הדור השני של הסופים

בייזיד בסטאמי – כיליון באל

הסוּפיוּת הבגדדית של תור הזהב בחליפות העבאסית התפתחה בשני זרמים עיקריים: האחד הוא הזרם המפוכח, ה"רגוע", של גֻ'נַיְד, ששם דגש על קיום המצוות ועל לימוד הדרגתי, והאחר הוא הזרם האקסטטי, ה"פרוע", שזוהה עם אנשים כגון בִּסְטַאמִי (844–879), ששמו את הדגש על האיחוד המיסטי ומצב השיכרון.

בַּיַאזִיד בִּסְטַאמִי (Bayazid Bastami) נולד ונקבר בבסטם צפון פרס אך פעל בכל רחבי האימפריה המוסלמית, כולל, כנראה, בירושלים. הוא מהראשונים שהגיעו לדרגת הכיליון, מוות באל בכדי להיוולד מחדש באל, ומצב זה סומל על ידי המסע הלילי של מוחמד, ולכן נקשר לירושלים כמושג שמימי.

לפי אליאדה^[1], "בִּסְטַאמִי הוא הראשון שתיאר את ההתנסות המיסטית שלו במונחים של 'מִעְרַאג" (עלייתו הלילית של מוחמד). הוא הגיע לאחווה גמורה, ולפחות לרגע האמין שהגיע לאחדות מוחלטת של האהוב, האוהב והאהבה עצמה. כשהיה במצב זה של אקסטזה, בִּסְטַאמִי השמיע 'ביטויים תאופתיים', כלומר שהוא דיבר כאילו הוא האל עצמו: 'האל בחן את כל ההכרות בכל היקום וראה כי אף אחת לא נותנת את דעתה עליו. ורק בהכרתי הוא ראה את עצמו במלוא שפע הדרו.' הוא הגיע למצב של אחדות מוחלטת של האהוב, האוהב והאהבה, שבמהלכו השמיע קריאות כמו: 'אני האל', או 'עִבְדוּנִי, מה נעלה אנוכי'".

לפי חוקרים של המזרח הרחוק כגון זהנר (R. C. Zaehner) ההתנסות המיסטית של בִּסְטַאמִי היא תוצאה של השפעה הודית ובעיראק – דרך הוודנטה של שׂאנקארה^[2], אך אליאדה חושב שזו השפעה של היוגה. כך או כך, בִּסְטַאמִי הגיע לדרגת הכיליון באל, הדרגה הגבוהה ביותר במסע הרוחני. חלק מזה קשור למעין חלום שהיה לו, בדומה למוחמד, שבמהלכו עשה מסע לילי ועלה דרך הרקיעים, לומד שמות אלוהים ופוגש עוד ועוד מלאכים בכל רקיע.

לפי האגדות בסטאמי התבודד לזמן מה במסגד אלאקצא, שקוע במדיטציה. אחד מחסידיו של הסופי הגדול ד'וּ אלנוּן אל-מִצְרִי הגיע לירושלים במצוותו של השייח' וביקש למסור לו דרישת שלום.

כשהגיע אליו אמר לו: "שלום אלבִּסְטַאמִי, באתי מד'וּ אלנוּן והוא מוסר לך דרישת שלום".
ענה לו: "מי זה?"
אמר לו: "זה החבר והשייח' שלך, יא אלבִּסְטַאמִי".
ענה לו: "מי זה אלבִּסְטַאמִי?"
אמר לו: "אתה".
ענה לו: "מי אני?"
חזר החסיד למצרים וסיפר לד'וּ אלנוּן מה שקרה.
צחק ד'וּ אלנוּן ואמר: "אלוהים ירחם על אלבִּסְטַאמִי, הוא הגיע למצב הכיליון".

וכך הוא סיפר על התהליך שעבר: "התגרשתי שלוש פעמים מהעולם הנמוך כדי שלא אוכל לחזור אליו, ופניתי אל אלוהים לבדו, מבלי אף אחד, וקראתי לו לבדו לעזרה באומרי: 'הו אללה, הו אללה, לא נשאר לי אף אחד מלבדך.' באותו הרגע נתגלתה לי הכנות של בקשתי בלבי והמציאות של חוסר האונים של האגו שלי. מיד התחינה שלי התקבלה. זה פתח לפניי חזיון שבו לא הייתי קיים ונעלמתי לגמרי מעצמי לתוך עצמיותו. הוא העלה את כל מה שדחיתי מלפני כן, והלביש אותי באור שלו ובתכונותיו".

ויש שהוא מתאר את תהליך איבוד העצמי בצורה פואטית יותר, כמו מאסטר זן יפני:
"אללה הצודק קרא לי יום אחד לנוכחותו ואמר לי: 'בִּסְטַאמִי כיצד הגעת לנוכחותי?'
עניתי: 'דרך זוהד, על ידי ויתור על העולם'.
הוא אמר: 'הערך של העולם הנמוך הוא כמו כנף של יתוש. איזה סוג של ויתור באת איתו?'
אמרתי: 'הו אללה, סלח לי'.
ואז אמרתי: 'באתי אליך דרך "תווקל" (אמון באל), על ידי תלות בך'.
הוא אמר: 'האם אי פעם בגדתי באמון שהבטחתי לך?'
אמרתי: 'הו אללה, סלח לי'.
ואז אמרתי: 'באתי אליך דרכך'.
ואללה השיב: 'עכשיו אנחנו מקבלים אותך'".

בִּסְטַאמִי הופך על פניו את תפיסת הדתיות האורתודוקסית, וכך הוא מספר: "יום אחד הגעתי אל כיסא הכבוד בשמיים ואמרתי לו: 'כיסא כבוד, אומרים אצלנו שאלוהים שוכן בך'".
והכיסא ענה: "בִּסְטַאמִי, אומרים אצלנו שאלוהים שוכן בלב של הצנועים".

הוא הופך על פניו גם את התפיסה המיסטית הסופית, וכך הוא מספר: "באחד הימים חיפשתי את לבי ולא מצאתי אותו מכיוון שהוא נאבד באהבת אלוהים. וכשהגיע השחר שמעתי קול האומר: 'הו בַּיַאזִיד, מדוע תחפש דבר חוץ ממני? מה אכפת לך הלב שלך?'"

בִּסְטַאמִי לימד אנשים בדרך של חידוד ובדיחה: ביום מן הימים שמע שאחד החסידים מחפש אותו, בתגובה שלח לו בִּסְטַאמִי את המסר הבא: "בני, אני מחפש את בִּסְטַאמִי כבר ארבעים שנה ועדיין לא מוצא אותו".

וכך, ברוח הנפלאות הזו, הוא אומר: "הפלגתי אל האוקיינוס בעוד שהנביאים הקודמים נשארו על החוף", וכן: "הישלתי את האגו שלי כשם שנחש משיל עורו, ואז הסתכלתי על מהותי, והייתי אני עצמי הוא".

בִּסְטַאמִי בז לתפיסת הדת הרגילה, המפחידה את המאמינים בשכר ועונש, כמו רַאבִּעַה אל-עדוויה לפניו, אך בצורה אחרת. הוא אמר: "הו אללה, מה היא האש שלך? זה שום דבר. תן ואהיה האדם האחד שהולך לתוך האש שלך, וכל השאר יינצלו. ומה זה גן העדן שלך? זה משחק לילדים. ומי הם אותם לא מאמינים שאתה רוצה לענות בגיהינום? הם משרתיך. סלח להם".

הוא גם בז לסגידה לו מצד התלמידים הצעירים. מסופר שיום אחד אדם צעיר רצה חתיכה ממעילו לברכה. בִּסְטַאמִי אמר לו: "גם אם תיקח את כל עורו של בִּסְטַאמִי ותלבש אותו כשלך, זה לא יעזור לך אלא אם כן תלך בעקבות דוגמתו".

ולבסוף, אצל בִּסְטַאמִי נמצאת אחת ההגדרות היפות ביותר למושג "גבר". שאלו אותו: "מתי גבר נהיה גבר?" והוא ענה: "כשהוא יודע את שגיאות עצמו ומעסיק עצמו בתיקונן…"

אל חלאג'

בתנועה הסופית המוקדמת היו כאמור שני זרמים עיקריים, אחד מפוכח שנקרא על שם ג'ונאיד מבגדד ואחד של אקסטזה שנקרא על שם בסטאמי, עם התבססות האימפריה העבאסית, הלך והתחדד המתח בין התנועה הסוּפית האקסטטית, הפורשת מהחברה, לבין השליטים ומוסדות הדת הרשמיים. וכך, הממסד הפוליטי והדתי החל לרדוף את הסוּפים ככופרים, וכמה מהם אף הוצאו להורג, כשהמפורסם ביניהם הוא אל חלאג'^[3].

הוצאתו להורג של אל חלאג' סימלה קו שבר בין המיסטיקה המוסלמית האקסטטית לבן התיאולוגיה והממסד הדתי. קו שבר זה יכול היה בקלות להתפתח לרדיפות כמו האינקוויזיציה הנוצרית, שדיכאה את התנועות המיסטיות כריזמטיות הנוצריות. אלא שלסוּפים ולאִסלאם בכלל קם מושיע, בדמותו של אל ע’זאלי, שגם סיפורו קשור לירושלים (ראו פרק בהמשך).

אל ע'אזלי

אל-ע’זאלי (1058–1111) היה שותפו למהפכה המדינית, החברתית והדתית של ניזאם אל-מולכ, אבל גם אחד מגדולי הוגי הדעות הדתיים והמיסטיקנים הסופיים בעולם המוסלמי, אדם בסדר גודל של הרמב"ם, שפעל להשלים בין האסלאם האורתודוקסי ההלכתי לזרם המיסטי הסופי בסוף המאה ה-11 והפך את הסופיות למקובלת ולעיתים גם מובילה בעולם המוסלמי. חלק מעיצוב האישיות שלו והחוויה המיסטית שעבר קשור במסע שלו לירושלים.

כבר כילד התגלה אל-ע’זאלי כעילוי בתחום מדעי הדת ולכן נשלח ללמוד אצל העולמא – המורים הדתיים בבגדאד. הוא התקדם מהר מאוד בסולם הדרגות עד שהגיע לעמדות הגבוהות ביותר ונתן דרשות במסגדים. היו לו תלמידים רבים, ובאמצע שנות השלושים לחייו הוא נחשב לדמות מופת, התגשמות האידיאל המוסלמי הדתי ומודל לחיקוי. אלא שבתוכו הרגיש ריק.

בספרו האוטוביוגרפי "הפודה מן הטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות" הוא מספר^[4]:
"אחר זאת פניתי לראות את מצבי, והנה אני אסור בעבותות האופפים אותי סביב סביב. תהיתי על מעשי, אשר הטובים שבהם הם ההרצאה וההוראה, וארא כי נוטה אנוכי אחר מדעים אשר אין להם ערך ואין בהם מועיל כדי להגיע לחיי העולם הבא. אחר בחנתי את כוונתי בהוראה, וארא כי אינה צרופה לבקש פני אללה יתעלה, אלא שהשאיפה לגדולה ולשם תהילה, היא שעוררה והניעה אותה. עתה ידעתי ידיעת ודאי, כי אנוכי על עברי פי פחת אעמוד ואל שערי גיהינום אגיע – אם לא אתקן דרכי. לא חדלתי להרהר בדבר, בעוד דרכי הבחירה פתוחות לפני. יום אחד אחליט לצאת מבגדאד ולנתק כל קשריי, ולמחרת אשוב מהחלטתי. צעד אחד אצעד קדימה, ובמשנהו אסוג לאחור. בבוקר אבקש את העולם הבא בקשה של אמת, ובערב יתגבר עליי צבא תאוותי וידי תרפנה. הבלי העולם הזה ריתקוני ברתוקות למקומי, וקול האמונה היה עולה וקורא: 'לדרך, לדרך! אך שנים מועטות נותרו לך, והדרך לפניך ארוכה, כל מעשיך וידיעותיך כאן אינם אלא מעשי צביעות ודמיון שווא. אם לא עכשיו תיכון לעולם הבא – אימתי? אם לא עכשיו תנתק קשריך – אימתי תנתקם?'
בשומעי זאת, היה רצוני מתגבר ואחליט החלטה נחושה לנוס ולהימלט. אך השטן היה חוזר ואומר לי: 'אך רוח חולף הוא, וחלילה לך מהשמע לו, כי מהרה יעבור! אך לו נכנעת לו ועזבת את מעמדך הרם והמסודר, רב החשיבות, אשר מאומה לא יעכירהו ולא יטרידהו, ואת מצבך המושלם, הנקי אף ממחלוקת יריבים – לא תקל עליך השיבה, כאשר תתיישב עליך דעתך'.
כך נקלעתי שישה חודשים בין הבלי תאוות העולם הזה ובקשת העולם הבא, החל מחודש רגב שנת 488 להגרה. אז חדל ממני הרצון ותבוא כפייה תחתיו. ויסגור אללה את לשוני עד אשר נבצר ממני להורות ולו פעם אחת למען היטיב לב הבאים לשומעני. לשוני לא הגתה מלה ולא יכולתי בה מאומה. אחר נוסף על מכשול זה שבלשון צער בלב, אשר הסיר מעמי את כוח העיכול ויכולת האכילה והשתייה, וייבצר ממני ללגום לגימה ולעכל פירור, עד כי אזלו כל כוחותיי ואפסה תקוות הרופאים לרפואה, ויאמרו: 'מחלה זו יושבת בלב, וממנו היא פושטת בגוף, ואין לה תרופה אלא בהסרת הדאגה אשר ירדה על הלב'.
וכאשר הרגשתי בחוסר האונים ובהיעדר כל כוח רצון, ביקשתי מפלט באללה יתעלה, כאשר יבקש הפליט אשר אין לו מנוס. ויענני הוא 'אשר יענה איש מצוק בקוראו אליו', ויקל על לבי לפנות עורף לגדולה ולממון, למשפחה, לילדים ולידידים".

בגיל 37 (שנת 1095) ויתר אל-ע’זאלי על הכול – על מעמדו, תפקידו, משפחתו ועירו – ויצא לנדוד ברחבי העולם המוסלמי בחיפוש אחר האמת. הוא נהיה חניך בדרך הסופית, למד את התרגולות הרוחניות של הזיכר, פִּכְּר (מדיטציה) ואחרות, ובסופו של דבר הגיע לירושלים ושהה בה (ומדי פעם בדמשק) קרוב לשנתיים. יש אומרים שהוא התבודד בראשי המינרטים של רחבת הר הבית, שם חווה את חוויית העלייה ברקיעים – המסע הלילי של מוחמד. נכחד באל ונולד מחדש.

כעבור שנתיים נוספות של חיפוש דרך ונדודים, הוא חזר לעירו בגדאד והקדיש את שארית חייו למאמץ ליצור סינתזה בין הסופיות של אותה תקופה לבין האסלאם, לנסות וליצור דת אסלאמית חדשה, אותה הוא ביאר באנציקלופדיה המונומנטלית שכתב – "תחיית מדעי הדת". מקורות מוסלמים^[5] טוענים שהוא כתב ספר זה בהיותו בירושלים. במפעל חיים מונומנטלי הוא הצליח לבצע מיזוג בין הסוּפיוּת לאִסלאם האורתודוקסי – מיזוג שתוצאותיו היו קבלת הסוּפים חזרה לחיק הדת, והחייאת הדת המאובנת והנוקשה ברגש הדתי הסוּפי. מכאן והלאה הלכה הסוּפיוּת ופרחה. השליטים המוסלמים אימצו אותה לחיקם, תמכו בהקמת מסדרים ומרכזים סופיים, ולעתים אף היו סוּפים בעצמם.

הערות

[1] אליאדה, תולדות האמונות ג', עמ' 112

[2] R. C. Zaehner, hindu and muslim mysticism  

[3] אל־חלאג׳, אל־חֻסיין בן מנצור. (2024). כתאב אל־טואסין: מחשבות על דת, מטפיזיקה ומיסטיקה (מהדורה דו־לשונית ערבית–עברית; תרגום, מבואות וביאורים: אבי אלקיים). תל־אביב: אדרא

[4] אל‑ע’זאלי, מחמד בן מחמד (אבו חאמד) הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות. תרגום, הקדמה ומבוא: חוה לצרוס‑יפה; עריכה לשונית: משה מיקם. תל־אביב: דביר, תשכ”ה

[5] אוניברסיטה הפתוחה. (1984). ירושלים לדורותיה. Open University of Israel.‏

l.‏