הכוהנים המסורתיים במשכן ובבית המקדש היו בני שבט לוי מזרע אהרון, ולפי מנחם הרן הם היו מעין מעמד מיוחד מזרע פנחס (נכדו של אהרון), שזכה לחסד אלוהים לאחר שקינא לה' במאבק נגד הכפירה המואבית שהתפשטה בקרב בני ישראל (במדבר כ"ה 9). הכוהנים תיווכו בין הנוכחות ששכנה במשכן ובבית המקדש ובין עם ישראל, ודרכו אל שאר האנושות. הם היו שער לקדושה, מורמים מעם, ואי אפשר היה לקיים מקדש בלעדיהם. מסיבה זו הם הקפידו על דיני טהרה מיוחדים, הקדישו את חייהם לעבודת האל, ובתמורה נתמכו על ידי העם.
לפי הרן, הכוהנים היו קדושים, או אפשר לומר מתקדשים, בדומה במקצת לכוהנים במקדשי מצרים ומסופוטמיה, וכמותם הם עסקו כנראה בתורת הנסתר, ובכלל זה בטכניקות של התחברות לאור הנבואי. רבים מהנביאים היו כוהנים, או התנבאו מתוך הקשר שלהם (פיזי או רוחני) עם בית המקדש. כך, למשל, ירמיהו היה כוהן, יחזקאל היה כוהן וגם אחרים.
באופן מסורתי נבואה הייתה תפקידם של חלק מכוהני המקדשים הגדולים במצרים, יוון וממלכות אחרות בעולם העתיק, אלא שהייתה זו נבואה שתכלית מטרתה היה גילוי העתיד, והיא נעשתה בדרך כלל על ידי סימנים ואותות הקשורים לפולחן. כך, לדוגמה, בפרפריקון שבתראקיה נהגו לנבא על ידי התבוננות בעשן העולה משפיכת יין על מדורה, ברומא ניבאו לפי קרביים של קורבנות, וכן הלאה. הנבואה העברית לא הסתמכה על אותות, אלא על קשר ישיר עם האלוהים, שיש בו היבט מוסרי. הנביאים לא רק סיפרו על מה שעומד לקרות, אלא ניסו לעצב ולהנהיג את השינוי כשליחי אלוהים, הם שמרו על דרכה של האומה העברית כחלוצת האנושות במעשה התיקון והבאת האור הרוחני לעולם.
הכוהן-נביא המפורסם ביותר הוא יחזקאל בן בוזי הכוהן, שזכה לחוות את המסע המיסטי בחזונו. כוהן-נביא חשוב אחר הוא ישמעאל, כוהן גדול שבסוף ימי בית שני חווה עלייה ברקיעים בזמן שנכנס לקודש הקודשים בבית המקדש, והוא אחד מיורדי המרכבה. כפי שהוזכר, הנבואה היהודית נקשרה לדיבור ישיר של אלוהים שעיקרו תוכחה והכוונה מוסרית, ולאו דווקא ראיית העתיד משום שהתפישה הבסיסית של היהדות הייתה שיש לאדם זכות בחירה. ויחד עם זאת הנביאים מנבאים על מה הולך לקרות וייתכן כי לעיתים הם נעזרו בסימנים, במיוחד הנביאים כוהנים, לעיתים מצב הנבואה כלל חוויות מיסטיות וחזיונות, כגון חזון יחזקאל וספרות המרכבה, שאותם ניתן היה לפרש כסמלים, אותות, לעתיד. וכך, היו קבוצות בעם היהודי כגון האיסיים, שעסקו בפרשנות דברי הנביאים, למשל חבקוק, כאלגוריה המתייחסת לזמנם.
השאלה הגדולה היא האם במקביל למקדש של מטה יש בית מקדש של מעלה, ואם יש – האם לכוהנים הייתה גישה אליו? לפי מיכאל שוורץ, ספרות ההיכלות משקפת תורה אזוטרית שהייתה קיימת בקרב חוגי הכוהנים, וייתכן שזה היה ידע שנבע מהחוויות המיסטיות של מפגשים עם עולמות עליונים. החכמים והכוהנים היו קרובים למקור הקדושה וידעו את השמות המאגיים (שמות המלאכים). הכוהנים שימשו בבית המקדש בדיוק כפי שהמלאכים שימשו ושירתו בשמיים, ממשיכים את המסורת של משה, שזכה לראות במעמד הר סיני את תבנית המקדש הרוחני והכלים. תפיסה זו של כהונה כבעלת כוחות אלוהיים וידע סודי הייתה משותפת גם לאיסיים, שראו עצמם כממשיכי המסורת הכוהנית של בית המקדש ולמדו את שמות המלאכים וסודות הצמחים והאבנים, ידעו את השמות הקדושים והשתמשו בהם כתחליף לפולחן בית המקדש.
אחד הדגשים החשובים ביותר בחייהם של הכוהנים (ובמיוחד בימי בית שני) היה לשמור על טהרה. לפי קויפמן, בבית המקדש היו עפר ומים קדושים, ועל הכוהנים היה לטהר את עצמם לפני שניגשו לפולחן. אלא שהטהרה לא הייתה רק פיזית, ועם השנים נוספו אליה מרכיבים רוחניים שאפשרו מצבים רוחניים, מסעות מיסטיים ונבואה.
למרות שיש החולקים על כך, הרי שלפי הבנתי הכוהנים היו גם מרפאים מעצם הפעולה של טיהור מטומאה. חשוב לציין בהקשר זה שרפואה הייתה חלק אינטגרלי מתפקידם של מקדשים בימי קדם. אנשים נהגו לבוא למקדשים בכדי לחלום בחדרים מיוחדים, ועל ידי כך לקבל תשובות לבעיותיהם. לאחר מכן התקיימו טקסים של גירוש שדים והשבעות מאגיות על ידי כוהנים שזה היה תפקידם. עצם ההגעה למקדש נחשבה לברכה וצעד בדרך לרפואה, והקרבת הקורבן הייתה צעד נוסף שאפשר הגשמת משאלות ובקשות, ביניהן גם הבקשה לרפואה.
יחד עם זאת, הכוהנים בבית המקדש בירושלים לא עסקו ברפואה לשמה, ובוודאי שלא ברפואה מאגית, שהשתלבה ביהדות בתקופות מאוחרות יותר (למשל גירוש שדים). באופן כללי הכהונה בישראל הייתה שונה מזו של עמי קדם בכך שהיא לא עסקה במאגיה מעשית, מכיוון שהתפיסה המונותאיסטית היהודית קיבלה את הרוע, ובכלל זה את החולי, ככזה שמקורו באלוהים. לכן הפתרון היה להתפלל לאלוהים, להקריב לו קורבן ולבקש את חסדו, והמקום שבו התפילות והקורבנות התקבלו היה בית המקדש.
מבין הכוהנים, התפקיד החשוב ביותר היה זה של הכוהן הגדול, שנחשב ליורשו הרוחני של אהרון. תפקיד זה הוקדש באופן מסורתי למשפחת צדוק. הכוהן הגדול היה לבוש בבגדים מיוחדים: אפוד, חושן, מצנפת, כתר, כותנת וסינר. על החושן היו 12 אבנים טובות מסוגים שונים ועליהן שמות השבטים. האותיות המרכיבות את השמות האירו כשהכוהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים בכדי לשאול בעניינים לאומיים, ועל ידי כך התקבלה תשובת האלוהים. על כתפיו של הכוהן הגדול היו שתי אבנים טובות ועליהן שמות השבטים. הכתר היה כנראה רצועה מסביב לראש ועליה המילים: "קדש ליהוה". הבגדים של הכוהן הגדול, ובמיוחד החושן, הביאו לידי כך שהוא נחשף למראת הנבואה והיה במעלה של נביא. אך מה ראו הכוהנים הגדולים ומה הם הרגישו כשעמדו בקודש לפני הערפל? אין איש יודע.
השאלה היא מי כתב את ספרי הנביאים? את ספרי התורה? הכוהנים היו שופטים ומלמדים ואין פסק שהם היו מעורבים בהעלאת התורה על כתב, למעשה אחד ממקורות התורה הוא המקור הכוהני, הכולל את רוב ספר ויקרא וחלקים מבראשית, שמות ובמדבר, והוא מתמקד באופן טבעי בפולחן הדתי. מעבר לכך, נראה שהכהונה עסקה גם בכתיבת ספרות מוסר ונבואה (כדוגמת יחזקאל). לכן היא נתפשה בעיני עצמה כאצולה מיוחסת שצריכה להנהיג את העם. הכוהנים ראו עצמם, במיוחד בסוף ימי בית ראשון ובימי בית שני, כנעלים על מוסד המלוכה ומשרתיו. הביטוי לתפיסה הזו היה שמוסד הסנהדרין (הגוף המנהיג את העם) התכנס בלשכת הגזית שבעזרת בית המקדש.
האידיאה של ישעיהו וחזקיהו
את עתליה מחליף, כאמור, הילד יהואש שניצל מהטבח, ולאחריו באים כמה מלכי יהודה מוצלחים, כגון עוזיהו, אמציה ויותם, ופחות מוצלחים כמו אחז. בשנת 727 לפנה"ס עולה לשלטון חזקיהו, שמולך במשך קרוב ל-30 שנה. הוא פועל בתקופה קריטית, שבמהלכה האשורים מחריבים את ממלכת ישראל ומאיימים בכיבוש ירושלים. חזקיהו מבצע מפעלי בנייה רבים בירושלים: "ויבן חזקיהו מגדלים בירושלים" (דברי הימים ב', ל"ב 5), וחוצב את נקבת השילוח, שמכניסה את מי השילוח לתוך העיר, הוא הבנאי הגדול של ירושלים ומתקן הדת החשוב ביותר מאז ימי דוד ושלמה.
ירושלים בזמן שלמה הייתה עיר של כ-5,000 איש, והחומות שלה הקיפו את שלוחת עיר דוד והר הבית – מתחם צר וארוך, שהתרחב בצפונו. האזורים של הרובע היהודי, גיא הגבינות והר ציון לא היו מיושבים, ולא נכללו בתוך החומות. עם השנים התרחבה העיר, ובתים ושווקים נבנו מחוץ לחומות, כפי שקרה בירושלים במאה ה-19. כשעלה חזקיהו לשלטון, הוא בנה חומה עבה ומסיבית, שהכלילה את השכונות החדשות בתוך העיר הבצורה, כחלק מביצור מעמדה של ירושלים והכנתה לאתגרים הצפויים. יש הטוענים כי הפסוק "עיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב, 3) מתייחס למפעל בנייה זה.
בירושלים של חזקיהו חיו כ-20,000 איש. חיזוק מעמדה של העיר היה קשור גם בהתחזקות מעמד הכוהנים והתפתחות התפיסה הדתית המונותאיסטית, שמיוצגת על ידי ישעיהו, ראשון הנביאים הגדולים. במסגרת זו, מעמדה של ירושלים השתדרג לעיר הקיימת בחסד האל. מרכזי הפולחן (הבמות) הפזורים ברחבי הארץ נחלשו ונהרסו בחלקם, וההכוונה של התושבים, כולל שארית הפליטה מממלכת ישראל, הייתה לקידוש ורוממות מעמדה של ירושלים שהפכה למרכז בלעדי. העיר אף זכתה להתערבות אלוהית ניסית של מלאך ה' בזמן המצור האשורי.
חזקיהו מכין את העיר למצור, ובין השאר סותם את מוצא המים של מעיין הגיחון וחוצב נקבה פתלתלה אל בריכת השילוח שבתוך העיר, יש מהמקורות העברים שמגנים אותו על כך, מכיוון שלא סמך על הגנת אלוהים. שנים רבות לאחר מכן מתגלגל ניצוץ מנשמת חזקיהו אל רבי חיים ויטאל, שמתבקש על ידי השלטונות העותומאניים לגלות את מוצא המים, ובעקבות כך נפתחת מחדש הגישה אל המעיין, רבי חיים ויטאל והא"רי פעלו באזור נחל קדרון, הא"רי זיהה את מקום קבורת הנביא זכריה בן יהוידע, אבל הוא לא נכנס לתחום העיר הקדושה, למרות שנולד בה, בבגרותו הוא בוחר להישאר במחוזות התיקון שמבחוץ, ולא להחיש את הגאולה בהיכנסו פנימה לירושלים, ורק ניצוץ נשמתו מתגלגל יותר מאוחר בנשמתו של הרש"ש שמקים ישיבה קבלית בירושלים עצמה.
נשאלת השאלה למה נקבת השילוח לא ישרה אלא פתלתלה, יש הטוענים שהחוצבים עקבו אחר סדק בסלע, או שלא ידעו את הכיוון הנכון, ויש הטוענים שהחוצבים ביקשו לעקוף את מקום קבר דוד ומלכי השושלת כדי לא לחלל אותם, כך או כך זה היה מפעל מרשים, החציבה התנהלה משני הכיוונים ובמקום המפגש בין החוצבים נמצאה כתובת מרגשת "כתובת השילוח" הנמצאת כעת במוזיאון באיסטנבול.
חזקיהו החל במפעל הסרת הבמות וריכוז הפולחן: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההם היו בני ישראל מקטרים לו, ויקרא לו נחושתן" (מלכים ב', י"ח 4). בסופו של דבר חזקיהו לא מצליח להשלים את המהפכה הדתית של ריכוז הפולחן בירושלים, ומי שמשלים את העבודה הוא המלך יאשיהו, אך רעיון הבחירה הקדושה של ירושלים מופיע בזמנו, בעיקר דרך הנבואות של ישעיהו.
בימי חזקיהו מופיעה האידיאה של הבחירה – בחירה היסטורית שתלויה בחסד ורצון האל. אלוהים בחר בירושלים ובבית דוד, והקדושה נובעת מאלוהים האידאי ולא מאלוהי הטבע. האלוהים הפגאניים נקשרו לטבע, ולכן עבדו אותו על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. גם אלוהי ישראל בתחילתו הופיע דרך הקשר לאדמה, ולכן היה מותר לעבוד אותו בבמות והיו לו מקדשים במקומות אחרים ביהודה. כל עוד אלוהים מופיע דרך הבריאה, מושבו – המשכן – הוא נייד, וניתן לעבוד אותו במקדשים מקומיים כגון המקדש היהודי בערד והמזבח בבאר שבע. אך מרגע שאלוהים הופך לטרנסנדנטי מעבר לטבע, ניתן לעבוד אותו רק במקום שהוא בחר (ירושלים) ולשמוע את דבריו דרך מי שהוא בחר (נביא). מכאן המסקנה המתבקשת היא שצריך להסיר את הבמות. הבחירה קשורה גם למשהו שיקרה בעתיד, חזון אחרית הימים, ולאו דווקא בזמן הזה. קדושתה של ירושלים הופכת לאסכטולוגית – דבר שמתרחש יש מאין, ללא קשר לעבר.
באופן מעשי, חזקיהו מזמן את כל עם ישראל לבית המקדש להקריב יחד את קורבן הפסח. עד אז כל אחד הקריב אותו במקום מגוריו. בכך הוא הפך את ירושלים למרכז מחנה ישראל, כמו בזמן המדבר, ולכן הוא נחשב לדוד השני. לפי האגדה, חזקיהו ניסה להימנע מלידת ילדים, מכיוון שידע (אולי בחוש נבואי) שילדיו יהיו רשעים, אך לאחר שחלה בשחין, לא הייתה לו ברירה אלא לקיים מצוות פרו ורבו. הוא נשא לאישה את בתו של ישעיהו הנביא, מה שמעיד על עומק הקשר ביניהם. הבן שנולד, מנשה, הפך למלך, ונחשב למלך רשע שהחזיר לירושלים את הפולחן האלילי.
בשנת 720 לפנה"ס מחריבים האשורים את ממלכת ישראל ומגלים את עשרת השבטים, המלך האשורי הוא סרגון השני, עשרים שנה מאוחר יותר עושה את דרכו לירושלים המלך סנחריב בנו בכוונה לעשות את אותו הדבר עם ממלכת יהודה. אבל בזכות האידיאה של ישעיהו וחזקיהו העיר ניצלת והחורבן שלה נדחה לעוד 115 שנה.
נדמה שאלוהים כועס, והיהודים לא מבינים מה בדיוק רצונו: הוא לא רוצה זבח, מנחות, קטורת, שבת, מועדים ואפילו לא תפילות. כל מה שהוא מבקש הוא צדק, עשיית טוב, כוונה נכונה ופעולה למען היתומים והאלמנות. זהו החידוש הגדול של הנביאים, שמוסיף מימד של מוסריות פעילה ואוניברסליות לדת היהודית. היהודים צריכים לשמש דוגמה לעולם כולו, ולכן קיבלו על עצמם את קיום המצוות, אך המסר הרוחני והמוסרי מיועד לאנושות כולה.
וכך אומר אלוהים דרך נביאו: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" (ישעיהו א', 11). לאלוהים נמאס מהשבתות, מהתפילות ומהחגים, והוא רוצה משהו אחר: "רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע. למדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה" (ישעיהו א', 16-17). נדמה שכדי שזה יקרה, חייב לבוא אסון גדול, צריבת תודעה, שלאחריו יתרחש שינוי תפישה. הדת היהודית החדשה תהיה אוניברסלית, חובקת עולם. אלוהים הוא גם אלוהי הגויים, לא רק אלוהי ישראל. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', 3-4).
ישעיהו מביא תיאורים ראשונים מסוגם של התגלות אלוהים לנביא, המופיעים בצורה מפורטת יותר ביחזקאל. ובנוסף הוא מביא תיאורים אוטופיים של אחרית הימים והגאולה: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" (ישעיהו ב', 2-3). חזון זה הופך את ירושלים לאידיאל שמיימי הקשור לאנושות כולה. וכנראה שזה מה שמגן על העיר. בינתיים..
שותפו המלך חזקיהו נוקט בפעולות מעשיות לקדם את פני הרעה. הוא בונה את החומה הרחבה שמגנה על העיר בעיקר מצפון. את שרידי החומה שבנה חזקיהו ניתן לראות כיום בתוך הרובע היהודי, שם ישנו קטע חשוף של חומה מרשימה ביותר, ברוחב 7 מטרים ובגובה 8 מטרים, שעליה ייתכן שעמד הנביא ישעיהו ואמר לצבא האשורי הצר על העיר: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר: לֹא יָבֹא אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה. בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יָבֹא – בָּהּ יָשׁוּב, וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא, נְאֻם ה'. וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ, לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי." בסמוך לחומה הרחבה ישנו מגדל, שגם הוא כנראה נבנה על ידי חזקיהו, הנקרא המגדל הישראלי.
בנוסף לכך הוא חופר, כאמור את נקבה לאורך 533 מטרים, המביאה את המים ממקום נביעתם במעיין הגיחון, בדופן נחל קדרון, דרך מעבה ההר, אל בריכת השילוח שנמצאת בעמק הטרפיאון, בתוך החומות החדשות. המים נחשבו לקדושים בימי קדם, והייתה להם חשיבות גדולה בטקסי טהרה במקדש, במיוחד בימי החגים (סוכות). הבאת המים לתוך העיר אפשרה, בנוסף לאספקת מים לקיום הפיזי (אפשר היה להשתמש גם בבורות מים כמו במלחמת השחרור), גם את המשך החיים הדתיים. יתרה מזאת, אזור מעיין הגיחון המקורי הפך לאזור קבורה, והטיית המים מנעה את זיהומם.
החזון של יאשיהו וירמיהו
לאחר זמנם של ישעיהו וחזקיהו קורים שני דברים שהפכו את ירושלים לנצחית והכינו את העם לגלות ולחורבן הצפויים, שני דברים שאפשרו את המשך קיומו של העם היהודי ולא את היעלמותו כפי שקרה לעשרת שבטי ישראל: האחד הוא גילוי ספר דברים, תחילת כתיבת התורה, והמהפכה הדתית של המך יאשיהו, והשני הוא נבואות ירמיהו על חורבן העיר ותקומתה, שהפכו את החורבן לכזה שנגרם על ידי אלוהים, בכדי להוביל בסופו של דבר לגאולה ולירושלים חדשה, כפי שניבא ישעיהו.
בשנת 639 לפנה"ס, בהיותו בן שמונה בלבד, עולה לשלטון המלך הגדול האחרון של יהודה – יאשיהו, השולט במשך 30 שנה. הוא מקדם רפורמות חברתיות, פוליטיות ודתיות, אך נראה שמי שעמדו מאחוריו, במיוחד בתחילה, היו חוגים כוהניים רוחניים במקדש (כמו חלקיהו הכהן), ואולי גם אנשים ממשפחת המלוכה שהתנגדו לקו שהובילו אביו וסבו של המלך.
אביו של יאשיהו, אמון, היה מלך שנתפס לאמונה המצרית, וסבו מנשה קידם פולחן אלילי, ובמיוחד את פולחנם של עשתורת ואשרה. חלק חשוב בפולחנים אלו היה כנראה אסטרולוגיה ועבודת כוכבים. אנחנו יודעים זאת מכיוון שהתנ"ך מגלה לנו שלאחר שישעיהו עלה לשלטון הוא מוציא את כל הכלים שנועדו לעבודת צבא השמיים מבית המקדש, ומפסיק את עבודת הכוהנים שהקטירו לצבא השמיים: "לשמש ולירח ולמזלות וכל צבא השמיים" (מלכים ב', כג' 5).
ליאשיהו אמונה עמוקה באלוהים והוא מצווה לטהר ולשקם את בית המקדש, במהלך העבודות בבית מוצא חלקיהו הכהן את ספר דברים ומביאו לשפן הסופר, שמביאו למלך. יאשיהו מזדעזע מתוכן הדברים ומתחיל ברפורמה דתית, המטהרת את הארץ מעבודה זרה ומשתיתה את היהדות על יסודות תיאולוגיים מונותיאיסטים. הרפורמה התבססה על הספר – דבר האל, וזה היה חידוש חשוב, ושלב נוסף בגיבוש ספר התורה לקראת השלמת מפעל העלאתו על הכתב, והפיכת היהדות לעם הספר.
ספר דברים, החומש החמישי שנקרא גם משנה תורה, הכניס ממד חדש לעבודה הדתית. הוא שימש כסמכות מוסרית שניתן היה לפנות אליה בכל עת. בסופו מופיע נאומו האחרון של משה, צוואתו המוסרית, המדגישה צדק חברתי. הספר הפך לנכס רוחני שאותו לקחו הגולים עימם לגלות, ויחד עם נבואות הזעם והנחמה של הנביאים, סייע להם לשרוד את החורבן.
בעקבות מציאת ספר דברים כינס יאשיהו את כל עם ישראל בירושלים לברית מחודשת עם האלוהים בחג הפסח: "כל זקני יהודה… וכל יושבי ירושלים אתו והכהנים והנביאים וכל העם מקטן ועד גדול" (מלכים ב', כג' 3). ההתלהבות והזעזוע מדבקים את העם כולו, ובעקבות כך מתחיל מפעל חיסול העבודה הזרה וריכוז הפולחן בירושלים. האשרה שהייתה בבית המקדש נשרפת, מרכבות השמש נשרפות, בתי הקדשים נהרסים, כלי הפולחן הזרים מוצאים מבית המקדש, והבמות שבהר המשחה ובמקומות אחרים בארץ נהרסות.
הדת היהודית נטהרת מעבודת האלילים. העם מתאחד מחדש סביב המקדש ובית המלוכה במעין ברית חדשה ומתחייב לקיים את מה שכתוב בספר התורה. חג הפסח משמש להעלאת זיכרונות גאולת האומה ומעמד הברית. תקופה חדשה נפתחת בתולדות ישראל. יאשיהו מביא כהנים מערי יהודה אל ירושלים, מרכז את הפולחן בעיר ומסדר את משמרות הכהונה.
אלא שהפולחן איננו חזות הכל, ספר דברים מביא גם תפיסות מוסריות נעלות של צדק, חמלה ושוויון, הנביא הגדול של התקופה ירמיהו מדגיש תפיסות אלו וטוען שהם העיקר, ולא הפולחן בבית המקדש. לפי אליאדה[1], ירמיהו העז לקוות לשינוי רדיקלי שיחול באדם: "ידעתי יהוה כי לא לאדם דרכו לא לאיש הולך והכין את צעדו" (ירמיהו י', 23). השינוי צריך להיות כרוך במוסריות ותפיסה דתית חדשה, שבעקבותיה תיכרת ברית נצחית בין אלוהים לישראל: "ונתתי להם לב אחד ודרך אחת ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם. וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיב אותם, ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי" (ירמיהו ל"ב, 40). רעיון זה שווה ערך לבריאה חדשה של האדם.
ירמיהו מזהה שמהפכת הפולחן של יאשיהו לא פתרה את הבעיות המהותיות של העם היהודי, ואעז ואומר גם המין האנושי, ולכן הוא יוצא נגד הפולחן[2]: "אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור היכל יהוה היכל יהוה היכל יהוה המה" (ירמיהו ז', 4). לפי מנשה דובשני[3], ירמיהו ביטל את קדושת המקום והדגיש את המהלך ההיסטורי, את הברית שנכרתה עם אלוהים במעמד הר סיני ולא את המקום עצמו. מסיבה זו הוא לא מזכיר את הר סיני, ולכן גם לא חשובים לו ירושלים ובית המקדש. דרך חשיבה זו מאפשרת להתחבר לאלוהים גם בגולה. הברית החדשה תהיה חקוקה על הלב ולא על לוחות אבן. ירמיהו הבליט את המשמעות הפנימית, הנפשית והאוניברסלית של האמונה היהודית, שאין לה הגבלות של ארץ ומקום, והיא נמשכת מהעבר אל העתיד, מיום יציאת מצרים ועד אחרית הימים.
בתקופתם של יאשיהו וירמיהו התרחשו שינויים דרמטיים במזרח התיכון הן פוליטיים מדיניים צבאיים והן דתיים. האימפריה האשורית התמוטטה, ובמקומה עלתה אימפריה בבלית חדשה שהחייתה את פולחן מורדוך והפכה אותו למעין אל עליון. המצרים זכו לעצמאות והקימו שושלת חדשה בסאיס שבדלתא – מקום קברו של אוסיריס, בסאיס היה לפי הכותבים היוונים הראשונים בית ספר רוחני שבו נשמרו הכתבים הקדושים של תחות והורוס. יאשיהו שמצא את עצמו בין הפטיש והסדן של שתי אימפריות מתעוררות היה צריך לבחור צד, והוא בחר את הצד הנכון, אבל בזמן הלא נכון, או שזה היה עניין של גורל. יאשיהו הפך לבעל ברית של הבבלים ונלחם נגד המצרים שבאו לסייע לאשורים שמרדו בבבלים, וכך הוא מצא את מותו בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס.
ירמיהו ממשיך לנבא גם לאחר מותו הדרמטי של יאשיהו בקרב מגידו ומחבר קינות לכבוד המלך הצדיק. הוא מנבא בזמן המלכים היהודים האחרונים, כיבוש הארץ, נפילת ירושלים, חורבן בית המקדש (586 לפנה"ס) וגלות בבל. ירמיהו היה עד להתגשמות נבואותיו, הרס בית המקדש והגלות, הוא עצמו גלה למצרים וחלק מהנבואות המאוחרות שלו הן נבואות נחמה.
אליאדה מביא תובנה מעניינת בהקשר לכך[4], לפי דבריו מה שהנביאים עושים בנבואותיהם הוא להפוך את האירועים ההיסטוריים לתיאופוניה – הופעת אלוהות, ובכך להתגבר על מה שהוא מכנה "אימת ההיסטוריה". האירועים ההיסטוריים נקבעים על פי רצון אלוהי, ועובדות היסטוריות הן מצבים שבהם האדם ניצב מול אלוהים. בתוך ההווה קיימת הבטחה לעתיד, והכאוס של ההווה מבשר את הגאולה של העתיד. גישה זו תופיע גם בקבלה הלוריאנית שנים רבות לאחר מכן.
המקדש הופך לשמימי
באופן כללי, שני החידושים הגדולים של היהדות מול הדתות שקדמו לה היו ההדגשה של המיסטיקה מול המאגיה (אלוהים נמצא בתוך האדם ואין לו צלם ודמות), וההדגשה על המוסר הנובעת מההכרה בכך שהאדם נברא בצלם ופיתוח החוקים הנובעים מכך כמו "לא תרצח". עם הופעת הנביאים הגדולים נוסף חידוש נוסף והוא שהמוסר אינו רק בקיום המצוות, שמירת החוק והברית בין אלוהים לבני אדם, אלא משהו פנימי ודינמי שניתן לכנותו "מוסריות אקטיבית". על האדם לחפש כיצד הוא יכול לעשות טוב בעולם, ולא רק דרך קיום המצוות. תפישה זו מופיעה בישעיהו, ראשון הנביאים הגדולים, וכך הוא אומר: "לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו, א' 17). יש לדרוש משפט צדק, ולא רק לבצע את החוקים. ביהדות של המשנה הדבר בא לידי ביטוי באמרה "ואהבת לרעך כמוך", כשהדגש עובר מאהבה על פני יראה ופחד. תפישה זו מובילה בהמשך להתפתחות מושג "תיקון עולם", שמבטא את מהות היהדות, אך שורשיה נטועים בתפישת המוסריות האקטיבית המקושרת לנבואות החורבן, הגאולה ואחרית הימים.
הנביאים יצאו בחריפות נגד התפישה הרווחת בעם ישראל, לפיה הקורבנות והעלייה לרגל לבית המקדש יגנו עליהם מכל רע. הם יצאו נגד ההסתמכות על הפולחן כחזות הכל, והאלהת בית המקדש וירושלים. ישעיהו טען שאין ערך בעיני אלוהים לפולחן כשלעצמו, אלא שהדגש צריך להיות על אנושיות, צדק ומוסריות. אפשר לומר שלפי תפישתו בבית המקדש עצמו אין קדושה מיוחדת – מה שחשוב הוא קיום החוקים המוסריים, הכתובים בעשרת הדיברות הנמצאות בו.
הנביאים הגדולים ניבאו שחטאי ישראל יביאו לחורבן בית המקדש, ומי שיחריב אותו יהיה אלוהים עצמו, במטרה ללמד את בני ישראל לקח ולטהר אותם מחטאיהם. בעקבות זאת ייבנה מקדש אחר בבוא הימים, מקדש נכון יותר. כך הופך אלוהים המקומי לאלוהי ההיסטוריה, והפעולות של המעצמות הגדולות הן רק כלים בידיו להעניש את עם ישראל ולהחזירם לדרך הנכונה. ירושלים העתידית הופכת לאידיאל שמיימי שבו "גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב לֹא-יִשָּׂא וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו, ב' 4).
שלמה בנה את בית המקדש כ"חיתום מעשה הבריאה", אך כבר בברכת חנוכת בית המקדש הוא מודה שאלוהים לא נמצא בבית הזה. לכן, בהמשך לבניית בית המקדש מתבקש תהליך התפתחותי שיהפוך אותו לשמיימי, ועל ידי כך יחזיר את הקדושה למקומה הטבעי, שהוא בתוך בני האדם. תהליך זה קורה בעזרת הנביאים הגדולים של סוף ימי בית ראשון, המנבאים על חורבן הבית הפיזי מצד אחד, ומציגים מקדש רוחני – מציאות אידיאלית שתופיע בסוף הימים – מצד שני.
חזיונות הנביא יחזקאל
יחזקאל בן בוזי הכהן וירמיהו היו כוהנים, שהטיפו לגישה דתית ומוסרית חדשה. בסוף ימי בית ראשון חל שינוי, מכהונה פולחנית המתמקדת בפולחן המקדש, לכוהנים מנהיגים דתיים דמויי רבנים המחפשים תיקון חברתי ואישי. הכוהנים-נביאים החדשים היו מורי חוכמה מצד אחד ומיסטיקנים ויורדי מרכבה מצד שני. הם היו קשורים לבית המקדש, אך גם משוחררים ממנו בזכות הסתמכותם על התורה ותפיסתם את המקדש כנובע ממקדש רוחני.
יחזקאל הוגלה בצעירות לבבל בגלות יהויכין. דווקא אז, כשהוא רחוק מבית המקדש ועדיין לפני חורבנו ב586 לפנה"ס הוא החל לנבא, והמשיך לנבא גם לאחר החורבן במשך שנים רבות. נבואותיו של יחזקאל מצטיינות בחזיונות ובמראות, וביניהן מעשה המרכבה המופיע בפרק א', אחד המפתחות החשובים ביותר לחוויה המיסטית היהודית. במעשה המרכבה נפתחים השמיים, והנביא מתאר את מבנה העולמות האלוהיים שהוא רואה. אך לפני כן יש שלושה מחסומים שעליו לעבור (לפי ספר הזוהר), והם מופיעים בפסוק ד': "וארע והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת."
הענן והאש הם תיאור של השפעת נוכחות השכינה בבית המקדש על מי שנחשף לה, והסערה מייצגת את מה שמתרחש בליבו של האדם הניגש אל הקדושה. רוח הסערה קשורה להתנסות הראשונה בקדושה כשהשכל ריק ממחשבה (אי אפשר לגשת לקדושה עם מחשבה, אדם צריך לרוקן את עצמו). במצב זה מוכפלת עוצמתן של תנודות הנפש הטבעיות. מצב הענן מסמל את השלב שבו כל המחשבות מושתקות ומודחקות מחוץ לתודעה, ונוצרת מעין אטימות בתודעה, שדרכה לא ניתן לראות או לחוות דבר באופן ממשי, אך אפשר להרגיש את אלוהים ודבריו. ייתכן שזה קשור לערפל שהיה בתוך הדביר. האש המתלקחת מסמלת את המפגש עם עולם האנרגיות, המביא לעיתים לגודש תחושתי שקשה לעמוד בו. זהו האור הרוחני ונוכחות כבוד האלוהים בין שני הכרובים שמעל ארון הברית.
החידוש של יחזקאל טמון בחוויית העולמות האלוהיים בחזיון, ולא דרך ביקור במקדש הפיזי, מה שפתח את הדרך לקיומו של מקדש שמימי. את בית המקדש החליפה במידה רבה תפיסת מערכת האלוהות כמרכבה, כפי שמתואר בחזון יחזקאל על כל חלקיו. לכך הוסיפו הדרשנים מסוף ימי בית תיאורים מספרות המקרא: תיאור המלאכים האומרים קדושה לפני האל, חזיונות דניאל, חומר ממזמורי תהילים, ועוד. מכל אלה נארג חיזיון מופלא ומסתורי של העולם העליון, שבמרכזו המרכבה, מעליה כיסא הכבוד שעליו יושב האל, וסביבו מחנות מלאכים – מהם נושאי תפקידים ומהם כאלה שכל ייעודם לשבח ולזמר לפניו. חזון זה החליף במידה רבה את בית המקדש הפיזי כחוויה שיש לשאוף אליה, כאפשרות של חיבור לאלוהים.
בית המקדש העניק השראה לאנשים ששהו בחצרותיו ובלשכותיו, וייתכן שזו הסיבה לכך שרבים מהנביאים היו כוהנים, אלא שיכולת ההתנבאות נשארה גם כשהם היו רחוקים מהמקדש, וגם לאחר שהמקדש חרב, ויחזקאל הוא הדוגמא לכך. המקדש החיצוני הופך עבורו לאידיאל מקדש רוחני הקיים בעולמות עליונים, וכך הוא מנבא על הקמתו מחדש של בית המקדש השני (או השלישי – תלוי בפרשנות), מתאר את מבנה העולמות האלוהיים בחזון המרכבה, ומתאר את תחיית המתים בחזון העצמות היבשות.
לפי אורבך[1], יחזקאל שונה מנביאים אחרים: הוא מנבא בפרוזה, בעוד שאצל אחרים חשוב המשקל השירי. אצל הנביאים האחרים החזיונות הם מציאותיים עם פרשנות, ואילו אצל יחזקאל החזיונות הם פנטסטיים ומגיעים מממד אחר. בעוד אצל נביאים אחרים הפולחן אינו חשוב, דווקא אצל יחזקאל הנמצא בניכר בזמן שאין מקדש הפולחן חשוב. יחד עם זאת, תקומת ישראל והקמתו מחדש של בית המקדש מוצגת בהקשר אוניברסלי.
לפי אליאדה[2], יחזקאל פונה אל היחיד יותר מכל נביא אחר. נוכחות האל אינה מוגבלת למקום ולזמן, אלא תלויה בחייו הפנימיים של האדם ובנוהגו כלפי הזולת. החשיבות של היחיד מתבטאת גם ברמיזה הראשונה לגבי חיים לאחר המוות, בחזון העצמות היבשות. יחזקאל מנבא על ברית חדשה עם האלוהות (השכינה), לב חדש ורוח חדשה, המרמזים על אפשרות קיום בעולם אחר, גמול אישי והיבטים אחרים המושפעים מתפיסות דתיות חדשות של דת זרתוסטרא שהופיעו במזרח בתקופה זו. עם זאת, עלייתו של יחזקאל לשמיים בחזון המרכבה הושפעה ככל הנראה מהתורות האסטרולוגיות הבבליות
הערות
[1] אליאדה, תולדות האמונות א', עמ 319
[2] יש האומרים שהוא האיש שהחביא את ארון הברית מתחת לחצרות המקדש, ומאז ימיו הארון נעלם ולא מוזכר יותר בתנ"ך. אחרים אומרים ששלמה, שהיה החכם באדם, הכין מראש מחילות בתוך הר הבית ושם נגנז הארון, מחכה עד עצם היום הזה.
[3] מנשה דובשני. (1970) "קדושת המקום והזמן בנבואת ירמיהו", כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, חוברת ד (מג), עמ' 448-441.
[4] אליאדה, תולדות האמונות א', עמ 324
[1] א אורבן, המדבר וארץ הבחירה, עמ' 240-248
[2] אליאדה, תולדות האמונות א, עמ 322
