העותומאנים והבקטשים בירושלים

האימפריה העותומנית וכיבוש ארץ ישראל

העות'מאנים כובשים את ירושלים ב־1517 ושולטים בה 400 שנה. לכאורה היה זה חילוף של שלטון מוסלמי אחד בשלטון מוסלמי אחר, אך למעשה העות'מאנים הביאו איתם סדרים חדשים של מדינה ומסורות רוחניות חדשות. אלו קשורות להמשך העלייה לרגל ולקשר עמוק יותר (לפחות במאה הראשונה לשלטונם, במאה ה־16) עם המערב הנוצרי. התבססות מסדרים סופיים חדשים בירושלים, כגון זה של הבקטשים והדרווישים המחוללים, ובמיוחד להתפתחות היישוב היהודי. זמן שלטון העות'מאנים בארץ היה זמן פריחת קבלת האר"י בצפת, אבל זה לא קרה רק בצפת, אלא גם בירושלים, והתחזק במאות ה־17–18.

במאה ה־16 השתרעה האימפריה העות'מאנית על שטח השווה בגודלו לזה של האימפריה הרומית, וחיו בה כ־30 מיליון איש, כל זאת בזמן שספרד הגדולה מנתה לא יותר מ־5 מיליון. היו לה הצבא והצי המתקדמים בעולם, ובנוסף לכך הייתה לה מערכת חוק ושלטון מפוארת. העקרונות שהיו בבסיס האימפריה היו מדינה מוסלמית כאידיאל, מושג שנבנה על ניזאם אל־מולכ מבגדאד במאה ה־11. המדינה צריכה להיות ישות צדק שמאפשרת את רווחת האדם, עמוד השדרה שלה הם אנשים שמגשימים את אידיאל האביר המוסלמי, איש המעלות, שקיבל את חינוכו במרכזים הסופיים הנקראים "טקות", ובמדרסות. ואכן, השליט העות'מאני הגדול ביותר – סולימאן המפואר – מכונה סולימאן המחוקק.^[1]

העות'מאנים נתנו אוטונומיה וזכות שיפוט עצמי למיעוטים לאומיים ודתיים, לפי עיקרון המילט – עצמאות שיפוטית בעניינים אישיים, משפחה וחברה. המילט יצר שלטון מקומי ועצמאי שתפקד עבור השלטון המרכזי העות'מאני. מוסד המילט קיים עד ימינו בתחומי הזכויות האוטונומיות של העדות הדתיות השונות בארץ ישראל.

גם מבחינת השליטה על קרקעות וזכויות העיבוד שלהן, הביאו איתם העות'מאנים חידושים מבורכים, ובראשם מוסד הטימאר – חלוקה מחדש של קרקעות. השינוי הביא לאחדה של האחיזה בקרקעות, אפשר יותר צדק לאיכרים, ומנע התעמרות של תקיפים מקומיים באוכלוסייה, במיוחד הודות לכך שנלווה אליו ייסוד מערכת משפט מתקדמת ומוסדות שיפוט ארציים בעלי כוח ביצועי. מעניין לציין, שחוקי הקרקע העות'מאניים ויצירת "אדמות מדינה" הם הבסיס למשפט הקרקעות הקיים עד היום במדינת ישראל.

הסולטאן שייסד למעשה את האימפריה העות'מאנית הוא מהמט השני, שכבש את איסטנבול וחידש את הכיבוש העות'מאני של הבלקן. הוא החרים אדמות מהאצילים, חיזק את השלטון המרכזי, ייסד בירוקרטיה יעילה הכפופה אליו ישירות, בנה צבא וגם מסחר, והפך את האימפריה העות'מאנית לכוח המוביל בעולם. נכדו, הסולטאן סלים הראשון, כובש את ארץ ישראל ב־1517 מידי הממלוכים. הוא מבקר בירושלים שנכנעת לו ללא מאבק. בנו סולימאן המפואר שולט בשנים 1520–1566 ובונה מחדש את חומות ירושלים.

סוף המאה ה־15 ותחילת המאה ה־16 הם תקופת תור הזהב של האימפריה העות'מאנית. כיבוש קונסטנטינופול והרחבת האימפריה הביאו לרווחה. שליטים כגון סולימאן המפואר דאגו לחוק וסדר וביצעו מפעלי בנייה כבירים (כגון חומות ירושלים), המסדרים הסופיים הקימו חנקות וזאוויות ודאגו לצדק חברתי. היהודים הגיעו מספרד לאחר הגירוש והקימו קהילות מפוארות, עוזרים לפתח את הכלכלה. בירושלים התפתחה אוכלוסייה מעורבת של יהודים, ארמנים, יוונים אורתודוקסים, בני עדות נוצריות אחרות, טורקים, ערבים ומוסלמים ממקומות שונים.

בסוף המאה ה־16 השלטון המרכזי נחלש, ועל ישראל שולטים תקיפים מקומיים שמקבלים מעין אוטונומיה. באיסטנבול עולים לשלטון סולטאני הנשים, סולטאנים לא מוכשרים שנשלטים למעשה על ידי אימותיהם. אלה הם סולטאנים שגדלים בהרמון, ומפני המסורת של הריגת האחרים ובכלל זה האחים, הם גדלים באווירה של תככים ופחד. האימפריה העות'מאנית ממשיכה להיות חזקה כלפי חוץ, אך הרקב כבר נמצא בפנים. אף על פי כן מתפתחים בתקופה זו מוסדות הדת, השירה והאמנות.

בתחילת המאה ה־18 יש התדרדרות מבחינה צבאית ושלטונית. זה קורה במקביל לעלייתו של המערב, למציאת דרך עוקפת להודו שמייתרת את דרכי המשי ואת מיקומה האסטרטגי של איסטנבול, וכן להתפתחות אמריקה. וכך, במאה השנים האחרונות לקיומה מוחזקת האימפריה העות'מאנית באופן מלאכותי על ידי מעצמות המערב שמונעות את קריסתה וכיבושה על ידי כוחות עוינים. במהלך הזמן הזה מנסה האימפריה לחדש את עצמה באמצעות רפורמות הטנזימאת, אלא שזה מעט מדי ומאוחר מדי.

צריך לזכור שהסולטאן העות'מאני הוא הח'ליף המוסלמי, ראש העולם האסלאמי הסוני. הנחיתות מול העולם המערבי מביאה חלק מהסולטאנים לאמץ מדיניות פאן־אסלאמית ולעודד מסדרים סופיים פוליטיים, כגון הנקשבנדי.

אפשר לחלק את התקופה הארוכה של השלטון העותומאני בארץ ישראל לשלוש תקופות: מאה שנה ראשונות של שלטון עות'מאני ישיר ויעיל שמביא לפריחה תרבותית וכלכלית, במסגרתו מגיעים יהודים רבים לארץ ומתקיים תור הזהב של צפת; לאחר מכן מאתיים שנה של התדרדרות ודשדוש עד שבסופו של דבר, בתחילת המאה ה־19, ירושלים היא עיר מחוז נידחת ומוזנחת; ולבסוף מאה שנה של התפתחות ושינוי עם התעוררות הארץ במאה ה־19. במשך כל הזמן הארוך הזה קרו בירושלים דברים מופלאים.

סולימן המפואר ורוקסלנה

השליט העות'מאני הגדול ביותר – סולימן המפואר, עלה לשלטון ב־1520, שלוש שנים לאחר כיבוש ירושלים, ושלט במשך יותר מארבעים ושש שנה. סבו באיזיט השני היה סופי, תרגל תרגולות סופיות ותמך במסדרים, במיוחד החלואתי. הוא זה שהביא את היהודים לאימפריה העות'מאנית. הוא נפטר כשסולימן היה בן 18 וכנראה שהשפיע על הילד הצעיר, שהתחנך אצל מיטב המורים ושלט בשפה הפרסית בנוסף לטורקית.

סולימן היה משורר רומנטי, צורף זהב, וגם מארגן ושליט מוכשר, אסטרטג ואיש צבא מוצלח. שני האירועים המשמעותיים בחייו קרו כשהיה בן 26, והם קשורים זה בזה. בשנה זו פגש את אהבת חייו, שפחה בהרמון בשם רוקסלנה שהפכה לרעיה המלכותית, אשת סודו, ומנהלת חלק מענייניו, והשני הוא שהוא הפך לסולטן.

רוקסלנה הייתה ממוצא נוצרי ונחטפה בגיל צעיר ממערב אוקראינה כיום (אז פולין). האהבה ביניהם הייתה כה גדולה עד שסולימן עבר על כל האיסורים לגבי הקשר שבין שליט לשפחה, הפך אותה לבת זוגתו הרשמית ונשא אותה לאישה בטקס רב רושם ב־1534. היא הולידה לו שישה ילדים, מהם חמישה בנים, הראשון ב־1521 שנה לאחר שהכירו.

רוקסלנה עברה לגור בארמון טופקאפי החדש וקיבלה תואר ראשון מסוגו של הורם סולטנה (אשתו הראשונה של הסולטן) ותפקידים מלכותיים. היא הייתה אישה מלומדת שכתבה בעצמה מכתבים למלכים אירופאים אחרים, והתקרבה כנראה לשייח'ים סופיים. בניגוד למסורת של נשות הסולטאן עד זמנה, היא נשארה עם בעלה בארמון, ולא הצטרפה לבניה שהיו במחוזות רחוקים, וכך הפכה ליועצת הקרובה והאמינה של סולימן, חפש את האישה.

מעבר לכל, היחסים בין רוקסלנה וסולימן היו של אהבה אינטימית וקרבה כפי שמתבטא בחליפת המכתבים ביניהם. הוא קורא לה: "עושר שלי, אהבה שלי, אור ירח שלי, החברה הכי כנה שלי, אשת הסוד שלי, עצם הקיום שלי, סולטאנה שלי, אהבתי האחת והיחידה". והיא משווה עצמם ללילה ומג'נון, וטוענת שחייה אינם חיים בלעדיו. מתברר שגם סולימן וגם רוקסלנה אהבו שירה יותר מכל. אבל יש כאלו שטוענים כי היא כישפה אותו.

כך או כך, מעבר לשירה שניהם כנראה אהבו את ירושלים, או את הרעיון של ירושלים כמקום המסע הלילי, מכיוון שנראה שמעולם לא ביקרו בה. באופן טיפוסי סולימן בנה מחדש את חומות ירושלים ושיפץ את מסגד אל־אקצא, ואילו רוקסלנה בנתה בתוך החומות מוסדות חסד, ומתחם יחיד במינו באימפריה העות'מאנית שנקרא על שמה. הזוג פעל כאיש אחד: הסולטן (הגבר) דואג לחיצוניות, להגנה וביטחון, ממשל וחוק, ואילו האישה דואגת לפנימיות, לתכונות החסד והרחמים, האהבה והאכפתיות.

רוקסלנה, שהתואר שלה היה האסקי סולטאנה Khassaki Sultan, בנתה בירושלים את מתחם ארמון הגבירה טנשוק, אימארט Imaret – מוסד צדקה שתוכנן על ידי האדריכל המלכותי סינאן. זהו מתחם ענק שהיו בו אכסניה עם יותר מ־50 חדרים, חאן, מאפייה, סביל, מחסנים, אולמות ובריכת מים תת־קרקעית גדולה – כל מה שצריך בכדי להאכיל יותר מ־500 עולי רגל, נזקקים ואורחים ביום! עד היום יש במקום בית תמחוי גדול המספק ארוחות לעולי הרגל והמבקרים באל־אקצא.

הדוגמה של רוקסלנה הייתה זוביידה, אשתו הנבחרת של חליף הארון אל־רשיד, שבנתה מוסדות חסד רבים בדרכי עולי הרגל, וכך רוקסלנה בונה מוסדות ממכה ועד ירושלים. הפרויקט הראשון שלה היה באיסטנבול ושימש גם כפרויקט הראשון של האדריכל סינאן. מדובר במתחם ציבורי גדול שנקרא על שמה – האסקי סולטאנה, ובו מסגד ראשון מסוגו עם חלל אחד וכיפה גדולה אחת בסגנון איה סופיה.

את מפעלי הבנייה בירושלים התחיל סולימן המפואר. ראשית דבר נבנו החומות שעמדו על תילן כבר ב־1541. בזמן זה גם הושלם השיפוץ של כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא הסמוך. מוסד החסד של רוקסלנה הוקם עשר שנים לאחר מכן ונחנך ב־1552. יש להניח שהזוג המאוהב יזם את הבנייה המחודשת של ירושלים מתוך תיאום ושיח ביניהם. ייתכן שהם חלמו על נסיעה משותפת לירושלים וביקור במקומות הקדושים.

כך או כך, בשנת 1555 מזמין סולימן המפואר שני אנשי עסקים חשובים מאיטליה, בני משפחת יהודים אנוסים מפורטוגל, לאימפריה העות'מאנית – את דונה גרציה ואת אחיינה וחותנה דון יוסף נשיא. הם הופכים להיות דמויות חשובות בכלכלה ובמנהל של הממלכה. מבחינת היהודים הימים נתפשים כימי גאולה ומשיח. העות'מאנים מאפשרים ליהודים לעלות לארץ ישראל, מגינים עליהם ונותנים להם זכויות כלכליות. תור הזהב של צפת מתחיל והקבלה פורחת, וגם היישוב היהודי בירושלים מתחזק. דונה גרציה ודון יוסף נשיא רוצים לחכור את ירושלים ולחדש בה שלטון יהודי. מבוקשם לא ניתן להם, אבל במקום זאת הם מקבלים את טבריה.

הביטחון והאפשרויות המסחריות הנובעות מהיות ארץ ישראל חלק מאימפריה מאורגנת וגדולה, מביאים לשגשוג כלכלי. הרנסנס התרבותי, אמנותי ואדריכלי הפוקד את האימפריה העות'מאנית מגיע גם לישראל. סולימן המפואר ראה עצמו כממשיך דרכו של שלמה המלך, ולכן בנה את המסגד שלו – הסולימנייה – באיסטנבול בדוגמת כיפת הסלע, ומכאן הקשר המיוחד שלו לירושלים. לפי כמה מהאגודות האזוטריות של אירופה הוא היה חבר בבונים החופשיים והמשיך את מסורת האדריכלות המקודשת בעזרת האדריכל שלו סינאן.

אבל שום דבר לא נמשך לנצח. בשנת 1558 מתה רוקסלנה, ושמונה שנים אחר כך, ב־1566, מת גם סולימן שבור הלב. אחריו עולה לשלטון סלים השני, שנודע בשם "השיכור", ומי שניהל את העניינים היה הווזיר הסרבי סוקולוביץ מהמט פאשא שמעביר את המיקוד של האימפריה העות'מאנית לבלקן.

בשנת 1574 עולה לשלטון הסולטן מוראט השלישי ששולט עשרים שנה. הוא התעניין במיסטיקה, אסטרולוגיה והיה מקורב מאוד לחוגים הסופיים. בשנים 1591–2 היו ציפיות משיחיות כיוון שזה היה אלף שנים להיג'רה – המעבר של מוחמד ממכה למדינה ותחילת הספירה המוסלמית. לא רק המוסלמים ציפו למשיח אלא גם היהודים: דוד הראובני ושלמה מולכו יצאו בשליחות לעולם הקתולי נוצרי, ונביא אלמוני בשם נוסטרדמוס כתב חרוזים אניגמטיים ובהם התייחסות לעיר הקדושה, וכך הוא כותב: "הארץ הקדושה מוכתמת בדם, עיר עם אמונה גדולה נקרעת לחתיכות, ממזרח למערב המלחמה עולה והשרידים הקדושים ינופצו".

מוראט השלישי נפטר ב־1595, ועם מותו וגם קצת לפני כן השלטון המרכזי של העות'מאנים בארץ ישראל נחלש, ובמקום זאת הכוח עובר לידי שליטים מקומיים. האימפריה מתחילה לאבד מכוחה ועוצמתה, וירושלים מוזנחת.

מימר סינאן

סינאן (1489-1588) נולד למשפחה ארמנית בקפדוקיה, אביו היה בנאי ונגר, עם התגייסותו לצבא בגיל 22 הוא התאסלם ועלה לדרגות בתפקידי הנדסה צבאית, הוא שירת בצבא במשך 25 שנה, בתקופה זו הוא השתתף במסעות צבאים שונים, ביניהם מסע למצרים, ויש להניח שהוא ביקר בדרך גם בירושלים. הוא היה אוטודידקט ולמד מכל המבנים שראה במסעותיו, עד שהפך בסופו של דבר לאדריכל האימפריה העותומאנית ב1539 ושימש בתפקיד במשך חמישים שנה, בדרך הוא היה מפקד המשמר המלכותי של סולימן המפואר, ובאופן זה בקשר קרוב והדוק עם סולימן ורוקסלנה.

גיוסי החובה של הדוושירמה, ולעיתים רבות כללו נערים נוצרים ולעיתים נעשו גם בכפייה נחשבים כיום כגיוס חובה אכזרי, אך היה בהם גם היבט חיובי, מכיוון שאלו שנחשבו לטובים והמוכשרים ביותר גויסו, ולמגויסים ניתנה האפשרות למלא כל תפקיד בהתאם לכישוריהם ויכולתם, וכך נוצרה ניעות חברתית באימפריה העותומאנית שכללה את כל הלאומים שבתוכה. במסגרת מערכת השלטון המוסלמית הייתה אפשרות לאנשים self made להתקדם במעלה סולם הדרגות והשירות.

בוגרי הפנימיות לנערים שירתו לא רק בצבא, אלא גם מילאו תפקידים שונים בממשל. המשרות באימפריה לא היו תורשתיות, אלא לפי כישרון, וכך חלק גדול מהמגויסים הצטרפו למערכת הדרווישימה  מרצון ובחירה, זאת הייתה מערכת מסננת, ולא אליטיסטית, מעין יחידה מובחרת שרק הטובים ביותר מתקבלים אליה, וגם בתוכה יש סינון של תפקידים מובחרים יותר. הדוושירמה הייתה מעין מערכת חינוך של הארמון, יחידה מובחרת של הארמון, ולעיתים ההצטרפות אליה הייתה בגיל מאוחר

סינאן היה תוצר של אותה מערכת והפך להיות אדריכל הצבא ולימים האדריכל של הארמון, הוא תכנן קרוב ל500 מבנים מסוגים שונים. יצירות המופת שלו הם הסולימנייה באיסטנבול (שמזכירה במקצת את כיפת הסלע) והסלימייה באדריאנופול, שם הוא יוצר כיפה גדולה יותר מאיה סופיה. המוטיב המרכזי בעבודתו היה סימטריה ואיזון, שהיוו עבורו הוכחה לסדר ביקום, חלק מהסימטריה הזו היה הקשר שבין עיגול לריבוע, ובין עיגול (הכיפה) למתומן התומך בו. המבנים שלו מאופיינים בתכונות אקוסטיות, משחקים של אור וצל, מודולים שקובעים את צורת החלל, חללים המהווים ביטוי של ארכיטיפים והשראה (כגון ריבוע שלם בסולימנייה), הדר ונפלאות, ומשרים רגש דתי. 

במסגרת עבודותיו תכנן סינאן את שער שכם המפואר וכנראה שגם אץ חומות ירושלים בשנים 1537-1541 בשער יש חזרה על מספרים (ארבע ושלוש), סימטריה המדגישה את הדואליות (שני מגדלים), פרופורציות נסתרות, ושילוב בין מלבן לקשת מצולבת בכניסה. עשר שנים יותר מאוחר הוא מתכנן את מתחם הורסקי סולטנה של רוקסלנה (ארמון הגבירה טנשוק).

מעבר להיותו גאון ארכיטקטורה, סינאן מגלם בדמותו את דמות אידיאל האדם החדש שעליו נבנתה האימפריה העותומאנית^[2]. איש מוכשר שעלה לגדולה, המתאמץ להשלים את חסדו של האלוהים, שהוא הכישרון שלו, בעזרת המורים, המאמץ, הלימוד והתרגול. סינאן אומר בביוגרפיה שלו שהוא גדל בבית של האגי בקטש (ראו פרק בהמשך), העקרונות של המסדר הבקטשי נועדו ליצור אדם אמיץ, אינדיבידואלי ומיסטי Alp-eren style וסינאן הוא אכן כזה.

החיילים היניצ'רים

החיילים היניצ'רים היו בוגרים של מערכת הדוושירמה ועמוד השדרה של הצבא העות'מאני. המדינה העות'מאנית הוקמה ב־1299 על ידי עותמאן הראשון בבורסה, והתבססה בתחילתה על שבטים טורקיים שהאמינו בקדוש שהגיע ממרכז אסיה בשם האגי בקטש. אחד ממנהיגי השבטים, הקדוש סעיד עלי וארבעים גיבורים חלמו חלום משותף שבו הנביא ציווה עליהם ללכת אל אותו קדוש ששכן בקפדוקיה לקבל ממנו ברכה. הם הלכו אל האגי בקטש שבירך את חרבם וציווה עליהם להיות בעלי חרב כפולה, גם לוחמים בקרב הפיזי למען האסלאם, וגם לוחמים בקרב הרוחני (החרב עם החוד הכפול היא סמלו של עלי ונקראת זולפיקר).

באותו זמן, הסולטאן אורחאן חלם שיבואו אליו ארבעים גיבורים והם יהיו מודל של סוג חדש של חייל, בעל יכולת פלאית והנעה דתית עמוקה. משמעות השם יניצ'רי היא "החייל החדש". וכך היה, ארבעים הגיבורים בשירותו של אורחאן חוצים את הדרדנלים, לוכדים את גליפולי ומצליחים להשיג דריסת רגל באירופה. אלא שמבחינה היסטורית, מי שמייסד את החיל הוא הסולטאן מוראט הראשון (בנו של אורחאן), שבשנת 1361 מעביר את הבירה מבורסה לאדריאנופול ומתחיל במסע כיבושים ברחבי הבלקן. הוא סובלני בענייני דת ונותן זכויות למוסדות נוצריים, החייל החדש באותו הזמן הוא מתנדב ואין גיוס בכפייה.

הסולטאן מוראט מפתח את מוסד היניצ'רים, כחיקוי במידה מסוימת של מודל ניזאם אל־מולכ והממלוכי. בתחילה ההצטרפות אל הפנימיות הייתה מרצון, כשהשלטון מעודד ילדים נוצרים ממשפחות עניות להצטרף, מכיוון שאלה לא היו נתונים בסבך קשרים ונאמנויות לשבט או לקבוצה, וההפיכה ליניצ'רי נתנה להם הזדמנות שנייה. אלא שבסוף המאה ה־14, למול ההתפשטות המהירה של האימפריה, מחליט הסולטאן סלים הראשון לגייס ילדים בכוח (מס הדוושירמה) מקרב הנתינים הנוצריים בבלקן, ושורות היניצ'רים תופחות לכדי עשרות ומאות אלפים. חיל היניצ'רים הופך להיות עמוד השדרה של הצבא העות'מאני.

בבסיס כוחה של האימפריה העות'מאנית היה יצירת דמות של אדם חדש, אציל מוסלמי, אביר, הממלא את מעלות הדרך האבירית הצופית מוסלמית, שעליה נבנית החברה ומדינת הצדק החדשה. בהיסטוריה של העולם ניתן לראות שכל אימפריה הייתה מבוססת על סוג אדם שניתן לסמוך עליו בכל הנסיבות, מכיוון שיש לו הנעה פנימית. בארצות הברית היה זה ה-pioneer באנגליה הוויקטוריאנית הייתה זו דמות הג'נטלמן האנגלי, ברומא היה זה האריסטוקרט הרומי, וכן הלאה. באימפריה העות'מאנית זה היה היניצ'רים. ניתן היה לסמוך עליהם, כיוון שהם היו חדורי מוטיבציה פנימית ורצו לקדם את המדינה העות'מאנית בכל מקום ששלחו אותם אליו ובכל תפקיד. הם היו מחויבים לאידיאל המדינה המוסלמית ככלי שמקדם צדק ומאפשר לאנשים לחיות חיי דת מלאים ולחברה להתנהל במלאותה.

המסדר הבקטשי וירושלים

לפני 800 שנה לערך התחיל אדם בשם חאג'י בקטש (ומכאן השם בקטשים), בדרך פלאית ממרכז אסיה לקפדוקיה ולימד את החלק הנסתר של הקוראן והדת המוסלמית. הוא התיישב בכפר שאחר כך נקרא על שמו, מהווה חלק מתנועה של באבים טורקמנים שהמשיכו, תחת התחפושת של האסלאם האורתודוקסי, לקיים מסורות פגאניות ומנהגים של חיים טורקמנים קודמים, משולבים בשיטה מיסטית שהושפעה מהסופי המרכז-אסיאתי אחמט יסאווי.

בקטשי רכש בהדרגה הכרה כמנהיג הקדושים. הוא לימד את תחילתו של טקס פשוט שכולל שימוש בנר, ארוחה טקסית, שתיית אלכוהול, שירה וריקוד (סמאע), לבש בעצמו – ונתן להולכים בעקבותיו ללבוש – כובע אופייני, לימד תורת מוסר פשוטה ועמוקה: אהוב את חברך כמוך, השכלה לנשים, אל תפגע גם אם אתה נפגע, וכו'. ולפני שמת מינה ושלח לאזורים שונים תלמידים שימשיכו את תורתו. דמותו שימשה השראה לתנועת העלוויק העממית, שהיא סוג של שיעיות מאוד מתון, המבוסס במזרח טורקיה, וכן להקמת המסדר הבקטשי, שבו דרך חניכה ועבודה מיסטית דתית ייחודית מגיעים לאיחוד עם אלוהים[3].

אמרותיו נאספו בספר בשם 'מקאלאת'. ישנו ספר נוסף בשם 'וויליאת', שהוא סיפורי אגדות על חייו, אלא שספר זה נכתב מאוחר יותר, מאתיים שנה אחריו לפחות. חאג'י בקטש היה במידה רבה דמות אגדית, ולמעשה, מי שנתן את הדחיפה הממשית להקמת המסדר ונחשב למייסד השני שלו הוא אדם בשם בלים סולטאן, שחי במאה ה-15. שמו נגזר מ"בל" – דבש בטורקית. לפי האגדה, אמו התעברה מדבש שהוכנס לפיה על ידי אחד הקדושים הבקטישיים. אולי מסיבה זו ואולי מסיבה אחרת, הוא הנהיג קהילות של דרווישים נזירים (דבר שהוא אנומליה באסלאם). אלו הם נזירים נשבעים, אשר מקבלים את הנדרים על ידי ניקוב תנוך אוזנם ושימת עגיל בתוכו. הדרווישים נזירים (באבות) הינם עמוד התווך של המסדר הבקטשי, אלה שמוכנסים בסודות הדת ומקיימים קשר ישיר עם האלוהים.

הבקטשים לא מתפללים במסגדים, לא צמים ברמדאן, ולא מקיימים את שאר מצוות הדת, ועקב כך הם נחשבים על ידי המוסלמים האחרים לכופרים. במקום המצוות המסורתיות הם מקיימים טקסים משלהם בבית הנקרא "מיידן אווי" (או רק "מיידן"), ויש להם מערכת של תרגולים המבוססת על הדרך הסופית. הבקטשים שמים את הדגש על אהבת האל במקום על קיום המצוות. את אהבת האל הם מבטאים בטקסים של שירה, שתיית אלכוהול (דבר שנחשב אסור באסלאם), ריקוד וארוחה טקסית. באמצעות השתייה מגיעים אל השיכרון האלוהי, באמצעות השירה מגיעים לאהבה, על ידי הריקוד מתחברים לתנועה של היקום, ובאמצעות ארוחה – לשיתוף באל. לפי הבקטשים לדת יש ארבע רמות, הרמה הבסיסית היא זו של השריעה, אבל ההולכים האמיתיים בדרך הם ברמה מעבר לכך שהיא הרמה של הדרך – הטריקה, שבה הכל הוא בעצם אחד. השריעה מחלקת את העולם לשניים, לטוב ורע, עבור הבקטשי אלוהים נמצא גם במסגד וגם בבית המרזח.

אחד מעיקרי האמונה שלהם הוא חשיבותו של עלי, בן דודו של הנביא ובנו המאומץ. מוחמד הביא את התורה הגלויה, המתייחסת לשלב השריעה (חוק), בעוד שעלי הביא את התורה הנסתרת המתייחסת לשלב הטריקה (דרך), ולכן עלי הוא השער לאמת ודמותו תופסת ממדים גדולים אף יותר מזו של מוחמד, או מתאחדת עִמה. בנוסף לעלי, הם מאמינים ב-12 האימאמים שבאו אחריו. במילים אחרות, הבקטשים הם סוג של אסלאם שיעי מתון עם מאפיינים מיסטיים סופיים.

החשיבות של המסדר הבקטשי הייתה שהוא שימר מסורות טורקיות קדומות מלפני האסלאם, כגון המוזיקה והריקוד ושוויון לנשים, וכמו כן הוא היחיד שהשתמש בשפה הטורקית בטקסים, וממנו יצאו המשוררים הטורקים הגדולים ביותר ובכלל זה יונוס אמרה. לפי דבריהם של החברים במסדר, הם עוסקים בביו-אנרגיה, השפעה על מחשבות, טלקינזיס, טלפתיה, ועוד. הבקטשים הפכו לאחד המסדרים הגדולים באימפריה העות'מאנית ואומצו במיוחד על ידי החיילים היניצ'רים, ילדים נוצריים שחונכו בפנימיות דתיות אסלאמיות וטופחו להיות עמוד השדרה של הצבא והפקידות העות'מאנית.

לפי האגדה הקדוש חאג'י בקטש ציווה על אחד מתלמידיו לייסד מוסדות שבהם יחונך סוג חדש של אדם, שהוא גם חייל אמיץ וגם מיסטיקן, וכך נוצר החייל היניצ'רי. בעקבות כך לכל יחידה של נערים יניצ'ריים צורף בבה בקטשי שהיה אחראי עליהם. החיילים היניצ'רים גדלו במעין פנימיות צבאיות, שבהן היה בנוסף למורים והמחנכים גם בבה – איש דת מיסטיקן (מעין שייח') בקטשי שהיה מעין דמות אב, דואג לצד הפסיכולוגי חברתי של החינוך שלהם, ומכניס אותם לסודות האמונה הנכונה. אלא שאמונה זו לא הייתה קשורה לשריעה, כי אם לאנושיות, להבנה שיש עולמות נסתרים, ולהכרה שהכל הוא בעצם אחד. הטקסים הבקטשים כללו שירה, ריקוד, החייאה של דרמת החניכה והרדיפה של עלי וצאצאיו – אנשי הדת האמיתיים. הם היו מאד רגשיים וכללו כמרכיב מרכזי בתוכם שתיית אלכוהול, שסימלה את המסע הלילי של מוחמד לירושלים.

הבבות (שייח'ים) הבקטשים היו עבור הנערים היניצ'רים כמו אב מנזר. הבבות נהגו ללוות את היניצ'רים כשהפכו כבר לחיילים לשדה הקרב. ראש המסדר הבקטשי נהג לבוא לאחר היבחרו לאיסטנבול, היכן שהכובע המסמל את תפקידו הונח על ראשו על ידי המפקד של היניצ'רים. ומהצד השני המפקדה של היניצ'רים הייתה במרכז הדתי של המסדר בכפר חאג'י בקטש בקפדוקיה.

להלן מכתב שחרור של חייל יניצ'רי מהשירות שמראה על הקשר שלהם לבקטשים:
"אנו המאמינים הוותיקים. אנחנו הודנו באחדות של המציאות. הצענו את ראשנו בדרך הזאת. יש לנו נביא. מהזמן של הגיבורים היינו השיכורים. אנחנו העושים שנמשכים לאש הקדושה. אנחנו המלווים של הדרווישים הנודדים בעולם זה. אי אפשר למנות אותנו על האצבעות, אי אפשר לגמור אותנו בהפסד. אף אחד מחוץ לנו לא יודע את מצבנו. 12 האימאמים, 12 הדרכים, אישרנו את כולם, השלוש, השבע, הארבעים, האור של הנביא. החסד של עלי, אדוננו, הסולטן הראשי, האג'י בקטשי וולי (הקדוש)."

ואלו העקרונות של הבקטשים כפי שנוסחו כבר במאה ה־13:
חפש ומצא.
השכלה לנשים (זה המסדר היחיד באסלאם שבו נשים משתתפות ביחד עם גברים כשוות בפולחן ובחניכה הדתיים).
אל תפגע גם אם אתה נפגע.
כל שתחפש, חפש בתוכך.
היה האדון של ידך (פעולה), לשונך (מילים), ותשוקותיך.
אנשים חכמים הם גם טהורים וגם מטהרים.
הצעד הראשון לחוכמה רוחנית הוא התנהגות נאותה.
השלמות האנושית היא היופי של מילותיו/ מילותיה.
אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך.
אל תאשים אף אדם או אומה.
דרך שלא מודרכת על ידי מדע הולכת לחשיכה.
כמה שמח זה המאיר חשכתם של המחשבות.
אל תשכח שגם אויבך אדם הוא.
הקדושים והנביאים הם מתנת אלוהים לאנושות כולה.

בדומה לתנועת האבירות של ימי הביניים, האידיאל הוא של אנושיות ונאורות, למרות העיסוק המלחמתי. זה לא אומר שזה מה שתמיד קרה בפועל, אבל בהרבה מקרים זה עזר, וכפי שצוין קודם לכן, גם מימר סינאן אומר שהוא גדל בבית של חאג'י בקטש.

כמה עשרות שנים לאחר הכיבוש העות'מאני של ירושלים ב־1517, היה פחד מפלישה של קרל החמישי מלך ספרד והאימפריה הרומית הקדושה לישראל במסגרת מסע צלב נוסף. יש אומרים שזו הסיבה שסולימן מזדרז לבנות את חומות ירושלים, ומסיבה זו בדיוק היו בעיר באופן קבוע יותר מ־100 חיילים יניצ'רים השוהים במגדל דוד. זה אומר שהיה שם מרכז (טקה) של המסדר הבקטשי סופי, מכיוון שהיניצ'רים באופן מסורתי היו קשורים למסדר סופי זה, העוסק במיסטיקה ומטאפיזיקה והיה לו מעמד חשוב באימפריה העות'מאנית עד למאה ה־19.

לפי האמונה הבקטשית, בזמן העלייה לשמיים דרך שבעה הרקיעים שאירעה במסגרת המסע הלילי של מוחמד לירושלים, הוא פגש אריה שמאוד הפחיד אותו. מוחמד נתן לו את טבעתו כדי שהאריה יירגע והמשיך בדרכו למפגש עם האלוהים ברקיע השמיני, לקבל ממנו את סודות התפילה. כשירד חזרה הוא הגיע לרקיע השלישי למקום אולם הארבעים, שם חגגו ארבעים הקדושים שבזכותם העולם מתקיים את עלייתו לשמיים במוזיקה וריקודים. בראש הרוקדים היה עלי איבן טאלב, חותנו, בן דודו ועוזרו הראשי, ועל אצבעו של עלי הייתה הטבעת. יד בלתי נראית סחטה ברגע זה אשכול ענבים שהיה בידיו של עלי, וכל הקדושים שתו מהיין האלוהי והשתכרו.

למוחמד ולכל הנוכחים התברר שעלי הוא הנביא הנסתר שבזכותו מוחמד עלה לשמיים. לכבוד המאורע הזה שאירע בירושלים השמימית מקיימים הבקטשים את הטקסים שלהם באולם שנקרא אולם הארבעים, הם שרים ורוקדים, שותים יין, ומזכירים את עלי (האריה – היידר) והחברים. וכנראה שזה מה שקרה גם במרכז שלהם במגדל דוד בירושלים.

הערות

[1] החוק העותומאני לא היה מבוסס בהכרח על השריעה המוסלמית, אלא עצמאי.

[2] Güler, İ. (2014). A historical and an educational analysis to decode the gifted individual type intended to educate in the Ottoman Empire by searching the process of Mimar Sinan’s education. Journal for the Education of Gifted Young Scientists, 2(1), 1-10.

[3] Birge, J. K. (1937). The Bektashi Order of Dervishes. London: Luzac & Co

ראו הרצאה על המסדר הבקטשי