הממלוכים והמסורת הסופית

הממלוכים והמסורת הסופית

הממלוכים היו קסטה צבאית ממצרים ששלטה בירושלים באופן ישיר מתקופת סלאח א-דין והאיובים (סוף המאה ה־12) ועד לכיבוש העות'מאני בתחילת המאה ה־16. אלו היו לרוב נערים פגאניים או נוצרים, שהובאו מהקווקז, מרכז אסיה, הבלקן, נחטפו ממשפחותיהם או נמכרו על ידי משפחות עניות, והובאו למצרים להתחנך בפנימיות צבאיות. משהתבגרו קיבלו על עצמם תפקידי אדמיניסטרציה וצבא ברחבי הממלכה. הם חונכו לדבקות דתית, ולא הורשו להוריש את תפקידם או רכושם לצאצאיהם. החינוך הדתי שלהם כלל לרוב חברות במסדרים סופיים ולימוד הדרך הסופית, ובמיוחד אידיאל האדם האציל.

הממלוכים השקיעו רבות בבניית ירושלים[1]. בנוסף לכך, מתברר לאחרונה שהתקופה הממלוכית הייתה תקופת פריחה של ארץ ישראל. הם הצליחו לעצור את המונגולים בקרב עין חרוד. לאחר מכן פנו לגירוש הצלבנים והשתלטו על אימפריה אדירה שכללה את מצרים, חלקים מצפון אפריקה, ישראל, סוריה ועוד. סוד כוחם הצבאי היה יכולתם במלחמת פרשים. סוד כוחם הרוחני היה החינוך הדתי שהם קיבלו בפנימיות הצבאיות שלהם.

אחד מהממלוכים היה השליט, אבל היחסים בין שאר הממלוכים לבינו היו בעלי מרכיבים של אחווה ולא של מלך ומשרתים, מכיוון שהם גדלו יחד ואכלו מאותו המסטינג, כמו שאומרים כיום בצבא. תפקידם של האמירים הממלוכים היה לייסד מוסדות דתיים ולתמוך במסדרים הצופיים. הם המשיכו במדיניות של האיובים לעידוד המסדרים הסופיים כמשקל נגד לאיום השיעי וכבסיס ליצירת מדינה וחברה חדשה. הלהט הדתי של השליטים שגדלו בפנימיות הופנה כלפי המורים הסופיים שלהם והמסדרים שהם נחשפו אליהם. בתור כאלו שלא יכולים להוריש את הונם למשפחה, לפי החוקים של הממלכה, הם השקיעו ביצירת מוסדות דתיים הנשענים על הקדשים, שרבים מהם היו מרכזים של סופים.

השכבה השלטת בארץ ובמיוחד בירושלים – הן המקומית והן זו שהגיעה ממצרים בתקופה הממלוכית או מאזורים אחרים במזרח התיכון ומחוצה לו – הייתה קשורה למסדרים הסופיים השונים. מסוף התקופה הממלוכית (המאה ה־15 לספירה) חיו בירושלים שתי משפחות סופיות מפורסמות – אל דגאני ואל עלמי – והן תרמו להפיכת העיר למרכז דתי ורוחני. מרכזה של משפחת אל עלמי היה ליד מסגד העלייה בהר הזיתים, שם פעל Shams al-Din Muhammad al-‘Alami הקבור בזאוויה שבמקום.

אחד המבנים הסופיים הגדולים והחשובים ביותר שהוקמו בתחילת התקופה הממלוכית הוא הריבאט של אל מנסורי – Ribat al-Mansuri שנמצא מצפון מזרח לרחבת הר הבית ליד הכותל הקטן. זה היה מתחם שנקרא ריבאט – ribat – כלומר מקום של אנשים שמאכלסים אזורי גבול של העולם המוסלמי. נהוג לחשוב שהסופים לא עסקו בלחימה, וזה לא נכון; יחידות שלמות בצבאו של סלאח א-דין היו מורכבות מחסידים סופיים, וגם הלוחמים הממלוכים וחלק מהצבא העות'מאני עברו במקביל להכשרה צבאית גם חניכה סופית, בדומה במקצת למסדרים הצבאיים הנוצרים. הסופים עסקו בעיקר בעבודה פנימית ושירות, אבל במקרה הצורך הם התייצבו למלחמות צודקות, בדומה לסלאח א-דין, תוך כדי שהם שומרים על האנושיות שלהם בשדה הקרב.

הריבאט של אל מנסורי הוקם על ידי הסולטאן אל מנסור קלאוון ב־1282, כמה שנים לפני הגירוש הסופי של הצלבנים מארץ ישראל. במרכזו חצר גדולה וסביבה אולמות מקושתים וחדרים. אחד התפקידים של הזאוויות של הסופים היה אירוח עולי רגל, וזה היה המקרה גם כאן – הרבה דרווישים באו לבקר במקום העלייה לשמיים של מוחמד ולקבל השראה, והם התארחו במקום. כיום זהו מועדון קהילתי חברתי לקהילה האפריקאית סודאנית מוסלמית בעיר.

מרכז סופי חשוב אחר הוא חנקה הנמצאת צמוד למתחם סנטה אנה ובסמוך לשער האריות, שנקראתKhanqa al-Duwadariyya . החזית של הבניין בסגנון אבלק פונה לרחוב. מי שייסד אותה ב־1295 הוא האמירAlam al-Din Abu Musa al-Duwadar, שקרא למקום "בית אנשי המעלה". הוא שירת תחת הסולטאנים ביברס ואיבן קלאוון בסוף המאה ה־12, תמך במלומדים ואנשי דת, והקים את ביתו בסמוך לחנקה. מאה שנה קודם לכן הפך סלאח א-דין את מתחם סנטה אנה למדרסה שנקראה על שמו – א-צאלחיה. החנקה השלימה את המערך המקודש.

כתובת הכניסה מגלה לנו שבמקום שהו 30 דרווישים – 20 רווקים ו־10 נשואים – וזה היה מקום של לימוד, העתקה ותרגום קוראן, חדית וחוק שפעי. הכפר ביר נבלה מצפון לירושלים וכפרים אחרים היו הווקף של המקום. בכניסה בצד המערבי יש פסדה מיוחדת שהיא יצירת מופת ארכיטקטונית, של אבנים בצבעי שחור, אדום ולבן. הכניסה המרשימה מובילה לחצר שסביבה חדרים לדרווישים, אולם בצד הדרומי. כיום זוהי מדרסה לכבוד אבו בכר.

המלומד המוסלמי הסופי מהמאה ה־15 מוג'יר א־דין מתאר את החיים בעיר ומביא סיפורי קדושים ואת נקודת המבט המוסלמית-דתית, הן ההלכתית והן המיסטית, לגבי ירושלים. לפי דבריו יש בעיר קדושים וחכמי דת, היא העיר הקדושה בארץ ואורה זורח למרחוק. הממלוכים בונים בירושלים עם השנים מערך חדש של קדושה המתבסס על כנסיית הקבר, כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא, אך הם מוסיפים בניינים משלהם. במיוחד יש לציין בהקשר זה את המושל תנכיז.

מוגיר א דין מזכיר גם את באר איוב שבעמק קדרון, שהיא כנראה עין רוגל המקראית, בור מים גדול שלפי האגדה המוסלמית נוצר על ידי הנביא איוב שפנה במצוקתו אל האל וזה ציווה עליו לרקוע ברגלו באדמה. במקום שבו רקע נוצר מעיין או נוצרה באר, איוב רחץ בה ונרפא מפצעיו. הממלוכים המשיכו את המסורת הצלבנית והאיובית לזהות מקומות של נביאים בארץ המבורכת, איוב הוא סמל בקוראן להשלמה – אסלאם, קבלה, סבלנות ואמונה למרות הקשיים. וכך כתוב: "זכור את עבדנו איוב בהתחננו אל אלהיו לאמר: אדוני! הן פקדני השטן בצרה גדולה. ונאמר אליו: טפוף ברגלך על הארץ, ויצא ממנה מבוע מים לרחוץ את בשרך ולהשקותך!" (סורה 30, 40-41)

הגביע של תנכיז

סיף א־דין תנכִּז א־נאסרי (1279–1340) היה שליט ארץ ישראל וסוריה בשנים 1312–1340 ואחד הבנאים החשובים בירושלים ששרידי מפעליו מפארים את העיר עד היום. הוא פעל בתקופתו של הסולטן הממלוכי הגדול ביותר מחמד בן קלאוון, שמלך לסירוגין במשך 42 שנה בחצי הראשון של המאה ה־14. הגיאוגרף המוסלמי אל־עומרי אומר על תנכיז כי: "הוא החזיר את ירושלים למדרגת עיר, תחת אשר הייתה לפנים מקום מוזנח ונשכח".

תנכיז בנה את שוק הכותנה שקיים עד היום, ששימש כווקף למוסדות הדתיים שבהם תמך. הוא בנה את הכוס – מתקן הטהרה בהר הבית, ואימץ אותו כסמלו, אולי סמל לטהרה הרוחנית שבה חפץ? את הסמל הזה ניתן למצוא בכניסה למבנה הגדול שהוא הקים ביציאה משער השלשלת, הנקרא כיום מחכמה תנכזיה, מכיוון שבתקופה העות'מאנית זה היה מקום המשפט של ירושלים. בעבר זה היה מדרסה וחנקה של סופים, אולם ייתכן שבעבר הרחוק יותר היה שם בית כנסת או מבנה קדום אחר.

ליד החנקה והמדרסה תנכזיה הוקם רבאט (מרכז דתי) לנשים, בסמוך לקבר של אישה קדושה, גברת תורכיה – חאתון תורכאן, שנקברה בשנת 1352, ועל חזיתו גילופים גיאומטריים יפהפיים באבן. עוד ניתן לראות במקום, שנמצא ליד הכניסה להר הבית, סביל יפה מהתקופה העות'מאנית שבו משולב גלגל רוזטה ממבנים עתיקים יותר. בצד המרוחק של התנכזיה יש מינראט של מסגד הנמצא בגבול הר הבית, והוא שימש כמקום קריאה לתפילה מועדף על המואזינים לדורותיהם.

התנכזיה הייתה, ועדיין, הבניין הממלוכי המפואר ביותר בירושלים מחוץ למדרסת אשרפיה. חזית הכניסה מזכירה מסגד שתנכיז בנה בדמשק. בקומה השנייה יש חצר וחדרים לצופים, מסביב לה איוואנים מעוטרים הערוכים בתבנית צלב וארבעה אולמות – תכנית אופיינית במדרסות גדולות בערים מוסלמיות בימי הביניים המאוחרים. המבנה שולט בתצפית על רחבת הכותל מצד אחד ועל הכניסה לרחבת הר הבית מהצד השני, ולכן יש בו כיום בסיס של משמר הגבול

ספריית חאלדייה

לא רחוק מהתנכזיה נמצאת ספריית חאלדייה. הספרייה נפתחה לציבור בשנת 1900 על ידי משפחת חאלדי (ומכאן שמה), אחת ממשפחות המכובדים של ירושלים, שטוענת למוצא מח'אלד בן אל-ואליד, אחד מהמצביאים המוסלמים הקדומים החשובים ביותר, בן לווייתו של הנביא וכובש ארץ ישראל, שהייתה באופן היסטורי קשורה למסדרים הסופיים. אך במבנה יש מוטיבים וכתובות מתקופת הממלוכים.

בשנות הארבעים של המאה ה־13 גייס שליט מצרים א־צאלח איוב לצבאו גדודים של חואריזמים; הם שמו קץ לשלטון הצלבנים בירושלים בשנת 1244. מאוחר יותר נשא הסולטאן הממלוכי ביברס לאישה את בתו של אחד המפקדים החואריזמים. הבן שלהם – ברכה חאן – הוצב בירושלים ונקבר ברחוב השלשלת, פינת רחוב הכותל, ביחד עם שני בניו. הקבר נמצא במתחם הספרייה, ועל הקיר החיצוני של הבניין יש כתובת המציינת את הנקברים בקבר מסוף המאה ה־13.

וכאן כדאי להרחיב, ישנה מסורת עתיקה באסלאם של ספריות הפתוחות לכולם, כך שכל מי שרוצה ללמוד ולהתקדם באופן עצמאי יכול לעשות זאת. הקוראן מדגיש את הידע, והמוסלמים הראשונים היו אנשי ספר והשכלה, שפיתחו את המדעים, הסקרנות, הלימוד והמחשבה. הספריות היו בדרך כלל חלק ממתחם של מדרסה, שהוא עצמו היה סמוך למסגד ובו חינכו את הנערים לא רק חינוך דתי, אלא גם כללי ומדעי. הערבים שמרו חלק מהידע של העולם הקלאסי, כשהספרייה החשובה ביותר הייתה בבגדאד של התקופה העבאסית ונקראה בית החכמה.

מעל החלון המרכזי הפונה לרחוב יש, כאמור, כתובת הקדשה לברכה חאן, ששורתה האחרונה היא בשפה הפרסית, מעניינת במיוחד:
"בשם אללה הרחום והחנון… אלוהינו, תן לנו את אשר הובטחנו על ידי שלוחיך, ואל תקל בנו ביום התקומה כי אתה לא תפר הבטחתך… זוהי אחוזת הקבר של העבד הנזקק לרחמי אללה וסליחתו ברכה חאן, יאיר אללה את קברו, מת ביום שישי בראשית חדש מחרם שנת ארבע וארבעים ושש מאות, יסלח לו אללה לו ולהוריו… טהורים יצאנו מהתוהו וטמאים נהיינו. שקטים נכנסנו לעולם וחרדים נהיינו. נעשינו מהאדמה השחורה מאש ומים, ואחר כך חזרנו אל האדמה".

המשמעות של "טהורים יצאנו וטמאים נהיינו" קשורה לתורה הסופית האומרת שהאדם נולד עם איבר רוחני בתוכו (הלב) שהוא לוח חלק (ראי) המסוגל לשקף את המציאות הרוחנית, אך בגלל תשוקות החיים הראי מכוסה בלכלוך. המשמעות של "שקטים נכנסנו וחרדים נהיינו" מתייחסת לאחד מהעיקרים של התפיסה הרוחנית הצופית.

לפי הסופים בכל אדם שוכנות שלוש נפשות: הנפש המצווה, הנפש המוכיחה והנפש השקטה. ניתן להקביל אותן לנפש החיה שבתוכנו, נפש האדם ונפש המלאך.
הנפש המצווה (אַלנַפְס אַלאַמַארַהֿ) היא זו שמצווה עלינו ועושה בנו כרצונה. הכוונה היא ליצרים הפיזיים השולטים בנו: תאווה, מין, כוח, עצלות, זללנות ועוד. במצב זה איננו אדונים לעצמנו, אלא כמו מריונטות על חוטים הנעות אנה ואנה לפי מצב הרוח וגלגל החיים. בשביל להשתחרר משלטון האימים של הנפש המצווה, מהעריצות ההרסנית שלה, חובה עלינו לעורר את הנפש השנייה שלנו, הלא היא הנפש המוכיחה.

הנפש המוכיחה (אַלנַּפְס אַללַּוַאמַהֿ) היא חלק האדם בתוכנו, כלומר מידות המוסר והמגבלות שאנו מטילים על עצמנו בכדי להשתלט על יצרנו ולהיות אנשים טובים יותר. זו המראה שבה אנו רואים את עצמנו, גם אם החוויה לא תמיד נעימה. היא אומרת לנו: "ראה, זהו מצבך, אם תמשיך במצבך זה סופך שלא תגיע לשום מקום ושתבזבז את חייך". הנפש המוכיחה היא זו שגורמת לנו לצאת לדרך הרוחנית, למסע של חיפוש. היא זו שגרמה לנסיך איברהים אבן אדהם לעזוב את ארמונו ומשפחתו ולצאת בעקבות בת קול שאמרה לו: "האם לכך יצרתי אותך? האם לכך נועדת?". הנפש המוכיחה מדרבנת אותנו, מאפשרת לנו לעשות את המסע הארוך והקשה במעלה הדרך הסופית עד שאנחנו מוצאים את ייעודנו.

הנפש השלישית שקיימת בתוכנו נקראת הנפש השקטה (אַלנַּפְס אַלמֻטְמַאִנַהֿ). זהו החלק המלאכי, האלוהי שבנו, העצמי הגבוה הנמצא באחדות עם אלוהים. הנפש השקטה נמצאת בהרמוניה עם היקום, האדם נמצא אז במצב הטבעי שלו, מצב האמון, שבו הוא משמש ערוץ ברכה לשפע האלוהי, צינור שדרכו השפע יכול לזרום לעולם (כפי שקורה לדרווישים המחוללים בזמן הריקוד שלהם, או לשייח'ים בזמן טקס הזיכר). מטרתה של הדרך היא להפסיק להישלט על ידי הנפש המצווה, ולהתחבר דרך הנפש המוכיחה אל הנפש השקטה.

הגבירה טונשוק והדרווישים הקלנדרים.

במאה ה־11 מתחילה במרכז אסיה תנועה של דרווישים שנקראו קלנדרים, שהם למעשה במידה מסוימת המשך של מסורת הבבות הטורקמנים מלפני האסלאם. אלו היו אנשים שפרשו מהבלי העולם הזה, חיו כנזירים, נודדים בדרכים, וחלקם נחשבו כבעלי כוחות מיוחדים. הם היו המשך של השמאנים של השבטים התורכיים פגאניים, או הנזירים הבודהיסטים, הפקירים ההודים והנזירים הפורשים הנוצרים. הם בזו להבלי העולם והכניעו עצמם לרצון האל, לאהבתו. חלק מהדרווישים בזו לדת הממוסדת ולמוסדותיה וראו את הצביעות הטבועה בהם. הם היו אנשי קצה, מיסטיקנים מורדים בחברה. במאות 11–14 הם מתגבשים לכדי סוג כלשהו של מסדר דרווישים נודדים שנקרא הקלנדרי, ומתחילים לעלות לרגל למקומות הקדושים לאסלאם ובהם ארץ ישראל.

מייסד המסדר הקלנדרי ומי שהוא קרוי על שמו (יאסוויה) הוא אחמד יסאווי, שהיה תלמידו של אחד השייח'ים הסופים הגדולים במרכז אסיה, חמדני. הוא היה מנהיג קהילת בוכרה אחרי חמדני, אבל עזב לטורקיסטן לחיות חיי נזיר, מת ב־1166 ונקבר ביאסה שבקזחסטן (כיום טורקיסטן).

יסאווי היה דרוויש נודד שחי חיי צניעות ופרישות, אך גם משורר ומורה בחסד. הוא התייחס לשיריו כאל התגלויות שמימיות וקרא להם "הספר השני", בהמשך לספר הראשון – הוא הקוראן. מייחסים לחרוזים שלו כוח ריפוי והם מושמעים בזיכר ריפוי. הוא כתב אנתולוגיה על מחשבות חכמות שבה הוא מפרט את חזון העולם שלו – חוקים רוחניים של השתפרות רוחנית בכדי לגלות את הניצוץ האלוהי בתוכנו. הוא התחיל את המסורת של השירה המיסטית התורכית וגם את התפישה של חבר – "דוסט". מדבריו: "מי שלא נותן ליבו לחבר הוא לא סופי."

השירים של יסאווי לוו במוזיקה שהפכה להיות חשובה בפולחן ולבסוף בעלת קיום עצמאי. הם הושרו במסגרת טקסים ומפגשים שנקראו זיכר, בהם תורגלו תרגולות מיסטיות של קריאה בשם האל, כניסה לטראנס, והתחברות לעולם העל־חושי. קיומם של אחוות המקיימות מפגשים של מוזיקה, שירה וטראנס הפך להיות הסממן של האסלאם בעולם הטורקי.

יסאווי מציג סוג חדש של תרגול רוחני שנקרא "זיכר המשור", שמזכיר טקסים שמאניים – אלא שהפרשנות היא שונה. הנביא זכריה התחבא בתוך גזע עץ, והקולות של המשתתפים בזיכר הם החיתוך של העץ לשניים על ידי רודפיו. אפשר לשמוע את הניסור ואת זעקות הנביא בטכניקות של נשימה וקולות יוגיים. הקצב מותאם לקצב פעימות הלב. הטקס מתמשך שעתיים, בליווי חרוזים של יסאווי.

יסאווי מקים את ה"טריקה" (משמעות השם היא דרך, מסדר), הסופית הראשונה בעולם המשתמשת בשפה הטורקית בשירה ובתפילות. סוג זה של אסלאם קל לעיכול על ידי ההמונים שאינם יודעים לקרוא ומאמינים עדיין במסורות הפגאניות. האחוות מתפשטות כאש בשדה קוצים, ולעיתים קרובות נתמכות על ידי השליטים. יסאווי נהפך למעין דמות אב לאנשי מרכז אסיה, מודל חיקוי – במיוחד לאחר שבסוף ימיו הוא פורש להתבודדות בחדר תת־קרקעי. ויחס עם זאת למסדר חסרה הייתה  דמות המארגן שתבוא לאחר איש החזון. במקום זאת התחילה תנועה עממית של דרווישים שנקראו קַלַנדָרים (Qalandari) – שם כללי ברחבי העולם המוסלמי לדרווישים נודדים, שהתייחסו ליסאווי כאל המורה והמודל שלהם.

הדרווישים הקלנדרים דמו מאד לקדושים ההינדים; הם לבשו גלימה אחת לכל החיים, לכל אחד היה מקל נדודים וקערה לאוכל, שבעזרתה קיבלו את ארוחותיהם על ידי חיזור על הפתחים וקיבוץ נדבות. הם נפוצו מאד במרכז אסיה, הודו, והופיעו גם בדמשק ובאנטוליה. את חייהם הקדישו לקשר עם האל ולהתבוננות פנימית, ולרוב לא הקפידו על קיום המצוות. כותב רומי: "ישנם סופים פראים נודדים, המכונים קלנדרים, שתמיד מלאים שמחת חיים. זו שערורייה איך הם אוהבים וצוחקים על כל מעשה קטן. אנשים הולכים עליהם רכיל, וזה עושה אותם מיומנים בערמומיותם, אבל בעצם היאבקות אלוהים עצומה מתחוללת בתוך נוודים אלה, שיטפון של אור שמש השיכורה מכל הדבר הזה."

במאה ה־14 אנחנו מוצאים מרכז של הסופים הקלנדרים בבית הקברות בממילא. הנדודים שלהם הביאו אותם למזרח התיכון וזה השתלב עם מסורת העלייה לרגל באסלאם[2]. באותה תקופה מגיעה לעיר גברת עשירה בשם טנשק Sayyida Tanshaq שכנראה הייתה ממשפחה ששלטה על מרכז פרס. ייתכן שביחד עם אחיה ועם כסף רב, היא קונה נחלות ברובע המוסלמי ובונה לדרווישים הקלנדרים מרכז מפואר ברחוב מעלה חלדיה – שהוא גם ארמון, ומול המרכז ניתן לראות את קברה.

טנשק מגיעה לעיר בשנת 1391 ונפטרת בה בשנת 1398. קברה המעוטר נמצא ממול לבניין שנבנה לפי מיטב המסורת הממלוכית: בנייה בגוונים אדמדמים, תשליבים גיאומטריים (ערבסקות), שילוב של אבנים לבנות, שחורות ואדומות (סגנון האבלק), נטיפים בצורת מוקרנס, תגליפי ציפורים ופרחים מעל השערים ופסוקים נבחרים מן הקוראן. העיטורים גיאומטריים והפסוקים בערבית הם מעין נוסחאות קסם המגינות על הבניין – כלי נשק רוחני נגד הרוע, והם נותנים לו ועוזרים בריכוז המחשבה ועידוד התנהגות נעלה.

מדרסת אשרפייה

בסוף המאה ה־15, לקראת סיום השלטון הממלוכי בעיר, נבנה בה הבניין הממלוכי היפה ביותר, שנחשב ליהלום השלישי בהר הבית, לאחר כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא – בית ספר להלכה בעל כניסה וחזיתות נפלאות, יחידות מסוגן, בשם מדרסת אשרפייה. המקום נבנה על ידי הסולטאן הממלוכי הגדול ביותר, אל־מלכ אל־אשרף סיף אל־דין קאיתבאי, שגילה עניין רב בנושאי דת ומדע, חי בהתנזרות מהבלי העולם הזה (למרות שעמד בראשו), אבל הקים מבני דת מפוארים ברחבי הממלכה.

הוא ביקר בירושלים בשנת 1480, ואז ניתנה לו במתנה מדרסת אשרפייה. היא לא הייתה לפי טעמו, והוא הורה להורסה ולהקים במקומה מדרסה אחרת שתהיה גדולה ונאה ביותר, כסגנון המדרסות שהוא הכיר במצרים. הוא הביא צוות בנאים ובראשותם ארכיטקט קופטי שבנו את הבניין מחדש. מפעל הבנייה מונצח בכתובת לצדי שער הכניסה: "הבניין של מדרסה מבורכת זו הוקם במצוות האימאם הנעלה אמיר המאמינים סולטאן מלכ אל־אשרף אבו נאסר (יזכה לניצחון אדיר). בשנת 1482". במדרסה לימדו מורים סופים חשובים, והשייח היה Shihab al-Din al-‘Umari כנראה ממשפחת מלומדים מדמשק שהיו חשובים באדמיניסטרציה הממלוכית.

בבניין בולטים עיטורי סגנון האבלק. הוא מורכב משתי קומות: בקומה ראשונה אולם רחב ידיים, ובקומה שנייה חדרי מגורים, שירותים, חצרות וחדרי לימוד. מסביב לחצר בקומה העליונה איוואנים (Iwan) –  מקומות לימוד פתוחים. חלקה הקדמי של הקומה העליונה הרוס. זוהי המדרסה היחידה הבנויה בהר הבית ממש. כיום יש במקום מרכז לשימור כתבי עת עתיקים ובית ספר דתי לבנות. ממול למדרסה נמצא סביל קאיתביי, מתקן לטהרה הנמצא מעל בור מים ונבנה בצורת מאוזוליאום מהתקופה הממלוכית. יש לו כיפה המעוטרת ערבסקות בעלי עושר גיאומטרי ופיסולי רב, שהיא היחידה מסוגה מחוץ לקהיר.

הערות

[1] Smith, A. C. (2013). Mamluk Jerusalem: Architecturally challenging narratives. LUX: A Journal of Transdisciplinary Writing and Research from Claremont Graduate University, 3(1), Article 16. http://scholarship.claremont.edu/lux/vol3/iss1/16

[2] Zarcone, T. V. (2009). Sufi pilgrims from Central Asia and India in Jerusalem. Kyoto: Center for Islamic Area Studies at Kyoto University (KIAS). ISBN 978-4-904039-11-3