ישיבת ארץ ישראל
קצת לאחר הכיבוש המוסלמי של ירושלים, מורשים היהודים לחזור ולהתגורר בעיר, וכפי שראינו, היהודים ראו בבניין כיפת הסלע אתחלתא דגאולא ושיתפו פעולה עם המוסלמים בהחזקתה. המרכז היהודי החשוב ביותר בארץ ישראל באותה תקופה הוא בטבריה, שהיא עיר שיעית הקרובה יחסית לדמשק, שם יושבת ישיבת ארץ ישראל. אלא שבאמצע המאה ה-10 מעמדם של היהודים בארץ ישראל עולה בגלל שיתוף הפעולה שלהם עם השושלת האחשידית ולאחר מכן הפאטמית, ותפקידים בכירים שהם קיבלו בממלכות שלהם. בעקבות כך מתאפשרת נוכחות גדולה יותר שלהם בירושלים, וישיבת ארץ ישראל עוברת מטבריה לירושלים.
ישיבת ארץ ישראל, שנקראה גם גאון יעקב, הייתה אחד ממוסדות הלימוד וההנהגה היהודיים החשובים ביותר בזמן השלטון המוסלמי הקדום, מהמאה ה-7 לספירה ועד לסוף המאה ה-11. היא הייתה אחראית על כל הקהילות שהיו בעבר בתחום השלטון הביזנטי (יהודי לבנון, סוריה, ארץ ישראל, מצרים), ולאחר המעבר לירושלים – על כל היהודים באימפריה הפאטמית, ובכלל זה יהודי צפון אפריקה.
הישיבה ראתה עצמה כממשיכה של הסנהדרין, ומי שעמד בראשה כונה "גאון", כשאחד הידועים שבגאונים הוא דניאל בן עזריה, שעל שמו קרוי בית כנסת בן עזרא – הגניזה בקהיר. הוא היה צאצא למשפחת דוד, וכיהן בתפקידו בשנים 1052–1062. לאחריו אומרים שפסקה הסמיכה בישראל. קצת לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, יש היחלשות של השלטון המרכזי, ועם הכיבוש הסלג'וקי של ירושלים בשנת 1073, ישיבת ארץ ישראל עוברת לצור. אבל היישוב היהודי בירושלים ממשיך להתקיים וממלא תפקיד מכריע בהגנת העיר מול הצלבנים. לאחר הכיבוש הצלבני, הישיבה עוברת לדמשק ולמצרים, ומי שמחליף אותה בסופו של דבר בהנהגת היהודים הוא הרמב"ם.
אנשי ישיבת ארץ ישראל השתתפו בסוכות בירושלים, ובמיוחד במעמד השנתי בהר הזיתים בהושענה רבה. באותה תקופה הרובע היהודי היה כנראה מדרום להר הבית, באזור הארמונות האומאיים, עיר דוד, גיא עושי הגבינות ועד למורדות הר ציון. יש כאלו החושבים שיהודים ישבו גם ברובע המוסלמי מצפון להר הבית. עולי רגל יהודים רבים באים לעיר, כשהמקום שבו זוכרים את החורבן הוא לא הכותל המערבי כמו היום, אלא הכותל המזרחי של רחבת הר הבית, היכן ששער הרחמים – ובמיוחד הר הזיתים.
המעמד השנתי בהר הזיתים
הר הזיתים נחשב כמקום השכינה, ונקרא: "הדום רגלי אלוהינו" או "מקום שכינת עוזו והדום רגליו". החל מהמאות 9–10 לספירה יש לנו תיאורים של יהודים שהיו עולים להר בהושענא רבה, ומקיפים את הפסגה שבע פעמים, בלוויית תפילות ומזמורים. הכוהנים היו הולכים בראש התהלוכה לבושים בגדי משי, ואחריהם המוני ישראל. לפי זאב וילנאי, בעת התהלוכות נהגו לחלק תוארי כבוד לתלמידי חכמים מצטיינים, ושרו פיוטים מיוחדים שכמותם נמצאו בגניזה בקהיר. גם הקראים היו עולים להר. מרכז החגיגות היה כנראה סמוך למקום העלייה של ישוע לשמיים, כששתי המסורות משלימות זו את זו.
לפי אייל דווידסון, בהר הזיתים מתחברות מסורות החורבן והגאולה, העבר והווה, ולכן המקום מהווה ציר עולם המחבר בין המישורים – הזמני והנצחי, הארצי והאלוהי. דווידסון מציע שההקפות בהושענא רבה התקיימו במקום העלייה הנוצרי עצמו, שננטש בתקופה הפאטימית[1]. גם אם הן לא התקיימו בדיוק באותו מקום כפי שדווידסון מציע, הרי שיש חפיפה בין מסורות הגאולה והתחייה בשלוש הדתות, במיוחד בהקשר להר הזיתים. וכך, ירושלים כמיקרוקוסמוס של החיפוש הדתי האנושי בתרבות המערב מראה שיש ארכיטיפים מסוימים, כמו למשל זה של גאולה, המדברים אל האדם באשר הוא, ומתקשרים באופן תת-מודע למאפיינים גיאוגרפיים מסוימים, כגון פסגת הר גבוה.
לפי המסורת, על הר הזיתים הייתה אבן שנקראה "כיסא החזנים", היכן שהשכינה עמדה שלוש וחצי שנים לאחר גלותה, ולאן שהיא מתעתדת לשוב: "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר, ויעמוד על ההר אשר מקדם לעיר" (יחזקאל יא, 23). מעל האבן נעשו הכרזות במהלך הטקסים שהתקיימו בהר.
קראים
נוכחות חשובה בירושלים של התקופה המוסלמית הקדומה היא זו של הקראים. התנועה התחילה בימי החליף העבאסי אל-מנצור, כשענן בן דוד ראש הגולה הודח ממשרתו. ענן כפר בתורה שבעל-פה כקדושה והציע הלכה חלופית, ולכן הוא נדחה על ידי קהל היהודים. אלא שבשביל חלק מהם, שהפכו לחסידיו, הוא נחשב לנביא וחכם הדור ממשפחת דוד, שנועד להנהיג את העם היהודי ולהחזיר אותו לתורה האמיתית, והם הפכו להיות ה"קראים". לפי המסורת הקראית, לאחר הפולמוסים בבבל, מאסרו ושחרורו הפלאי, הוא כתב את ספר המצוות, ולאחר מכן עלה לירושלים ושם הקים את בית הכנסת הקראי הקיים ברובע היהודי עד היום.
הקראים הדגישו את הלימוד וחקירה עצמית בתורה, אחריות אישית כלפי פרשנות וקיום המצוות, כמו גם פרשנות שחלקה אזוטרית. הם לא התנגדו לפרשנות התורה, אבל טענו שאין במשנה ובתלמוד קדושה, וכל אחד יכול לפרש אחרת, ובלבד שהפרשנות תסתמך על שיטה של היקשים סדורה (היו להם שבעה היקשים). התפיסה שלהם נשענה על הפסוקים בדברים ל', 11–14:
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו."
כלומר, כל אדם – חובתו וזכותו להתקרב למצוות בכוח עצמו. המוסלמים, שקידשו את המילה הכתובה בקוראן, הזדהו עם התפיסה הקראית-יהודית, ורבים מהם ראו בהם סוג של יהדות נכונה.
היבט נוסף של הקראים שגם דיבר אל המוסלמים הוא מנהגי האבלות והסיגוף שלהם. הם התאבלו כביכול על חורבן המקדש, אלא שהאבל שלהם היה עמוק יותר ונגע במצב החטא של האדם למול יום הדין והגאולה הקרובה, בדומה קצת לבכיינים המוסלמים הקדומים. הם קיימו צומות, נמנעו מבשר ומיין, עסקו בסיגוף גוף ורוח כסוג של דרך רוחנית, בדומה במקצת לסופים הראשונים. לפי אלי מלכי[2], הקראים הכירו את ספרות האיסיים העתיקה, וההוכחה לכך היא שעתק של מגילת דמשק התגלה בגניזה בקהיר. במקורות שלהם יש סיפור על מגילות שהגיעו מהארץ לבבל בתחילת המאה ה-9 לספירה. קרקסאני (מלומד קראי חשוב מהמאה ה-10) מספר על כת יהודית שנקראה כת המערות – אולי האיסיים.
הקראים קראו לצדיקים שלהם "שושנים", פרחים שהופעתם מסמלת את סוף החורף, וכן פרחים שיופיים מודגש על ידי הרקע שלהם – "כשושנה בין החוחים", והוא היהדות הפרשנית. הם עודדו עלייה לירושלים והתיישבות בה. מרגע שהשלטון על ארץ ישראל עבר מידי העבאסים לטולונים ב-868 ולאחר מכן לאחשידים, הייתה לקראים עדנה. המנהיג שלהם בירושלים היה דניאל בן משה אלקומיסי, וכך הוא כותב: "מתחלת גלות היו רבניו שרים ושופטים… ולא יכלו דורשי תורה לפתוח פיהם במצוות ה' מפחד רבניו… עד בוא מלכות ישמעאל כי הם עוזרים תמיד לקראין לשמור בתורת משה ועלינו לברך אותם".
באימפריה הפטימית הייתה משפחה יהודית חשובה של יועצים שנקראה התוסרים. הם היו קראים שהגיעו מעיראק ושרתו כמה דורות את החצר עד אמצע המאה ה-11. ובנוסף לזה – יישוב קראי עשיר וחזק בקהיר שמצרים, שתמך בקהילה הירושלמית. ולכן תור הזהב של הקראים נמשך עם הכיבוש הפאטימי ב970 ועד הסתלקותם כמאה שנה לאחר מכן.
בית הכנסת הקראי בירושלים נמצא ליד בית הכנסת ניסן ב"ק ברובע היהודי. לפי הקראים, מתקיימת שם תפילה רציפה מהמאה ה-8 לפנה"ס, מה שהופך אותו לבית הכנסת הפעיל העתיק בעולם. באופן כללי, בית כנסת קראי דומה קצת למסגד: הרצפה מכוסה בשטיחים, אסור להיכנס עם נעליים, ובמהלך התפילה יש כריעות והשתחוויות. בצמוד לבית הכנסת הקראי ברובע היהודי בירושלים יש מרכז מבקרים ומורשת המספר את סיפורה של העדה המיוחדת הזו, שמונה כיום כ-25,000 איש ברחבי ישראל.
הרמב"ן והקמת הרובע היהודי
השכונה של היהודים בירושלים לא תמיד הייתה במקומה הנוכחי, לפני מסעי הצלב הרובע היהודי היה מדרום להר הבית ומי שכנראה הקים את הרובע היהודי במיקומו הנוכחי היה כנראה הרמב"ן שהגיע לארץ בזמן שלטון הממלוכים, והקים בית כנסת הקרוי על שמו באזור הרובע היהודי הפועל עד היום.
הרמב"ן – רבי משה בן נחמן (1194-1270) היה דמות ידועה הן בעולם היהודי והן בעולם הקבלה, והוא למעשה נתן גושפנקה בתוקף סמכותו התורנית לקבלה שהתפתחה באותה תקופה בספרד ודרום צרפת. הוא התפרסם בכך שאפיין את פרשנות התורה לפי ארבע רמות, והיה הראשון שהשתמש במפורש במונח פרד"ס – פשט, דרש, רמז, סוד.
הרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, על כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן הוא מפרט את משנתו הקבלית. אלא שבפירוש לתורה שלו הוא טומן את סודות הקבלה. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שמובנם של רמזיו הדקים בענייני קבלה אותם זרע בפירושו אינם נגישים למתבונן הרגיל. רק בעל המסורת הקבלית יוכל לרדת לעומקם של רמזיו.
אהבתו של הרמב"ן לארץ ישראל לא ידעה גבול, הוא כתב שירים ומסות על ארץ ישראל, וגם בפירוש התורה שלו הוא מרבה לשבח את ארץ ישראל. ההזדמנות לעלייתו לארץ ישראל נוצרה בעקבות ויכוח פומבי שהיה לו עם הנוצרים ולאחר שנאלץ לצאת את ספרד בלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי. הוא הגיע לארץ ישראל בשנת 1267 בחודש אלול ותיאר את מצבה העגום של ירושלים;
בית כנסת הרמב"ן הוא בית כנסת קטן יחסית ושקוע מתחת לאדמה, לפי טענת האחראים על המקום, יש שם שרידים מתקופת הרמב"ן (מאה 13). יש הטוענים שהקהילה היהודית ישבה בהר ציון והרמב"ן התיישב והקים בית כנסת בהר ציון ולא ברובע היהודי. כך או כך, במאה ה-15 (מאה וחמישים שנה לאחר בוא הרמב"ן לארץ) כבר יש לנו עדויות על מגורי יהודים ברובע היהודי בירושלים ואיתם כנראה עבר גם בית כנסת הרמב"ן מהר ציון למיקומו הנוכחי.
בכניסה לבית הכנסת יש כתובת ובה מופיע מכתב שלו לבנו ובו הפסוק המפורסם: שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך (משלי א, 8). אם ניישם את מושגי ה"פרדס" הרי שאימא היא ספירת בינה בקבלה ואבא ספירת חוכמה. לפי ספר היצירה צריך להשתמש בשתי צורות המחשבה הללו "הבן בחוכמה והחכם בבינה", כלומר להפעיל את שתי האונות של המוח. לא מספיק תורה שהיא חיצונית, צריך גם מוסר שהוא פנימי. ומכאן שלפסוק יש משמעות גלויה וגם משמעות נסתרת.
בסוף חייו חזר הרמב"ן לעכו, ומשם לא ידוע לאן המשיך והיכן מת ונקבר. קיימות מסורות שונות המייחסות את קבורתו לירושלים (ליד כפר השילוח), חיפה, עכו, חברון או טבריה.
הערות
[1] דודסון, א׳. (2022). ובעלותם על הר הזיתים: הצעה לזיהוי אתר "עליית השכינה" בירושלים במסורות יהודיות מימי הביניים. במעבה ההר, 12, 83–114.
[2] אלי מלכי, דרכם הרוחנית של האיסיים – מקומראן לקונדליני. 2015
