העת החדשה
העת החדשה היא הנושא המרתק מכל, מכיוון שאנחנו באמצעה, באמצע תהליך שהתחיל עם המהפכה התעשייתית בסוף המאה ה-18 וממשיך כיום עם המהפכה הדיגיטלית. אנחנו באמצעו של תהליך שינוי קיצוני באורחות החיים, שינוי השונה מכל מה שהיה קודם לכן. עד העת החדשה ולא משנה אם היית במצרים העתיקה, האימפריה הרומית או האימפריה העות'מאנית, אנשים האירו את ביתם עם נרות שמן ורכבו על סוסים או כרכרות ממקום למקום, כיום אנחנו נהנים מאור החשמל ונוסעים במכוניות. האדם השתחרר מחלק גדול מהכבלים החומריים החיצוניים (טבעיים) שלו, הערים החדשות אפשרו סביבת חיים מלאכותית תומכת אדם שלא תלויה באופן מוחלט במחזורי הטבע, יום ולילה, חורף וקיץ. שרשרת המזון הובטחה, הרפואה התפתחה, רוב האנשים בעולם המערבי וישראל בכלל זה חיים היום בתנאים שהם הרבה יותר טובים מאלו של מלכים בימי הביניים.
בנוסף לכך העת החדשה מאופיינת בהתפתחות המדע, השתחררות ממערכות המחשבה והחברה הקדומות המבוססות על דת ואמונה ושימת הדגש על התבונה, שהיוותה כלי בשליטתו של האדם ולא בשליטת כוחות מחוצה לו. האדם תלוי בכוחו ויכולתו האינטלקטואליים שנדמה שאין להם גבול, נראה כאילו האנושות צועדת לעידן חדש של נאורות, חופש, קדמה ושגשוג.
העת החדשה קוראת ליצירת מדינה מודרנית שתהיה המסגרת התומכת בצורת החיים החדשה, המבוססת על חוק וחירות. יש מעמד חדש של תושבי ערים חופשיים ומודעות חדשה שמתבססת על מידע שלא היה זמין קודם לכן, ומופץ מעתה כחומר מודפס, ספרים ועיתונים, ובהמשך גם באמצעי התקשורת האחרים, הטלגרף והרדיו.
השאלה היא האם ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה לוותה גם בהתפתחות רוחנית מקבילה, מעתה היה לאדם כוח רב שלא היה לו קודם לכן, תנאים משופרים, אפשרויות חדשות, האנושות המציאה את החשמל, והשאלה היא האם המצאה זו ואחרות שימשו לקידום הרוחני שלה, תרמו לחיפוש האנושי המשותף אחר משמעות לאורך הדורות. ועוד שאלה היא האם היה דחף רוחני כלשהו, השפעה אנרגטית מהיקום שהביאה להתפתחות המדהימה שאנו חווים כיום.
מה שקרה והתחיל באנגליה דחף של אנשים לעזוב את החקלאות ולעבור ולעבוד בתעשייה, בין אם במכרות ובין אם במפעלים, במיוחד טקסטיל בערים שהתפתחו. שם היה נוח יותר להתפרנס ואולי גם בטוח יותר. לא הכל היה שחור תרתי משמע. השיפורים בחקלאות, החוקים של בעלות האדמות, וההמצאות הטכנולוגיות אפשרו לשחרר יותר ויותר אנשים מהחקלאות, ומהצד השני החוקים הנוחים והמימון האפשרי, ההמצאות הטכנולוגיות והשווקים אפשרו ליותר ויותר אנשים להקים מיזמים ומפעלים שבהם יועסקו עובדים, לזה תרמה הרוח של הפרוטסטנטיות ורעיונות תנועת הנאורות, וכך נוצרו מפעלים המעסיקים אלפי עובדים וסביבם נבנו ערים ונוצר מעמד חברתי חדש וצורת חיים שלא הייתה קודם לכן.
מבין ההמצאות הטכנולוגיות הייתה חשיבות רבה לשיפורים בייצור בדים מכותנה, לשיפורים בייצור הברזל, לכלים מכניים שאפשרו עיבוד הברזל והכנת מכונות ממנו ובהמשך גם למנועי הקיטור שהיו עשויים מברזל ועובדים על פחם. השימוש בפחם כחומר בעירה היה הרבה יותר טוב ויעיל מעץ, ונתן את האנרגיה הנצרכת הן למנועים ואפילו למנורות גז, כלומר למהפכה התעשייתית היה פחם, ברזל וטקסטיל. מרכיב נוסף במהפכה התעשייתית היה התפתחות הכימיה וייצור כימיקלים חדשים לכביסה, סבונים, ומגוון מוצרים. בני אדם למדו להשתמש שוב בבטון, לאחר שהידע שהיה קיים בתקופה הרומאית אבד. בני אדם למדו לייצר זכוכית בשיטה חדשה ותעשייתית, ולהאיר את ביתם ולחמם אותו באופן הרבה יותר יעיל. בני אדם למדו לייצר נייר בטכניקות יעילות ומתקדמות. כל ההמצאות הללו קרו בסוף המאה ה-18 תחילת המאה ה-19, והביאו לשינויים באורח החיים.
המהפכה התעשייתית פתרה את בעיית התזונה, במקביל לה הייתה התפתחות רפואית, מספר מקרי המוות של תינוקות ירדו והאוכלוסייה זינקה. נוצר פרולטריון של המוני אנשים שהתקבצו בערים, לונדון הייתה עיר של שישה מיליון איש, פריז של שלושה, נשים החלו לקבל זכויות ולעבוד גם כן. החברה התקיימה מייצור תעשייתי וחקלאי משופר. ואז החלו אנשים להגיע לארץ ישראל והיא החלה להתפתח.
ההופעה של כל כך הרבה המצאות משמעותיות באותו הזמן, השינוי הדרמטי באורח החיים, והסינכרוניזציה של ההתפתחות הטכנולוגית עם ההתפתחות המחשבתית, רפואית, חוקית ומדעית, כל זה הביא לשינוי שלא היה כמותו מאז תחילת ההיסטוריה. אנשים יכלו לנוע במהירות ממקום למקום ואחד הביטויים של זה היה התעוררות הרצון לגלות את העולם, ובעקבותיו גם הים, השמיים והחלל. משלחות נשלחו לאפריקה לגלות את מקורות הנילוס, אבל גם לארץ ישראל, החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית וחברות מחקר אחרות הניעו את הגילוי מחדש של ארץ ישראל במאה ה-[1]19.
אם אדם הוא מאמין, ולאו דווקא במסגרת הדתות המקובלות, אזי נקודת ההנחה היא שיש תכנית אלוהית, יד מכוונת, סינכרוניזציה של אירועים שיש לה סיבה ותכלית, אם הכול הוא לא סתם, רצה מקרה קרה גורל כפי שאמר קורט וונגוט, אז יש סיבה לכל מה שקרה עם המהפכה התעשייתית. בזמן תרבות האלה התפיסה הייתה שהאם הגדולה מלמדת וחונכת את בני אדם לקראת חיים חדשים, מבוגרים, מגלה להם את סודותיה דרך אחיותיה הנשים כוהנות, ההתפתחות הטכנולוגית תרבותית הייתה חלק מהתפתחות דתית ובתוך מסגרת התפיסה הדתית. בזמן היווצרות הערים ותחילת ההיסטוריה ההתפתחות התרבותית, מחשבתית, חברתית נתפשה כפועל יוצא של האלים ובהקשר להם. אירופה הנוצרית ומרחבי האסלאם של ימי הביניים תפשו את ההתפתחות ההיסטורית כמכוונת על ידי יד אלוהית ומובילה לגאולה, ולפתע, השינוי הגדול ביותר שקרה קיים בפני עצמו ללא קשר לשום דבר, ללא סיבה וללא תכלית.
מימי המערות ועד לסוף המאה ה-18 התאורה הייתה עם מנורות שמן או נרות, ולפתע יש לנו מנורות גז שהופכות את הלילה ליום, מימי המערות ועד לסוף המאה ה-18 התחבורה היא עם סוסים וכרכרות, ולפתע יש לנו מסילות ברזל ורכבות, מימי המערות ועד לסוף המאה ה-18 התחבורה הימית היא עם ספינות מפרש, ולפתע יש לנו ספינות עם מנוע קיטור, מימי המערות ועד לסוף המאה ה-18 טווים בגדים עם נול, ולפתע מייצרים אותם עם מכונות. מימי המערות ועד לסוף המאה ה-18 אין שימוש מסיבי בברזל, קשה לעצב אותו ויקר לייצר אותו, לפתע אפשר לעצב את הברזל למכונות עדינות, לחשל אותו ולייצר אותו בכמויות גדולות, פתאום יש מחרטות ומקדחות. מימי המערות ועד לסוף המאה ה-18 משתמשים בעץ לכבשנים ומפוחים, ולפתע מתחילים להשתמש בפחם ובשיטות הרבה יותר יעילות אנרגטית, כנ"ל לגבי זכוכית, נייר ובטון.
במקביל לכך יש רפורמה בחקלאות, שיפורים המביאים לעודף של כוח אדם זמין ואיכותי למפעלים, פיתוח של מסחר, בנקאות וכלכלה שתומכת ביוזמה הפרטית, תעשייה וחברות מסחריות, חוקים על פטנטים שמעודדים המצאות, התפתחות בכימיה והפיזיקה שמאפשרת פיתוח תהליכים תעשייתיים יעילים ומוצרים, התפתחות ברפואה שמאריכה את אורך החיים ומשפרת אותם.
נדמה כאילו יש מעין רוח פעילה שגורמת לכל הדברים הללו לקרות, ובחברה מאמינה זה היה נתפס כיד אלוהים, אבל יד אלוהים לשם מה? נדמה כאילו אלוהים רוצה שבני אדם יתקבצו בערים ושיהיו להם תנאי חיים טובים יותר, חופש כלכלי ומחשבתי, ביטחון תעסוקתי ורפואי. אבל לצורך מה? כדי שיוכלו להלל אותו כראוי? כדי שיקימו מקדשים? יפתחו את האמונה? דבר מכל הדברים הללו לא קורה, ואם כבר רוח התקופה דוחפת להפך מזה. לכיוון של אינדיבידואליזם, רציונליות וחילון.
המהפכה התעשייתית עוקבת אחר עידן הנאורות, שדחף לכיוון של אוניברסליות, חירות, זכויות אדם ושימוש בתבונה ובחשיבה רציונלית במקום הסתמכות על המסורת והדת. אבל מה התוקף הפנימי רוחני לשינוי הזה, מדוע צריך לכבד למשל זכויות אדם אם לא מקבלים את האקסיומה הדתית שהוא נולד בצלם אלוהים?
רוחניות היא דבר טבעי לאדם, וההוכחה היא שבכל התרבויות בכל הזמנים ובכל המקומות, גם בקרב חברות שלא היה להן שום קשר עם בני אדם אחרים, כמו האבוריג'ינים באוסטרליה, יש אמונה בחיים לאחר המוות, עולמות רוחניים, אפשרות למסע של חניכה, מקומות קדושים, אנשים קדושים – מעין שמאנים, טקסים דתיים וכן הלאה[2]. הרוחניות היא טבעית לאדם כמו מוזיקה ואמנות, וגם אם נשלח אנשים לירח הם יפתחו רוחניות מסוג מסוים. אם כן, מהי הרוחניות שמלווה את העידן החדש? הספר ינסה לענות על שאלה זו דרך התבוננות על מה שקרה בירושלים במאות ה-19–20, מתוך הבנה שירושלים היא מיקרוקוסמוס של מסורות רוחניות בחצי הכדור המערבי.
חוקר הדתות הנודע מירצ'ה אליאדה טוען כי האדם הוא הומו רליגיוס[3], הוא צריך משהו להאמין בו, מקום וזמן קדוש, רק ב-200 שנה האחרונות, עם הופעת תקופת הנאורות והמהפכה התעשייתית נפרד האדם מהדת והאמונה, אלא שהמבנים של דת נשמרו גם בחיים החדשים הללו, וחלק מזה אפשר למצוא בלאומיות שהופכת למעין דת חדשה, חלק אחר ניתן למצוא באמונה במדע שיוביל את המין האנושי קדימה לעבר תקופה של נאורות, חופש ושגשוג, וחלק נוסף אפשר למצוא, לפי הבנתי, בהתפתחות התרבות, מוזיקה, ספורט, ספרות והאמנויות.
נתחיל בהתייחסות לנושאים אלו, ולאחר מכן נסקור תנועות דתיות חדשות, רוחניות חדשה ומורים רוחניים חדשים שמופיעים בזמן הזה שיש להם קשר כזה או אחר לירושלים. הנושא הזה יתבהר לאחר קריאה של הספר כולו המראה עד כמה מסורות רוחניות היו משולבות בהתפתחות העת החדשה של ירושלים, כפי שהיה גם בתקופות קדומות.
הדת החדשה: לאומיות
אחד הדברים שכן קורים כתוצאה מהמהפכה התעשייתית הוא התעוררות הלאומיות, שמהווה מעין דת חדשה, אנשים מוכנים למות למען המדינה, לשרת אותה, להיאבק עבור קיומה, ולנהוג לפי קוד ההתנהגות שלה. הם מזהים עצמם עם מדינת לאום, ולא עם דת או תרבות, וכך נוצרת איטליה, גרמניה, וגם המדינות החדשות במרכז אירופה ובבלקן, בדרום אמריקה ועוד.
ללאום יש טקסים, ימי ציון וחג, חובות וזכויות, אידיאולוגיה, תפיסה מוסרית שנשענת על ספרות לאומית, מנהיגים כריזמטיים, וגם אויבים. התפיסה הלאומית של מספר מדינות כגון צרפת, אנגליה ויותר מאוחר גם גרמניה ואיטליה חורגת מתחום הלאום המקומי וגולשת אל תפקיד היסטורי כלל אנושי של אומות אלו, להביא תרבות לעולם. אדם הוא קודם כל אנגלי או צרפתי, ולא קתולי, נורמני, או הוגנוטי.
התעוררות הלאומיות המודרנית מביאה את היוונים, הסרבים ועמי הבלקן האחרים להיאבק על העצמאות שלהם, וגם את האיטלקים, הגרמנים ועמי אירופה האחרים. גם כאלו שהם כבר עצמאים כגון הצרפתים והאנגלים מחפשים להקים מדינה מסוג אחר מכפי שהיה להם עד כה. ההתעוררות הלאומית מלווה ברנסנס תרבותי, חידוש השפה, עידוד אתוס לאומי, בנייה חדשה, התפתחות כלכלית וחברתית, רימום אידיאלים אנושיים המגויסים למען האומה. ההמונים החדשים בערים מהווים את הבסיס לתנועה הלאומית, הם משוחררים מהמשפחה הגדולה, חיי הכפר או הגילדה העירונית ומוצאים בלאום מוקד של הזדהות אישית וחברתית. הלאומיות החדשה מביאה לכתיבת ספרים ומאמרים בעיתונים, רעיונות מופצים, מאורעות פוליטיים היסטוריים הופכים למשיחיים ודתיים בעיני ההמונים. אגודות סודיות תומכות במאבקים הלאומיים, הרעיון הוא שהמדינה החדשה לא תהיה תחת שלטון מלכים, היא תהווה מסגרת חיים מתוקנת שבה יכובדו ויקודמו זכויות הפרט, מעין אידיאל אחרית הימים.
הדת החדשה: תרבות, ספרות ואמנות
חלק מהמשמעות של החיים המודרניים הוא חיי תרבות, התפתחות הדפוס הביאה להתפתחות הספרות והשירה, השפע הכלכלי וההתקבצות בערים הביאו להנגשת הופעות מוזיקליות להמונים, החל מאופרות וקונצרטים והמשך בסגנונות מוזיקה אחרים, התיאטרון הפך באמצעות אמצעי התקשורת להמוני וזה הביא להתפתחות הקולנוע, הרדיו והטלוויזיה, האמנות והמוזיאונים הנגישו את החוויה האסתטית שהפכה עבור חלק מהאליטות למעין דת חדשה המעבירה מסרים מהעולמות הלא נראים.
בעולם של העת החדשה ניתן למצוא מקומות ציבוריים שהם כמו מקדשים מודרניים כגון מוזיאונים או תיאטראות. במקומות אלו יש מעין טקסים ומועבר בהם מסר, לעיתים סוג המסר והחוויה משלבים בתוכם מעין חוויה דתית או דבר הדומה לה כגון החוויה האסתטית. ובכל מקרה זו חשיפה לעולם גדול יותר, מחוץ לתחום ההיכרות וההתעניינות הרגיל שלנו.
נדמה כאילו את דרמות המסתורין של דתות העולם העתיק החליפו הספרות, התיאטרון והמוזיקה, בתהליכי החניכה של העולם העתיק היה את שלושת המרכיבים הללו, ובחברה המערבית הם חלק ממה שנקרא "תרבות", והנהייה אחר הטרנד העכשווי בתרבות היא לעיתים בעלת אופי דתי. יש מיליה מסוים שאליו אדם "תרבותי" צריך להיחשף, גיבורי תרבות שהם כמו אנשים קדושים, והוגי דעות שמחליפים את הנביאים.
הדת החדשה: מדע ואתיאזם
המדע עצמו מבוסס על ביקורת, אבל האמונה שהוא יכול לפתור את הכול, כולל את בעיית משמעות החיים, היא עצמה הופכת בהרבה מקרים לאמונה כמעט דתית שמבוססת על רגש. המדע לא מיועד להתעסק בדברים שהם בתחום האמונה, הנסתר, החיים לאחר המוות, המציאות האחרת, גם אם נסכים שאין הוכחה לקיום של מציאות אונטולוגית מעין זו, הרי שכפי שהסברנו קודם לכן זאת מציאות פנימית באדם, ארכיטיפים תת-מודעים, והגישה אליהם היא לא דרך ההיגיון, ולכן האמונה הניתן לומר עיוורת שהמדע יכול לפתור הכול מונעת מחברה כגון שלנו, ומבני אדם שמחזיקים בה באופן אישי, לגשת לנושאים כגון חיים לאחר המוות, האמונה הזו מדחיקה את ההתעסקות בנושא של המוות, בניגוד לכל החברות האנושיות שקדמו לנו, ואז כשאנשים נשאלים על התחום הזה הם עונים תשובות אוטומטיות כמו "אין שום דבר", מבלי שהם הקדישו לכך רגע מחשבה אמיתי אחד.
האמונה הכמו-דתית במדע מביאה אנשים וחברה להאמין שענפי המדע השונים מכסים את כל טווח ההתנסות האנושית, היא מייחסת לעצמה את כל תחומי החיים, וכך ההתייחסות לנושא הנפש, לדוגמה, נחשבת לתחומה של הפסיכולוגיה ומבלי שיהיה למאמין מושג הוא בטוח שענף המדע הזה מכסה את הטריטוריה ויש בו תשובות למהות חיי הנפש של האדם, ולא כך הוא, מכיוון שהפסיכולוגיה עוסקת בריפוי של חוסר איזון נפשי, מחלות נפש, והיא לא מתיימרת לתת תשובות על מהי הנפש ומה מטרת חיי אדם, ומעבר לכך היא אוסף של תיאוריות שהחסידים שלהם לא מסכימים בינם לבין עצמם על העיקרים שלהם.
ההתפתחות של המדע ללא התפתחות רוחנית מקבילה, הביאה לריכוז כוח גדול מאוד בידי אנשים ולאסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, מספר הרוגים עצום מכלי משחית מתקדמים, פצצות אטום, זיהום של כדור הארץ, והתרחקות מערכים אנושיים בסיסיים. ברגע שהדת של "המדע יפתור הכול" מתקבלת, זה מונע אימוץ גישה מאזנת שתאפשר חיים אנושיים מלאים ומקדמים. כמו כל דת, הקנאות החד-ממדית של אמונה זו מביאה לחוסר סובלנות כלפי השונה והאחר, שבמקרה של דת המדע מתבטא בלגלוג, סרקזם, ביקורת וחוסר התייחסות, ולא דווקא ברדיפה פיזית.
רוחניות חדשה: מסמריזם
ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה של העת החדשה לוותה בהופעת תורות רוחניות חדשות שנשענות על הטרמינולוגיה המדעית אך מכוונות למציאות שקיימת מעבר לעולם הפיזי. במקביל לגילוי כוחות נסתרים כגון כוח הכבידה על ידי ניוטון, או החשמל על ידי בנג'ימין פרנקלין ואחרים, החלו להופיע טענות בדבר קיום כוחות נסתרים נוספים שאחורי עולם התופעות, כפי שטוענות חלק מהדתות העתיקות ובמיוחד מדע המאגיה. כוחות אלו מניעים את העולם ושליטה בהם תביא את האנושות לרמת התפתחות חדשה. אי הכרתם ומודעות אליהם הופכת את בני אדם לעיוורים ונתונים לקפריזות של הגורל.
וכך, התפיסה המאגית מקבלת אצטלה מדעית בסוף המאה ה-18, כשרופא וינאי ידוע בשם פרנץ אנטון מסמר (1734–1815) Franz Anton Mesmer מפתח תיאוריה על חומר שהוא מעין אתר, פלזמה, הנמצא בין כל הגופים, בין הכוכבים, סביב גוף האדם. "נוזל" בלתי נראה המזכיר את תפיסת ה-Pneuma הסטואית, הפראנה של המזרח, ה"אתר" של ההרמטיציזם, ועוד. התכונה של אותו חומר אתרי היא "מגנטיזם חייתי", הוא נמצא בגוף שלנו ואחראי לבריאות הפיזית והנפשית, הפרעה בזרימה שלו יכולה לגרום למחלות.[4]
מסמר פיתח שיטות לאזן ולתקן את הזרימה של המגנטיזם החייתי, דרך טראנס, מגנטים, ושיטות שהוא הציג, ובהן כנראה סוג מוקדם של היפנוזה. הוא האמין בהשפעת הכוכבים על גוף האדם ופועל יוצא מכך שהמגנטיזם נמצא בכל היקום ומהווה מעין רשת שמחברת בין כל הדברים. מסמר חי חלק מזמנו בפריז ופעל בחסות לואי ה-16, שיטותיו התקבלו באהדה בחברה הגבוהה של אירופה, מוצרט היה חברו וגם ניוטון הכיר אותו. אך ועדה בראשות בנג'מין פרנקלין פסלה את שיטת הריפוי שלו.
בנג'מין פרנקלין גילה את החשמל, הטענה של מסמר ושל רבים אחריו היא שישנם כוחות נוספים שהמדע לא גילה עדיין הפועלים והמשפיעים עלינו. זה שאנחנו לא יודעים לקרוא להם בשם, לא אומר שהם לא קיימים, כפי שהחשמל היה קיים לפני שגילו אותו. ובדיוק כפי שאפשר לרתום את החשמל לצורך האנושות, כך ניתן לעשות עם אותו "מגנטיזם". המסמריזם היה מרכיב חשוב בהתפתחות התורות והקבוצות הרוחניות באירופה וארצות הברית במאה ה-19.
המרכז של המסמריזם היה בוינה, ויש הטוענים[5] (ראו פרק רוחניות וינאית) שזה הביא להתפתחות הפסיכולוגיה דווקא שם והכשיר את הקרקע להכרה בתת-מודע. התורה של המסמריזם מצאה לימים חסידים דווקא בקרב קבוצות של חסידים שהגיעו לווינה, והם ביחד עם רבים מהתנועה הפסיכואנליטית הגיעו לירושלים.
רוחניות חדשה: ספיריטואליזם
אנשים אחרים החל מאמצע המאה ה-19 טוענים לקיומם של רוחות ואפשרות לתקשר איתם. יום ההתחלה של הספיריטואליזם המודרני נחשב ל-31/3/1848, עת שתי אחיות בשם Margaret and Kate Fox מצאו דרך לתקשר עם רוח בבית באנגליה. תוך כמה שנים התופעה התפשטה כאש בשדה קוצים בסלונים של אירופה ואמריקה. הקשר עם הרוחות התבצע באמצעות סיאנס, לוחות אאוגה, הסתכלות בקריסטלים, ועוד.
האבא של התנועה הוא אלאן קרדק Allan Kardec (1804-1869) שהוציא את הספר[6] הראשון שלו על הרוחות ב-1857. הוא ניסה לגשת לנושא באופן מדעי, והכין מראש הרבה שאלות על משמעות החיים לעשרה מדיומים שונים שלא הכירו זה את זה. התשובות של חלק מהם היו דומות והוכיחו לו שמשהו אחר ולא הם עצמם מדבר דרכם, ושהם (הרוחות השונות) מנסות להעביר לו אמת אוניברסלית על הקשר שבין עולם הרוחות לחיים, מקור הרוחות ותפקידן. את התשובות הוא העלה בשורה של ספרים והתחיל מעין "דת רוחות".
מתקשרים חשובים אחרים היו Andrew Jackson Davis שכתב מספר ספרים כמו "קול למין האנושי"[7], והמתקשרת Emma Hardinge-Britten שקיבלה מסרים על המקור של כל הדתות, והעלתה אותם על כתב כסדרת הרצאות על התיאולוגיה של הטבע ב-1858.
הספיריטואליזם הפך להיות בילוי פנאי לחוגי החברה הגבוהה באירופה. התקשור היה עם רוחות המתים שנתנו תשובות בנושאים כלליים ואישיים, התופעה נשענה על ההסברים של מסמר והדוגמה של סוודנברג על תקשור עם רוחות. בתחילה האפשרות הייתה פתוחה בפני כולם, אך עם הזמן היו ניסיונות לארגן את התנועה וטענות שרק מדיומים בעלי כוחות מיוחדים מסוגלים לתקשר.
לקראת סוף המאה מתפשט המנהג של להיוועץ בשולחנות אאוג'ה, וזה לא היה רק תמהונים, אלא גם מדינאים ומובילים בחברה. באנגליה מוקמת החברה הפאראפסיכולוגית שמטרתה לחקור תופעות פאראפסיכולוגיות כגון רוחות, קולות, השפעות. אגודות אזוטריות מחיות את המדעים העתיקים של ההרמטיקה הטוענים לרשת השפעות ומדרג של כוחות לא נראים השולטים על העולם. מדע המאגיה מתחדש בלבוש מודרני, ויחד איתו האסטרולוגיה, הטארות, האלכימיה, ומתפתחת תנועה רוחנית שלימים תהפוך להיות תנועת הניו אייג'. עדיין יש מעט מדי דיבורים על מודעות חדשה ושלב הבא באבולוציה של המין האנושי, אבל גם זה יגיע.
האמת היא שהספיריטואליזם מופיע בארץ ישראל כבר לפני 3000 שנה, במקרה של שאול שהולך לבעלת האוב כדי להעלות את רוחו של שמואל. הדבר המפתיע הוא שספיריטואליזם מודרני משפיע גם על אנשים הקשורים לתולדות הציונות. הלורד בלפור למשל, זה שכתב את הצהרת בלפור, היה ראש האגודה הפאראפסיכולוגית בבריטניה, ונהג תכופות להתייעץ עם רוחות בעזרת מדיומים. פיליפ נסיך אוילנבורג היה אחד האנשים הקרובים ביותר לקיסר וילהלם שבזכותו הרצל קיבל שימוע ואוזן אוהדת אצלו. זה שהמליצו לקיסר וילהלם להיפגש עם הרצל היה מעורב עד צווארו בענייני מדיומים, רוחות וספיריטואליזם, ואף טען שהקיסר גם נוטה לכך. ייתכן שהרוחות שהתגלו לבלפור ופיליפ הדריכו אותם לפעול למען המדינה היהודית.
וכדאי להזכיר בהקשר זה כי אחד האנשים המקורבים ביותר להרצל ומי שעזר לו בתחילת דרכו היה ויליאם הכלר, כומר מיסטיקן בריטי שמצא נבואה מימי החליף עומאר על חזרת היהודים לישראל ב-1897. הוא פרסם על כך מאמר ב-1894, ושנתיים אחר כך פגש באופן סינכרוני את הרצל, דבר שנתפס אצלו כהגשמת הנבואה שלו. ואכן הקונגרס הציוני הראשון, בו הכלר היה נוכח, התקיים ב-1897, בדיוק כפי שהנבואות חזו. מעניין לציין כי גם הרצל היה נביא, וכך הוא אומר באותו קונגרס: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום – היו הכול צוחקים. בעוד חמש שנים, אולי, ובוודאי בעוד חמישים – יכירו בה הכול." ואכן, ב-1947, בדיוק חמישים שנה לאחר מכן, מכירים אומות העולם בתכנית החלוקה.
רוחניות חדשה: טרצסדנטליזם
מרכז חדש של תרבות המערב מתפתח בצפון אמריקה ובמסגרתו מופיעות תנועות רוחניות חדשות, וזרם מחשבה מיסטי שאפשר להגדיר אותו בתור טרנסנדנטליות אמריקאית, התורם את חלקו למסורת וגוף הידע האזוטרי החדש. בסוף המאה ה-19 אנשים האמינו שבואו החדש של ישוע יתרחש באמריקה, שם תיווצר חברה אוטופית חדשה, והתפתחה תנועה מילינריסטית חזקה בעלת גוונים מיסטיים.
תנועה הטרנסנדנטית הדגישה את כוחו של האינדיבידואל, השאיפה שלו לטוב, היכולת שלו להתעלות ולהגיע לתובנות פנימיות. תחושה של מטרה אישית, ייעוד, גורל, ברוח התנועה הרומנטית, המחברת אדם לרגש. האיש החשוב בתנועה זו היה ראלף וולדו אמרסון Ralph Waldo Emerson (1803-1882) סופר ומשורר אמריקאי שעסק בניאופלטוניות ובתורות המזרח, מחבר ביניהם מתעלה מעל שניהם.
אמרסון מתעמק בכתבים ההודים, מעריך ומוקיר אותם. הוא רואה עקרונות, כמו למשל הדואליות, המופיעים בכל הדברים. וטוען שיש מעין נפש על משותפת לכל המין האנושי. הטרנסנדנטליות היא שאיפה אוטופית לקיום נשגב, היא נשענת על התבוננות בטבע שבעזרתו אפשר להתקשר לתחושת המטרה והסיבה, לקיום באלוהים[8].
אפשר להגיד שהטרנסנדנטליות תורמת למורשת הרוחנית המערבית, וממנה לתנועת העידן החדש את השאיפה לאינדיבידואליות, הגשמה עצמית, במסגרת ההתחברות אל הנשגב, שזה אחד ההבדלים בין הרוחניות המודרנית לזו העתיקה (שם האינדיבידואל לא קיים). האינדיבידואליות היא בהקשר של מודעות חדשה, הבנה של אדם שהוא חלק מהעולמות הלא נראים ויש לו ייעוד רוחני, ולעיתים גם מדריכים רוחניים.
ניתן לומר שהחברה המערבית נשענת על שני יסודות, אחד זה הרציונליזם שמקורו באתונה, והשני זה השאיפה לקדושה והתקדשות, המוסר והייעוד שמקורם בירושלים. הטרנסנדנטליזם מחזירה את הדגש לירושלים, אבל זאת לא ירושלים פיזית, כי אם ירושלים השמימית, כפי שאמרסון עצמו כותב, הנמצאת בליבו של האדם.
מורים חדשים לאנושות
העת החדשה הביאה איתה מורים רוחניים גדולים שנחשבים על ידי חסידיהם למביאי העתיד ולעיתים גם להופעה של האלוהות בזמן הזה, בדיוק כמו שישוע היה הופעה אלוהית לפני 2000 שנה, ומוחמד שלפני 1400. וכך יש לנו מורים חדשים לאנושות המטיפים לדת חדשה שמתאימה לעידן המודרני, כזה הוא לדוגמה הבהא אללה, מייסד הדת הבהאית מעכו, או ג'וזף סמית מארצות הברית מייסד הדת המורמונית במאה ה-19, רון הווארד מייסד הסיינטולוגיה וסון מיון מון מייסד דת המון – הכנסייה המאוחדת.
חלק גדול מהמורים והמחדשים מופיעים במסגרת הדתות הקיימות, ומביאים איתם מסר חדש, וכך יש לנו את מירזה גולם אחמד מייסד האחמדים באסלאם, או אלן גולד ווייט שחזיונותיה הביאו להקמת הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, ולכן כשמתייחסים לדתות העתיקות, צריך לזכור שזה לא אותן דתות של ימי הביניים, הן השתנו והתפתחו במידה כזו או אחרת, והיהדות בכלל זה.
בנוסף לכך יש לנו מורים רוחניים המייסדים תנועות רוחניות שהן לאו דווקא חלק מדת כזו או אחרת, וכך יש לנו את מאדאם בלבצקי שמייסדת את התיאוסופיה, אליפז לוי שמחיה את לימודי האזוטריקה בצרפת ובמערב, רודולף שטיינר שמתחיל את האנתרופוסופיה, גורדייף שמתחיל את הדרך הרביעית, פטר דנוב שמתחיל את האחווה הלבנה ועוד, ועוד.
מירצ'ה אליאדה, גדול חוקרי הדת במאה ה-20, טוען שגילוי כתבי הבודהיזם וההינדואיזם במאה ה-19 ובהם תורת מוסר, תיאולוגיה ופילוסופיה שמשתווה ולעיתים אף עולה על זו של המערב, הייתה צריכה להוות עבור בני אותה התקופה השפעה, שוק תרבותי ודחף מעורר השווה לזה של אנשי הרנסנס עת פגשו מחדש את הספרות והמחשבה הדתית הקלאסית. זה היה צריך ליצור רנסנס חדש של מחשבה דתית, פילוסופיה ותיאולוגיה. וזה אכן קרה אבל רק באופן חלקי[9].
מה שכן קרה באופן מלא הוא תחילת המחקר של דת השוואתית וענף מדעי הדתות על ידי מקס מולר (F. Max Müller) ב-1870, מחקר שהמאורות הגדולים שלו כפי שאני מבין זאת הם ויליאם ג'יימס, רודולף אוטו, ומירצ'ה אליאדה, כשכל אחד מהם תורם עוד לבנה לנדבך של הניסיון להבין מהי התופעה הדתית ומהם מקורותיה ואפיוניה. המיוחד במדע הדתות הוא הניסיון הזה נעשה מתוך נקודת המבט של הדת עצמה, ככושר עצמאי וייחודי באדם, ואין הכוונה כאן לדת הממוסדת אלא לחוויה הדתית הפנימית. החוויה הדתית היא כושר עצמאי הדומה במקצת לחוויה האסתטית ומאפשרת גישה לחלקים בפסיכה האנושית שאי אפשר להגיע אליהם בדרך אחרת.
עם השנים התרחק ענף מדעי הדתות מהחזון של מאורות אלו, והפך להיות תווית לעיסוק עקר לעיתים בפרטי פרטים של תנועה רוחנית ודתית כזו או אחרת. נקודת המבט הפנימית המקבלת את החוויה הדתית כבעלת זכות קיום משל עצמה ודורשת מחקר שלה רק מתוך נקודת מבט זו ובמבט משתתף ואוהד נזנחה, ובמקום זאת הענף גלש לנקודת מבט מבקרת היושבת על הגדר ומקטלגת, כפי שקיים לעיתים באקדמיה. חוקרי הדתות הגדולים כגון מירצ'ה אליאדה היו על הסף של האמונה והחוויה המיסטית ולרגע קט היה סיכוי לחבר בין המחקר לבין האמונה, אבל כיום זה אבד. הספר שלפניכם מנסה להחזיר את המחקר של החוויה הדתית רוחנית בהקשר של ירושלים למסלולו, וגם מוסיף על כך נקודת מבט של פסיכולוגיה טרנספרסונלית ובה מושג הסינכרוניות כפי שמתואר על ידי יונג ופאולי[10].
העת החדשה מביאה לכך שבסוף המאה ה-19 מופיעות תנועות כמו מסדר שחר הזהב, או התנועה התיאוסופית, המחדשים את האמונה בחוכמה קדומה ראשונית, שמועברת על ידי מורים מוארים במהלך ההיסטוריה האנושית, בקיומו של מבנה מורכב של כוחות אלוהיים; אך בניגוד לרנסנס, שמייחס את אותה חוכמה קדומה לפרס או מצרים, התיאוסופיה, לדוגמה, מייחסת את החוכמה הקדומה לתורות המזרח, הבודהיזם וההינדואיזם. מעתה והלאה, הרוחניות של המערב תהיה מושפעת במידה זו או אחרת גם מתורות המזרח. מונחים כמו יוגה, מדיטציה, פראנה, קארמה, יהפכו להיות חלק ממילון המונחים שלה.
תנועות דתיות חדשות
הדתות הגדולות נוצרו במהלך ההיסטוריה, סביב נביא או מאורע של התגלות אלוהית, והיצירה הזו ממשיכה עד היום. הדתות שהופיעו לאחר תחילת התקופה המודרנית נקראות במחקר "תנועות דתיות חדשות" New Religious Movements או בקיצור NRM, וביניהן אפשר להזכיר את הדת הבהאית שהופיעה במלואה בישראל בסוף המאה ה-19. תנועות דתיות חדשות יכולות להופיע בתוך דתות קיימות, כמו למשל ה"אחמדיה" באסלאם, או כהופעה חדשה לגמרי, ומעניין לבדוק את הקשר שלהן לירושלים.
יש כאלו שמגדירים תנועות דתיות חדשות ככאלו שהתחילו לאחר מלחמת העולם השנייה, יש כאלו שמתחילים ל"ספור" החל מהמילנריזם של שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19. אני מקבל את ההגדרה השנייה, מכיוון שצריך להבין את התופעה על רקע הדבר החדש שהופיע, וזהו אורח החיים המודרני – השינויים באורחות חיים כתוצאה מהמהפכה התעשייתית. במשך אלפי שנים אנשים הדליקו מנורות שמן ורכבו על סוסים, והנה החל מאמצע המאה ה-19 יש לנו אמצעי תחבורה מהירים יותר (אוניות קיטור ורכבות), ומתחילים להשתמש בנפט למנורות בערים המתפתחות. הלילה הופך ליום והעולם מתחבר.
התנועה הדתית חדשה הראשונה שקשורה לירושלים היא המורמונים, עליהם הרחבנו. באופן טבעי תנועות דתיות חדשות הקשורות לנצרות ולאסלאם מקדשות את ירושלים בצורה כזו או אחרת. תנועות דתיות חדשות הקשורות לדתות המזרח ומקבלות השראה מהן לא מתייחסות לירושלים, ומעניין יהיה יום אחד לחקור את ההתייחסות לירושלים בדתות המזרח, והאם למשל יש לה הילה של מסתורין וקדושה כמו שיש לטיבט בקרב אנשי המערב. בסוף המאה ה-19, שנת 1893, התחילו להתקיים כינוסים בינלאומיים בין-דתיים והוקם הפרלמנט של דתות העולם. הפרלמנט התכנס בשיקגו, ולקח 100 שנה עד שיתכנס פרלמנט נוסף, ומאז יש כל כמה שנים פרלמנט מעין זה. לפי עניות דעתי אין מקום מתאים יותר מאשר ירושלים לקיים מפגש כזה.
העידן החדש מתאפיין בגילוי העולם – גם העולם הפיזי: אפריקה, אמריקה ואסיה, וגם ההיסטוריה, תרבויות עתיקות כגון מצרים ובבל, וזה ביחד עם חשיפה לכתבים ותורות רוחניות עתיקות ומתקדמות מביא ליצירת תנועות רוחניות חדשות. בנוסף לכך, במאה ה-20, המדע שעליו העת החדשה נשענת מתקרב בחלק מהענפים שלו כגון הפסיכולוגיה והפיזיקה הקוונטית לתפישות הרוחניות-דתיות העתיקות, וזה מהווה חומרי גלם לבניית תנועות דתיות רוחניות חדשות. זמינות המידע והתקשורת מאפשרים הופעת דתות רוחניות אקלקטיות וממזגות, בעלות גוון אוניברסלי, והשוליים המדעיים מאפשרים תיאוריות פסאודו-מדעיות שתומכות בנטייה הרוחנית החדשה.
חופש לעומת סמכות
במשך כל ההיסטוריה עד לעת החדשה היו בני אדם תחת סמכות כלשהי – גם פוליטית (מלך), גם חברתית (משפחה), וגם דתית (כומר, רב). הם קיבלו על עצמם את הסמכות מרצון או שלא מרצון, והיא הייתה טבועה במעמקי הפסיכה שלהם. הקיום האנושי היה קשור בלהיות חלק מקולקטיב, בין אם זה השבט בתקופה הפרהיסטורית, או ממלכה עם תחילת ההיסטוריה, או אחת מהדתות. המשמעות של להיות שייך לקבוצה מסוימת כגון יהדות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם, נצרות – הייתה לקבל על עצמך דרך מחשבה מסוימת, וגם כשהאדם היה חופשי כביכול, הוא היה חלק ממנה.
אבל לא רק בהקשר של דתות, אלא גם בהקשר של תרבות – האדם היווני היה חלק מהעולם היווני, האדם המצרי חלק מהעולם המצרי, וגם אי אפשר היה לשנות את זה. הזיכרון ההיסטורי לא היה ארוך ורחב כל כך, הוא היה קיים רק בתוך נרטיב תרבותי כלשהו. ההווה נדמה היה שיימשך לנצח, מה שהיה הוא שיהיה, כדברי החכם קהלת, וגם החידושים שהופיעו, כגון הופעת הנצרות, מרגע שהשתרשו הפכו לחלק מנרטיב שנדמה היה שיימשך לנצח, ואם הייתה עליו סכנה – נדמה היה שזה סוף העולם. גם אם בחרת את דרכך שלך, בסופו של דבר הצטרכת לתת דין וחשבון לפני האלים, בין אם זה האלה הגדולה בתקופה הפרהיסטורית, האלים שהגיעו משמים במצרים, אלי הגורל ביוון, או האלוהים הדתי-לאומי בתקופה המונותאיסטית. האדם היה נתון לשליטת כוחות גדולים ממנו והייתה מעין פלזמה שחיברה בין האנשים.
בעת החדשה מופיעה חירות חדשה, ועל זה רומז שטיינר בספרו פילוסופיה של החירות. [11]אדם לא עוד נותן דין וחשבון בפני משהו או מישהו בסוף חייו, אין משהו או מישהו שמתבונן עליו מבחוץ כפי שמופיע בסמל העין הגדולה של הבונים החופשיים, אין פלזמה שהוא מחובר אליה – הדרכים פתוחות בפניו לבחור מה יהיה ומי הוא יהיה, הוא נותן דין וחשבון בפני עצמו בלבד. לרגע נדמה היה שהאנושות נפטרה מהאלים, כפי שטען ניטשה.
אנשים השתחררו מהכבלים של האמונה והדת ולא תפסו את עצמם יותר כחוטאים (במקרה של הנצרות) או כמקיימים או לא מקיימים סדר מוסרי כזה או אחר. בעת החדשה אין יותר למי לדווח. עד הרנסנס זה היה אלוהים והכנסייה, ברנסנס נוסף אידיאל ההומניזם, אבל אפילו בתקופת הנאורות הייתה אמונה בדאיזם – כוח מסדר בטבע – וזה הביא לתחושה של חובה מוסרית. יש כוח שמעל האדם שחובה לרצות אותו או לשאוף לאידיאל שהוא מייצג. העת החדשה מביאה את הזמן היחיד שבו האדם מרגיש שהכול תלוי בו ובבחירותיו. האלוהות, אם היא קיימת, עוברת לבפנים.
עם המהפכה התקשורתית והדיגיטלית, עם התקדמות הטכנולוגיה והמודרנה, החופש – או שמא נקרא לזה אשליית החופש – הופך להיות יותר ויותר מזוהה עם מצבו הטבעי של האדם. התפישה של העידן החדש היא שאדם יוצר לעצמו את המציאות שבה הוא נמצא, והכול אפשרי. אלא שלא ברור באיזו מציאות מדובר – האם זו המציאות הפיזית, או המציאות האלטרנטיבית שמציע העידן הדיגיטלי? בעבר הייתה סוג כלשהו של מציאות שכולם הודו בה, התייחסו אליה, מדדו עצמם לעומתה, והיא חייבה אותם – בין אם זה המבנה הפיאודלי שבמהותו היה דתי, או מדינת הצדק המוסלמית של ניזאם אל מולק (שהיום יש מי שמנסה להחיות גרסה מעוותת שלה), או המחויבות החברתית של הרומאים. היום יש מצב של ריבוי מציאויות – כל אחד משכנע את עצמו במה שהוא כבר מאמין בו, ומסדר את המציאות לפי זה.
החופש האמיתי היה צריך להיות בחירה של מחויבות מוסרית וחיים של משמעות מרצון פנימי, בזכות ולא בחסד, כפי שהיה – באופן דומה במקצת – במקרה של תנועת האבירות בימי הביניים. האמת היא שלא הכול אפשרי – אנחנו חיים ומתים, ובינתיים תהליכי החיים וגבולות המחשבה האנושית מגבילים אותנו. אי אפשר לבחור אם להזדקן או לא, למרות שהתרבות המערבית נותנת לנו לעיתים את האשליה שזה אפשרי, ולו גם לפרק זמן מסוים. הבחירה היחידה, כפי שמלמדים אותנו המורים הרוחניים לאורך כל הדורות, היא איך לקבל את זה. זאת מהות החירות האמיתית.
הקוד של ההתנהגות החברתית – זו שתביא לשינויים מיטיבים בעולם – צריך לנבוע הפעם מבפנים. בתנועות הרוחניות והדתות החדשות קוראים לזה "מודעות חדשה" שתופיע באדם, אם רק יהיה פתוח מספיק ויאפשר לה להופיע. תנאי החיים המודרניים והקשיים שאנו חווים כיום נועדו לעזור לאותה מודעות להתעורר ולהופיע. נראה שאנחנו הולכים ומתרחקים מרוחניות, אבל שינוי קטן במודעות יכול לשנות לחלוטין את התמונה. זה הכול תלוי בנו – ולא בהקשר הגדול, אלא בהקשר של החיים הפרטיים והאישיים של כל אחד.
הערות
[1] בן אריה, י. .1970 ארץ-ישראל במאה הי"ט, גילויה מחדש. כרטא, ירושלים.
[2] Morgan, M. (1994). Mutant Message Down Under. HarperCollins
[3] Eliade, M. (1959). The sacred and the profane: The nature of religion (Vol. 81). Houghton Mifflin Harcourt.
[4] צייטלין, א'. (1967). המציאות האחרת: הפאראפסיכולוגיה והתופעות הפאראפסיכיות. תל אביב: יבנה.
[5] Ibid
[6] Kardec, A. (1857/2006). The Spirits’ Book: Spiritualist Philosophy: Principles of the Spiritist Doctrine (D. W. Kimble & M. M. Saiz, Trans.). International Spiritist Council.
[7] Davis, A. J. (1847). The Principles of Nature, Her Divine Revelations, and a Voice to Mankind. S.S. Lyon & W. Fishbough.
[8] Emerson, R. W. (2008). Nature. In J. Porte & S. Morris (Eds.), The complete essays and other writings of Ralph Waldo Emerson (pp. 3–45). New York, NY: Modern Library.
[9] Eliade, M. (1969). The quest: History and meaning in religion. Chicago, IL: University of Chicago Press
[10] Jung, C. G. (with Pauli, W.). (1952). Synchronicity: An acausal connecting principle. In The collected works of C. G. Jung (Vol. 8, pp. 417–531). Princeton, NJ: Princeton University Press.
[11] שטיינר, ר'. (1894/1995). הפילוסופיה של החירות: יסודות לתפיסת עולם מודרנית (תרגם: מ. וילסון). גרייט ברינגטון, מסצ'וסטס: הוצאת אנתרופוסופיק פרס. (המהדורה המקורית פורסמה בשנת 1894)
