חשמונאים בירושלים
אנטיוכוס הרביעי היה דמות יוצאת דופן בהיסטוריה של העולם העתיק. הוא פיתח קשר אישי ועמוק עם זאוס וטען כי הוא שולט באישור והכוונת האל, היה לו דחף דתי עמוק ואמונה כנה, אך זו דחפה אותו להטיל גזרות דתיות ולבצע את הרדיפה הדתית הראשונה בהיסטוריה. הטריגר לפעולה היה מאבקי כוח ביהודה בין תומכי מלנאוס הכוהן הגדול המתיוון, ובין תומכי יאסון הכוהן הגדול לפניו, אבל טבע הפעולה עצמה נבע מאופיו של אנטיוכוס
וכך, בשנת 167 לפנה"ס הוצאה הדת היהודית מחוץ לחוק, שמירת מצוותיה נאסרה באופן קפדני, המילה נאסרה, ספרי תורה נשרפו והשבת חוללה. יתרה מכך, היהודים הוכרחו להשתתף בפולחן האלילי, להקריב קורבנות בבמות ולאכול מאכלים אסורים, ובמיוחד חזיר. מזבחות לעבודה זרה הוקמו בערים שונות ביהודה, ועליהם הוקרבו חזירים ובעלי חיים אסורים אחרים. בנוסף, בית המקדש בירושלים חולל והפך להיכל זאוס האולימפי, אוצרותיו וכליו נשדדו, חג דיוניסוס הוחג בבירת יהודה, והיהודים נאלצו להשתתף בתהלוכה לכבוד האל, מקושטים בזרי קיסוס.
אלא שגזרות אנטיוכוס היו יותר מדי עבור האוכלוסייה היהודית. רוב היהודים נותרו אנטי-הלניים, כאשר שני דברים עיקריים מאחדים אותם: האמונה בתורת משה והציפייה לחזרת מלך מבית דוד. תנועת החסידים, שהתנגדה לזימה ולשתייה ולהתייוונות, מילאה תפקיד חשוב במרד החשמונאים, ומתוכה יצאה מפלגת הפרושים. החוגים הכוהניים וחבורות החסידים המשיכו להתקיים באזורים הכפריים, ובמיוחד במודיעין שנחשבה לתחום השפעה של ירושלים והייתה הבסיס לעלייה לרגל. ככל שהגזרות הפכו ליותר ויותר קשות, ההתנגדות הלכה וגברה, המונים ביכרו למות ולא לחלל את מצוות היהדות, ובסופו של דבר כוהן בשם מתתיהו ממודיעין ביחד עם חמשת בניו, פתח במרד בשנת 164 לפנה"ס, אליו הצטרפו רבים.
המורדים החשמונאים בהנהגת יהודה המכבי ואחיו הביסו את הצבאות הסלאוקים שנשלחו מולם פעם אחר פעם, ובסופו של דבר השתלטו על בית המקדש בשנת 164 לפנה"ס, טיהרו אותו ובנו מחדש את המזבח שאותו טימאו היוונים. הם מצאו פך שמן חתום על ידי הכוהן הגדול האחרון מבית צדוק, והשמן הזה הספיק להדלקת המנורה המאולתרת שהם יצרו (במקום זו שהיוונים שדדו) ובעירתה במשך שמונה ימים (נס גדול). בעקבות המרד הזה התקינו חז"ל את מצוות הדלקת החנוכייה, ונוסד החג היהודי ההיסטורי האחרון הקשור לבית המקדש, והוא חג החנוכה.
נס פך השמן מסמל את חזרת השכינה לבית המקדש, אבל יש לו גם משמעות נסתרת. שמן סימל בזמן החשמונאים את החוכמה, ולא רק בקרב היהודים. היוונים טימאו את השמן עם חוכמתם הזרה, ואילו פך השמן סימל חוכמה גנוזה שנשמרה בחצרות בית המקדש עד לזמן שבו תוכל להתגלות בעולם. הניצחון של החשמונאים היה בעיני רבים ניצחון השכינה ואפשרות לחיבור חדש בין אלוהים ובני אדם.
החשמונאים טיהרו את בית המקדש ושיפצו אותו, חידשו את הפולחן ואת מוסדות ההנהגה היהודית ומיקמו אותם במערך הבניינים של בית המקדש. הם בנו חצר גדולה סביב המקדש ובנוסף לכך גם מערך של קדושה שהתפרס על פני כל ירושלים, אשר חיקה את מחנה ישראל במדבר: העזרה (חצר בית המקדש) הייתה מקום השכינה ומחנה הכוהנים, רחבת הר הבית הייתה מחנה הלויים, והעיר עצמה, המוקפת חומה, הייתה מחנה בית ישראל. כדאי להזכיר בהקשר זה שבימי בית שני היו הרבה יותר כוהנים מאשר לווים, וכנראה שגם משמרות של ישראל היו מעורבות בפולחן ובאחזקת המקדש, וכי החכמים בבית המקדש והסנהדרין יכלו להיות גם ישראל
הניצחון של החשמונאים על היוונים הוא לא רק ניצחון לאומי ודתי אלא גם אירוע קוסמי, ניצחון האור על החושך, נס פך השמן מתחולל בימים החשוכים בשנה, שלושה חודשים לאחר ימי השוויון שהם התאריך שבו נברא העולם. ייתכן כי בזמן הזה בשנה היה חג יהודי קדום שמקורותיו אבדו שבו חגגו את התגלות האור הפיזי בעולם, לאחר בריאתו כאור הגנוז בראש השנה. ויש הטוענים כי מסורות חג החנוכה, ובמיוחד הדלקת המנורה, מתבססים על חג קדום זה.
בית המקדש היה מכוון כלפי מזרח, לכיוון זריחת השמש מעל הר הזיתים הימי השוויון, ואילו בזמן החנוכה היא זרחה 23 מעלות דרומה משם. בזמן זה השמש הזורחת הציצה מצד כתף הר הזיתים, במיקום נמוך יחסית. ייתכן שלעניין זה הייתה משמעות והוא מצריך בדיקה נוספת. באופן סינכרוני ומופלא הגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים גורמת לשמש הזורחת להתגלות מוקדם יותר בימים הקצרים בשנה, ואילו בימים האחרים הזריחה מתעכבת כיוון שהשמש מוסתרת לזמן מה מאחורי הר הזיתים וזורחת מעליו רק לאחר שהאור כבר נפוץ בעולם.
בשנת 164 לפנה"ס יהודה המכבי מנצח את היוונים ומשחרר את בית המקדש, אבל בירושלים נשאר מאחז יווני במצודת החקרא (שהייתה כנראה באזור הרובע היהודי), והוא עצמו נופל בקרב מאוחר יותר. בסופו של דבר אחרון האחים החשמונאים והשליט המוצלח מכולם – שמעון, מצליח לכבוש את המצודה ב142 לפנ"ס. בעקבות כך הוא מציב לוחות נחושת על עמודים בהר ציון ובהם סיפור מלחמות החשמונאים, בדומה ללוחות ציון אחרים בעולם העתיק. שמעון הוא מנהיג העם וראש הצבא ויחד עם זאת גם כוהן גדול, הוא זה שקובע את עקרונות היסוד של המדינה החשמונאית החדשה והעצמאית
לאחר הרצחו עלה לשלטון יוחנן הורקנוס שהיה הראשון שהכריז על עצמו בתור מלך. יוחנן השתחרר סופית מעול השלטון הסלאוקי, החל לטבוע מטבעות, הרחיב את גבולות שלטונו לשטחים חדשים והחל בגיור בכוח של חלק מהתושבים בשטחים הכבושים ובמיוחד של האדומים. האדומים הם עם שמי שהיה קרוב ברוחו ובתרבותו ליהודים, הם ישבו בשפלת יהודה ודרום הר חברון, וכנראה שחלק מהגיור היה מרצון והתקבל בקלות יחסית, וכתוצאה ממנו הם הפכו לפטריוטים יהודים ומילאו תפקיד חשוב במאבק נגד הכוחות הזרים (המרד הגדול) אוכלוסיה גדולה נוספת בארץ היא השומרונים, יוחנן כובש את המתחם המקודש שלהם בהר גריזים והורס אותו, מה שמוסיף ליריבות ההיסטורית והאיבה בין שני קבוצות האוכלוסיה (בכוונה אני לא כותב עמים). יוחנן שולט שלושים שנה, בזמנו מתחדד הוויכוח הדתי, פרשני וגם פוליטי בין הפרושים לצדוקים, דבר שיהיו לו השלכות הרסניות לעתיד לבוא. למיותר לציין שמרכז שלטונו של יוחנן הוא ירושלים, לחשמונאים היו ארמונות בירושלים אך הם לא נמצאו עדיין
לאחר יוחנן, מלך בנו—יהודה אריסטובלוס—במשך שנה אחת בלבד. בימיו נכבש הגליל ותושביו גוירו. אריסטובלוס היה הראשון ששם כתר על ראשו. לאחר מותו עלה לשלטון אחיו, אלכסנדר ינאי, שמלך כעשרים ושבע שנים, ושלטונו הביא את מדינת ישראל החשמונאית לשיא התפשטותה, את דרכו המשיכה שלומציון אשתו, שמלכה במשך תשע שנים והייתה בת ברית של הפרושים, לאחר מותה החלה מאבק על השלטון בין שני בניה הורקנוס ואריסטובולוס, שהביא בסופו של דבר להתערבות הרומאים ולפרישת שלטונם על ארץ ישראל.
העצמאות של הממלכה החשמונאית אורכת כמעט 100 שנה שבמהלכם מתקדם המפעל הספרותי האדיר של התנ"ך והיהודים הופכים לעם הספר במקום עם המקדש. המגמה הפרשנית והחסידית ביהדות מתחזקת ומתפשטת ומיוצגת בבית המקדש על ידי גוף הסנהדרין, שהתכנס בלשכת הגזית שבחצרותיו. הסנהדרין היה מועצה שעסקה בענייני משפט והנהגה, אך בנוסף לכך פסקה גם בנושאי הלכה. בכך הפכה לגוף הלימודי היהודי העליון, והחליפה במידה רבה את הכהונה הגדולה כמנהיגת העם. הפרושים קידמו את התורה שבעל פה, את מוסר הנביאים, האמונה ביום הדין והחיים לאחר המוות. הם פיתחו את מוסד בית הכנסת, תפקיד הרב המלמד, ואת התפילה, הלימוד והדרשנות.
מבני קברים חשמונאים
ירושלים החשמונאית מושפעת מהתרבות היוונית, אך גם מהאדריכלות המצרית והנבטית המתפתחת. לחמשת האחים החשמונאים נבנות מצבות קבר מפוארות עם גג בצורת פירמידה במודיעין. ויש מבני קברים אחרים עם גגות בצורת פירמידה בירושלים: מעל קברי המלכים בירושלים היו שלוש פירמידות, מעל קבר יאסון ברחביה יש פירמידה, מעל קבר בת פרעה בכפר השילוח הייתה פירמידה עתיקה יותר. אבל הפירמידה המפורסמת ביותר היא זו שמעל קבר זכריה בנחל קדרון, מקום שבו המשפחות העשירות של ירושלים החשמונאית (שהיו במקרים רבים כוהנים) בנו אחוזות קבר מפוארות.
קבר זכריה הוא בעל השפעות יווניות ומצריות וכנראה היה מקום קבורה משפחתי של אחת ממשפחות הכוהנים, המבנה עם הפירמידה בראשו היה "נפש" ולא קבר, עוגן לנשמה לאחר המוות. לימים המקום זוהה עם קברו של זכריה בן יהודע הכוהן הגדול מימי בית ראשון שנרצח בבית המקדש במצוות המלך יואש, או עם זכריה הנביא, למרות שקבר זכריה הנביא נמצא גם במערת קבורה גדולה במרומי הר הזיתים ביחד עם חגי ומלאכי.
בסמוך למבנה הנפש המרובע עם הפירמידה על ראשו יש אולמות חצובים בסלע עם מרפסת עמודים, זהו קבר בני חזיר, משפחת כוהנים ידועה, הכתובת שעל המשקוף, בכתב עברי מרובע מהמאה ה2 לפנה"ס היא הקדומה מסוגה בעולם ומגלה לנו שזה קבר והנפש של כהנים מבני חזיר. המסורת העממית זיהתה את המקום הזה עם "בית החופשית"' המקום שבו התגורר עוזיהו מלך יהודה לאחר שנוגע בצרעת, לפי הנוצרים המערה היא המקום שבו התחבא יעקוב הקטן ושם נקבר.
המבנה המרשים השלישי מתקופת החשמונאים בנחל קדרון הוא יד אבשלום, מבנה מרובע שעליו קונוס ועליו הייתה פעם יד מאבן גדולה. גם כאן מדובר במבנה "נפש" שנועד עבור הנשמה לאחר המוות כמעין עוגן, הנמצא סמוך או מעל הקבר עצמו. ואכן, בקיר הסלע הגובל בחצר ה"נפש" יש מערת קברים גדולה שנקראת מערת יהושפט. במערה אולמות עם דרגשי אבן עליהם היו מניחים את הגופות למשך שנה, עד שהבשר יעלם וישארו רק עצמות. לאחר מכן היו אוספים את העצמות ומכניסים אותם לקופסה קטנה מאבן שנקראת גלוקסמה. המסורת הזו קשורה לאמונה בקיומו של כור מצרף שבו הנשמות מטהרות במשך שנה, לפני שנגזר דינם לגיהינום או גן עדן. ההשפעה העיקרית על מסורות הקבורה היהודיות באותה תקופה היא פרסית, ולאו דווקא הלנית, גלוקסמות מהתקופה החשמונאית נמצאו במערות קבורה בהר הזיתים, כדוגמת זו שבדומינוס פלוויוס. ויחד עם זאת יש כנראה גם השפעות הלניות על האמונה בחיים לאחר המוות, בעיקר של כתות המיסטריות, דרכים רוחניות של חניכה שהביאו לחיי נצח, שעליהן נרחיב המשך.
מימי בית שני נמצאו יותר מ900 קברים באזור ירושלים, רובם מהתקופה ההלנית רומית, באותה תקופה מתפתח הדגש על האני הפרטי, הגאולה ותחיית מתים האישית, מושגי שכר ועונש, לכן צריך שכל אדם ייטמן לקבורה בנפרד ושיטת הקבורה משתנה. משתמשים באותם מערות כמו בימי בית ראשון, אלא שבמקום דרגשים חופרים כוכים, כוך לכל מת, מכניסים לשם את הגופה, ואחרי שנה חוזרים לקבר, מלקטים את העצמות (ליקוט) ושמים אותם בתוך ארון קטן בגודל העצם הארוכה ביותר בגוף (הירך) שנקרא גלוסקמה (ולא במאספה קולקטיבית). שיטה זו מתפתחת בעיקר מתקופת החשמונאים והלאה, אבל ניצנים שלה מופיעים לפני כן.
בהשפעת התרבות הפרסית, הלנית, מצרית, ואולי גם הנבטית התקיימה כנראה בקרב חלק מחוגי הכוהנים בירושלים אמונה בנפש שנשארת לאחר המוות באזור הקבר והיא יכולה לצאת ממנו ולשוטט בעולם, ולכן ליד מערות הקברים שצוינו לעיתים על ידי חזיתות מפוארות, ומעליהם ולידם נבנו מבנים שנקראו "נפש" בעלי צורה גיאומטרית מיוחדת שהיוותה עוגן לנפש, כגון יד אבשלום או קבר זכריה, מקום שאותו הנפש תוכל לזהות ואליו לחזור אליו בלי להתבלבל במסעותיה בעולמות האסטרליים, האמונה הזו מזכירה לנו את האמונה של המצרים בקיום ה"בה" – הנפש לאחר המוות ושיטוטיה בעולם, זה לא העולם הפיזי, אלא עולמות אנרגטיים הקיימים במקביל לעולם שלנו, וכך נבנו בקברים דלתות כזב ופסלים שדרכם הנפש יכולה לשוטט.
בהר הצופים נמצא את מערת הקברים המפורסמת של ניקנור, שם נקברו יהודה לייב פינסקר ומנחם אוסישקין, שניים ממנהיגי התנועה הציונית. ניקנור היה יהודי יווני אלכסנדרוני שתרם שתי דלתות יקרות לפתח בית המקדש, ולכן יש שער על שמו. הדלתות קשורות לנס הבאתם לארץ, הוא עצמו נקבר בסרקופג מפואר שזאת הייתה שיטת קבורה חדשה שהגיעה ליהדות מהמערב, מהתרבות ההלנית והלטינית. ארון מאבן גדול שבו שמים את הגופה בפעם אחת ובלי קבורת משנה. בירושלים נמצאו הרבה גלוסקמאות, אבל מעט סרקופגים, ובעיקר מהתקופות היותר מאוחרות של בית שני.
ביבליוגרפיה
אליצור, ש׳. (2006). תקופת החשמונאים: חברה, דת ומדינה. ירושלים: הוצאת יד יצחק בן־צבי.
רפפורט, א׳. (1984). החשמונאים: תולדות מדינה יהודית. תל אביב: דביר.
שטרן, מ׳. (עורך). (1995). ארץ ישראל ותרבות יוון. ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק.
