המסדר הנקשבנדי בירושלים

המסדר הנקשבנדי

במאה ה-19 עולה חשיבותו של המסדר הנקשבנדי כמרכיב מרכזי בתפיסה הפאן-אסלאמית העות'מאנית החדשה של סולטאנים כגון עבדול חמיד. המסדר הנקשבנדי הופך למסדר אוניברסלי, פאן-אסלאמי, אורתודוקסי מאוד, שדוגל בהשתתפות בפוליטיקה ונתמך על ידי השלטונות.

המסדר הנקשבנדי מתייחס לשושלת מסירה שנקראת שלשלת הזהב המתחילה מאבו בכר, ולא מעלי כמו שאר המסדרים. הוא משמר מסורות עתיקות שהתקיימו במרכז אסיה הקשורות לתורות המזרח כגון יוגה ובודהיזם. הוא השפיע על תורתו של גורדייף ומחפשים רוחניים אחרים. בניגוד למסדרים סופיים אחרים, המסדר הנקשבנדי מעורב בפוליטיקה כחלק מהאידאולוגיה שלו, וכך היה לו תפקיד היסטורי פוליטי חשוב במאות האחרונות במרכז אסיה, ובמאה ה-19–20 בקווקז ובבלקן.

למסדר הנקשבנדי תורה שמבוססת על הכרה של המערכת האנושית והגעה להתפתחות רוחנית דרך שליטה בגוף ותרגולות פיזיות ומנטליות[1]. המילה "נקשבנד" פירושה תבנית, וכן גם אריגה. מסופר על סוּפי שהכניסו אותו על לא עוול בכפו לכלא. עם הזמן הוא התיידד עם השומרים וביקש מהם בקשה צנועה: לקבל לתאו את שטיח התפילה שלו ואת כלי האריגה – מחט וחוטים – בכדי שיוכל להעביר את זמנו בנעימים ולהתפלל. השומרים לא מצאו סיבה שלא להיענות לבקשה זו. אשתו של הסוּפי העבירה לכלא שטיח תפילה ובו דוגמאות יפהפיות וכן את כלי האריגה של הסוּפי. ימים רבים היה הסוּפי מתפלל בדבקות, משתטח על השטיח, משתחווה ונוגע תוך כדי כך בראשו ברצפה, ואז יום אחד הוא נעלם מן הכלא. השומרים הגיעו ומצאו את דלת התא פתוחה ואת הסוּפי איננו. התפלאו השומרים כיצד ייתכן שאותו סוּפי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, אף שהם ידעו כל הזמן שהוא נכלא על לא עוול בכפו. כעבור שנים פגש אחד מהם במקרה את אותו הסוּפי, שזוּכּה זה מכבר מכל ההאשמות שטפלו עליו וחי כאדם מכובד.

"ספר לי," ביקש אותו שומר, "עכשיו כשהכול כבר מאחורינו, כיצד הצלחת לברוח מתא הכלא? עד היום זאת תעלומה בשבילנו…"

"זה פשוט מאוד," אמר הסוּפי. "אשתי ביררה את מבנה מנעול הדלת שלי אצל המסגר שבנה אותה, היא שרטטה ורקמה את התבנית של המנעול על שטיח התפילה שלי. כשהתפללתי בדבקות והשתטחתי על השטיח, למדתי למעשה את תבנית המנעול. כל מה שנשאר לי אחר כך הוא ליצור, בעזרת הכלים שהיו ברשותי – כלי האריגה – מפתח מאולתר, ולפתוח את הדלת."

הכלא הוא הגוף בתוכו אנחנו כלואים, צריך להכיר את המפתח שלו, להשתחרר מנפש החיה שלנו ולהתחבר לצלם האלוהים, וזה נעשה דרך הפעלה של מרכזים אנרגטיים רדומים שקיימים בתוכנו.

המסדר הנקשבנדי התחיל באופן רשמי באוזבקיסטן במאה ה-14 על ידי שייח' בהאא' אל-דין נקשבנד, ומכאן שמו. אולם באופן לא רשמי, הוא נוסד כבר 200 שנה קודם לכן על ידי קג'דוון, ויש אומרים שהוא היה קיים כבית ספר מיסטי עוד לפני האִסלאם. שייח' קג'דוון חיפש את הסוד של הדרך, והוא נהג לעשות את זה על ידי טבילה ומדיטציה במים (מים מחברים ללא מודע). בסופו של דבר הוא החל דרך שבה יש דגש על תרגולי מודעות ושליטה של הגוף והמחשבות, המזכירים במקצת את התרגולים היוגיים.

קג'דוון היה תלמיד בדרך הסוּפית, אומן בטכניקת הזיכר – חזרה אין סופית על שמו של האל במטרה להתחבר למהותו. אלא שבמהלך התרגול התלמיד שומע את עצמו אומר את שם האל, ועל ידי כך יכולה להתחזק בתוכו הגאווה על היותו הולך בדרך – גאווה שתרחיק אותו מהאל. קג'דוון ניסה לגלות את הסוד של הפסוק המופיע בקוראן ואומר: "קרא לזה שתומך בך בצניעות, ובסוד לבבותיכם" – או במילים אחרות: איך להימנע ממלכודת הגאווה.

קג'דוון קיבל הדרכה שמימית שהנחתה אותו לקיים טבילות ממושכות במים תוך כדי ניסיון להגות את שם האל, בכדי לקבל תשובה. הוא צלל במים במשך דקות רבות, ואז נגלה לו שאין צורך להגיד את מילת האל, מכיוון שכל דבר אומר אותה – העצים, האבנים, הפרחים, ויותר מכל פעימות ליבנו והנשימה שלנו. כל מה שצריך זה רק להקשיב. "הסוד של הלבבות" הוא, שבכל פעימה של הלב אפשר לשמוע את שם האל וכך גם דרך הנשימות.

בהאא' א-דין נקשבנד נחשב לאב הרשמי של המסדר. הוא נולד ב-1317 בכפר ליד בוכרה, ומעבר לסיפורים ולאגדות מעט מאוד ידוע על חייו, מפני שאסר על המאמינים לכתוב את מעשיו או אמרותיו. הוא הוכשר לסוּפיות על ידי טובי המורים בזמנו. בין השאר כללה תקופת הכשרתו עבודה של שבע שנים כרועה צאן ושבע שנים נוספות כמתקן דרכים. הוא חי בבוכרה ובסמרקנד, אך מת ונקבר בכפר בו נולד (קייסר עריפון).

הוא זה שעיצב סופית את 11 עקרונות המסדר (מוסיף שלושה לאלו של קג'דוון) ומיסד את תרגולת הזיכר השקט. היה לו חזון שבו נראו לפניו שישה המאסטרים הקדומים של המסדר, וביניהם קג'דוון, שלימד אותו איך עושים את הזיכר בצורה השקטה, בניגוד לאחוות הסוּפיות האחרות.

הוא היה תלמיד של שייח' סמסי וקיבל את סוד המסדר מהשייח' קולל. יום אחד, בצעירותו, התפלל אל האל שייתן לו את הכוח לשאת את הקשיים והכאב של אהבתו. למחרת הביט אליו השייח', כאילו קרא את מחשבותיו, ואמר לו: "בני, אתה צריך לשנות את אופן תפילתך. אמור במקום זאת: אלוהים, תן מתענוגותיך למשרת חלש זה. אלוהים לא רוצה שמשרתיו יהיו בקשיים ובכאב. לפעמים הוא מנסה אותם בקשיים, אך אל למשרת לבקש להיות בקשיים – זה חוסר כבוד לאל."

המסדר הנקשבנדי מדגיש את הסופיות המפוכחת, כדרך להגיע אל אלוהים, מתרגל זיכר מדיטטיבי – הנקרא הזיכר השקט.
נקשבנד, מייסד המסדר הנקשבנדי, נולד בכפר ליד בוכרה והוכשר לסוּפיזם על ידי טובי המורים בזמנו. בין השאר כללה הכשרתו תקופת עבודה של שבע שנים כרועה ושבע שנים נוספות כמתקן דרכים. הוא חי בבוכרה ובסמרקנד, אך מת ונקבר בכפר בו נולד.

סיפור אחר מספר שנקשבנד נשאל על ידי האל: "מדוע אתה נכנס לדרך הזאת?"
והוא ענה: "בכדי שכל מה שאני אומר וכל מה שאני רוצה יתקיים."
האל אמר: "זה לא יכול להיות, כל מה שאנחנו נאמר וכל מה שאנחנו נרצה יתקיים."
נקשבנד ענה: "אינני יכול לעשות זאת. אני חייב לקבל את הרשות להגיד ולעשות מה שאני רוצה, או שאינני רוצה את הדרך הזאת."
ואז הוא קיבל תשובה: "כל מה שאנחנו נרצה חייב להיאמר ולהיעשות."
האל עזב ונקשבנד נשאר לבד למשך 15 יום, עד שהכריע אותו דיכאון עצום. ובכל זאת הוא נשאר בשלו.
לבסוף נשמעה בת קול: "הו בהודין, כל מה שתרצה נעניק לך."
הוא התמלא בשמחה ואמר: "אני רוצה שתינתן לי דרך שתוביל את כל מי שהולך בה ישירות לנוכחות השמימית."
אז הוא חווה חיזיון מופלא ושמע קול האומר: "קיבלת את מה שביקשת."
כך נוצר המסדר הנקשבנדי, שהוא דרך ישירה לאלוהים.

מספר נקשבנד:
"בתחילת מסעי בדרך, פגשתי אוהב של האל. הוא אמר לי: נראה שאתה משלנו."
אמרתי לו: "אני מקווה שאני משלכם ורוצה להיות חבר שלך."
יום אחד הוא שאל אותי: "איך אתה מטפל בעצמך?"
אמרתי לו: "אם אני מוצא משהו אני מודה לאל, ואם לא – אני סבלני."
הוא חייך ואמר: "זה קל. הדרך היא להעמיס את האגו שלך ולבחון אותו. אתה חייב לשמור אותו מאי-ציות."
שמחתי בתשובה זו וביקשתי את עזרתו. הוא ציווה עלי לעזור לנצרכים ולשרת את החלשים ולהניע את ליבם של שבורי הלב, לשמור על צניעות, כניעות וסבלנות.
שמרתי על מצוותיו וביליתי הרבה ימים מחיי בצורה זו.
או-אז, הוא ציווה עלי לטפל בחיות, לרפא את מחלותיהן, לנקות את פצעיהן, לעזור להן במציאת צרכיהן. שמרתי את דרך זו עד שהגעתי למצב שבו אם ראיתי חיה ברחוב, עצרתי ופיניתי לה דרך.
או-אז, הוא ציווה עלי לטפל בכלבים בנאמנות ובצניעות ולבקש מהם תמיכה.
הוא אמר לי: "מפני השירות שלך לאחד מהם תגיע לשמחה גדולה."
עשיתי כמצוותו בתקווה שאמצא את הכלב שדרך השירות לו אמצא שמחה.
יום אחד הייתי בחברתו של אחד מהם והרגשתי מצב של שמחה משתלט עלי. התחלתי לבכות לפניו, עד שהוא נפל על גבו והרים את גפיו לשמיים. שמעתי קול עצוב מאוד יוצא ממנו, שגרם לי להרים את ידי בתפילה. התחלתי להגיד "אמין", בתמיכה בו עד שהוא השתתק.
מה שנפתח לפני היה חיזיון שהביא אותי למצב שבו הרגשתי שאני חלק מכל אדם וכל בריאה.

מספר נקשבנד:
יום אחד מצב מפתיע השתלט עלי. שמעתי קול שמימי האומר: "שאל כל מה שאתה רוצה מאתנו."
אז אמרתי, בצניעות: "הו אללה, תן לי טיפה אחת מהאוקיינוס של חסד וברכה שלך."
התשובה הייתה: "אתה מבקש מהנדיבות הגדולה שלנו רק טיפה אחת?"

שייח' נקשבנד אכל רק מחיטה שגידל בעצמו, קצר בעצמו, טחן בעצמו, אפה בעצמו. כל מלומדי התקופה עשו את הדרך לביתו לאכול מלחמו. הוא אמר: "אחת הדלתות הטובות ביותר לנוכחות של האל היא לאכול עם מודעות. האוכל נותן לגוף כוח, ולאכול עם מודעות נותן לגוף טוהר."

לפי הנקשבנדיָה ישנן שלוש דרכים שבהן מגיעים לידע: הרהור, חיזיון וחשבון.
במצב של הרהור המחפש שוכח את הבריאה וזוכר את הבורא.
במצב של חיזיון, מגיעה אל הלב השראה מהלא-נראה, כשהיא מלווה בשני מצבים – התכווצות והתרחבות:
במצב של התכווצות, החיזיון הוא של הוד, ובמצב התרחבות החיזיון הוא של יופי.
במצב של חשבון המחפש מעריך כל שעה שעברה ובוחן אם היא הייתה בנוכחות שלמה עם האל – או בנוכחות שלמה עם העולם.

11 עקרונות הנקשבנדיה

קג'דוון וששת המאסטרים הראשונים של מרכז אסיה גיבשו שמונה עקרונות של הדרך הרוחנית, אליהם הוסיף נקשבנד עוד שלושה, וכך נוצרו אחד-עשר עקרונות המסדר הנקשבנדי. עקרונות ושיטות אלה שימשו מורים רוחניים שהביאו את הדרך הסוּפית למערב. סיכמתי אותם מתוך הכתבים של המסדר הנקשבנדי ומהבנות שהתפתחו בי כתוצאה מהמפגשים עם שייח'ים סוּפיים והידע האזוטרי באופן כללי. אלה הם עקרונות הנקשבנדיָה:

1. מודעות תוך כדי נשימה. זכירה מודעת של אלוהים כשאדם נושם ונושף, טכניקה לשליטה נשימתית. כל נשימה שנלקחת בלי תשומת לב נחשבת למתה, וכל נשימה שנלקחת עם יראה ונוכחות נחשבת לחיה ומחוברת לנוכחות השמימית.
2. לשים לב לצעדים. כל צעד של המאמין צריך להיות מכוון ומאורגן כלפי השגה של מטרה שמימית. גם באופן פיזי, המבט צריך להיות על הרגליים, שכן הדבר מסנן הרבה מראות מפריעים ומסיתים את תשומת הלב, וכמו כן זה סימן לצניעות.
3. מסע הביתה. לימוד אינטרוספקטיבי של עצמך, דע את עצמך ועבוֹר מתכונות רעות לתכונות טובות. המסע מהעולם של הבריאה אל העולם של הבורא מתרחש בשני שלבים: ראשית מסע חיצוני למצוא מורה, ושנית – מסע פנימי לנקות את הלב.
4. להיות לבד בקהל. לדרוויש צריך שתהיה היכולת להיות לבד עם אלוהים גם כשהוא עסוק בעולם החומרי ועם אנשים אחרים. יש שני סוגים של התבודדות: חיצונית ופנימית. ההתבודדות החיצונית דורשת תקופות של התבודדות על מנת לעמוד במטלות מסוימות ולהתקדם בדרך הרוחנית. זהו תרגול סוּפי בסיסי. אולם ישנה התבודדות עמוקה יותר, שהיא ההתבודדות המודגשת במסדר הנקשבנדי, והיא מבוטאת במשפט: "היה בעולם, אך לא חלק ממנו."
5. זכירה, הזכרה. גם אורָלית וגם מנטלית. החשיבות של ה'זיכר'. התרגול הוא להגיד את המשפט "לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה" – אין אלוהים מבלעדי אללה, פעמים רבות, המתרגל אומר כל מילה במשפט מחלק אחר בגוף שלו לפי סדר מסוים.
6. ריסון. חזרה. ריסון המחשבות. זה כולל את המאמץ הנדרש למנוע מהמחשבות לנדוד בזמן החזרה על השהאדה (העדות). המטרה היא להשיג איחוד. מודעות לאחדות של האלוהים.
7. השגחה. השגחה על הכיוון והבריחה של המחשבה, למנוע הסטה בזמן החזרה על נוסחת השהאדה (העדות). התרגול הוא למנוע מהלב מחשבות רעות – שליליות, השגחה כזאת, ולו גם ל-15 דקות נחשבת להישג גדול.
8. היזכרות. ריכוז בנוכחות השמימית, זה קשור לסוג של מדיטציה עמוקה.
9. הפסקה מספרית. בדיקה שחזרו על זיכר הלב מספר הפעמים הנדרש, בהתחשב במחשבות הנודדות.
10. הפסקה בזמן. לבדוק איך האדם מנצל את זמנו, מתן תודה על עשיית מעשים טובים וחרטה על זמן שבוזבז בעשיית מעשים רעים.
11. מודעות ללב. בניית תמונה מנטלית של הלב עם שמו של אלוהים חרוט עליו. לשמור את הלב במצב של נכונות, ערנות, מגיב לתקשורת האלוהית.

המוטיב המרכזי בכל העקרונות הללו הוא שליטה על העצמי עם התכווננות כלפי מטרות שמימיות, שליטה על הגוף, המחשבות, הרגשות. ממד נוסף הוא ידע, הנפש צריכה לדעת את עצמה לפני שהיא מנסה לדעת את השמימי. אף על פי שרבים מהעקרונות מכוונים כלפי העשייה של הזיכר, הם נותנים, יחדיו, מסגרת חיים שבה הדרוויש חי, מודע תמיד למטרה הגדולה.

הזרם שאליו שייך המסדר הנקשבנדי ושעל הרקע שלו הוא צמח, הוא זרם המלאמתיה ("אנשי האשם"), סופיוּת פסיכולוגית שנלחמת בחטאי האדם, ובראש ובראשונה באגו ובהיבריס.

הגישה הקלאסית של הנקשבנדי כלפי האמונה והדרך היא גישה של רצינות וצניעות. מתאר זאת השייח' בן זמננו נזים: "אם אדם מצפה לגמול על מסירותו, משמעו שהוא רואה את פעולותיו כטובות מספיק וכשוות גמול מאללה. מי שחושב שפעולותיו מתאימות לנוכחות השמימית אין לו מושג של האמת השמימית והידע הנסתר שלה. ולכן, אתה יכול לראות אותם מתפללים ועובדים את אללה בדבקות ובהתלהבות, מפני שהם חושבים: אקבל את גמולי אחר כך, אך הם לא מבינים שפעולות אלו אינן מתאימות לנוכחות השמימית… אתם חייבים להיות זהירים מלא להבין אותי, ולא להפוך את כוונתי, כתוצאה ממה שנאמר כאן יהיו אנשים שיאשימו אותנו בהטיית המאמינים מעבודת האל – ואין זאת כוונתנו. אלוהים עדי, איננו רוצים להרחיק אף אחד מהאמונה, אנחנו רק מלמדים את האנשים את הנימוסים הטובים ביותר עם אלוהיהם, והנימוס הזה הוא לא להיות מרוצה עם כמות התפילה ועבודת האל שלך בעוד שאתה פוגע בזכויותיך עם גאוותך ובחושבך שזה ראשון במעלה בנוכחות השמימית. יותר טוב להציג את עבודתך לאל באומרך: "הו אדון, אני מתבייש לשלוח זאת לנוכחותך השמימית – סלח לי על חסרונותיי ואי יכולתי לעבוד אותך או להודות לך כפי שמגיע שיעבדו ויודו לך…"

אחד הדברים שבו שונה המסדר הנקשבנדי ממסדרים אחרים הוא בצורת עשיית הזיכר שלו. אצל הנקשבנדים הזיכר נעשה בשקט, ללא מילים, בכדי לא לחטוא בחטא הגאווה. במקום זאת הנקשבנדים מדמיינים תמונות מנטליות ומקשרים אותן לכל מיני מקומות בגוף, ובצורה זו הזיכר נעשה עבודה פעילה ומפוכחת המחייבת ריכוז והתכוונות.

"הסוּפי חייב לשמור את הלשון לחוצה כנגד תקרת הפה, שיניו ושפתיו סגורים בחוזקה. הוא עוצר את נשימתו ואז מתחיל עם המילה – לא (מתוך המשפט – לַא אִלָהַ אִלַּא אללָּה – אין אלוהים מבלעדי אללה). הוא גורם לה לעלות מהגרון למוח. כשהיא מגיעה למוח, הוא אומר "אִלָהַ", לכתף הימנית, ו"אִלַּא", לכתף השמאלית, ודוחף את המילים בכוח לתוך הלב האִצטרובּלי, שדרכו הן מסתובבות לכל חלקי הגוף ביחד עם המילה "אללָּה". הפסוק – "מוחמד רסול אללָּה", גורם לו לנטות מצד שמאל לצד ימין, ואז האדם אומר: "אלוהי, אתה מטרתי וסיפוקך – רצוני".

במידה והזיכר נעשה נכון, אזי הוא מפעיל איבר רוחני רדום בתוכנו שנקרא "קלב" – זו המראה של הלב. האדם מרכז את המקום של הזיכר בתוך הלב מכיוון ששם זה מרכז העוצמה. כל המחשבות והשאיפות, טובות ורעות, מורגשות ומופיעות אחת אחרי השנייה, מסתובבות ומתחלפות, נעות בין אור לחושך, בתנועה תמידית, בתוך הלב. הזיכר נעשה במטרה לשלוט ולהפחית את המהומה בתוך הלב.

המסדר הנקשבנדי, למרות היותו אורתודוקסי, הוא אזוטרי ומיסטי מאוד בתורתו. לפי הנקשבנדים ישנן 5 נקודות של חיבור רוחני בתוכנו שפועלות על סוגים שונים של אנרגיה מעודנת. הראשונה נקראת ה"קלב" – הלב, והיא נמצאת כשתי-שלוש אצבעות מתחת ללב הפיזי. אין זה הלב הפיזי, אלא נקודת חיבור רוחנית ראשונה לעולמות הלא נראים. דרך ה"קלב" מתבצע החיבור הראשוני אל האל, וממנו, בעזרת מחזור הדם, האנרגיה מתפזרת בגוף כולו.

בשלב ראשון הסוּפי הנקשבנדי לומד להתחבר ולהפעיל את ה"קלב" שלו דרך תרגול "הזיכר השקט". לאחר שהאיבר הרוחני של ה"קלב" מופעל, ממשיך המתרגל להפעיל אותו כל ימי חייו, אך פונה גם להפעיל את האיברים הרוחניים הנוספים. מצד ימין של החזה ובמקביל ל"קלב" נמצאת הנקודה הרוחנית הבאה, הנקראת "רוח". מרחק יד אחת מעל ה"קלב" נמצא ה"סוד" – "סיר". מרחק יד אחת מעל ה"רוח" נמצא ה"חבוי" – "חפי". ובין הסוד והחבוי, מאחוריהם וקצת מעליהם, מתחת לגרון במעמקי החזה, נמצאת הנקודה החמישית: ה"חבוי עמוק", הנקודה הגבוהה ביותר.

בירושלים היה מרכז של הסופים הנקשבנדים בזאוויה של משפחת בוכרי ברחוב וויה דולורזה עיר העתיקה החל מהמאה ה17ץ אחד מהאנשים שלמד מהנקשבנדים את הסודות שלהם, ושהה בין השאר בירושלים בתחילת המאה ה-10 הוא גורדייף, עליו נספר בהמשך.  

צורת המעבר של ידע רוחני – אוויסי (Uwaisi)

נקשבנד קיבל את הזיכר השקט מהנוכחות הרוחנית של קג'דוון, אותו הוא לא פגש פיזית מפני שחמישה דורות הפרידו ביניהם. בצורה זו של מעבר ידע, נפגשות הרוחות בעולם הנקרא "עולם הרוחות", הנמצא מעבר למישור החומרי. האפשרות לקבל הדרכה מאדם מת, או מאדם החי שאין מפגש איתו, נקראת "אוויסי", על שם אדם שחי בזמן חייו של מוחמד וקיבל ממנו את התורה בדרך רוחנית, מבלי שפגש אותו מעולם.

אני זוכר מפגש שהיה לי עם אחד השייח'ים הגדולים בירדן. אחד הדברים שהפריעו לי בדרך הסוּפית במהלך השנים היה הצורך המוחלט במורה. הסוּפים אומרים שמי שאין לו שייח', השטן הוא השייח' שלו. וזה לא כל כך התאים לתפיסתי, ולמען האמת גם לא לזמן המודרני ולאינדיבידואליות המערבית.

"האם יש אפשרות ללמוד את הדרך הסוּפית ללא קשר ישיר עם מורה פיזי, שייח'?" שאלתי, מתכוון בכך למצב של העולם המודרני שבו יש חופש מידע, רשתות חברתיות, ואפשרות תקשורת מרחוק.

"במקרים מסוימים זה אפשרי", הייתה התשובה, שמה שהיא התכוונה להגיד הוא שהאפשרות לתקשר מרחוק באמצעות טלפון, אינטרנט, וואטסאפ וכו', מהווה למעשה הרדדה של האפשרות הגבוהה של האדם לתקשר באופן על-חושי עם אנשים אחרים, מעין חיקוי מעוות שלה, ושיש אפשרות ללמוד דרך סוג של תקשורת על-חושית, חיבור בעולם הרוח.

"יש חוט של כסף שמחבר בינך לבין כל דבר", אמר רומי. ואכן זה כך, יש אפשרות ללמוד, להבין דברים, להתחבר ולתקשר דרך המחשבה, שהיא חוט שיכול לקשר אותנו לכל דבר, אלא שהמחשבה היא רק קו התקשורת, התשדורות והיכולת לתקשר נובעים מהעולם הרוחי.

המרכז הנקשבנדי בעיר העתיקה בירושלים

הזאוויה של הנקשבנדים נמצאת בדרך הייסורים – הוויאה דולורוזה, אל מול מנזרecce homo  – הנה האיש. המסגד הקטן והאינטימי שלהם נפתח אל הרחוב, גרם מדרגות לצידו מוביל אותנו לתוך חצר קסומה, אחת מהעולמות הנסתרים של העיר העתיקה שבירושלים. מעלה מעלה אנו עולים לתוך חצר שממנה יש שער המוביל אותנו לעוד חצר, גרם מדרגות פתלתל, מעבר דרך חדר בבית, עוד חצר, והנה אנחנו נכנסים לתוך חדר גדול שנדמה כאילו הובא לכאן על מרבד קסמים מאוזבקיסטן: שטיחים, רהיטים, תמונות ובדים מאוזבקיסטן. בקומה השנייה של הבית ישנו חדר גדול ובו נוף מדהים אל הר הבית ואל העיר העתיקה, שם יש אוסף נדיר של כתבי יד ישנים וספרים עתיקים הקשורים לתורה הסופית ולתולדות העדה, ובחצר – קברי השייחים של המשפחה.

המרכז הנקשבנדי הוקם כבר במאה ה-17 על ידי משפחה שבאה מבוכרה. במאה ה-19 הוא גדל והתפתח ולאחר מלחמת העולם הראשונה והפיכתה של רוסיה לקומוניסטית הוא מאמץ פליטים שמגיעים ממרכז אסיה. בתקופה זו ראש המסדר הוא השייח יעקוב בוכרי. לאחר השחרור של אוזבקיסטן מברית המועצות בשנות ה-90 מתחילה מעורבות פוליטית של המשפחה במאמצים להחייאת התרבות והשלטון המוסלמי במרכז אסיה[2]. השייח האחרון – עבד אל עזיז בוכרי – נפטר ב-2011. הוא היה ראש הקהילה האוזבקית בארץ (קהילה בת 300 איש) וראש המסדר הנקשבנדי בישראל (בו 200 חברים).

למסדר הנקשבנדי מספר שלוחות בעולם. אחת מהן, בראשותו של שייח בשם ניזמי, הגר בצפון קפריסין, פנתה בעשורים האחרונים אל המערב ופתחה בתי ספר רבים בכל רחבי אירופה וארצות הברית. הם מפיצים את הסופיות בצורה ברורה ונגישה לכל אחד גם דרך פרסומים שלהם, וגם דרך האינטרנט. ניתן למצוא אותם באתר שלהם הנקרא naqshabandi.org. האתר הוא אחד האתרים הטובים לאינפורמציה על הסופיזם.

שייח ניזמי נחשב בעיני הנקשבנדים לאחרון בשושלת של 40 מורים רוחניים מתקופתו של מוחמד ועד ימינו. שושלת זו נקראת שלשלת הזהב, והמעבר בין חלק אחד של השלשלת – המורה שהיה, לבין החלק הבא של השלשלת – המורה החדש, נעשה על ידי בחירה של המורה שנעזרת בהכוונה אלוהית. קצת כמו שבבודהיזם הטיבטי בוחרים את הדלאי למה הבא. המורה יכול ללכת ברחוב ולראות אדם, שלפי כל הקריטריונים איננו קשור למסדר ואף לא דתי, ולדעת שאדם זה יהיה המדריך הבא אחריו. אחד השייחים הנקשבנדים טייל עם תלמידיו בבוכרה כשלפתע ראה מתאבק, ומייד ידע שהוא יהיה המורה הבא אחריו, וכך אכן היה.

אנחנו יודעים שמבחינת הבודהיזם הטיבטי הדלאי למה הנוכחי הוא הדלאי למה האחרון, כך גם במידה מסוימת מבחינת הנקשבנדים. המספר 40 – יש לו משמעות, והעובדה שהשייח ניזמי, שכבר בא בימים, הוא החוליה ה-40 בשלשלת הזהב – יש לה משמעות גדולה אצלם, ולכן הם גם עושים כיום מאמץ גדול להפיץ את התורה שלהם לכל העולם. מכל מקום, לשייח ניזמי יש עוזר וממשיך כיום בשם השייח חקאני שגר בארצות הברית. אחד מתלמידיו המסורים של השייח ניזמי היה השייח בוכרי מירושלים.

השייחים ואבות המשפחה קבורים כאמור בחצר הזאוויה של הנקשבנדים בעיר העתיקה. לפי שייח בוכרי, הקבורה בירושלים יש לה ערך רב מבחינת המוסלמי הסופי, מכיוון שבירושלים יתרחש יום הדין. ירושלים היא שער לגן העדן, לעולמות העליונים. לכן מוחמד הגיע לכאן במסעו הלילי, בכדי שיוכל להיכנס מכאן לשמיים. בעבר היו המוסלמים מורידים את נעליהם בכניסה לעיר, כפי שמורידים נעליים בכניסה למסגד, מכיוון שהעיר כולה נחשבה לקדושה, מכיוון שההשגחה האלוהית הייתה בכל מקום. כיום לאף אחד לא אכפת מה קורה מחוץ לד' אמותיו. העיר מוזנחת ומלוכלכת והשנאה שורה בכל מקום. תפקידו של השייח בוכרי, לפי תפיסתו, להחליף את השנאה באהבה, למצוא את המאחד והמשתף, לגרום לשכינה לחזור ולהיות במקום שבו הייתה ושאליו תחזור ראשונה ברבות הימים.

הדרך הנקשבנדית, לפי השייח בוכרי, אינה מאמינה באלימות. היא מאמינה באהבה, בסלחנות ובהבנה. כשמישהו מעולל לך רע, לא יעזור אם תגמול לו רעה. רק האהבה תוכל להחזיר את האדם והעולם למצבם המקורי – מצב של איחוד עם האלוהים.

הזאוויה האפגנית

בסמוך למתחם הנקשבנדי יש בניין עם שתי כיפות ירוקות ומעליהן שלד מגדל שמשמש מואזין, וליד הבניין חצר ירוקה. זוהי הזאוויה שנקראת הזאוויה האפגנית, והיא קשורה למסדר הקאדרי וכיום גם השאדלי. הזאוויה נוסדה כבר במאה ה-17, כנראה בעידודו ואולי גם ביוזמתו של מלומד סופי גדול מהתקופה שגר בדמשק אך ביקר בירושלים כמה פעמים, ומשפחתו הייתה קשורה למקום. מדובר ב- Abd al-Ghanî al-Nabulûsî שהשתייך למסדר הקאדרי והנקשבנדי, אך למעשה אימץ את תורתו של איבן עראבי (ראו פרק בספר קודם), והטיף לסובלנות בין הדתות.

הזאוויה קרויה על שמו של עבד אל קאדר ג'ילאני, מייסד המסדר הקאדרי בבגדד במאה ה-11, כפי שמופיע בכתובת ההקדשה בכניסה (ראו פרק על הקאדריה בספר השני). יש במקום חדרים לחניכים, קומה שנייה למגורים לשייח, והמתחם כולל גם מסגד.

לזכור את האל

אחת לשבוע, ביום חמישי בערב בדרך כלל, נפגשים הסופים בזאויות (מרכזים סופיים) ובמקומות המפגש שלהם, לבצע את הטקס המרכזי, הלא הוא ה"זיכר", ההיזכרות בשמו של האל. הסופים מאמינים שכל הידע, כל האמת, קיימים בתוכנו פנימה, אנחנו רק צריכים להיזכר בזה.

תפקידו הראשוני של הסופי הוא לעורר את הזיכרון באלוהים. ה"זיכר" עוזר לנו בחיי היומיום, הוא מרפא אותנו ונותן לנו לרגע אחד בלבד תחושה של משמעות ושייכות, שנשארת איתנו זמן רב לאחר מכן.

ישנן דרכים רבות לעשות את ה"זיכר". ניתן לקרוא את השם "אללה" בהטעמה מיוחדת, שבה יש כוחות מיסטיים או על ידי משפטים ומילים אחרות. משפט מפתח הוא המשפט: "אין אלוהים מבלעדי אללה – לא אללה אלא אללה", שהוא כעין מנטרה סופית, וגם, כמובן, השהאדה – העדות המוסלמית.

ה"זיכר" יכול להיות מלווה בתנועות, גוף, ראש, או צעדים. לפעמים ה"זיכר" מלווה בנשימות, או במדיטציה. ישנם סוגי "זיכר" שקטים, כמו במדיטציה, שבהם צריך לדמיין גם תמונות ולהתרכז בחלקים מסוימים בגוף, וישנם רועשים המתקיימים בקבוצה. למעשה לכל מסדר כמעט יש את דרך ה"זיכר" המיוחדת שלו שהיא גם אחד מסימני ההיכר שלו.

מעבר לטקס עצמו, כל מהותה של הסופיות היא "זיכר" – היזכרות בלתי פוסקת באללה.

הדרך הסופית נועדה לעורר את זיכרון האחדות עם אלוהים, את הגעגוע הביתה ואת האהבה לאלוהים. התעוררות זו נעשית בדרכים רבות, אם על ידי שירה, תפילה, ריקוד, משל, ואם על ידי עולם החושים: מראות יפים, ריחות נעימים וכו' (ומכאן נובעת חשיבותם של הגנים הסופיים המטופחים).

כל אלו, מעוררים מחדש את הזיכרון של ההרמוניה השמימית של גן העדן. האהבה והרצון לחזור ולהיות חלק מהאל. הם למעשה המניע הנסתר בחיי אדם, או לפחות בחיי חלק מהאנושות, אלו שנועדו מלכתחילה להיות סופים.

האהבה והרצון להתאחד עם האלוהים, הם מטבעם חובקי עולם וחוצי גבולות. אם בסופו של דבר הכול הוא אחד, לא משנה מהי הדרך ומהי נקודת המוצא הצרה של האחד. כאן בשורתה של הסופיות כדרך דתית של איסלאם אמיתי, מהותי ופנימי, השונה מהמוכר לנו כאיסלאם של החברה, האיסלאם הפוליטי ההלכתי המוכר. כאן בשורתה של הסופיות חורגת ממסגרתו הצרה של האיסלאם ונוגעת לכל אדם, באשר הוא אדם[3].

הערות

[1] https://naqshbandi.org/

[2] Zarcone, T. (2009). Sufi Pilgrims from Central Asia and India in Jerusalem (p. 168). Kyoto: Center for Islamic Area Studies at Kyoto University. P. 86

[3] Trimingham, J. S. The Sufi Orders in Islam. Clarendon press. Oxford. 1971