השושלת העבאסית וירושלים
בשנת 750 לספירה עולה לשלטון על האימפריה המוסלמית רחבת הידיים שושלת בית עבאס, שמעבירה את הבירה מדמשק לעיראק ומקימה את בגדד. זה תור הזהב של התרבות המוסלמית, השושלת ממשיכה לשלוט יותר מ-500 שנה עד לשנת 1258, כשחלקים גדולים מזמן זה הם שולטים על ירושלים וארץ ישראל.
משפחת עבאס היא במקורה ממכה, ומקושרת לנביא (עבאס היה דוד של מוחמד). אלא שהמשפחה העבירה את מקום מושבה החל משנת 700 ליישוב העתיק חומיימה בדרום ירדן, לא רחוק מואדי ראם. וכך, שלושת החליפים העבאסים הראשונים של בית עבאס: אל מנסור, אל מהדי ואל ספא הגיעו מדרום ירדן, בתחום האזור הגיאוגרפי של ארץ ישראל. בירושלים היו אז הרבה תומכים לעניין השיעי, ומן הסתם החליפים העבאסים הראשונים הכירו את העיר והיה להם סנטימנט אליה.
החמישי בשושלת החליפים מבית עבאס הוא הארון אל-רשיד, השליט הגדול והחשוב ביותר (786–809), הוא מבקר בירושלים בעודו נער, וכשהופך לחליף נותן לקרל הגדול, לפי האגדה, נכסים בעיר. אבל החליף העבאסי המפורסם ביותר בהקשר של ירושלים הוא אל מאמון (שלט 813–833), שהנציח את שמו בכתובת בכיפת הסלע.
בשנת 831 יצא החליף אל מאמון למסע מחקר אל הפירמידה הגדולה, אולי זה קשור להגעתו של ד'וּ אל-נון המצרי לבגדד שנתיים לפני כן, גדול המלומדים הקדומים הסופים, שחיבר בין הידע המצרי וההירוגליפים לידע הרוחני המוסלמי. אל מאמון היה החליף שהקים את בית החוכמה, בזמנו בגדד הפכה למרכז ההשכלה העולמי, ובית החוכמה היה לאוניברסיטה החשובה ביותר, בה פותחו מדעי האלגברה, על ידי אל-ג'בר, המתמטיקה, האסטרונומיה, והמחשבה הפילוסופית.
אלא שאל מאמון התעניין גם ברוחניות, והקדיש חלק גדול מזמנו לחיים דתיים ותורות רוחניות. ולכן הוא נסע למצרים, שנחשבה למקור הידע העתיק, ואף חקר את הפירמידות. בדרך הוא עבר בירושלים, והתחיל עבודות שיקום בכיפת הסלע, מזייף את כתובת ההקדשה של הבניין. יש להניח כי בזמן שהיה בירושלים הוא למד את מידות כיפת הסלע, התעמק בסודות הבניין, ולכן היה חשוב לו להשאיר את שמו בכתובת ההנצחה במקום.
אל מאמון אסף את הידע מכל רחבי האימפריה המוסלמית, כולל ממקורות יהודיים, נוצרים ופגאניים, ואין כמו ירושלים כמקום של חוכמה. התפיסה שאל מאמון ניסה לקדם היא שהמחשבה האנושית היא מתת אל, ויש להשתמש בה ולפתח אותה ולנהל את החיים על פיה, ולא על פי האמונה. בנוסף לבית החוכמה הוא קידם את תנועת המועתזילה, ההשכלה (אסכולה תיאולוגית רציונלית), לעיתים גם באמצעים לא כל כך חכמים כמו רדיפה אלימה.
לימים המלומד היהודי סעדיה גאון נחשף לידע של בית החוכמה וסיפר עליו בספרו על הדעות והאמונות במאה ה-10. מה בדיוק הביא החליף אל מאמון מירושלים, מה הוא למד בבניין כיפת הסלע ומדוע זה היה חשוב לו – שהרי הבניין נבנה על ידי האומאיים – והאם היה מרכז של ידע, ספרייה ברמלה או בירושלים של אותה תקופה, אלו שאלות פתוחות.
לפי ג'ון ניל (John Neil) ישנה מידה של אמה שחורה, שהיא אמה של עבד גבוה (7 רגל), השווה ל-54 ס"מ, אותה גילה אל מאמון במסעותיו והיא משמשת בארכיטקטורה מקודשת ערבית. המידה הזו קרובה למידת האמה המלכותית המצרית, וייתכן כי אל מאמון למד אותה במצרים. בנוסף לכך יש מידה שבה השתמשו העות'מאנים כמודול לבניינים שלהם, הנקראת Builders (Sinan) arşın, והיא 2 רגל 72 ס"מ. האמה השחורה היא שלושת רבעי המידה העות'מאנית[1].
אמה רגילה, וכנראה זו שהשתמשו בה בבניין בית המקדש, היא 45 ס"מ – מהמרפק לקצה האצבע. אמה מלכותית מצרית היא 52–53 ס"מ, מגיעים אליה על ידי הוספת ארבע אצבעות – כף יד – לאמה הרגילה שמתחלקת לעשרים וארבע אצבעות, וכך אמה מלכותית מצרית היא עשרים ושמונה אצבעות או שבע כפות ידיים. אלא שבמצרים הייתה אמה נוספת שהשתמשו בה על ידי הוספת אצבע נוספת (אולי אגודל), המגיעה ל-54 ס"מ, והיא האמה השחורה. השתמשו בה במדידת הצפת הנילוס והשדות.
לאמה קוראים באנגלית ("קוביט"Cubit), והיא קשורה למידות היד האנושית. המידה הנוספת שמשתמשים בה היא הפוט (Foot), הקשור לכף הרגל. פוט רגיל הוא 0.3048 מטר. סטדיום הוא 600 פוט – 182 מטר. מייל ימי (שנקרא גם מייל גיאוגרפי) הוא 6000 פוט[2]. כל דקת קשת בכדור הארץ שווה מייל ימי אחד – 1.852 ק"מ. בימי קדם המייל חושב לפי 6000 פיט, 60 מייל ימי נותן מעלה אחת בכדור הארץ. זאת מערכת של שש הקשורה למידות כדור הארץ. בנוסף לכך, 12,000,000 אמות מלכותיות שוות בערך לרדיוס כדור הארץ בקטבים.
היארד הוא דרך האמצע בין הקוביט (אמה) לפוט, הוא שווה שתי אמות או 12 ידיים, או 3 פוט, ועל ידי כך מחבר בין הידיים לרגליים. המייל היבשתי קשור למדידות של הליכה – צעד אחד נחשב ל-2.5 פוט, כלומר כל 2000 צעדים, או אלף צעדים כפולים, מדדו מייל, והוא שווה 5000 פיט. זאת המידה שבה השתמשו הרומאים והעמים הקדומים, השווה ל-1.523 ק"מ. אלא שכיום המייל היבשתי הוא 1.609 ק"מ, בגלל שינויים הקשורים למדידת שדות שהכניסו האנגלים.
לפי אבן אל פקיה, עולה רגל שביקר בירושלים במאות 9-10 הר הבית הוא מקום תפילה המוני שיש בו 140 משרתים, ומדליקים בו כל לילה 1600 נרות שמן. במסגד יש מרצפת אבן שחורה ועליה מצוירת דמותו של מחמד, זה מזכיר כמובן את האבן השחורה במכה, ואת המרצפות בכיפת הסלע שמתחתם יש פתח לגן עדן ולגיהנום. כלומר ירושלים היא מקום עליה לרגל וחלק חשוב מגיאוגרפיה המקודשת של עולם האסלאם העבאסי.
קרל הגדול בירושלים
קרל הגדול (768–814) ראה עצמו כשליח האל וכבעל תפקיד ליצור חברה צודקת. בניגוד למלכים אחרים לפניו, הוא שלט על מנת לשרת את החברה ולא להיות אדונה. במסורת הנוצרית הוא נחשב למלך צדק, אחד כזה ששלטונו מקדם את מלכות שמיים על פני אדמה, ואכן שלטון הצדק של קרל הגדול הביא למה שקוראים "הנס של אירופה". מרכז התרבות של העולם עבר מאזור הים התיכון – מאיטליה, יוון, איסטנבול – אל הארצות של גרמניה, צרפת ובריטניה, ונשאר שם עד ימינו.
ב־25.12.800 הוכתר קרל הגדול כקיסר הקיסרות הרומית הקדושה על ידי האפיפיור ברומא. הכתר של הקיסרות הנוצרית, שעד אז היה בחזקת הקיסרים הביזנטיים, עבר לארץ אחרת ולשליט אחר. עד אז האפיפיורים הכירו בקיסרים הביזנטיים כממשיכי מסורת קיסרי רומא, כלומר מנהיגי העולם הנוצרי ומעתה הם הכירו בשליטי אירופה. לשינוי הזה הייתה משמעות רבה, ובכדי להדגיש אותו, בטקס ההכתרה ניתנו לקרל הגדול המפתחות של כנסיית הקבר, שהובאו לרומא יומיים לפני כן על ידי שליח שנשלח לירושלים.
ההכתרה של קרל הגדול נתפשה כחלק מרשת מאורעות שמבשרים על תקופה חדשה של גאולה – מאורעות שהתחילו עם עלייתה לשלטון והתבססותה של השושלת העבאסית בבגדד חמישים שנה קודם לכן. לעבאסים ולקרל אויבים משותפים, והם האומאיים בספרד. התקוות האפוקליפטיות והאסכטולוגיות הביאו לתשומת לב לירושלים, היכן שיתרחשו מאורעות יום הדין. קרל הגדול שלח משלחת שתסקור את הנוכחות, המוסדות והמבנים הנוצריים בעיר.
הקהילה הנוצרית המקומית הייתה מעוניינת בהגנה של האימפריה החדשה שעלתה במערב, במקום או בתוספת לזו של ביזנטיון החלשה. החליפות המוסלמית העבאסית הייתה אז בשיא כוחה והשפעתה, ונראה היה כי לכוכב הזוהר החדש של אירופה היה מהלכים אצלה. וגם העבאסים היו מעוניינים כנראה ביחסים טובים עם "מלך" הנוצרים, ואפשרו לו לפעול בעיר הקדושה
קרל הגדול היה איש מלומד שקידם רנסנס תרבותי הנקרא על שמו. הוא ידע לטינית, למד את מקצועות החובה הרומאיים של רטוריקה, דיאלקטיקה ואסטרונומיה, והתעניין מאוד בכתב ובשירה הגרמנית. בזמנו נוצרו האותיות הלטיניות כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. מזכירו היה מלומד התקופה איינהרד, וביחד הם הקימו רשת של מנזרים שהיו מרכזי לימוד. הקמת רשת המנזרים ברחבי אירופה הביאה לרצון לבנות מנזרים דומים בארץ ישראל.
וכך, המקורות הקרולינגיים מדווחים כי קרל הגדול בנה בירושלים בניינים רבים – מנזרים, אכסניה, ספרייה ושוק – וכן רכש אחוזות בנחל קדרון שנועדו למימון המוסדות הללו. יש גם אגדה האומרת שהוא עלה לירושלים בעצמו. ויחד עם זאת, שרידים למוסדות הללו לא נמצאו, ומביניהם המוסד המעניין ביותר הוא הספרייה. התקופה הייתה תקופה של רנסנס תרבותי הן באירופה והן בחליפות העבאסית, שהתבטא בהקמת ספריות ומוסדות לימוד, כשהחשוב שביניהם הוא בית החוכמה בבגדד.
אחד מהדברים שקרל הגדול עשה הוא להקים בירה של קבע באאכן שבגרמניה – מעין רומא או ירושלים חדשה. לדבר הזה הייתה חשיבות עצומה, מכיוון שעד אז החצר של המלכים הפרנקים הייתה חצר נודדת, ופתאום, מכוח אישיותו וכוחו של קרל הגדול, היא נהפכה לחצר של קבע. היה בכך כדי לבטל מסורות עתיקות. הצעד שהצדיק זאת היה הפיכתו לאימפראטור ומנהיג העולם הנוצרי, וזה בא לידי ביטוי פיזי בבניית כנסייה גדולה המוקדשת לאם האלוהים ומתחם שלטוני הקשור אליה באאכן. אין להפריז בחשיבותה של הכנסייה של אם האלוהים באאכן, שהייתה מבנה הקבע השלטוני הנוצרי הראשון של הפרנקים וביטאה את הגדולה של קרל הגדול ומפעליו. הוא עצמו נקבר בכנסייה ברבות הימים.
ולכן, 1100 שנים מאוחר יותר, כשהגרמנים בראשות הקיסר וילהלם השני בונים את כנסיית הדורמיציון בהר ציון, הם בונים אותה במתכונת הכנסייה באאכן, וגם הכנסייה באוגוסטה ויקטוריה מזכירה באדריכלות הפנים שלה כנסייה זו. ההשראה לתכנון הכנסייה באאכן הייתה הכנסייה ברוונה, אך גם הרוטונדה בכנסיית הקבר וכיפת הסלע. בעקבות השלמת בניית הכנסייה באאכן ב־805. קרל זיהה עצמו עם דוד ושלמה המלך ואת ארכיטקט הכנסייה אודו ממץ כחירם או בצלאל, וייתכן שיש בכך רמז לקשר אפשרי בינו לבין אגודות של בונים חופשיים.
כך או כך, קרל הגדול פיתח את דמות האביר והציג לראשונה את אידיאל האבירות (ראו פרק בהמשך), מבוסס אותו על אגדות הלוחמים שעצרו את המוסלמים 50 שנה לפני תקופתו, ובראשם רולן. בזמנו הונחו היסודות לחברה הפיאודלית של ימי הביניים. האגדה מספרת שיום אחד הופיעה בחלומו דמות מסתורית ובידה חרב מופלאה. הדמות אמרה: "קבל את החרב הזאת מהאל כדי להגן על עצמך, וקרא וזכור את אשר כתוב עליה, כי הדברים יתקיימו בבוא הזמן".
מאה שנים של תחיית מתים
ב־868 מקים השליט העבאסי של מצרים אחמד איבן טולון שושלת קצרה חדשה ששולטת על מצרים ולפרקים גם על ארץ ישראל באופן עצמאי. איבן טולון נודע בדבקות הדתית. הוא משתלט גם על ירושלים, ויש כיום רחוב בוואדי ג׳וז הקרוי על שמו. בזמן השלטון הטולוני הזכויות של היהודים והנוצרים בעיר מובטחות, ויש אומרים שאיבן טולון אפילו מינה מושל נוצרי לירושלים. באותה תקופה רבים מאוכלוסיית הארץ היו שיעים, חצי מאוכלוסיית ירושלים לפי גיאוגרף ערבי אלהמדאני. בזמן הזה מצא עֻבַּיְדַאללה אל-מהדי החליף הראשון של הפאטימים מחסה ומסתור בישראל, הוא שהה ברמלה שנתיים.
גם כתות כופרות אחרות מוצאות בית בירושלים. אחמד איבן קארם (806–868), מייסד כת הקראמיה, עובר עם כמה מחסידיו לירושלים עוד לפני עלייתו של איבן טולון לשלטון, בעקבות הרדיפות שהוא סובל בארץ מולדתו חורסאן. הוא מטיף להבין את תיאורי האל בקוראן כפשוטם, וטוען כי יש לאל גוף – אלא שזה גוף שונה מגופים אחרים, ויש נוכחות של האל שיורדת אל השמיים בחלק האחרון של כל לילה. כמו כן, יש שני מלאכים שומרים משני צדדי האדם – מונכיר ונכיר. הקראמיה עודדו פרישות והתבודדות, וייתכן שהם נקשרו למסורת הנזירות של מדבר יהודה. איבן קארם נפטר בירושלים ונקבר ליד שער האריות בשנה שבה מכריז איבן טולון על עצמאותו.
אלא שהעבאסים לא אומרים נואש, וב־905 הם חוזרים לשלוט בירושלים. במסגרת הרופפת של האימפריה שלהם עולה לשלטון במצרים השושלת האִחְשִידִית, שמקימה למעשה שלטון עצמאי על הלבנט ומצרים ובכלל זה ירושלים בשנים 935–969. מייסד השושלת מוחמד בן טוג׳ג אל־אִחְשִיד היה מושל פלסטין ב־920, ולאחר מכן מושל דמשק ומצרים. התואר איחשיד והרשות לשלטון תורשתי ניתנו לו תמורת שירותו לחליף, ומקורם בתואר של שליטי עמק הפרגנה באוזבקיסטן – מקום מוצא משפחתו של בן טוג׳ג. הוא נקט במדיניות סבלנית כלפי נוצרים ויהודים, ואף מינה מושל יהודי לדמשק. נפטר בדמשק ב־946 והובא לקבורה בירושלים ליד שער הרחמים.
לפי הקוראן (סורת המחיצה – אל אעראף) ישנו תווך (מחיצה) המבדיל בין עולם התוהו וגן העדן, באותו פרק יש פסוק המקשר זאת לשער בירושלים "ובהאמר אליהם: שבו בעיר הזאת ואכלו מטובה כטוב בעיניכם ואמרו: חטתון, והצניעו לכת אל השער! אז נכפר בעד חטאתכם ונרים את קרן הצדיקים" (פסוק 169). המסורת המוסלמית זהתה את השער עם שער הרחמים, ואת המחיצה, הגבול בין גן העדן והגיהנום עם מקום זה ולכן יש ברכה בקבורה ליד שער הרחמים ועם השנים התפתח שם בית קברות מוסלמי חשוב.
ב־969 נכבשת מצרים האִחְשִידִית על ידי האימפריה המתפשטת של הפאטימים ממרכזם בצפון אפריקה, ומתחילה תקופה חדשה בחיי העיר. מעניין לציין שמנהיגי שושלות כגון האִחְשִידִים וכתות כגון הקראמיה מבקשים במהלך המאה ה־10 להיקבר בצד המזרחי של החומות – מקום שער הרחמים, מקום המחיצה, מקום אלצראט, השער שדק כשערה וחד כתער המוביל מהר הזיתים למתחם הר הבית, המקום שלפי היהדות ממנו יבוא המשיח ובו תתרחש תחיית המתים.
מדינה מוסלמית חדשה
האימפריה הפאטמית התחרתה על הבכורה בעולם המוסלמי והשלטון בלבנט עם החליפות העבאסית מבגדד, שהייתה במשבר מתמשך, אלא שבסוף המאה ה-11 מגיעים כוחות חדשים ורעננים לבגדד, הלא הם העמים הטורקים, ומחיים את הזרם הסוני באסלאם. האיש שמבטא מגמה זו והיה הדמות המשפיעה ביותר באותה תקופה הוא ראש השרים של החליפות המתחדשת – ניזאם אל-מולכ (1018–1092), משמעות שמו היא "סדר האימפריה", ואכן הוא התקין סדר חדש שהחזיק מעמד במשך דורות, ובין השאר השפיע רבות על ירושלים.
ניזאם היה אדם משכיל ובעל חזון שלמד במדרסה הגבוהה בבגדאד וחזה בהיחלשות שלטון הח'ליפות העבאסית ובהשתלטות השיעים על העולם המוסלמי של אותה תקופה. עם הכיבוש הסלג'וקי של בגדאד בשנת 1063, הוא היה לראש השרים של האימפריה, ראש הדיוואן הגדול – שליט על כספים, אחראי על ענייני דת, והאיש החזק בממלכה.
לניזאם היה בצעירותו אידיאל של מדינת צדק, אותו העלה על הכתב בספר "אמנות שלטון המדינה". ספר זה הוא המשך ישיר של אידיאל המדינה כפי שביטאו אותו פילוסופים גדולים בהיסטוריה כגון אפלטון, סנקה ואחרים.
חלק חשוב במדיניות של ניזאם הייתה הדת. הוא ראה בדת כלי מרכזי להשגת לגיטימציה של השלטון והקמת מדינה ריכוזית ויעילה, וראה בשלטון ובמדינה כלי להגשמת האידיאל הדתי. ניזאם זיהה בחושיו החדים את הפוטנציאל של גיוס המסדרים הסופיים לטובת המדינה האסלאמית-סונית החדשה. הוא היה קרוב ברוחו ובאמונתו לתפיסה הסופית של האסלאם, אדם שגדל והתחנך ביחד עם כמה מגדולי הסופים של התקופה, שהידוע מביניהם הוא המשורר הפרסי עומאר אל-כיאם.
המסדרים הסופיים בתקופתו של ניזאם היו מרוכזים ב"חנקות". המילה "חנקה" באה מהמילה "חאן" – מלון אורחים. בתחילת דרכה הייתה התנועה הסופית תנועה עממית של אנשים שפרשו מהבלי העולם והתרכזו בחאנים לצדי הדרכים, ולכן המרכזים הראשונים של הסופים נקראו "חנקות". עם גיבוש המסדרים בימי הביניים הפכו ה"חנקות" למרכזים חברתיים, מקומות לימוד ואירוח, התנסות בתרגולים המיסטיים, ובנוסף לכך גם בתי תמחוי לעניים ומלונות לעוברי אורח ועולים לרגל. בכל חנקה היו בדרך כלל שייח' קדוש ותלמידים שחיו חיי שיתוף כלכליים וחברתיים. כספי הצדקה המוסלמיים עברו, באותה תקופה, דרך ה"חנקות", שנקראו גם "זאוויה" ובטורקית "טקה".
ניזאם ראה במסדרים הסופיים ובצורת הארגון שלהם כקבוצות חברתיות סביב שייח', יחידות בסיס טובות לחברה חדשה שממנה ניתן ליצור מדינה המבוססת על צדק חברתי-דתי. הוא ראה בהם מועמדים אידיאליים לאכלוס ה"מדרסות" – בתי הספר ללימוד ההלכה והמדעים ולהפחת חיים בתוכן, וחשב ששני המוסדות יכולים לחיות זה לצד זה ולהשלים האחד את השני. הוא גייס, לכן, תמיכה ממשלתית כספית ומשרות להקמת "חנקות" של סופים בכל רחבי העולם, כאשר את ה"חנקות" הוא קישר אל ה"מדרסות". צורת ארגון זו של החברה המוסלמית התמידה קרוב ל-900 שנה והמשיכה להתקיים גם באימפריות של הממלוכים ושל העות'מאנים.
ניזאם יצר מעין דת–מדינה אסלאמית מחודשת, המבוססת על מוסדות ה"מדרסה" וה"חנקה", בהם לימדו שלמדינה יש בסיס אתי ומשפטי, שהמדינה והשלטון המוסלמי הם החשובים ולא איש כזה או אחר, גם אם הוא הח'ליף. הלגיטימציה השמימית של הח'ליף כמנהיג המוסלמים הוחלפה באידיאל המדינה המוסלמית, שמאפשרת יישום של צדק ויצירת תנאים טובים לעבודה רוחנית. אותם תלמידים למדו במשך היום ב"מדרסות", ישנו ותרגלו אחר הצהריים ובלילה את התרגולים המיסטיים הסופיים ב"חנקות", שם הם גם שירתו את הקהל.
ה"מדרסות" וה"חנקות" נהיו לא רק בתי ספר להלכה והבנת הקוראן, אלא גם אוניברסיטאות לשופטים ולפקידות נבחרת. למדו בהם תיאולוגיה, משפט, שפות, ספרות, מדעי הטבע וגם פוליטיקה – מדעי המדינה. הם קישרו את הדת עם המדינה והיו הבסיס לתעמולה נגד השיעים. הסטודנטים נדרשו לאישור לימוד מהמדינה וקיבלו קצבה חודשית, היו להם חדרים משלהם והם קיבלו הרצאות מטובי המלומדים.
יוצאי ה"מדרסות" וה"חנקות" היוו את עמוד השדרה של המדינה המוסלמית החדשה. הם מילאו את שורות הפקידות הממשלתית והכלכלית ואת פיקוד הצבא. המערכת הצפופה של "מדרסות" ו"חנקות" שהוקמה בכל רחבי הממלכה נקראה על שמו של ניזאם – "ניזאמיה".
ב-1091 קרא ניזאם אל-מולכ למלומד החשוב ביותר של התקופה, אל-ראזי, להצטרף אליו. אל-ראזי הפך להיות ראש ה"ניזאמיה" החשובה ביותר בבגדאד. אבל כמה שנים מאוחר יותר עזב אל-ראזי את תפקידו ויצא לחפש את עצמו בדרך הסופית והתרגולים שלה, כולל ביקור בירושלים שעדיין הייתה בשלטון מוסלמי והתבודדויות במגדלים שלה. ב-1105 הוא חזר לתפקידים ציבוריים ושיתף פעולה עם בנו של ניזאם אל-מולכ כדי להכליל את האחוות הסופיות ברעיון המדינה המוסלמית המתהווה, ולשכנע את האחוות הסופיות לשתף פעולה עם השלטון. הוא היה דמות דתית בסדר גודלם של הרמב"ם והרמב"ן משולבים יחדיו.
יצירת המדינה המוסלמית החדשה, המבוססת על שלטון צדק ודת–מדינה, הייתה שירת הברבור של התקופה המוסלמית הקדומה ושל בגדאד כמרכז תרבותי כלל-מוסלמי. השבטים הטורקיים הנודדים שכבשו את רוב העולם המוסלמי הביאו בעקבותיהם עידן חדש של תרבות ושגשוג. המסדרים הסופיים הפכו לזרם המרכזי של האסלאם הסוני – מצב שהתמיד במשך יותר מ-600 שנה. יצירת המדינה המוסלמית החדשה הביאה לתמיכה ממשלתית במסדרים הסופיים, והדבר הביא לתור זהב של היווצרות מסדרים, תורות, שיטות, כתיבת ספרים ומוזיקה, והתפתחות תרגולות מיסטיות.
כשכובשים המוסלמים בהנהגת סלאח א דין מחדש את ירושלים מידי הצלבנים ב1187 הם מביאים איתם את הסדר החדש שהתקין ניזאם ומקימים עשרות חנקות ומדרסות בירושלים, כשחלקם קשורות זו לזו וכמעט כולן מקבלות תמיכה ממשלתית ומשמשות כר גידול לפקידות ולבעלי המשרות ואנשי הצבא של המדינה. וכך נמצא בירושלים העתיקה את רחוב החנקה בסמוך לחנקה הגדולה שמקים סלאח א דין בסמוך לכנסיית הקבר.
הערות
[1] Neal, J. (2000). All done with mirrors: An exploration of measure, proportion, ratio and number. Secret Academy Press.
[2] המידה המדויקת יותר היא 6076
