כולם בונים בירושלים

הקשר הרומני

לאחר הכנסייה הפרבוסלאבית הרוסית, הכנסייה הרומנית האורתודוקסית היא הכנסייה האורתודוקסית הגדולה ביותר, עם יותר מ־20 מיליון מאמינים. זאת כנסייה עם מסורת מיסטית עמוקה שגם לה יש קשר לירושלים.

פאסיוס מניאמט היה אחד הסטארצים הרוסים החשובים, האיש שתרגם את הפילוקליה לסלאבית כנסייתית במאה ה־18 לספירה ושלח שליחים להביא את הכתבים המיסטיים לכל רחבי רוסיה. אבל הוא לא פעל רק ברוסיה אלא גם ברומניה – מנזר ניאמט שעל שמו הוא מכונה נמצא במולדובה הרומנית. פאסיוס תרגם את הפילוקליה לסלאבית וחלק ממנה גם לרומנית. בתור אדם צעיר הגיע להר אתוס וחי שם שבע עשרה שנה, מהם ארבע בהתבודדות מוחלטת תחת הדרכה של מורה רוחני. הוא עזר להקים שם את הסקטה של הנביא אליהו. לאחר השנים בהר אתוס הוזמן על ידי מלך מולדובה לארצו. בהתחלה הוא היה במנזר Dragomina בבוקובינה, אבל כיבוש אוסטרי של האזור הביא אותו לעבור עם תלמידיו לניאמט במולדובה ב־1779, שם הוא חי ופעל במשך 15 שנה, נפטר ונקבר במקום ב־1794.

תלמידו של פאסיוס, Archimandrite Gheorghe מחדש את מנזר קרניקה ליד בוקרשט, וממשיך את מסורת הנצרות המיסטית – לימוד ותרגול הפילוקליה שם. לימים מוקם במנזר בית ספר תיאולוגי שמובל על ידי המלומד דומיטרו סטנילואיה (Dumitru Stăniloae‏ 1903–1993) הוא היה אחד התיאולוגים החשובים ביותר של תנועת ההתחדשות הנוצרית האורתודוקסית־מיסטית, המסתמכת על ספר הפילוקליה (הכתבים של הר אתוס) ומסורת ההסיכאזם (מדיטציה נוצרית), מתוך תפישה שאדם יכול להפוך לאל בעודו בחיים (תיאוזיס). עבודת הדוקטורט שלו הייתה על “חייו ופעלו של הפטריארך דוסיתאוס של ירושלים וקשריו עם הארצות הרומניות" (ראו פרק על דוסיתאוס בספר השני), ומפעל חייו היה תרגום הפילוקליה וכתבים מיסטיים נוצרים נוספים לרומנית.

במסגרת התנועה של התחדשות נוצרית לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוחלט לבנות כנסייה בירושלים. בשנת 1927 החלה בנייה של כנסייה רומנית ברחוב שבטי ישראל על שם גיאורגיוס הקדוש, שהושלמה ב־1938. ובה כיפה, אלמנטים אדריכליים באבן ובעץ וציורים בסגנון רומני מסורתי, שבולטים בו המוטיבים שנלקחו מהסגנון הברנקובאי. את הכנסייה תכנן האדריכל הרומני הנודע דימיטרי איינוסקו (Dimitrie Ionescu-Berechet) שהיה אדריכל הכנסייה האורתודוקסית הרומנית הראשי במשך 33 שנה. הוא בנה ושיפץ את הכנסיות החשובות ביותר ברומניה, ולצורך תכנון הכנסייה ולימוד סגנונות אדריכליים נוספים, ביקר גם בירושלים.

סבו של דימיטרי היה אחד מציירי הכנסיות החשובים ברומניה, ודימיטרי עסק גם בתחום זה. באופן כללי, הרבה מציורי הקיר בכנסיות אורתודוקסיות בירושלים בפרט ובישראל בכלל שצוירו או חודשו במאה השנים האחרונות נעשו על ידי אמנים רומנים שנחשבים למומחים בתחום זה. הכנסייה מזכירה במקצת מנזר היסטורי חשוב ברומניה מהמאה ה־14 שבו קבור מירצ'ה הזקן, שנקרא מנזר קוזיה (Cozia).

הפטריארך קיריל השני

הנוכחות הרוסית בירושלים סייעה לשינוי גדול שקרה בכנסייה האורתודוקסית היוונית, שהפכה להיות למעשה בת חסות של האימפריה הרוסית. מימיו של דוסיתיאוס הגדול (ראו פרק בספר שני) ועד שנת 1845 הפטריארך היווני־אורתודוקסי ישב בקונסטנטינופול והיה תחת חסותו והשפעתו של פטריארך קונסטנטינופול. בזמן הזה, גם בגלל צירוף נסיבות פוליטי ופנים־כנסייתי, נבחר הפטריארך בפעם הראשונה על ידי אחוות הקבר הקדוש שיושבת בישראל, ולא על ידי גורם חיצון. שמו היה קיריל השני והוא העביר את מושב הפטריארכיה לירושלים.

קיריל השני (1792–1877) נולד באי סאמוס, התחנך במנזרים באי. ב־1819, כמה שנים לפני פרוץ מלחמת העצמאות היוונית, הוא הצטרף לאחוות הקבר הקדוש ועלה לירושלים. שם הוא הפך להיות אב מנזר אם האלוהים בגת שמנים. ב־1830 הוא הפך למטרופוליט של סבסטיה ולוד, וב־1845 נבחר כפטריארך ירושלים. הוא היה פעיל מאוד בהתחדשות הנוצרית בעיר, קיים טקס הכתרה רב־רושם בכנסיית הקבר, העביר את מקום מושבו למנזר סנט קונסטנטין היווני בירושלים במקום קונסטנטינופול.

קיריל השני היה אהוד מאוד על האוכלוסייה המקומית הנוצרית־ערבית. הוא הקים מוסדות חינוך וחסד, שיפץ כנסיות והרים את מעמדה של ירושלים. בין השאר הוא הקים בית דפוס בעיר העתיקה, והקים סמינר תיאולוגי אורתודוקסי במנזר המצלבה שפעל בשנים 1852–1909. האב הרוסי אוספנסקי היה פעיל מאוד במיזם זה. בסמינר הייתה ספרייה גדולה וחשובה ובה כמה מהכתבים העתיקים שהנזיר תיאופן והאב אוספנסקי אספו במנזרי המדבר. בשיאו למדו בסמינר זה קרוב ל־500 אנשים מכל רחבי העולם האורתודוקסי.

קיריל השני מחדש ובונה כנסיות יווניות־אורתודוקסיות בכל רחבי הארץ. הוא מתחיל בבניית מנזר וכנסיית סן סימון בירושלים החדשה ב־1859 ומחדש את כנסיית סנט גורג בלוד, בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית והרוסים (מסדר סנט גורג), ותומך במנזרי מדבר יהודה. בנוסף לכך הוא מתחיל חגיגות מקומיות לכבוד סנט גורג בלוד ב־1871.

קיריל השני היה בקשרים טובים עם הכנסייה הבולגרית המתחדשת ותמך בה, וגם עם הנסיך ניקולאייביץ אותו אירח בירושלים ב־1872 ועם הקיסר אלכסנדר השני שנתן לו כסף לשיפוץ הכנסייה של סנט גורג בלוד. אבל לאחר מותו של ניקולאייביץ, על רקע הסירוב של קיריל השני לחתום על הצהרת הגינוי לכנסייה הבולגרית־אורתודוקסית הפורשת, הוא הודח מתפקידו על ידי הסינוד של בישופי כנסיית ירושלים. לאחר כמה שנים שמו טוהר והוא התבקש לחזור לתפקידו אך סירב בטענה שהוא זקן מדי — מוכיח פעם נוספת את היותו איש אלוהים.

הפטריארך גרסימוס הראשון

גרסימוס הראשון היה פטריארך ירושלים בשנים 1891–1897 והצטיין בעיטור ושיפוץ כנסיות (18 כנסיות וארבעה מנזרים, כולל שבעה איקונוסטזיסים)[1]. הוא היה איש העולם הגדול, בוגר הסמינר התיאולוגי בעמק המצלבה, שהשלים לימודי מתמטיקה ופיזיקה ביוון, לימד בסמינר התיאולוגי בעמק המצלבה, שירת בקונסטנטינופול ואנטיוכיה, והיה בעל קשרים בקונסטנטינופול, רוסיה, ועם ממשלת יוון החדשה.

גרסימוס שיפץ את מנזר אונופריוס בגיא בן הינום, את המנזר הראשי של האורתודוקסים בירושלים על שם קונסטנטין והלנה, חלקים מכיפת כנסיית הקבר, כנסיות חרמבלוס וניקולס הקדוש ברובע הנוצרי, מנזר השליחים הקדושים – וירי גלילי, ועוד. הוא קידם מוסדות חינוך אורתודוקסים עצמאיים וגם פעילות מחקרית ארכיאולוגית, והיה זה שגילה לעולם את מפת מידבא. בקיצור, הוא הבונה הגדול של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית ומחזק עצמאותה למול ההשפעה הרוסית הגוברת.

ארמניה החדשה

בירושלים של המאה ה-19 הארמנים היו אחת העדות הנוצריות הגדולות, ולהם רובע נפרד וחלק חשוב של כנסיית הקבר. בתחילת המאה עדיין יש להם תפקיד חשוב באימפריה העות'מאנית, למרות מתחים שמופיעים ומובילים בסופו של דבר לשואה הארמנית במלחמת העולם הראשונה.

בתחילת המאה ה-19 כובשים הרוסים חלקים מארמניה, וזה מביא לתחייה תרבותית, דתית ולאומית ארמנית. עוד קודם לכן, במאה ה-18, הקים איש הדת אמקיטאר (Mkhitar) מסיוואס את המסדר של הMekhitarists – ארמנים קתוליים ששמו לעצמם מטרה להוות גשר בין המערב לתרבות והעם הארמני במזרח. הם הגיעו לוונציה וקיבלו את האי של סאן לזארו (San Lazzaro) שנמצא ברשותם עד היום. שם הם הקימו בית דפוס ראשון מסוגו, ספרייה חשובה ומרכז לימוד. משם יצאו ההיסטוריונים הארמניים הראשונים. פלג פורש ממסדר זה הקים מרכז בווינה ב-1811 שגם הפך למעין אוניברסיטה של תרבות ודת ארמנית. מרכז נוסף הוקם במוסקבה ב-1815.

ב-1828 כובשים הרוסים את מזרח ארמניה מידי הפרסים, ולראשונה מזה מאות שנים שורר בה שלטון נוצרי. לפי ההיסטוריון ג'ורג' בורנוטיאן (George Bournoutian) האזור שכבשו הרוסים, שנקרא "חאנת ירוואן", פחות או יותר מקביל לארמניה של היום. אמצע המאה ה-19 הוא תקופת אביב העמים, הרעיונות של חירות, שוויון ואחווה מוצאים בית גם בארמניה. בנוסף על כך, יש תנועת השכלה שנתמכת על ידי הכנסייה והמנזרים. מנהיג תנועת ההשכלה הארמנית בתחילתה היה חצ'אטור אבוביאן (Khachatur Abovian, 1805–1848).

הארמנים מפתחים תנועת תחייה לאומית ומתחילה התקופה של "השאלה הארמנית". הארמנים הם המיעוט הנוצרי הגדול ביותר באימפריה העות'מאנית, אלא שהם שולטים במשרות הכלכליות הבכירות. יש להם נציגות בכל הערים, שם הם חלק מההשכלה והאליטה שדוגלת בחילוניות. ההמונים במערב ארמניה, לעומת זאת, הם חקלאים ברובם וסובלים מהתנגשויות עם האוכלוסייה המקומית הכורדית והטורקית והתנכלויות של השלטונות, המתפתחים במקרים מסוימים לכדי רדיפות עד כדי פוגרומים. הדברים מתדרדרים בתקופת שלטונו של הסולטאן עבדול חמיד, שמאמץ מדיניות פאן-אסלאמית. בשנים 1894–1896 מתרחשות פרעות המכונות טבח חמידיאן  (Hamidian massacres) ובהן יש מאות אלפי נפגעים.

בסמוך לאותה תקופה שוהה בירושלים אישיות ארמנית יוצאת דופן, הפטריארך מקריץ' קרימיאן (Mktrich Khrimean) שהיה בירושלים שלוש שנים (1890–1893) לפני שהפך לקתוליקוס של כל הארמנים באצ'מיאדזין בשנים 1893–1907. הוא נחשב למקדם התחייה הלאומית והתרבותית הארמנית, מגן האנשים הפשוטים וה"אבא של הארמנים" לפי כינויו.

האתיופים בונים בירושלים

באמצע המאה ה-19 עולים לשלטון באתיופיה כמה מלכים מוכשרים שמצליחים לשים קץ לאנרכיה, לאחד את המדינה תחת שלטון ריכוזי, ולהפוך אותה לכוח אזורי חשוב. הם מתחילים במסעות כיבושים שמביאים לשילוש שטחה של אתיופיה והפיכתה לאימפריה אדירה.

המלך הראשון הוא תיאודורוס, שעולה לשלטון ב-1855. לאחר סדרה של מלחמות מוצלחות הוא מצליח להביא לאיחוד המדינה ושולט עד 1867. בתחילת דרכו הוא נעזר באבונא (ראש הכנסייה האתיופית) הנמרץ סלאמה, אך לבסוף מגיע לידי סכסוך עמו. זו פעם ראשונה מזה שנים רבות שלשליט יש כוח של ממש. תיאודורוס, המזהה עצמו כשליט נוצרי משיחי אגדי שיחדש ימיה של אתיופיה (מכאן השם), מכריע בשאלות הדתיות, מגביל את כוחם של המיסיונרים הקתוליים והפרוטסטנטיים ומנסה רפורמות שונות, כולל בדת. הוא הופך את אזור דברה תבור שבאמהרה לבירתו ומתחיל במסע כיבושים שמגדיל את שטחה של האימפריה, בעיקר כלפי דרום. בסופו של דבר הוא מסתכסך עם האנגלים ונהרג במאבק איתם.

ב-1872 עולה לשלטון שליט מוכשר נוסף – יוהאנס הרביעי מתיגראי, המעביר את הבירה למקלה שבצפון. הוא רואה עצמו כצלבן דתי, שם קץ למחלוקות הדתיות ומתחיל במפעל ניצור נמרץ של האוכלוסיות המוסלמיות, הפגאניות והיהודיות. הוא נלחם עם המוסלמים גם מחוץ לאתיופיה ומת בקרב עם הסודנים במטמה, בשנת 1889.

במקומו של יוהאנס עולה לשלטון מנליק השני, שהיה עד אז שליט שואה. עוד לפני היותו למלך הוא כובש שטחים רבים בדרום ובמזרח ויוצר מעין קולוניאליזם אמהרי נוצרי, והופך את האמהרית לשפה לאומית. בן בריתו הוא אבונא מתיאוס, שכיהן כראש הכנסייה במשך 45 שנה, עד 1926. מנליק מקים את אדיס אבבה ב-1886 ומעביר לשם את הבירה. ב-1889 הוא מוכתר רשמית כקיסר אתיופיה וכוחו גובר. הצבא שלו מצטייד ברובים ומגיע למספרים גדולים. ב-1896 הוא מתמודד עם האיטלקים בקרב עדווה (Adwa) ויכול להם. זוהי הפעם הראשונה שבה ממלכה אפריקאית עצמאית מנצחת צבא אירופי מודרני, וזה קורה בעזרת ארון הברית כמובן, שיוצא למערכה ממקום מחבואו באקסום.

הקיסרים האתיופים החדשים בונים בירושלים החל מתיאודורוס שמחזק את הנוכחות והמתחמים האתיופיים הקיימים והמשך ביוהאנס שמתחיל לבנות כנסייה גדולה בשם "ברית הרחמים" – קידאת מהרת ומנזר סמוך שנקרא "גן העדן" ברחוב אתיופיה היוצא מרחוב הנביאים, מול הבית של בן יהודה, וכלה בטאיטו אשתו של מנליק השני שבונה את הקונסוליה האתיופית ומבני ציבור ברחוב הנביאים.

כנסיית ברית הרחמים הושלמה ב-1893. היא קרויה על שם ברית שכרתה מרים עם אלוהים עם אנשי אתיופיה, שמשמעותה היא התערבות שלה למענם בבקשת רחמים מאלוהים ביום הדין. במרכזה יש תבות (ארון ברית) שהובא מאתיופיה בתוך חדר מרובע שמסמל את קודש הקודשים, מסביב לו בניין עגול עם כיפה שמסמל את העולם והשמיים. המבנה של הקדושה מורכב ממדרג של שלושה שלבים, כמו בית המקדש בירושלים. החלק הפנימי הוא קודש הקודשים המרובע שאליו נכנסים רק הכוהנים ובאמצעו יש כעין מזבח ועליו מה שנקרא טבות – דגם של לוחות הברית. את הטבות מוציאים פעם בשנה, בחג האפיפניה שלפי האתיופים הוא ב-19 בינואר, או ביום חג הכנסייה, עטוף בתכריכים, וזה רגע גדול מאוד למאמינים שמשתחווים לפניו ופוצחים בשירה וריקודים בדיוק כמו דוד המלך שרקד לפני הארון. מסביב לקודש הקודשים יש חלל עגול אליו נכנסים רק אנשים טהורים. מסביב לחלל זה מסדרון עגול רחב שאליו נכנס שאר הקהל, נשים לחוד, גברים לחוד, וחלק ממנו מוקדש למקהלה ולמנגנים.

האתיופים מאמינים ששושלת המלוכה שלהם היא מזרע שלמה ומלכת שבא, וסיפור מעניין הוא שהמלך הגדול האחרון בשושלת – היילה סלאסי, מצא מקלט בירושלים בזמן מלחמת העולם השנייה. אתיופיה נכבשה לחמש שנים על ידי האיטלקים (1936–1941) והיילה סלאסי יצא לגלות והגיע דבר ראשון לירושלים לכמה שבועות. בתחילה הוא גר במלון המלך דוד, ולאחר מכן עבר לבית ברחוב הנביאים בסמוך למבנים האתיופיים והכנסייה.

אחת הדתות החדשות שהופיעה לאחרונה היא זו של הראסטפרי מג'מייקה, צאצאי העבדים השחורים שרואים בהיילה סלאסי התגלמות של המשיח והופעת אלוהים בעולם. הם התרפקו על המורשת האפריקאית שלהם וראו באתיופים מודל לעם אפריקאי נעלה מבחינה תרבותית שמעולם לא היה תחת שלטון זר. המודל האתיופי הביא אותם לאמץ את כברה נגסאת, ספר המלכים האתיופי וההיסטוריה האלטרנטיבית שלו המציינת את אתיופיה כציון החדשה. לפי תפיסתם, העולם הלבן הוא בבל הרשעה, והעולם השחור הוא ציון, ולכן אין לקבל את סיפורו של ישוע, ובמקום זאת יש את סיפורו של היילה סלאסי.

הדת התחילה בביקור מלכותי של היילה סלאסי בג'מייקה ב־1966, שהביא להפסקת בצורת של מספר שנים. על ידו של סלאסי נראו סימני הצליבה של ישוע, וזה הביא לתחייה דתית. הראסטפרי מונים כמיליון איש, בעיקר בג'מייקה, ונודעו בעולם בזכות מוזיקת הרגאיי שלהם ונציגה המובהק – בוב מארלי. הם קרויים על שם התסרוקת שלהם – ראסטה, שזה גור אריה יהודה, מעשנים גנג'ה – חשיש כדרך להשתחרר מהשפעת בבילון הלבנה ולהתחבר למצב תודעה אחר של ציון. לפי דבריהם, שלמה המלך עישן חשיש ואופיום מצמחים שגדלו בגנים שלו. הם מאמינים באפשרות להתחבר לאור הנבואה בעזרת החשיש, מדיטציה וטכניקות אחרות ובמנהיגות כריזמטית. חלק מהם שאפו לחזור לאפריקה, והיילה סלאסי נתן להם אדמות בכפר שנקרא שישמאנה באזור העמק הסורי-אפריקאי. הראסטפרי מדברים בסוג מיוחד של אמהרית שנחשבת שפת קודש עבורם, משתמשים בצבעים בלבושם, ושומעים מוזיקת רגאיי.

לפי רן הכהן, "הראסטפארים פיתחו תרבות ואורח חיים משלהם בהשפעת הנצרות האתיופית, הכוללים רכיב תנ"כי מודגש, כגון שמירה על דיני כשרות מקראיים. לצד התנ"ך והברית החדשה, כבוד המלכים הוא אחד מספרי הקודש של התנועה". היילה סלאסי נפטר ב־1975, אבל לפי הראסטפארי הוא לא מת ויחזור בבוא הימים. מפני חשיבותו, הביקור שלו בירושלים בזמן כה קריטי של תקופת שלטונו והעולם נחשב למשמעותי ביותר.

הערות

[1] לוי, א. 2018. פטרון כנסיות ירושלים: הפטריארך היווני-אורתודוקסי גרסימוס הראשון, 1897‑1891. קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה.