במשך מספר שנים בכל רחבי המזרח התיכון כולל ביקור בירושלים. כאשר השתקעו לבסוף בטורקיה הקריירה שלו נסקה, ובמקביל הוא הקים משפחה, גידל ילדים, לימד, כתב, וקיבל את המשרה הדתית והחינוכית הגבוהה ביותר בקוניה. גם מבחינה דתית ורוחנית הוא הוכן לקראת ייעודו: אביו, שהיה מלומד סופי מעמיק, היה הראשון שהכניס אותו בסודה הנסתר של התורה הסופית. אחריו המשיך את הכשרתו מורה ששמו היה ברהא א־דין, שהיה מומחה ב"מדע המצבים". בנוסף, הוא נפגש עם מורים אחרים ואף נסע לשנה להשתלם במרכז של סופים מתבודדים ('חלוותיים') בדמשק.

לכאורה, בגיל 37 רומי מיצה באופן מלא את חייו והיה בשיא הקריירה שלו, אבל בפנים הוא היה ריק ושומם, וכאשר פגש את ה"חבר", אותה נשמה תאומה אשר התגלתה כמשלים הרוחני שלו, הוא היה מוכן. המפגש עם שמס הפך את חייו: הדרשן הדתי נהיה לרקדן, המלומד למשורר מיסטי. רומי, בעזרתו של שמס, נכנס לתוך עולם מסתורי ואזוטרי שאף אחד לפניו לא הכיר. הוא הפך להיות לאוהב. שמס לימד את רומי את הריקוד של הדרווישים המחוללים, אותה תנועה פשוטה שמחזירה את האדם אל האלוהים. הוא היה מסתובב שעות סביב עמוד בביתו כשהשירים שכתב יוצאים מפיו שלמים.

לפי הסופים, לכל אדם יש נשמה משלימה – חבר שאותו הוא צריך לפגוש במהלך חייו, ומבלעדי המפגש הזה הוא לא מסוגל לממש את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו. בהמשך הספר נראה איך הרעיון הזה מופיע גם במפגש בין שני אנשים אחרים, הצייר האנט ואיש החזון מונק במאה ה־19 (ראו ספר 3). לעיתים יש כמה חברים. החבר מוביל את האדם למפגש עם האלוהים שבתוכו. וכך היה גם במקרה של רומי. הוא למד לאהוב דרך המפגש עם שמס, אלא שהוא היה צריך להתקדם משם הלאה ולהפוך את האהבה לאוניברסלית. בכדי להשלים את תהליך ההתמוססות היה על רומי להיפתח גם לאנשים אחרים, ליופיים של החיים ולאחוות המין האנושי. הוא היה צריך להפוך את אהבתו ל"חבר" לאהבה לאלוהים, וזה נעשה תחילה דרך העברת הארכיטיפ לאנשים אחרים, ולבסוף לכתיבת ספר שנועד לעולם כולו.

החבר שרומי גילה נעלם באופן מסתורי לאחר כמה שנים. רומי שבור הלב מת וקם לתחייה דרך מציאת חברים אחרים: זרקובי, הוסמדין, ולבסוף הוא מגיע למצב שבו הוא אומר "יש אלף שמס בכל שערה מזקני". הוא מטמיע בתוכו את דמותו של שמס והאהבה שהייתה ביניהם ומקדיש עצמו לשירות של אחרים. רומי מלמד ומכוון, תומך ומנהיג, מגלה את סודות הדרך הרוחנית, את סודות האהבה. רומי הופך להיות ה"מורה" – 'מוולאנה' – ובעקבות לימודו והדוגמה של חייו נוצר לאחר מותו, בעזרת בנו, המסדר של הדרווישים המחוללים. רומי אומר: "בקצבי המוזיקה חבוי סוד, אם הייתי מגלה אותו, הוא היה משמיד את העולם."

רומי מלמד פילוסופיה רוחנית עמוקה שבמרכזה התפישה שהאדם הוא תווך בין אלוהים לעולם: "מהרגע שאתה מגיע לעולם הגשמי, ניצב בפניך סולם, על מנת לאפשר לך לברוח". האדם היה בראשיתו מינרל, אחר כך צמח, ואז עבר לממלכת החי. "אחר כך נעשית אדם, זכית להכרה, חשיבה ואמונה". בסוף הדברים האדם ישוב להיות מלאך וביתו יהיה ברקיע. אבל גם זה איננו השלב הסופי. "האדם יעבור את המצב המלאכי, יחדור אל האוקיינוס של האחדות האלוהית, על מנת שטיפת המים שלך תהיה לים רחב ידיים". האדם נברא בצלם האל: "דמותי טבועה בלב המלך. לב המלך יהיה חולה בלא דמותי. אור התבונה נובע מן החשיבה שלי. השמיים נבראו מטבעי הראשוני. יש לי מלכות של הרוח. נולדתי יחד עם המלך, אבל אני מקבל ממנו את האור."

כטבעם של מורים גדולים, רומי מכניס את כל תלמודו בשני דברים פשוטים: האחד הוא נגינת חליל הניי העשוי מבמבוק, הצליל העצוב שהוא משמיע זה הגעגוע של הבמבוק לחזור לביצה שבה הוא גדל, וזה גם מצבו הטבעי של האדם. והדבר השני הוא ריקוד סיבוב שכל ילד עושה באופן טבעי. רומי מסתובב באופן אקסטטי בביתו ותוך כדי כך מכתיב חרוזים מופלאים למזכירו וחברו הוסמדין, שהופכים לשישה הכרכים של המסנאוויה – הקוראן בפרסית. את דרכו בראשות המסדר ובפיתוח הדרך הרוחנית הייחודית ממשיך בנו, סולטאן ולד. הוא קובע את החוקים של טקס ייחודי של ריקוד סיבוב הנקרא "סמאע", שמדמה את מסע הנשמה לאחר המוות וחזרתה אל המקור שממנו באה.

המסדר של הדרווישים המחוללים מפתח מסורת חניכה ומקדיש עצמו בנוסף לקיום הטקסים גם לשירות חברתי. הוא מקים מרכזים בערים הגדולות של האימפריה שנקראים 'טקה' בטורקית או "חנקה" בפרסית, כשבכל מקום כזה היה בית ספר, אולם ריקוד שנקרא 'סמהאנה' (Semahane), אכסניה, ומטבחים ציבוריים ששימשו להאכיל את באי הבית, האורחים ועניי העיר. הטבח הראשי היה החונך הראשי של ה'טקה’. עם השנים הפכו ה'טקות' של המוולנים למרכזי לימוד, פילוסופיה, מדעים, מוזיקה ואמנות.

הטקות של המסדר המוולני היו במקרים רבים מקום מפגש בין הפקידות וקציני הצבא העות'מאניים לבין האצולה המוסלמית המקומית. כך היה בירושלים כפי שמופיע בספרו של דרור זאבי על ירושלים העות'מאנית^[3], במרכז של הדרווישים המחוללים ברובע היהודי, וכנראה שגם במרכז נוסף שהוקם בראס אל־עמוד, וכך היה גם במקומות אחרים.

אווליה צלבי

אווליה צלבי הוא חוקר ארצות עות'מאני המתאר בספרו את ירושלים במאה ה־17. לפי דבריו הוא צאצא של אחמד יסאווי, השייח הגדול של מרכז אסיה, ובעצמו דרוויש מתרגל השייך כנראה למסדר הגולשני, שהוא ענף של המסדר החלוותי. אווליה צלבי היה מוזיקאי מחונן, ובעל חוש הומור עצמי, כולל על האסלאם. הסתובב ברחבי האימפריה וכתב ספר על מסעותיו. היה פעמיים בירושלים, ותיאוריו של העיר והארץ הם בעלי חשיבות רבה. לפי דברי אווליה צלבי, שביקר בעיר באותה תקופה – היו בעיר לא פחות מ־70 מרכזים של סופים – זאוויות^[4].

כך מתאר אחד הנוסעים לארץ בתקופה העות'מאנית (רוזה) את הסופים:
"הם דומים לנזירים הנוצריים. 'מנזריהם' ובתיהם שמורים ומטופחים, בגינות הבתים הם מגדלים פרחים וצמחים שמהם הם מזקקים מיני בושם. המוזיקה היא חלק חשוב מתפישת עולמם ומרביתם עוסקים בנגינה ובשירה. רבים מהם המגיעים לירושלים, באים לבקר במנזר הגואל הקדוש כדי להקשיב לשירה ולנגינת האורגן. מעמדם של הסופים בחברה המקומית מכובד מאוד, ורבים מקדישים להם את רכושם. גם מושלי המחוז ובני חסותם מיודדים איתם ומייחסים להם חשיבות רבה. הם משתתפים עמם בטקסים מסתוריים, בהם מעבירים מחרוזת מיד ליד וקוראים בשמות אללה…"

המסדר החילוותי

אווליה צלבי היה שייך למסדר הסופי חלוותי. יש אומרים שמי שייסד את המסדר הוא חסן בצרי, מראשוני הסופים והמורה של רבעאה אל־עדוויה, עליה כתבנו בספר הראשון, אך מבחינה היסטורית ההופעה הראשונה של המסדר היא במאה ה־14. מעצב המסדר והדרך הראשון הוא שייח' מאזרבייג'ן (באקו) בשם Seyid Yahya Bakuvi (Shirvani). הוא כתב ספר שנקרא Wird al-Sattar שאותו קוראים כמעט כל ענפי המסדר. זו דרך המדגישה התבודדות, תקופות של ניתוק ומדיטציה כאמצעי להגיע למצבים. יש לה קרבה היסטורית ורוחנית לבקטשים וגם כמה משוררים משותפים.

באימפריה העות'מאנית היו כמה מסדרים סופיים עיקריים. החלוותיה היה אחד החשובים שבהם. הוא שם את הדגש על הסתכלות אינטרוספקטיבית, על האדם הפנימי שבתוכנו, על כך שהמציאות האמיתית היא רק בפנים, בניגוד למסדרים אחרים שמסתכלים החוצה, על העולם, על הטבע – שם ניתן לראות את פעולות אלוהים. מסדר החלוותיה עודד מסורות של התבודדות של ימים רבים, שבמהלכם המתבודד היה זוכה לחזיונות ולעלות במדרגות הרוחניות. את ההתבודדות היו עושים בחדרים סגורים במקומות נחבאים במסגדים או בטקות, למשך ארבעים יום או פרקי זמן מוגדרים אחרים.

המסדר התפשט בימי באיזיט השני, סולטאן עות'מאני שאהד את הסופים. הוא השתרש בחברה העות'מאנית, כשהוא מתפצל להרבה תת־זרמים, המדגישים זִכּר קולקטיבי נמרץ, התנהגות נכונה – אדהב, ותקופות התבודדות שבהן יש שאיפה להגיע למצבי הכרה של האל. הדגש הוא על האינדיבידואל. המשורר המפורסם ביותר הקשור אליהם הוא ניאזי מיצרי מהמאה ה־17, שהיה חבר של שבתאי צבי וגם מצוי בחוגי הבקטשיה.

מוסטפה איבן כמאל א־דין אל־בכרי (Mustafa ibn Kamal ad-Din al-Bakri, 1688–1748) היה שייח' של המסדר החלוותי שחידש אותו והביא להרחבתו והתבססותו בישראל ובמצרים. הוא נולד בדמשק, אבל בילה את רוב זמן פעילותו בירושלים. ב־1710 הוא הגיע לירושלים לארבעה חודשים שהפכו לארבעים שנים, שבהם מרכז הפעילות שלו היה בזאוויה של החלוותים בירושלים. הוא הכשיר שייח'ים חלוותים שיפיצו את המסדר במצרים, אבל הם באו אליו לירושלים לקבל חניכה. במסגרת הרפורמות שהוא התקין, הוא אסר על החסידים להשתייך למסדרים אחרים, הדגיש את האורתודוקסיה, תיקן את קריאת המנטרות – ווירד – וציווה שיהיו רק בציבור ועוד^[5]. השייח' השתמש בבניין שנבנה על הר הבית, הנודע בשם כיפת שייח' מוחמד אל־חלילי, מצפון־מערב לכיפת הסלע, כמקום פגישות. הוא נתמך על ידי מוחמד פאשה, השליט של ירושלים מ־1701.

לפי ג'אלב ענאבסה [6], במאה ה-18 היה למסדר החילוותי מעמד של בכורה באימפריה העותומאנית, וירושלים הייתה מרכז דתי ורוחני מוסלמי, בעיר ישבו מנהיגים של הממסד הצופי וזה עודד צופים לעלות לרגל לעיר, העילית הרוחנית הצופית הייתה קשורה מצד אחד לממסד הדתי בקהיר ומצד שני למושלים שבדמשק, אל בכרי הושפע מא-נאבולסי שעליו הרחבנו בתחילת המאמר. לפי ענאבסה הוא ביקר בעיר פעמיים ולא שהה בה באופן קבוע, בפעם הראשונה ב1710 שבעקבותיה הוא כתב את החיבור "המשקה הנגמע במסע לירושלים", ובפעם השנייה ב1714 שבעקבותיה הוא כתב את החיבור "המסע השני החביב לירושלים הקרובה". יש להניח שמפאת הקרבה לדמשק בה שהה הוא ביקר בירושלים פעמים רבות נוספות. לשייח' אל בכרי היו תלמידים מקרב משפחות אל עלמי ודג'אני, וזה רומם את מעמדם של קבר דוד בהר ציון  מקום משפחת דג'אני וקברה של רבעאה אל אדוויה בהר הזיתים מקום משפחת אל עלמי כמקומות פולחן ועלייה לרגל סופים. 

התרגולות של המסדר החלוותי כוללות את התרגולות הסופיות הקלאסיות של זיכר (היזכרות באל), וורד (מנטרה) ועוד, הייחוד של המסדר החילוותי הוא בדגש על תקופות התבודדות, ואל בכרי מדגיש תפילות/תרגולי וורד שנעשים לפני תפילת השחר. במילים אחרות המסדר החילוותי מדגיש התבוננות פנימית, ולצורך כך את החשיבות של צניעות והסתפקות במועט. שייח' אל בכרי פעל בזאוויות בעיר, ביניהם אחת של משפחת דג'אני שהייתה על הר הבית. 

מרכז סופי בהר ציון

אחד המקומות המרשימים ביותר בירושלים הוא המתחם המשותף של קבר דוד וחדר הסעודה האחרונה, המקודש לנוצרים, יהודים ומוסלמים. בתקופה העות'מאנית התקיימה במקום זאוויה של הסופים שהונהגה על ידי שייח'ים ממשפחת דג'אני. לא ברור לאיזה מסדר הזאוויה השתייכה, מייסד המקום שייח' אחמד דג'אני היה ראש הסופים בירושלים, כך שייתכן כי המקום היה מעין זאווית על, מקום מפגש של המסדרים השונים, כפי שקיים במקומות אחרים בעולם, וייתכן כי זאת הייתה הזאוויה של החילוותים אותה מזכיר אווליה צלבי.

קבר דוד הוא מבנה המתוארך לסוף בית שני, לפי החוקרים דוד איננו קבור במקום, מכיוון שלפי התנ"ך הוא נקבר בתוך העיר שלא הגיעה בזמנו לגבולות הר ציון. אולם ייתכן כי המקום היה קדוש ליהודים בימי בית שני, עת הייתה בהר ציון שכונה של כוהנים ואיסיים. דבר זה עולה מהחפירות הארכיאולוגיות שגילו במקום שכונה של כוהנים, וידוע כי האיסיים היו מקרב חוגי הכוהנים. יש גם שער סמוך שנקרא "שער האיסיים" והוא מופיע בכתבי יוספוס פלביוס. המבנה עצמו בנוי מאבנים גדולות שהיו בשימוש בתקופה ההרודיאנית, והוא מזכיר בצורה שלו בית כנסת, ייתכן כי היה אדם אחר משושלת דוד שקבור במקום או שעצמות דוד הועברו לכאן.

כך או כך, ישוע היה משיח משושלת דוד והמסורת הנוצרית שהתפתחה כנראה בימי הביניים זיהתה את חדר הסעודה האחרונה עם חדר הנמצא בקומה השנייה של הבניין, ומכיוון שפטרוס אומר בספר מעשי השליחים בזמן נס הפנטקוסט, "אחיי, אפשר לדבר בבטחה על דוד אבינו, שהוא מת ואף נקבר, וקברו איתנו עד היום הזה." (מעשי השליחים ב' 29), ומכיוון שנס זה קרה בחדר הסעודה האחרונה, הנוצרים לקחו את האמרה כפשוטה וזיהו את הקבר שמתחת לחדר הסעודה האחרונה כקבר דוד המלך. הזיהוי התקבל על ידי היהודים והמוסלמים.

חדר הסעודה האחרונה היה חלק מכנסיית "אם הכנסיות" הביזנטית שהוקמה במאה ה-5, אלא שהכנסייה הביזנטית נחרבה על ידי הפרסים בתחילת המאה ה-7 לספירה ונבנתה מחדש על ידי הצלבנים במאה ה-12 לספירה, כך שהמבנה הנוכחי הוא צלבני ברובו. בתוך האולם ישנם עמודי שיש צלבניים דקים ועליהם כותרות של ציפור הפליקן, שסימלה את ישוע בימי הביניים. ציפור הפליקן דוקרת את חזהּ בכדי להאכיל את גוזליה בדמה, וזה מסמל את הקורבן של ישוע באופן כללי, וגם את מה שהוא אמר בסעודה האחרונה "שתו כולכם ממנה, זה הוא דמי…" (מתי כו' 28). אבל בנוסף לאלמנטים הנוצריים ניתן לראות גם מחרב ודוכן דרשן מוסלמי וחלון זכוכית נפלא עם כתובות בערבית מהמאה ה-16.

עם הכיבוש המחודש של ירושלים על ידי המוסלמים נחרבה כנסיית "אם כל הכנסיות" הצלבנית ברובה, ויחד עם זאת נוכחות פרנציסקנית המשיכה להתקיים בחלקים ששרדו. לאחר הכיבוש העות'מאני של ירושלים בתחילת המאה ה-16, התעורר ויכוח מר בין היהודים והנוצרים לגבי האחזקה בבניין הקבר. הסולטאן סולימאן המפואר שבנה את חומות ירושלים מחדש באותה תקופה פתר את העניין בכך שהעביר את המקום לשליטתו של שייח' כריזמטי ממשפחת דג'אני.

משפחת דג'אני היא אחת המשפחות המובילות והמשפיעות בציבוריות הפלסטינית בכלל והירושלמית בפרט. במקורה היא קשורה למשפחת הנביא. בתחילת המאה ה-16 המשפחה בהנהגת Sheikh Ahmad Shihab Din Dajani עברה למרוקו, ארץ עם נטייה סופית, שם השייח' נהיה למורה ומנהיג סופי חשוב. יום אחד הופיע לפניו הנביא דוד בחלום ואמר לו: "הו אחמד, הצל אותי, ההצלה שלי היא בידיך". השייח' הבין שדוד מתייחס למקום קברו בהר ציון, שלא מטופל באופן הנכון על ידי הנזירים הנוצרים המחזיקים את המקום. הוא עלה לרגל בעקבות החיזיון לירושלים ופעל להיהפך לאחראי על המקום, מבוקשו ניתן לו על ידי הסולטאן והוא נהיה מנהיג הסופים בירושלים וישראל. התפקיד המסורתי של השייח'ים הסופים באימפריה העות'מאנית היה להיות בקשר ישיר עם הסולטאנים ולדווח להם על העניינים במחוזות מושבם. השייח' נפטר ב-1561 ונקבר בקבר מפואר בבית הקברות בממילא המשמש מקום עלייה לרגל עד היום.

עם השנים הקימה משפחתו מסביב לקבר דוד בהר ציון שכונה שלמה ובה שלוש חצרות ושלושה מסגדים, כשהעתיק ביותר הוא כנראה כבר מהתקופה האיובית ונמצא באולמות קבר דוד עצמו. המסגד השני הוא באולם הסעודה האחרונה, בתוכו הותקן מחראב יפה משיש בשלושה צבעים (אדום, שחור ולבן), נוספו חלונות צבעוניים יפהפיים עם קליגרפיה של פסוקים מהקוראן המתייחסים לדוד – "שפט בין האנשים באמת ואל תלך לפי תאוותיך" (סורת סאד, פסוק 26), והמסגד השלישי על הגג. ברחבי האתר הותקנו קרמיקות מעוטרות באיכות גבוהה ומחוץ לבתים הוקם בית קברות.

עד מלחמת השחרור הייתה במקום זאוויה פעילה. לאחר מלחמת השחרור המקום עבר לחזקת משרד הדתות שהפך אותו למקום קדוש יהודי, שבו יש ישיבה, מוזיאון, חדרי תפילות ונקודת תצפית לעיר העתיקה. הנוצרים הורשו לחזור ולבקר ולהתפלל בחדר הסעודה האחרונה.

מרכז סופי בהר הזיתים

המסורת של תחיית המתים ויום הדין נקשרת באסלאם להר הזיתים. ישנה סורה בקוראן הנקראת סורת א-טור – ההר, המילה טור באסלאם מתייחסת בדרך כלל להר סיני, אבל יש מי שקשרו אותה להר הזיתים ולכן השכונה שעל הר הזיתים נקראת א-טור. סורת התאנה בקוראן מתחילה במילים "בתאנה ובזית, בהר סיני…" ומכאן הקשר של הר הזיתים להר סיני. הר הזיתים נזכר כהר מקודש בפרשנות הקוראן והחדית'. לפי האמונה ביום הדין יהיה גשר מהר הזיתים לרחבת הר הבית דק כשערה וחד כתער, עליו יעברו הנשמות שיקומו לתחייה בדרכן למשפט. הגשר יישען על שבעה קשתות, ולכן המלון שהוקם על הר הזיתים בתקופת השלטון הירדני נקרא מלון שבע הקשתות.

בנוסף לקשר ליום הדין, המוסלמים מאמינים בקדושתו של ישוע ושהוא נלקח לשמיים ממרומי הר הזיתים, אלא שבניגוד לנוצרים הם לא מקבלים את תחייתו וחושבים שהוא עלה בגופו ויחזור כמשיח ביום הדין. כך או כך, כשכבש סלאח א-דין את ירושלים הוא החרים את מתחם כנסיית העלייה הצלבנית. הסלע ועליו טביעת כף רגלו של ישוע עולה לשמיים, בוודאי הזכיר לו את סלע השתייה ועליו טביעת כף רגלו של מוחמד עולה לשמיים. המקום הפך למקום פולחן מוסלמי, אזור הסלע כוסה בכיפה ובמבנה האדיקולה הוכנס מחרב. בכדי לכבד את המסורת הנוצרית, המוסלמים הרשו עלייה לרגל למקום והקימו מסגד נוסף בסמוך. שרידי הכנסייה שמסביב נהרסו סופית ב-1480, וכך נוצר שטח פתוח שבמרכזו הבניין הקטן של האדיקולה בתוך קיר משושה.

בשנת 1614 הגיע השייח Abu Sa‘id As‘ad Efendi, שהיה המופתי של איסטנבול, לירושלים והקים בסמוך למקום העלייה להר הזיתים זאוויה ומסגד. הוא העמיד לרשות המקום ווקף נכבד ומינה את הסגן שלו מוחמד פאשה, שהיה שליט ירושלים באותה תקופה, לאחראי על המקום. מוחמד פאשה היה כנראה השייח הסופי Shaykh Shams al-Din Muhammad al-‘Alami, ראש משפחת עלמי בירושלים באותה תקופה. הוא נקבר בקריפטה מתחת לזאוויה, ויחד איתו ראשי משפחה נוספים.

משפחת עלמי הם מצאצאי הנביא, דרך נכדו חסן. חלקם הגיעו לירושלים ממרוקו בסוף המאה ה-12, במסגרת הכיבוש המחודש שלה על ידי סלאח א-דין. ראש המשפחה, השייח הסופי Muhammad al-Alami, הנהיג קבוצה של חסידים, ובתמורה לשירותיהם הצבאיים המשפחה קיבלה נחלות נרחבות בהר הזיתים. השתתפות של קבוצות סופים במלחמות הקודש הייתה דבר נפוץ, ורבים מהיישובים שהקים סלאח א-דין לאחר הניצחון, ובכלל זה שכונות בירושלים כגון אבו תור, היו של חסידים סופים. חצר חסידית הייתה בדרך כלל גם עניין משפחתי, ובמקרה הזה למשפחה הייתה כנראה חיבה למקומות גבוהים, מכיוון שהם קיבלו אחריות גם על מקאם הנביא שמואל בנבי סמואל.

בתוך המתחם במרומי הר הזיתים יש את מסגד העלייה, ואת הזאוויה של הסופים שנקראת זאוויה אל-אסעאדיה על שם השייח' המייסד. כמו במקרה של קבר דוד, זו כנראה זאוויה כללית של כל המסדרים. השייח'ים ממשפחת אל עלמי שימשו גם בתפקידים ציבוריים בווקף של הר הבית ובשירות הציבורי. בסמוך לזאוויה יש קבר קריפטה של השייחים ובני המשפחה, חדרים ובתים, ומתחת לה נמצא מקום קברה של ראבעה אל-עדוויה, משוררת האהבה הסופית מהמאה ה-9 לספירה, עליה כתבנו באחד הפרקים בתחילת ספר זה.

הערות

[1] Zarcone, T. (2009). Sufi Pilgrims from Central Asia and India in Jerusalem (p. 168). Kyoto: Center for Islamic Area Studies at Kyoto University. P. 77

[2] Chittick, W. C. (1983). The Sufi Path of Love: The Spiritual Teachings of Rumi. State University of New York Press.

[3] דרור זאבי. (1997).  המאה העות'מאנית: מחוז ירושלים במאה השבע-עשרה. יד יצחק בן צבי.

[4] צ'לבי, א’. (1980) .ארץ־ישראל במאה השבע־עשרה בתאורו של אבליה צ'לבי (עורכים: א. שילר ואחרים). הוצאת אריאל.

[5] Weigert, G. (n.d.). Shaykh Mustapha Kamal al Din al Bakri – A Sufi reformer in eighteenth-century Egypt. The Israeli Academic Center in Cairo

[6] אנאבסה, ג׳. (2013). The Journey of the Head of a Sufi Order to Jerusalem and Other Cities in Palestine in the 18th Century. In Ariel: כתב עת לידיעת ארץ ישראל, חוב’ 203, עמ’ 59–66

ראו הרצאה על הדרווישים המחוללים