האסלאם מגיע לירושלים

התקופה המוסלמית הקדומה

בתחילת המאה ה-7 לספירה קורה לשבטים הערבים במדבר נס: אלוהים בוחר בהם כעם הנבחר ושולח אליהם נביא שמביא בשורה ודת חדשה. בעזרת אותה דת חדשה ומהפכנית הם הופכים תוך זמן קצר לשליטי העולם. הצבאות המוסלמים פורצים מחצי האי ערב וכובשים את כל המזרח התיכון ובכלל זה את ירושלים. לכיבוש של ירושלים יש משמעות רוחנית ודתית חשובה – הוא מחבר את האסלאם עם הדתות שקדמו לו, נצרות ויהדות, והופך את הדת החדשה מדת מדבר של שבטים נידחים לדת אוניברסלית.

שלוש הערים הקדושות ביותר למוסלמים הן מכה, מדינה וירושלים, ויש כאלו הטוענים שירושלים היא רק שלישית בקדושתה, אלא שהמדרג של הקדושה מטעה, מכיוון ששלוש הערים הקדושות הן שלוש פנים שונות של אותו הדבר, ומשלימות זו את זו. זאת ועוד, כל מוסלמי מאמין מחויב לעלות למכה פעם בחייו ומתפלל לכיוונה, בדיוק כשם שהיהודים מתפללים לכיוון ירושלים. אלא שבשנתיים הראשונות לקיום מצוות התפילה התפללו המוסלמים לכיוון ירושלים, וזאת מכיוון שלכאן מוחמד הגיע במסע הלילי. כאן הוא פגש את הנביאים שקדמו לו וקיבל את ברכתם, מכאן הוא עלה דרך שבעה הרקיעים לפגוש את אלוהים ולקבל ממנו את סודות התפילה[1].

המסע הלילי למסגד הקיצון בירושלים היה החוויה המיסטית החשובה והגדולה ביותר בחייו של מוחמד. במשך עשרים ושתיים שנה הוא קיבל התגלויות מהמלאך גבריאל, ודווקא באחד הרגעים הקשים של חייו, רגע לפני ההגירה ממכה למדינה, קרה לו דבר מופלא והוא פגש בפעם הראשונה באופן ישיר את אלוהים. בקרב התנועה המיסטית האסלאמית ישנן מסורות רבות לגבי מה שקרה בירושלים במסגרת המסע הלילי, וכך מיסטיקנים סופים שונים התאמצו במהלך ההיסטוריה לעשות את המסע הזה, שנתפש כאלגוריה למסע רוחני של אדם – בעצמם. המסע הלילי נקרא "אל-אסרא ואל-מעראג'", המסע האופקי המוביל למסע האנכי.

המוסלמים מקבלים את המסורת היהודית-נוצרית בקשר לירושלים כמקום בריאת העולם וכמקום יום הדין, המשפט והגאולה. האבן הלבנה (אבן השתייה) בירושלים משלימה את האבן השחורה במכה, ובבוא היום האבן השחורה תגיע אליה במסע מופלא, וכל הנשמות יתקבצו למשפט ברחבת הר הבית. מי שישקול את המעשים על המאזניים יהיה לא אחר מאשר המלך דוד[2]. במילים אחרות, האסלאם רואה עצמו כממשיך היהדות והנצרות, ולכן מוחמד חייב היה לבוא לירושלים.

יש כאלה הטוענים כי המסע הלילי היה למקום אחר ולא לירושלים, אבל בסורת המסע הלילי, שבה הסיפור הזה מופיע, מופיעים שישה פסוקים המדברים על בית המקדש בירושלים לאחר הפסוק הראשון המדבר על המסע הלילי. וסמיכותם מצביעה על זיהוי המסגד הקיצון עם ירושלים. וכך כתוב:
"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתַנו ברכתו על סביבותיו, למען נַראה לו את אותותינו…
הזהרנו את בני ישראל בספר: 'פעמיים תרבו שחיתות בארץ, ותגיעו לגדלות רבה.' ובהגיע מועד הפעם הראשונה, שילחנו בכם את עבדינו, אנשי עוז קשוחים, שישלטו במשכנות – וכך תוקיים ההבטחה.
ואז, החזרנו לכם את השלטון והענקנו לכם רכוש ובנים ויותר, והרקינו את כוחכם.
אם תעשו טוב – תיטיבו לעצמכם, אך אם תעשו את הרע – לעצמכם תרעו.
כאשר יבוא מועד (הפעם) האחרונה, וישפילו את פניכם, וייכנסו אל המסגד כמו שנכנסו אליו בפעם הראשונה, כדי שיחריבו את כל אשר עלה (מאז)." (סורה 17: אלאסראא', פסוקים 1-7).

המסגד בפרק זה הוא בית המקדש בירושלים, ומכאן הזיהוי של ירושלים עם המסגד הקיצון. הקוראן הועלה על כתב עשרים שנה לאחר מוחמד על ידי אנשים שזכרו אותו והיו מחבריו, ולכן ניתן לטעון שכבר מתחילת האסלאם זוהתה ירושלים עם המסגד הקיצון והייתה קדושה למוסלמים. ההגעה של מוחמד לירושלים וישראל (הארץ המבורכת) הייתה הרגע שבו הפך האסלאם מדת ובשורה מקומית לדת מובילה אוניברסלית, הממשיכה ומובילה את מסורת הדתות הגדולות והרוחניות המערבית. ומכאן המקום המיוחד של ירושלים באסלאם, השונה מזה של מכה ומדינה.

אי אפשר לו לאסלאם כדת עולמית מבלי ירושלים וארץ ישראל, מבלי החיבור למה שהיה, לנביאים של התנ"ך והברית החדשה, לדתות האחרות, להיסטוריה והתרבות האנושית. ישראל בכלל וירושלים בפרט הם לב התרבות המערבית, המקום שממנו יצאו הדתות הגדולות ובו התרחש מעבר בין מזרח למערב, מצרים ואירופה, העבר והעתיד. ואם אין לאסלאם את הקשר לזה, הרי שהוא דת שולית שהגיחה ממדבריות ערב ותחזור אליהם; אם יש לו את זה, הרי שזאת דת אוניברסלית שנועדה להתפשט בכל העולם.

המעבר של האסלאם מאירוע מקומי שולי ללב התרבות, המדע וההתקדמות האנושית (המוסלמים היו התרבות המתקדמת והנאורה בעולם בימי הביניים), קשור לאדם – מוחמד, ולמקום – שעד כמה שישמע מוזר, איננו מכה ומדינה הנמצאות במדבר, אלא ירושלים. ירושלים היא נקודת המפגש של האסלאם עם התרבות האנושית, המקום שבו עבר מקל מרוץ השליחים מהנצרות והיהדות אל הדת החדשה. אלא שזה לא רק ירושלים במובן הצר שלה, אלא כל ארץ ישראל שנקראת בקוראן הארץ המבורכת.

האסלאם התחיל באחד האזורים הנידחים והמדבריים בעולם, לב חצי האי ערב, מקום שבו חיו שבטים נודדים כימים ימימה, רחוק ממרכזי התרבות, ללא השכלה, בשולי ההיסטוריה האנושית והחיפוש אחר משמעות. והוא הפך לאחת התנועות הדתיות העשירות והמגוונות ששינתה את פני העולם. ירושלים היא ראי של התפתחות התרבויות המוסלמיות השונות והאמונה המוסלמית, הן החיצונית והן הפנימית רוחנית, במהלך הדורות. ירושלים הייתה תמיד מרכז של מיסטיקה מוסלמית, ולעיתים גם מרכז של הלכה וידע.

אלף ומאתיים שנות שלטון מוסלמי הם פרק זמן ארוך ומפואר, שבמהלכו שלטו בה אימפריות מוסלמיות שונות בעלות אמונות שונות וממוצא אחר בארץ ישראל. במהלך התקופה הארוכה הזו קודשה ירושלים וטופחה, היו כאן קדושים, משוררים, מיסטיקנים וחכמים, נבנו מוסדות דת ובתי תפילה, מרכזים של סופים וארמונות שליטים. כך שאי אפשר כיום להפריד את ירושלים מהמורשת המוסלמית שלה, בדיוק כמו שאי אפשר להפריד אותה מהמורשת היהודית והנוצרית. אין זה סוד שיש כיום סכסוך לאומי על העיר הקדושה, אבל זה לא סכסוך דתי ולא צריך להפוך אותו לכזה. ירושלים קדושה לשלושת הדתות ולא רק להן.

לאחר כיבוש ירושלים בידי החליף עומר בשנת 638 לספירה, היא הפכה לחלק מהאימפריה של החליפים הצדיקים עות'מאן ועלי, ולאחר מכן לחלק מהאימפריה של בית אומיה, שבירתם הייתה לא רחוק בדמשק. השליטים האומיים פיארו ובנו את ירושלים; עבד אל-מלכ בנה את כיפת הסלע רק חמישים שנה לאחר מות מוחמד, מתוך כוונה להפוך את ירושלים למרכז שלטוני ודתי שיתחרה בזה של מכה שהייתה בידי יריביו. הבן שלו, אל-וליד, המשיך במלאכה ובנה ארמונות ואת מסגד אל-אקצא, וביחד עם מפעלם של החליפים האחרים נוצר בירושלים מערך של קדושה חדש.

בשנת 750 לספירה הוחלפו החליפים של בית אומיה על ידי השושלת העבאסית מבגדד הרחוקה. חלק מהחליפים העבאסים ביקרו בירושלים, והם שימרו וטיפחו את קדושתה, אבל מטבע הדברים חשיבותה של העיר ירדה, ועם התפוררות האימפריה במאה ה-10 השלטון בירושלים עבר לידי שושלות מקומיות, עד שב-969 השתלטה על ירושלים אימפריה גדולה נוספת בעלת אוריינטציה דתית שיעית, שמרכזה נמצא במצרים ולא בבגדד, הלא היא האימפריה הפאטימית, וזה הביא לגל בנייה מחודש ויצירת מערך קדושה שונה, שבמסגרתו מעמדה של ירושלים מתחזק, ומסגד אל-אקצא נבנה מחדש.

הכיבוש הצלבני של ירושלים והמלחמות עם הצלבנים הביאו לחיזוק מעמדה וקדושתה של ירושלים בעיני המוסלמים, וכך, עם הכיבוש המחודש של ירושלים על ידי סלאח א-דין, הוקמו בה מרכזים סופיים רבים ומדרסות. ירושלים נהייתה עיר של מלומדים ומיסטיקנים. עמים מוסלמים שונים כגון האפגנים, ההודים, טורקים ואחרים בונים בירושלים מרכזים של מסדרים סופיים הקשורים לארצות מולדתם ומוסדות לימוד דת. תנועת העלייה לרגל גוברת, מיסטיקנים סופיים מכל רחבי העולם באים לירושלים במטרה לחוות את המסע הלילי של מוחמד ולחקות אותו – למות לעצמם כדי להיוולד מחדש באל.

המדינה האיובית שהקים סלאח א-דין הוחלפה על ידי האימפריה הממלוכית, שגירשה את הצלבנים באופן סופי מארץ ישראל ושלטה על ירושלים במשך 267 שנה. במהלך התקופה הזו נבנו מבני דת רבים בירושלים: מדרסות, חנקות (מרכזים של סופים שנקראים גם זאוויות), ונבנה מערך חדש של קדושה שהתפרש על פני כל העיר.

ב-1517 כובשת את ירושלים האימפריה העות'מאנית, שבזמנה התחזקה הנוכחות היהודית בעיר והתפתח הרובע היהודי. העות'מאנים בנו את חומות העיר מחדש, הם הוסיפו מדרסות וחנקות, מבני ציבור מוסלמים, וגם הרשו בנייה מסוימת נוצרית ויהודית – יוצרים מערך קדושה חדש. ויחד עם זאת, לאחר התחלה מפוארת, במאות ה-17–18 העיר נשכחה ושקעה במעין תרדמה. קרו בה הרבה דברים רוחניים מעניינים, שקשורים לשלוש הדתות, אבל מבחינה פיזית היא נשארה קטנה יחסית ולא מפותחת.

עם תחילת המאה ה-19 מגיע השינוי הגדול ביותר – התחלת העת החדשה, גילויה מחדש של ירושלים על ידי המעצמות האירופיות, ובנייתה מחדש. העות'מאנים עדיין כאן ומשתתפים בחגיגה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, אבל העיר היא כבר לא אותה העיר.

סיפורו של החליף עומאר

החליף עומר (שלט 634–644) הוא החליף השני מבין ארבעת החליפים הראשונים (הצדיקים) ולמעשה מייסד האימפריה המוסלמית. לאחר מות מוחמד ב־632 החליף אותו במשך שנתיים אבו בכר הקשיש בתור מנהיג המוסלמים. הוא עסק בייצוב ה"אומה" החדשה, אבל היה זה עומר שהתחיל את ההתפשטות הפנומנלית והכיבושים. הוא ניצח את הפרסים והשתלט על האימפריה שלהם, ניצח את הביזנטים וכבש את השטחים שלהם במזרח התיכון, כשהוא כובש את ירושלים בשנת 638.

עומר נחשב לשליט הגון, צנוע וצדיק גם על ידי הנוצרים, ולכן, לאחר מצור של שנתיים, הם הסכימו להיכנע ולמסור את מפתחות העיר רק לו. לאחר הכניעה נתן החליף עומר לנוצרים כתב זכויות שנשמר עד היום הזה, ולמרות התנאים המפלים והמשפילים שבו, הוא מבטיח הגנה בסיסית לבני דתות אחרות, ובימים ההם זה היה הישג חשוב.

עומר נהג ללבוש בגדים פשוטים ולרכוב על חמור. כשהתכונן להיכנס לירושלים, יעצו לו יועציו להיכנס רכוב על סוס ולבוש בהידור, אבל עומר דחה זאת בטענה שזה לא מתאים לאופיו. כשעלה לשלטון בכה מרה. כששאלו אותו למה הוא בוכה, אמר: "אני פוחד שאעשה טעות ולא יהיה מי שיתקן אותי". החברים נשבעו שיגידו לו את כל האמת, וכך היה.

ליד כנסיית הקבר נמצא המסגד העתיק בירושלים שנקרא מסגד עומר – זהו מסגד עומר המקורי, ולא מבני כיפת הסלע. הוא הראשון שהמוסלמים הקימו, ומאחוריו יש סיפור יפה: שנתיים צר הצבא המוסלמי על ירושלים ולא הצליח לכובשה. לבסוף הסכים הפטריארך סופרוניוס להיכנע, אך רק לחליף עומר עצמו. לאחר הכניעה לקח אותו סופרוניוס לסיור בעיר, ובראש ובראשונה לראות את כנסיית הקבר – המקום הקדוש ביותר בעולם לנוצרים והבניין המפואר בעיר. בזמן הביקור בכנסייה הגיע זמן התפילה המוסלמי. עומר ביקש את סליחת המארח ויצא החוצה להתפלל. כשחזר, שאל אותו הפטריארך מדוע יצא החוצה? עומר ענה שהוא חושש שהמוסלמים יקדשו את המקום שבו התפלל החליף לראשונה לאחר כיבוש העיר, ואם מקום זה יהיה בתוככי הכנסייה – זה יהפוך לסלע מחלוקת בין המוסלמים לנוצרים. ולכן הוא יצא להתפלל בחוץ, במקום שלא יהווה איום על הכנסייה[3].

ואכן, במקום שבו עומר התפלל, מחוץ לכנסיית הקבר, הוקם מסגד לציון אירוע זה – מסגד הנקרא "עומריה" או מסגד עומר הקטן. המסגד קיים עד היום, אלא שהוא נבנה מחדש בתקופה הממלוכית (ראו הפרק "הכיבוש המוסלמי ועליית הסופיזם") על חורבות מבנה צלבני שנבנה על חורבות מסגד עומר המקורי. ניתן להיכנס למסגד, לראות את הקשתות הצלבניות המרשימות ולהיזכר בסיפור היפה.

לעומר היה יועץ בשם כעב אלאחבאר[4] (Ka'b al-Ahbar) שהיה יהודי ערבי שהתאסלם, כנראה ממוצא תימני. אותו אדם הגיע למדינה בזמן שלטונו של עומר ונהיה מבחינתו ומבחינת החברים האחרים מעין מומחה לעניינים יהודיים וישראל. הוא ליווה את עומר במסע הכיבושים שלו בארץ ישראל ובהיכנסו לירושלים ככובש, והדריך אותו באתרים הקדושים. יחדיו הם עלו למתחם הר הבית, ואלאחבאר זיהה עבור עומר את מקום המקדש וייעץ לו לנקות את ההריסות והאשפה שהצטברה במקום – וכך קרה. הסלע שנשטף בינתיים בגשם גודר והפך למקום תפילה.

אלאחבאר הוא מקור כמה ממסורות החדית', במיוחד בז'אנר שנקרא המסורות ה"ישראליות" – מסורות שנוגעות לנביאים היהודיים שקדמו למוחמד ולארץ ישראל. לפי חלק מהשיעים הייתה לו השפעה רעה על החליף עומר שהביאה לכך שיתכחש לעלי. לפי מקורות אחרים, הוא היה מצוי בתורה ופירש אותה באופן נבואי. לפי אמונתו, הכול כתוב שם, וכך הוא יכל לנבא לעומר דברים שיקרו בעתיד, וכנראה שזה חיזק את השפעתו עליו. היו עוד יהודים שהתאסלמו באותה תקופה שראו בתורה נבואות על בואו של מוחמד, כגון עבדאללה אבן סלאם (Abd Allah ibn Salam) מיתריב (מדינה). לאחר מות עומר, אלאחבאר תמך בעות'מאן והפך ליועצו.

כדאי להוסיף בהקשר זה לפי אחת המסורות החליף עומאר מינה משפחה יהודית בשם אבן גמעה שיהיו המשרתים הראשונים של מתחם הר הבית, וכך היה עד עד ימי עומאר השני (הצדיק).

צחאבה – החברים של הנביא

מי שהעביר את הלימוד של מוחמד לאחרים, כמו גם את התיאורים על חייו, והדברים שהוא אמר, היו האנשים סביבו, שנקראו ה"חברים", הצחאבה, הרבה מהם מהאנסארי, אנשי מדינה שהתאסלמו וקיבלו עליהם את מנהיגותו. החברים המקובלים מנו כמה עשרות אנשים, הם הפיצו את האסלאם ברחבי האימפריה הטרייה ונחשבו לסמכות בענייני דת וחברה. המסורות שהם שמרו הפכו לימים לחדית', שהוא החוק המוסלמי, והזיכרון של חלק מהם שימר את התגלויות הקוראן. לחלק מהם היה קשר לירושלים

אחד החשובים שבצחאבה בהקשר של ירושלים הוא אבו א-דַרְדַאא', בחור צעיר שנהיה מהמאמינים הראשונים במוחמד. כשמוחמד ארגן את האנשים התומכים בו, הוא יצר חברויות בין האנסארי, השבטים המקוריים של מדינה, ובין המהגרים שהגיעו אליה ממכה וממקומות אחרים בעולם בכדי להצטרף לקהילה המוסלמית הגדלה. החבר של אבו א-דרדאא' היה לא אחר מאשר סלמאן הפרסי, שלו חשיבות גדולה בהעברת הידע המיסטי, וגם קשר לירושלים (ראו בהמשך).

אבו דרדאא' היה סוחר. לאחר שהתאסלם, עזב את עיסוקיו והקדיש את חייו לסגפנות ודבקות דתית, והסתובב בעולם כזהאיד – האיש החכם של הקהילה המוסלמית הצעירה. הוא היה מומחה לקוראן, אחד היחידים שאספו וזכרו את התגלויות הקוראן שהגיעו למוחמד בזמן אמת ושאותן דקלם (ההתגלויות נזכרו תחילה בעל פה, ורק בימי החליף עות'מאן הועלו על כתב). כשהמוסלמים בראשות עומאר כבשו את סוריה, הפך אל-דרדאא' בתמיכת המצביא מועאויה לקאדי הראשון של דמשק, ולמעשה ייסד שם בית ספר שבו לימד רבבות תלמידים קוראן ודת, מעמיד דורות של מורים ותלמידים. אלא שלפני כן הוא בילה כמה שנים בירושלים וביסס בה את חיי הדת המוסלמים, וגם לאחר מכן הקפיד לבקר בעיר ולקדם את קדושתה.

אשתו הצעירה של אל-דרדאא', שנקראת אום אל-דרדאא' אל-סֻג'רא. היא אמנם מהדור השני, שלא הכיר את הנביא ישירות, אבל ידעה את הקוראן בעל פה, למדה מפי כל גדולי הדור, והפכה להיות אחת הנשים המשפיעות והקובעות בחליפות הצעירה. היא לימדה גברים ונשים, נכנסה לכל המסגדים, והייתה מורה של חליפים (עבד אל-מלכ) ופשוטי העם. חצי מזמנה בילתה בירושלים, שם הייתה יושבת בשתיקה עם כעב אל-אחבאר, וחצי מהזמן בדמשק, שם מתה בשנת 703 ונקברה ליד בעלה. היא הייתה אישה משכילה וצדקת, מקובלת ומשפיעה, שהביאה לכך שנשים התפללו עם אותן תנוחות גוף כמו גברים – אחת מני רבות שיבואו אחריה בירושלים ובאסלאם.

רשת החברים (צחאבה) שנוסדה במדינה עברה לשטחי האימפריה המתפשטת, וכך ניתן למצוא כמה מהצחאבה בהרבה מקומות בישראל. לפי המסורת הסופית חלק גדול מהם עסקו במיסטיקה, מקבלים ממוחמד את המסורת הפנימית-רוחנית של האסלאם, שלא מיועדת להמונים.

בקרב הצחאבה הייתה קבוצה שנקראה אנשי הספסל – אהל א-סֻפָּה. הם היו יותר משלוש מאות, ולא זרעו ולא רעו, לא סחרו. הם אכלו במסגד וישנו שם, יושבים על דרגש אבן רחב ומוצל מחוץ למסגד (בית) של מוחמד, ומכאן שמם. הנביא היה מיודד איתם וביקש מאנשים לכבד אותם ולהכיר במעלותיהם. האנשים הללו חיו חיי קדושה ועוני, דבקים בתפילה ובוכים הרבה על חטאיהם. יש אומרים שמהם הגיע השם "סופים".

לפי מקורות מאוחרים^[5], היו מספר מחברי הנביא שהגיעו לירושלים וסיפרו בשבחה, ביניהם עַבְּד אל-לַּה אִבְּן מסעוּד (ʿAbd Allāh ibn Masʿūd) ממדקלמי, מורי ומפרשי הקוראן הראשונים, בילאל אִבְּן רַבַּאח (Bilāl ibn Rabāḥ) המואזין הראשון, ועַבְּד אל-רַחְמָאן אִבְּן עוּף (ʿAbd al-Raḥmān ibn ʿAwf) אחר מעשרה אנשים שהובטח להם גן עדן על ידי הנביא מוחמד, ויועץ לחליף עומאר בכתיבת חוזה עומאר עם היהודים והנוצרים בעיר הקדושה.

אבדאל – מעבר לפיד האנרגיה הרוחנית

באסלאם יש דגש על כך שיש אנשים שמקורבים לאלוהים (סורה 3, 40), וזה מתבטא בהופעת אנשים קדושים כבר מתחילת האסלאם, וביתר שאת החל מהמאה ה־8–9 עם הופעת הסופים הראשונים. החלקים האזוטרים של התורה המוסלמית משאירים את האפשרות לאיחוד מיסטי עם האלוהים פתוחה, אלוהים ידריך אליו את אלו שמתכווננים אליו. האפשרות של תקשורת בין אלוהים לאדם מתבססת על העובדה שאדם מורכב לא רק מגוף אלא גם מנפש. המהות של האדם היא הלב שמכיל את הסוד והמקדש הסודי של המודעות – סִיר, שעל ידו אלוהים יכול לדבר לאדם, ושבו הסודות של אלוהים מתגלים. לאדם יש גם נַפְס, שזה נפש הגוף, אגו שמוליך את האדם לטעות, וגם ניצוץ אלוהי – הנפש השקטה. המסע הוא מעבר מהנפש החייתית (הגוף) לנפש השקטה, כשהמודל הוא מוחמד הנביא.

בקרב הקדושים ישנה קבוצה מיוחדת שנקראת "אבדאל", משמעות השם היא משני צורה. הם מעין ל"ו צדיקים, שבזכותם מתקיים העולם, אלא שבאסלאם המיסטי הם מונים 300 או 400 או 356 איש בדרגות שונות שבראשם אדם שהוא קוטב ומתחתו שלושה או שבעה אנשים ומתחתם ארבעים, המספרים משתנים ממסדר למסדר אבל הרעיון הוא דומה. מספר קבוע של צדיקים הקשור לסדר קוסמי שבזכותם העולם מתקיים, כשמת אחד מהם מייד יש צדיק אחר שמחליף את מקומו, כמו היחידה של בני האלמוות בצבא הפרסי

האבדאל הם בעלי כוחות על טבעיים ולעיתים לא מודעים למי שהם ולכוחם עד שמתרחשת התגלות, אבל גם באופן הזה הם מקיימים את העולם. הם משרים ברכה (Baraka) ומבצעים ניסים (Karamat). ובאופן קולקטיבי מהווים תחליף לנוכחות הנביא מוחמד על פני האדמה. בראשם עומד אדם שהוא קוטב הדור ושליט על הזמן, כלומר מסוגל להיות בשני מקומות בו זמנית – צדיק יסוד עולם.

האבדאל יכולים להופיע בצורות שונות ודרך אנשים שונים ובזמנים שונים, ומכאן אפשר להגיע למסקנה שהם יכולים להופיע כיהודים ונוצרים, או לפחות הופיעו כך בעבר לפני התגלות האסלאם, שהרי העולם התקיים גם קודם לכן. האפשרות של האבדאל להופיע כל פעם בצורה אחרת מסבירה את מעבר האנרגיה הרוחנית והשרביט הרוחני מהנזירים הנוצרים אל הקדושים המוסלמים, היכולת של לפיד הרוחניות לעבור מאדם לאדם, מתרבות לתרבות, מדת לדת.

המוסלמים שהגיעו לירושלים פגשו כאן רוחניות נוצרית מפותחת, מנזרים, כנסיות, ספריות, טקסים, פולחן ותפילה, וחלק גדול מזה עבר לאסלאם, מסורות רוחניות נוצריות כגון חזרה על תפילת האדון תוך כדי שאיפה ונשיפה השפיעו על התפתחות תרגולת הזיכר הזופית. הנזירים הנוצרים התייחסו לדמותו של אליהו כמודל, ואילו הקדושים המוסלמים הראשונים לח’דר, דמות אגדית שמזכירה אל אליהו ונקשרת לאליהו בכתבים הסופים.

המעבר של לפיד הרוחניות מהנצרות לאסלאם מופיע בסיפורו של סלמן הפרסי (ראו בהמשך) שהודרך על ידי נזיר מתבודד ללכת למכה ולהיות תלמיד של הנביא מוחמד, כשהגיע האסלאם לעיר סרייאבו בבלקן יש לנו דיווחים על מפגש בין חכמי הנוצרים (הכנסייה הבוסנית) לראשי המסדר הסופי המוולני שבו הם מעבירים להם את האנרגיה הרוחנית. האם ייתכן שקרה דבר דומה בירושלים? כשמורה מברך תלמיד בדרך הרוחנית הוא מעביר לו את הפנאומה על ידי נשיפה עליו, האם ייתכן שזה מה שקרה גם כאן?

לפי המסורת המוסלמית רוב האבדאל נמצאים בארץ שאם, כלומר במרחב של סוריה ארץ ישראל, אחת הסיבות לכך היא שכאן יתרחש אירוע יום הדין שבו יהיה להם תפקיד, מסורות יום הדין עברו מהנצרות והיהדות אל האסלאם, ולכן יש להניח שהיה מעבר, הן בצורה של לימוד, והן בצורה של אנרגיה, מהרוחניות הנוצרית למוסלמית במאה ה7 לספירה. ההגעה של מוחמד לירושלים במסע הלילי משמעה היה חיבור עם הרוחניות הנוצרית והיהודית, הקוראן חוזר על סיפורי התנ"ך והברית החדשה בגרסה קצת אחרת, האסלאם מקבל את נכונות הנצרות והיהדות, כתבי הקודש שלהם, ורק טוען שהוא ההתגלות החדשה שממשיכה אותם, אפשר לקרוא לאותו הדבר במספר שמות וכפי שנאמר לאמת יש הרבה ביטויים ולרומא אפשר להגיע בהרבה דרכים, דת ורוחניות הם כושר מהותי באדם שנוגע בארכיטיפים העמוקים ביותר, אלא שבנוסף לזה היו כנראה מפגשים בין אם פיזיים ובין אם רוחניים וצירופי מקרים שקישרו בין הדתות השונות בעיר במהלך הדורות. הנצרות והיהדות המשיכו וממשיכות למלא תפקיד מרכזי ברוחניות הירושלמית, אבל החל מהמאה ה7 לספירה נוסף אליהם מרכיב אחר, שהוא דומה במהותו ויחד עם זאת גם שונה ובעל ייחוד משל עצמו.

כיפת אל חאדר

אחד הקדושים הנסתרים החשובים ביותר למוסלמים, הקדוש ב"ה" הידיעה, לו מוקדשת כיפה על רחבת הר הבית, הוא ח’דר – הירוק. מדריך הנשמות המוסלמי. האמונה בח’דר מבוססת על סיפור המופיע בסורת המערה בקוראן, על עבד אלוהים שנשלח להדריך את משה בתורת הנסתר. זהו מעין איש נצח היכול להחליף צורה והסימן היכר שלו הוא שהאדמה שבה הוא דורך הופכת לירוקה. הירוק מסמל את היציאה מהכוח אל הפועל של אנרגיית החיים, התחדשות רוחנית^[6].

המסורת המוסלמית טוענת כי ח'דר ואליהו נפגשים פעם בשנה ומבלים את חודש הרמדאן בירושלים. יש המזהים את אליהו עם ח’דר או סנט ג'ורג', אבל לרוב אלו אנשים נפרדים^[7]. לפי המסורות המוסלמיות לפני שמוחמד עלה לשמיים הוא קיבל את ברכתו של ח'דר, במקום שבו כיום ניצבת כיפת ח'דר בהר הבית. ח’דר היה בהלוויה של מוחמד אבל אף אחד לא שם לב אליו, הוא נפגש עם עלי בכעבה, הדריך רבים מן הקדושים והמורים הסופים במהלך השנים, ועד היום הוא מופיע לפני בני אדם. יש לי חבר מוסלמי שטוען שח’דר הופיע לפניו יום אחד בזמן תפילה בירושלים.

לפי המסורת ההודית יש בעולם אנשים מוארים החיים לנצח ומקום משכנם הוא אי שם בהימלאיה, הם נקראים רישים ולעיתים מתוארים כקדושים החיים במערות, הם מתקיימים ממדיטציה שלעיתים נמשכת שנים. הם הבינו את האמת העליונה תפקידם להדריך את המין האנושי. בעבר הם היו יותר מעורבים בענייני העולם, אבל כיום רק מי שמוכן לשלם את המחיר יכול לבוא במגע עמם. במקביל לכך בתנועות עידן חדש כגון התיאוסופיה מסופר על המאסטרים הנסתרים של מרכז אסיה, שמדריכים את האנושות, והם מעין אנשי נצח.

המסורת של אנשים מיוחדים מוארים שזכו בחיי נצח והם מובילים, מדריכים את האנושות היא מסורת הודו-אירופאית והייתה קיימת גם בקרב האיראנים (פרסים) הקדומים. בספר שאהנאמה של פירדוסי^[8] מסופר על מלכים אגדיים שחיו אלפי שנים ושחלקם לא מתו אלא רק נעלמו וישובו בבוא היום. בנוסף לכך האגדות העתיקות מספרות על באר הנעורים, הנמצאת במקום מיתולוגי, ליד מעין הר ראשוני (הר קף) אגדי, שכל מי ששותה ממימיה יזכה לחיי נצח וחוכמה. גם במיתולוגיה המסופוטמית הקדומה מסופר על גיבור – גלגמש שיוצא למסע הרפתקאות במטרה למצוא את סוד חיי הנצח.

המסורות על אנשים מוארים שחיים לנצח מצאו בית באסלאם בדמותו של ח'דר – מדריך הנשמות, שחי לנצח ויכול ללבוש כל צורה, כשסימן ההיכר שלו הוא דשא ירוק המבצבץ היכן שדרך, ח'דר עוזר לאנשים במצוקה ומדריך את מי שמוכן כלפי הדרך הרוחנית.

דמותו של ח'דר מזוהה עם דמות המופיעה בסורה 18 (המערה) כ"אחד מעבדנו", וכך מסופר: משה, גדול הנביאים בקוראן אחרי מוחמד, היה מוגבל לצד הנגלה של הדת, הצד של החוק, ולא היה בקי בתורת הנסתר, הצד המיסטי, ולכן הוא ביקש שיהיה מי שידריך אותו והלך לפגוש את עבד האלוהים (ח'דר) במקום מפגש שני הימים: הים המלוח והים המתוק. הים המלוח מסמל את הידע הרגיל, ידע החוק, שבו משה בקי ושאותו יכול היה לחצות כרצונו. הים השני הוא ים של מים מתוקים המסמל את הידע הנסתר, נותן החיים ומשנה החיים. בים זה משה הוא עדיין תינוק בתיבה, נישא לאן שייקח אותו הזרם.

וכך כתוב: "משה אמר לנערו, לא אשקוט עד אם אגיע אל מפגש שני הימים, אפילו אלך עידן ועידנים. כאשר הגיעו אל המפגש, שכחו את הדג אשר נשאו עמם, והוא עשה דרכו אל הים וחמק מבעד למחילה. כאשר עברו שניהם מן המקום ההוא והלאה, אמר לנערו, התקן לנו ארוחה, כי הוגיענו המסע. אמר הנער, הראית? בעת שנחנו ליד הסלע, שכחתי את הדג. אין זאת כי השטן הוא שהשכיח את זכרו ממני. הוא עשה דרכו אל הים באורח פלא. אמר משה, זה הדבר אשר נחפש! אז פנו לאחור ושבו על עקביהם." (סורת המערה 18 60-64). לאחר שמשה חוזר לאותו מקום מיוחד, הוא מוצא שם אדם מלא בדעת וברחמים – את ח'דר, והוא מבין שאדם זה נשלח ללמד אותו ולהכניסו לתוך העולם הרוחני ולכן מבקש להיות תחת חסותו.

לפי המסורת הפרסית הקדומה, אחד הסימנים לבאר הנעורים, או בשמה האחר באר חיי הנצח, הוא שאם מכניסים למימיה דג מת, הוא מתעורר לתחייה. הדג מסמל פריון וגם תחייה רוחנית (ולכן בסמל של מזל דגים, שהוא האחרון בגלגל המזלות האסטרולוגי, יש שני דגים הפונים לשני כיוונים: אחד כלפי העולם הגלוי – המוות, ואחד כלפי העולם הנסתר – החיים). באר הנעורים היא במקום מפגש שני הימים, כשמשה ונערו מגיעים לשם הדג המת שבאמתחתם מתעורר לתחייה, אך הוא לא שם לב לכך ורק יותר מאוחר כשנערו מספר לו הם חוזרים על עקבותיהם בכדי לחפש את המקום שבו היו.

כשהם מגיעים למקום הם פוגשים את עבד אלוהים (ח'דר) וזה מוכן לקבל אותו בתנאי שלא ינסה להבין את מעשיו. "ויאמר משה אליו: האלך אחריך, למען תורני בחכמתך? ויען: לא תוכל ללכת אתי ולסבול, ואיך תשא את אשר לא תבין? ויאמר משה: הן תראה כי אסבול ברצון ד'; לא אמרה את פיך!" (סורת המערה 18 66-69).

משה צריך ללמוד לקבל את הגורל ללא שאלות. האמת היא אחרת ממה שנדמה לו או ממה שהוא חושב. משה בבלי דעת מסכים לתנאי זה, אלא שלאחר שח'דר עשה דברים משונים שנתפסים על ידי משה כלא נכונים מבחינה מוסרית (הוא הנביא של החוק המוסרי), הוא מתרעם על כך, ובניגוד להסכם הראשוני שלהם, לא מוכן לקבל את גזרת הגורל כפשוטה. משה מסרב במידה רבה להשלים עם הדברים, לקבל את המאורעות כמו שהם, להיות מוסלם, מלשון להשלים – שזאת המשמעות האמיתית של להיות מוסלמי.

ח'דר נוקב חור בסירה של דייגים עניים והסירה טובעת, משה מתרעם על כך. ח'דר אומר למשה "וכי לא אמרתי לך כי לא תוכל להאריך את רוחך עמי". משה מתנצל ומבקש הזדמנות נוספת, אלא שאז ח'דר הורג עלם, ומשה אומר "ההרגת נפש זכה אף כי לא הרגה נפש? אכן נורא הדבר אשר עשית!" משה לא מוכן לקבל את המוות של אדם ללא עוון, כי החוק המוסרי הוא אל תרצח, אלא שח'דר הוא לא רוצח, אלא עבד אלוהים. גם במקרה זה משה מתנצל על שיפוטו ומבקש הזדמנות נוספת: "אם אשוב ואשאלך עוד פעם, אל תניח לי להוסיף ללוותך כי כבר גדשתי את סאת תירוצי לך".

הם ממשיכים ללכת ומגיעים לעיר של אנשים רעים המסרבים להאכיל אותם, ולמרות זאת ח'דר מתקן קיר מט ליפול, בבחינת רשע וטוב לו. משה אומר: "יכולת לקבל שכר על כך, ולא חפצת", ובכך מגדיש את הסאה ונאלץ להיפרד מח'דר – לא לפני שזה מסביר לו את סיבת הדברים. וכך הוא אומר:
"הספינה היתה לאנשים דלים עושי מלאכה בים; ואשקעה בים יען כי הלך אחריהם מלך חמס גוזל אניות. והעלם, אבותיו מאמינים היו, ונירא פן ישחיתם בתעותו ובכחשו; לכן אותה נפשנו, כי יתן להם ד' תחתיו בן תם וצדיק וטוב ממנו. והחומה היתה לשני בחורים יתומים בעיר הזאת; תחת החומה מטמון; ובאשר אביהם היה איש תם וישר, חפץ ד' כי ימצאו את המטמון ויוציאוהו לעת גדלם ברצון אלהיך. הן לא עשיתי מלבי; הא לך פתרון הדברים, אשר לא יכלת שאת!" (סורת המערה 18 79-82)

הסיפור של משה בא ללמד אותנו שיש רמה של דת שהיא מעבר לרמה הרגילה של החוק, דרך שהיא מעבר לטוב ולרע, שבה הכול הוא אחד ומוביל למקום כלשהו, שבה הכול מסתדר לטובה. זאת הדרך המיסטית. לח'דר יש ידע הנובע מעולם האמת, וכל דבר שהוא עושה נובע מאמת זו. ח'דר, כמו "קוטב הזמן", מסוגל לנוע בזמן ולצפות את העתיד. הוא יכול לראות מה עומד לקרות וכיצד דברים המתרחשים עכשיו יגרמו לתוצאות כאלו או אחרות בעתיד, והוא פועל בשליחות אלוהים לפי מצוות אלוהים ולא מתוך רצונו האישי.

יש אגדות שח'דר הוא בן זמנו של אברהם ונדד איתו, או בן זמנו של משה. יש המקשרים אותו למסעו של אלכסנדר מוקדון למזרח בחיפוש אחר באר הנעורים. לפי אחת המסורות המוסלמיות, בזמן שאלכסנדר כבש את הארץ הוא הגיע לירושלים ופגש את ח'דר בירושלים. לאחר מכן הוא הוביל אותו במסע מזרחה במטרה למצוא את באר הנעורים. הקישור לאלכסנדר נסמך על העובדה שבסורת המערה, לאחר הסיפור על עבד אלוהים ומשה, יש התייחסות וסיפור נוסף על בעל הקרניים – דו אל־קרניין, ששלט על האדמה, הגיע לקצותיה במזרח ובמערב, ובנה חומה שתמנע פלישות של גוג ומגוג עד יום הדין "ישאלוך על דולקרנין, אמרו: אספר לכם דבר עליו!". (סורת המערה 18 93) בעל הקרניים מזוהה עם אלכסנדר.

הרבה מהשייח'ים הסופים נפגשו עם ח'דר: עבד אל־קאדר ג'ילאני, אבן ערבי, ועוד. בדומה קצת לאליהו שמלמד את המקובלים את תורת הסוד, ח'דר הוא המורה בדרך הרוחנית, במיוחד לאלו ההולכים בדרך האווסי, דרך של תקשורת רוחנית ולאו דווקא פיזית עם מורה. הוא המנהיג – שולט של האבדאל (ראו פרק קודם), מעין ל"ו צדיקים, שיש להם כוחות מטאפיזיים והם שומרים על האסלאם. בראשם נמצא הקוטב של הדור, ומכאן שצדיק יסוד העולם הוא ח'דר, או שהוא מודרך על ידי ח'דר. תפקידו של ח'דר להוביל אדם אל עצמו, להכיר את האלוהות הפנימית שבתוכו, וגם לאחר המוות ח'דר הוא מדריך נשמות – כמו הרמס בשאול.

הכיפה של ח'דר בהר הבית היא באחת הפינות הצפון-מערביות של הרחבה העליונה, לא רחוק מכיפת הרוחות. המבנה הוא משושה בקוטר 1.5 מטר, ולא ברור מתי הוקם – אולי בתקופה הממלוכית או העות'מאנית. מתחתיו יש חלל ששימש בעבר כזאוויה לכבוד ח'דר, וכיום יש אגדה הטוענת ששם שלמה כלא את הרוחות, הג'ינים, שעזרו לו בבניין כיפת הסלע. המסורת המוסלמית מבלבלת לעיתים בין התאריכים ויכולה לספר במקביל שני סיפורים כביכול סותרים, וכך שלמה ודוד הם מקימי כיפת הסלע האגדיים.

הערות

[1] Grabar, O. (1996). The Shape of the Holy: Early Islamic Jerusalem. Princeton University Press

[2] Silverman, D. P. (1999). “Jerusalem in Islamic Tradition.” In L. I. Levine (Ed.), Jerusalem: Its Sanctity and Centrality to Judaism, Christianity, and Islam (pp. 141–163). Continuum.

[3] ספר ירושלים – התקופה המוסלמית הקדומה 638-1099, בעריכת יהושע פראוור, הוצאת יד יצחק בן צבי עמ' 47

[4] לבנה, עפר. 2000. עיונים במעמדה של ירושלים באסלאם הקדום: קובץ מאמרים. יד יצחק בן-צבי, ירושלים. עמ 87.

[5] חסון, יצחק. "ספרות המעלות של ירושלים באסלאם הקדום. בתוך: קתדרה – רבעון לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה, מס' 15 (תשל״ב–1980), עמ' 131–150.

[6] Kaplony, A. (2008). Al-Khiḍr in Islamic tradition and in the Holy Land: The meeting point of prophets, saints, and places. Jerusalem Studies in Arabic and Islam, 33, 303–331.

[7] שִׁילֵּר, א’ (עורך). (1996). דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ־ישראל (גליון 117-118). ירושלים: הוצאת ספרים אריאל.

[8] פרדוסי, א. (1992). שאה־נאמה: ספר המלכים (אליעזר כגן, תרגום, מבוא והערות). ירושלים: מוסד ביאליק.