מדע האיקונות ויוחנן מדמשק

התפתחות המיסטיקה הנוצרית אורתודוקסית

במקביל להתבססות האסלאם בארץ ישראל, התפתחות האימפריה האומיית, בניית כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא, והופעת מלומדים ואנשים קדושים מוסלמים ראשונים, המשיכה רוב האוכלוסייה המקומית באמונה הקודמת שלהם, וכך יש לנו התפתחות והופעה של אישים חשובים נוצרים ומסורות רוחניות נוצריות חדשות גם בזמן הכיבוש המוסלמי. וכדאי להוסיף בהקשר זה גם התפתחות של מחשבה, מוסדות ומקומות יהודיים.

גם כיום, בירושלים ניתן להבחין בכמה עולמות מקבילים: עולם נוצרי שלם של מסדרים, ארגונים, מחשבות, טקסים ופרקטיקות הקיים ופועל ברחבי העיר וברובו כלל לא מוכר לקהל היהודי, ועוד הרבה יותר מכך – עולם מוסלמי מקביל של מסגדים, מוסדות לימוד – מדרסות וזאוויות, וכך היה גם בתקופה הערבית הקדומה.

הטענה של ספר זה היא שיש קשר וגשרים בין העולמות, השפעות הדדיות וסינכרוניזציה, מעבר של אנרגיה רוחנית מתרבות לתרבות ומאדם לאדם, והשלמה של החיפוש האנושי המשותף אחר משמעות. וכך, המקביל הנוצרי החשוב לחליפים האומיים, אדם שגם היה בקשר איתם, הוא אחד מהוגי הדעות הנוצרים הגדולים ביותר בכל התקופות, אדם שהטביע חותמו על ההיסטוריה, והיה קשור לחיים הנוצריים בעיר ובמדבר הסמוך, ולמרות הקשר שלו בסוף חייו לירושלים הוא נקרא "יוחנן מדמשק".

יוחנן מדמשק

דמותו של יוחנן מדמשק (675–749) מועברת אלינו על ידי פטריארך ירושלים בתקופתו, יוחנן מירושלים. שני האישים שיתפו פעולה בשלהי התקופה האומיית. יוחנן מדמשק התגורר במנזר מר סבא הסמוך לירושלים, אך היה מעורב גם בענייני העיר. הצלע השלישית בשילוש הקדוש הנוצרי של התקופה היה הנזיר קוסמס ממיומה(Cosmas of Maiuma)  אחיו המאומץ מילדות של יוחנן, שעבר איתו למנזר מר סבא ושיתף איתו פעולה במאבקים האידאולוגיים והתיאולוגיים.

יוחנן מדמשק הוא הדמות הנוצרית החשובה ביותר בתקופה האומיית. הוא נולד קצת אחרי עלייתה לשלטון ונפטר רגע לפני היעלמותה. חשיבותו רבה בתולדות ארץ ישראל וירושלים. הוא חלק מרשת של משפיעים שקשורים ביניהם באופן קרמתי, והכוללת את החליף אל-וליד שהקים את מסגד אל-אקצא, החליף סוליימן שהקים את רמלה, ועוד. אבל חשיבותו חורגת מתחום ארץ ישראל והאימפריה האומיית, מכיוון שיוחנן הוא אחד התיאולוגים הגדולים של הכנסייה האורתודוקסית, אחרון האבות הגדולים, אחד מאלו שעיצבו את דרכה של הנצרות האורתודוקסית. התרומה של יוחנן היא במיוחד בשני תחומים: האחד זה השימוש וההתייחסות לאיקונות, והשני זה האמונה בעליית מרים לשמיים.

יוחנן נולד למשפחה נוצרית מכובדת בדמשק. אביו היה שר האוצר של שלושת החליפים האומיים הראשונים: מועאויה, יזיד הראשון ועבד אל-מלכ, ובתור שכזה היה מעורב בפרויקט כיפת הסלע והר הבית. יוחנן הילד קיבל חינוך מעולה, חלקו קלאסי, כולל ממורים שהובאו מהמערב. הוא נחשף לחצר האומיית ופגש באופן אישי בחליפים, ובצעירותו הלך בדרכי אביו והפך לבעל תפקיד חשוב בחצר גם כן. אלא שנפשו חיפשה את אלוהים, ובהיותו בן 30 הוא פנה לדרך הנוצרית והפך להיות נזיר במנזר מר סבא. למרות זאת, היו לו באופן טבעי מהלכים בחצר בדמשק והוא כנראה המשיך להגיע לשם ואולי למלא תפקידים כלשהם.

לאחר מותו של החליף אל-וליד, החליף אותו אחיו סוליימן, שהיה לפני כן מושל ארץ ישראל והקים את העיר רמלה כבירת הארץ. הוא החל במסע מלחמה אינטנסיבי לכיבוש קונסטנטינופול וצר על העיר הקדושה. הערבים הלכו עד לאותו הזמן מחיל אל חיל: השתלטו על דמשק וירושלים, קיימו מסעות מלחמה שהגיעו עד חומות קונסטנטינופול, והשתלטו על אימפריה אדירה מהודו ומרכז אסיה ועד ספרד. הייתה תחושה בקרב הנוצרים כי אלוהים מפנה להם עורף, והם שאלו את עצמם למה אלוהים נוטה טובה למוסלמים ולא למחזיקי האמונה האמיתית בישוע.

מפקד הצבא של הביזנטים היה אדם בשם ליאו השלישי. הוא ארגן מרד ותפס את השלטון בקונסטנטינופול באמצע המצור של המוסלמים. לפי הבנתו, הכישלונות של הנוצרים נבעו מעבודת האלילים שהם אימצו, והיא פולחן צלמים (איקונות) וחפצי קודש. ליאו החל במסע כנגד פולחן האיקונות, ולהפתעת רבים, זכה בניצחונות מפתיעים בשדה הקרב והסיר את האיום על קונסטנטינופול.

בעקבות כך ניסה הקיסר החדש לחזק את האמונה הנוצרית בכיוון מונותאיסטי. הוא הוריד את תמונתו של ישוע משער הארמון בקונסטנטינופול, כינס ועידה שהכריזה על פולחן האיקונות ככפירה, וכן הלאה – אבל זה לא עזר. בשנת 726 הייתה התפרצות הרסנית של הר געש "תֵּרָה" ביוון, וזה היה הקש ששבר את גב הגמל. ליאו הוציא בעקבות כך צו האוסר על פולחן האיקונות. כל מי שלא מילא אותו נכלא, עונה ולעיתים גם הוצא להורג. כוחו של הקיסר היה כמעט בלתי מוגבל. האיקונות הוסרו מכל הכנסיות והמנזרים, והיחיד שעמד בפרץ היה יוחנן מדמשק.

התומכים של האיקונות באימפריה הביזנטית הושתקו ונרדפו, אבל יוחנן חי בחליפות האומיית, חופשי מהרודנות של הקיסר. הוא פרסם איגרות המסבירות את החשיבות והתפקיד של פולחן האיקונות, ואת הרציונל שמקדש אותן. לפי יוחנן, מרגע שאלוהים התגלם בבשר (צלם), הוסר האיסור התנ"כי על פולחן צלמים. הצלמים לא חשובים בפני עצמם אלא מפני מה שהם מייצגים. הנס של ההתגשמות מופיע מחדש דרך האיקונות, שחלקן צוירו באופן פלאי ביד אלוהים.

האיגרות עודדו את המתנגדים לאיקונוקלזם (רדיפת תומכי האיקונות), אבל הרתיחו את דמו של הקיסר. הוא שלח איגרת לעמיתו החליף בדמשק, ובו הוא מאשים את יוחנן מדמשק בתכנון מרידה ומבקש ממנו לקטוע את ידו – אותה יד המציירת את האיקונות, וכך היה. אלא שכאן הייתה התערבות אלוהית. כמה ימים לאחר שקטעו את ידו של יוחנן, והיא אפילו הוצגה בציבור, הוא התפלל בדבקות לפני איקונה של אם האלוהים, ואז התרחש הנס – היד הוחזרה למקומה כאילו לא קרה דבר, מוכיחה בכך שהציירים של האיקונות מציירים אותן בחסד אלוהי ולא מכוח עצמם.

יוחנן מוקיר התודה הוסיף יד מכסף לאיקונה שלפניה התפלל, ומאז היא נודעה כאיקונה שלוש הידיים, והיא ממשיכה לחולל פלאים ונשמרת עד היום במנזר הילנדר בהר אתוס. היא נחשבת לחפץ הקדוש ביותר שבידי הכנסייה הסרבית (המחזיקה את המנזר).

היבט אחר של האמונה הנוצרית שיוחנן מדמשק עודד ואישר היה פולחן מרים והאמונות בדבר תרדמתה בהר ציון, היותה בתולה לפני ואחרי, עלייתה לשמיים, וכן הלאה. הוא הכריז עליהם כאותנטיים, ועל מקום הקבר הקדוש בעמק יהושפט כקבר מרים האמיתי. הדגש על העלייה לשמיים של מרים בא בזמן של נחיתות הנצרות מול האסלאם בירושלים, ועל רקע זה מתבלטת דמות האם, כמו רחל המבכה על בניה שיוצאים לגלות, והנטייה למיסטיפיקציה כהסבר למצב הפיזי הלא הגיוני מבחינת הנוצרים.

צריך לזכור שמרים היא זו שעזרה ליוחנן לאחר שקטעו לו את היד, ולכן היא נתפסה על ידו כמתווכת עבור המין האנושי – סולם שעליו יכולים אנשים לעלות לשמיים. יוחנן כתב מזמורים רבים למרים וגם מוזיקה. הוא גם נודע בספר המקיף שלו על האמונה האורתודוקסית שנקרא "מעיין הידע", בו יש סיכום של תורת אבות המדבר הגדולים – תיאולוגיה סיסטמטית ראשונה מסוגה. יוחנן מעלה טיעונים כנגד הכפירות, ובפעם הראשונה – טיעון מקיף כנגד האסלאם, המציג את מוחמד כנביא שקר.

הספר מראה את רוחב ידיעותיו של יוחנן הן בפילוסופיה היוונית והן בקוראן ובכתבי אבות הכנסייה שהיו לפניו. יוחנן הפך את מנזר מר סבא למרכז לימוד ולספרייה חשובה, שבו בוצעה עבודת תרגום של כתבים מיוונית לערבית. אלא שמנזר מר סבא הוא בשכונה של ירושלים, ואף היה לו מטוכיון – חלק ממנזר בעיר העתיקה עצמה, ויוחנן משתף פעולה עם אנשי הדת של ירושלים בעיצוב המוזיקה הכנסייתית הביזנטית ופיתוח התיאולוגיה החדשה הנוצרית^[1].

אחיו המאומץ ושותפו לדרך קוסמס ממיומה מלחין שירים של גרגורי מניסה ומחבר מזמורים לתפילות של השבוע הקדוש וכריסטמס, המזמורים נועדו לכנסייה של ירושלים, אך אומצו על ידי הכנסייה האורתודוקסית כולה. עד היום ירושלים היא מרכז של ציור איקונות וגם מכירה והחלפה של תמונות איקונות מכל רחבי העולם.

ציור איקונות

פולחן האיקונות (או ציורים קדושים) מופיע במאה ה־3, בתחילה בבתי קברות ובחדרים פרטיים, כשהשימוש בהם גובר עם התפתחות פולחן הקדושים. חלק מהחוקרים סבורים שמקור האיקונין הוא באמנות של ציורי ארונות מתים מעץ במצרים. כשמשווים את התמונות על ארונות הקבורה של הנפטרים ממצרים עם איקונות של סנטה קתרינה (מקום האיקונין הקדומים בעולם), רואים דמיון רב ביניהם. חלק אחר מהחוקרים טוען שהמקור הוא העולם הפגאני־רומי.^[2]

מכל מקום, במאה השלישית החלה סגידה לאיקונות, ששימשו בתהלוכות. הנימוק המרכזי לכך היה שיש המשכיות בין הצלם לבין הדמות שאותה הוא מייצג. האיקונות נתפשו כאיבר של האלוהות עצמה. כשם שישוע התגשם בחומר, כך מופיעה תכונת נושא הציור דרך הציור עצמו. האיקונות נחשבו למביאות ברכה ונישאו על ניסים בדרך לקרב, שימשו לריפוי חולים וכקמע להבאת הצלחה לחיים.

לפי אוספנסקי^[3], ציור האיקונות מתחיל בציורי קטקומבות ברומא ובמקומות אחרים באימפריה, בזמן שהנצרות עדיין הייתה נרדפת. מטרתם של הציורים לא להציג את החיים באופן נטורליסטי, כמו בציור הקלאסי, אלא לתת תשובות לשאלות החיים. הקשר בין הדמויות והחפצים נהיה סמלי, והדמות מופחתת לייצוג המינימלי והביטוי המקסימלי. הדמויות מוצגות עם פנים כלפי הקהל, מצבם הוא מצב של תפילה. רבים מהסמלים נלקחים מהמסורת הפגאנית.

"מילה של הבשורה היא תמונה ותמונה היא מילה. מה שהמילים מעבירות דרך האוזן, התמונות מראות בשקט דרך הדמות", אומר בסיליוס הגדול, התיאולוג החשוב ביותר של הכנסייה האורתודוקסית מסוף המאה ה־4. "ועל ידי שני האמצעים הללו, שמלווים הדדית אחד את השני… אנחנו מקבלים ידע של אותו הדבר היחיד".

הדוגמה Dogma של האיקונות עוצבה בוועידת טרולן Trullan הנקראת גם Quinisext Council, שנערכה בקונסטנטינופול בסוף המאה ה־7. בוועידה זו נקבעו חוקים לציור איקונות. הסמל הוא לא באיקונוגרפיה, לא במה שמוצג, אלא בשיטה של ההצגה ובאיך שזה מוצג. הלימוד של הכנסייה מופיע לא רק בנושא אלא בדרך של ביטויו. האמנות מבטאת, על ידי סימבוליות חדשה, את תהילת האל.

ועידת הכנסייה שלאחר מכן נקראה ועידת ניקאה השנייה, והיא התקיימה בסוף המאה ה־8. לאחר חמישים שנה של מלחמת אזרחים באימפריה הביזנטית סביב נושא השימוש באיקונות (האיקונוקלאזם), הוועידה, אשר אישרה והחזירה את פולחן האיקונין, קובעת: "אנחנו משמרים, ללא חידושים, את כל המסורות של הכנסייה שנוסדו עבורנו, בין אם כתובות או לא כתובות. אחת מאלו היא ציור איקונות המקביל למה שהבשורות מלמדות ומתייחסות אליו… מפני שהאחד מראה על השני, האחד מובהר על ידי השני".

לפי אבות הכנסייה, מטרתם של האיקונות הייתה לרומם את האדם: "איקונות מרימות את הנפש והמחשבה של המאמין, שרואה באיקונין את תחום הרוח, הלא מתקלקל, של ממלכת האלוהים – בצורה הקרובה ביותר שניתן להגיע אליה באמצעים חומריים."

צייר האיקונין נקרא "כותב" האיקונין, כיוון שהוא יוצר שפה. כשהוא מתחיל את העבודה, הוא נושא תפילה מיוחדת, בה הוא מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן עד כמה שאפשר למקור.

על האיקונוגרף להיות איש תפילה ולחיות חיים של תפילה ושל צום – "האיקונוגרפים צבעו בעודם מתפללים". האיקונוגרפיה מתארת את הקדושים לא כפי שהיו בחיי היומיום שלהם, אלא כפי שהם בנצח. האיקונוגרף מעביר את החזון שלו של העולם השמימי, לא דרך סמלים כמו שקיעה או מלאכים מנגנים על נבל, אלא דרך צורות מיסטיות וצבעים. האיקונוגרפיה מבטאת צורות רוחניות שיוצאות מהתופעות הטבעיות – עולם שהוא מעבר לעולם התופעות, עולם רוחני.

האיקונוגרפיה היא תיאולוגיה בקו ובצבע. צורת הקדושים ומתאר המאורעות הוא קבוע וארכיטיפי. האיקונוגרף משתמש בצורות ובטכניקות מסורתיות. אחד הדברים הבולטים בתמונות הוא הצורה הלא טבעית של הבגדים. הקיפולים של הבגדים נותנים צורות גיאומטריות, המראות על סדר שמימי. גם הפרצופים הם מסוגננים, ומראים את הטבע האנושי משתנה לאלוהי, ולא פרצופים אמיתיים. הידיים דקות בדרך כלל ובעלות הבעה ולעיתים בתנוחות ברכה. ההילה היא תמיד עיגול מושלם. בניינים, צמחים וחיות מתוארים בצורה סכמתית ופשטנית. האיקונוגרף מעוות גם את סדר הזמנים ואת החלל. מאורעות שקרו בזמנים שונים יכולים להיראות כאילו הם מתרחשים בו-זמנית. הגודל תלוי פעמים רבות ברוחניות.

לפי אוספנסקי, התפיסה האורתודוקסית מסבירה כי לישוע יש אבא נסתר ואימא ארצית. ברגע שהוא נולד לאימא ארצית, יש לו ייצוג שמקביל לדמות אימו, ולכן חייב להיות שיהיה לו ייצוג באמנות – כי אם לא, הוא לא נולד. וכך אומר יוחנן מדמשק, גדול הלוחמים למען פולחן האיקונות במהלך האיקונוקלאזם: "ראיתי את הדמות האנושית של אלוהים, ונשמתי נושעה".

התפיסה האורתודוקסית היא שכבר בחיים האלה רוח הקודש נכנסת לתוך טבענו, מתערבבת איתו, ממלאת ומשנה אותו. אדם גדל לתוך חיים נצחיים. כבר בהיותו כאן על פני האדמה הוא זוכה בתחילתם של חיים אלו – בתחילת תהליך האלהה – שיתגשם במלואו בחיים שיבואו. זה קשור לטרנספיגורציה בהר תבור: הגוף של ישוע השתנה וזהר כמו השמש, לבן כמו האור. האדם מופיע בתהילה אלוהית. האדם זוכה לחסד של רוח הקודש ונהיה שותף בתהילה האלוהית, באותה הקרנה לא נבראת ואלוהית – הוא מתאחד עם האלוהות.

היופי לא קשור ליצירה, אלא הוא תכונה של מלכות האלוהים. ההמשך של תפיסות אלו הוא שהבן של אלוהים הוא אמת אלוהית מתגלה. המאמצים הסובייקטיביים של אנשים כלפי אלוהים, הצד האישי של האמונה, נפגשים כאן עם תשובתו של אלוהים לאדם – התגלותו. הידע האובייקטיבי נחווה, והאדם מבטא אותו במילה או תמונה. ולכן, אמנות ליטורגית היא לא רק מנחה שאנו נותנים לאלוהים, אלא גם ירידת רוח אלוהים עלינו – בתוכנו. זהו אחד המקומות שבהם אדם נפגש עם אלוהים: נצחיות עם זמן, חסד עם טבע. דרך ההתגשמות של בן האלוהים, האדם מקבל את האפשרות לא רק לשקם את דמיונו לאלוהים בעזרת רוח הקודש – כלומר, לעשות בעזרת העבודה הפנימית שלנו מעצמו איקונה – אלא גם לגלות את מצבו וניתן החסד לאחרים במילים, דמויות ודמויות חזותיות. במילים אחרות: הוא יכול ליצור איקון חיצוני מהחומר שסובב אותו, שקודש על ידי ירידת אלוהים על פני האדמה.

העקרונות של ציור האיקונות

האייקון לא נועד לעורר רגשות בפני עצמם. המשימה שלו היא לא לעורר רגש אנושי כזה או אחר, אלא להוביל כל רגש כמו גם את המחשבה וכל הפקולטות האנושיות האחרות כלפי ההשתנות. האור האלוהי באיקונות חודר את כל הדברים. אין מקור של אור שמאיר אובייקטים מצד זה או אחר. לאובייקטים אין צל, מפני שצל לא קיים בממלכת האל. הכול טבול באור, ובשפה המקצועית שלהם האיקונוגרפים קוראים לאור – הרקע של האיקונה.

בתהליך ציור האיקונות יש שלבים: ראשית דבר, ציור איקונה מתחיל במדיטציה והכוונה, הן של מזמין האיקונין והן של הצייר, הלומד על הדמות ומחפש צורות מסורתיות של ציור. צייר האיקונין מבקש מהאל שינחה אותו לצייר באופן נאמן ככל האפשר לרעיון. לפי אוספנסקי, האיקונוגרף מתפלל בציירו, הוא מבטל עצמו ונכנע לאמת, עובד למען תהילתו של האל. זאת אמנות אובייקטיבית (אם יש דבר כזה). הוא חופשי מהתשוקות של העולם. החופש שלו הוא חופש רוחני, לא אומנותי. והאיכות הליטורגית היא במקביל לכך.

לאחר תקופה של התכוננות והכנה מתחיל הציור עצמו. הציור מצויר על לוח עץ, כשעל העץ מורחים כמה שכבות של שיש מפורר או גבס מעורב בביצה ודבש כרקע. הביצה היא סמל לישוע, הרקע הלבן מסמל את הטוהר הרוחני שמאחורי עולם התופעות. בנוסף לכך, מכיוון שצבעי האיקון שקופים בחלקם, הוא זוהר, ולו גם בצורה לא מודעת, דרך התמונה. לאחר הלבן צובעים את האזורים באיקון שצבועים בזהב, המסמל את הרוחני והעולם האלוהי. הזהב הוא ציפוי זהב אמיתי. לאחר שהרקע מוכן, מתחילים בציור הדמויות. מעבירים את הדמות בעיפרון וחורטים את קוויה, כך שגם עם הצביעה הם יישארו ברורים. מסמנים את ההילה שסביב הראש בעזרת מחוגה עם עיפרון אדום, ומתחילים בתהליך הצביעה.

הצבעים מופקים רק מחומרים טבעיים ומעורבבים עם חלמון ביצה. הצביעה מתבצעת מהצבעים הכהים לבהירים. בתחילה צובעים הכול בצבע רקע כהה, ועליו מתחילים לצבוע את הצבעים הבהירים. את אזורי הגוף צובעים תחילה בירוק זית כהה, ואז מתחילים להבהיר. הצבעים הכהים ברקע נותנים עומק לדמות.

יש משמעות לצבעים. אדום מסמל התגשמות האלוהי בארצי, כחול מסמל השראה אלוהית, לבן טוהר, אור ראשוני. זהב אצילות, שמימיות. הירוק, לעומת זאת, מסמל גדילה והתחדשות. צבעו של ישוע הוא כחול בחיצוניותו ואדום בפנימיותו, שמשמעו אלוהות שלפרק זמן קצר לבשה בשר ודם. הצבעים אצל מריה הפוכים – אדום בחיצוניותה וכחול בפנימיותה: היא אדם (אדום), שהכיל בתוכו אל (כחול).

ישנה חוקיות מסוימת בציור. על אורך האף, לדוגמה, להיות שליש מאורך הפנים, ושווה לגובה המצח, וכן שווה לגובה הסנטר עם הזקן ולגובה המצח עד השערות. כשם שכל הבריאה נפלה דרך נפילת האדם, כך היא תתקדש דרך קדושתו, ולכן אייקון חייב להכיל אדם בתוכו והוא המרכז. הארכיטקטורה היא תמיד ברקע של האייקון, ולא הדגש, כי למרות שהאירוע אולי קדוש למקום וזמן ספציפי, הוא מעבר לזמן ומקום. גם אם האירוע קורה בתוך בניין, הבניין משמש רק רקע לתמונה. האדם מיוצג תמיד באופן מפורט ומסודר, כל דבר במקומו.

הקומפוזיציה של האיקונה היא תמיד בעלת עומק ומרחבית. יש ייצוג של תלת־ממדיות, אבל זה לא פוגע בדו־ממדיות המישורית של הדמויות, שיש להן כמו פרספקטיבה הפוכה המתמקדת במתבונן בתמונה. הפרספקטיבה ההפוכה עוצרת מבעד לצופה להיכנס אל התמונה וממקדת את תשומת הלב על הדמות עצמה. לעיתים הרקע של הדמויות הוא כנגד ההיגיון, פרטים ארכיטקטוניים נפרדים כגון דלתות או חלונות שמוצגים בצורה לא הגיונית. זה מראה שהאירוע באייקון הוא מחוץ לחוקי ההיגיון האנושי, מחוץ לקיום הארצי.

לפי אוספנסקי, אייקון יכול להיות מושלם טכנית אבל נמוך רוחנית. האיקונות הן ההתגלות של ההתקדשות העתידית של העולם, השינוי המתקרב, והתוואי של התגשמותו. הן הקידוש של חסד והנוכחות בעולם של חפצים קדושים. החסד של רוח הקודש שהייתה בקדושים המתים נשאר בתמונות. אייקונה קדושה במיוחד תוצג לעיתים קרובות באופן נפרד, ותהיה מושא לתפילות ובקשות. אולם ההופעה השלמה של האיקונות היא במסגרת המערך של מסך האיקונות, המפריד בין קודש לחול בכנסייה.

אחת הדוגמאות היפות ביותר של מסך איקונות ניתן למצוא בכנסייה היוונית קתולית בירושלים, אך גם בכנסיות האחרות של העיר יש מסכי איקונות רבים, וגם תמונות איקונות רבות על הקירות ובמקומות בולטים, וביניהם כמה תמונות קדושות במיוחד כמו תמונה של מרים כ Panagia Ierosolymitissa בקבר מרים, איקונות בכנסיית סנט ג'יימס הארמנית, ועוד.

מסך האיקונות

המהות של הכנסייה היא הגעת ירושלים השמימית, וזה מתבטא באדריכלות ובאמנות. אזור הקודש בכנסייה הוא הרוחני באדם, וגוף הכנסייה הוא החלק הפיזי, וכך מסך האיקונות מבדיל בין הרוחני לפיזי. יש קשרים בלתי נראים במערך הכולל, וזה מתבטא בציורי הכנסייה ובמסך האיקונות. גוף הכנסייה הוא השמיים, הקודש הוא מה שמעליהם. המסך הוא גבול בין העולמות, וכך אומר שמעון הקדוש מסלוניקי: "העמודים באיקונוסטזיס מייצגים את הרקיע, מפרידים את הרוחני מהחושי-פיזי, ולכן הקורה העליונה הרוחנית מייצגת את האחדות באהבה בין השמיים והארץ, ולכן במרכז בין האיקונות הקדושות. יש תמונות של המושיע ואם האלוהים, וזה אומר שהם חיים גם בשמיים וגם בין בני אדם". ואכן, מסך האיקונות התפתח מה־Deisis  השילוש של ישוע, מריה ויוחנן, שנמצא בלב המסך.

על המסך יש שורות: למעלה רואים את הנביאים של התנ"ך, לעיתים הקדושים. באמצע רואים את שניים עשר ימי החג העיקריים: שישה של ישוע – לידה, ההצגה במקדש, הטבילה, הטרנספיגורציה, כניסה לירושלים, והעלייה; ארבעה של מריה – לידתה, הצגתה במקדש, הבשורה ועלייתה. ובנוסף לכך פנטקוסט והרמת (מציאת) הצלב.

מתחת לזה ה־Tchin  שהוא הסדר האלוהי. באמצעו ישוע, ומשני צדדיו יוחנן ומריה, לאחר מכן מלאכים, לאחר מכן שליחים, אבות כנסייה, וכן הלאה. שימו לב שמריה ויוחנן גבוהים מהמלאכים. הדלת שבמרכז האיקונוסטזיס מסמלת את הכניסה לממלכת האלוהים, ולכן ההכרזה על מלכות האלוהים נמצאת עליה – מבשרי הבשורה, הבשורה, והסעודה האחרונה. דרכה יוצא הכומר עם לחם הקודש והיין להעביר את בשרו ודמו של ישוע למאמינים.

איקונות של קדושים

בחברה הביזנטית הייתה חשיבות רבה לאנשים קדושים. לפי אוספנסקי, יש קשר בין פולחן איקונות ופולחן קדושים. אבל… קדושה לא יכולה להיות מובחנת באמצעים אנושיים, מפני שהיא בלתי נראית להתבוננות פיזית חיצונית. כשיש מפגש עם קדושים בחיים אנחנו חולפים על פניהם מבלי שנבחין בקדושתם, מפני שאין לקדושה סממנים חיצוניים. "העולם לא רואה את הקדושים, כשם שהעיוור לא רואה את האור".

"גם אם האיקונוגרף ראה בחייו קדוש כלשהו, הוא לא מצייר אותו באופן טבעי, אלא באופן רוחני, מואר על ידי החסד השמיימי." לכל קדוש יש ייצוג ייחודי משלו, ולעיתים מתלווה לתמונתו חפץ או דבר כלשהו, שמסמל את מהותו וחייו. באיקונין רבים הקדושים מחזיקים מגילה המצטטת את מילותיהם, או אמרה שמאירה משהו מהותי מחייהם. ישנם ספרי הדרכה לציור איקונין. סנט בסיליוס אמר: "מה שספרי הבשורה אומרים במילים, אומר האיקונוגרף ביצירתו."

אדם יכול להגיע למצב שבו המחשבות והתחושות הרגילות שלו, של מצב הנפילה מגן עדן, יוחלפו בעזרת רוח הקודש למצב של תפילה מרוכזת. כלל ההוויה של האדם תהפוך לשלמה ובעלייה אל האלוהים, כל שלא מסודר יהפוך מסודר, כל שבלי צורה יקבל צורה, וחייו יתמלאו בהארה. וכך, באיקונות, הפנים של הקדושים מאבדות את ההיבט החושי של בשר הנרקב והופכות לרוחניות. זהו ביטוי נראה של הדוגמה של ההשתנות, ויש לה משמעות חינוכית חשובה. באופן ציורי זה מתבטא באף צר במיוחד, פה קטן, ועיניים גדולות. זהו הקדוש שחושיו עודנו, האיברים של החושים השתנו, האיברים יוצרים הרמוניה מחודשת עם הגוף. הקדושים פונים לעולם ולכן הם מוצגים בפרופיל מלא או שלושה רבעים, גם כשהתנועה שלהם היא כלפי נקודת המרכז של הקומפוזיציה. הצגה בפרופיל זה ניתוק הקשר עם האלוהות, וזה נשמר לדמויות לא קדושות.

הפרצופים של הקדושים מצוירים בדרך מדויקת וישירה. הירוק-חום הבסיסי Sankir הוא קל ושקוף, והלבן שמתחתיו נראה דרכו, וכך נוצר משחק של אור וצל שנותן לצבעים עומק ושקיפות. מעל הטון הבסיסי הכהה יש שני טונים בהירים, שמצוירים במברשת זורמת עבה: הראשון הוא של צהוב ואדום, והשני הוא צהוב עם לבן, מכסים ומחליקים את הסיומות הלא מהוקצעות של המכחול בלבן טהור.

הדמות החשובה ביותר באיקונים היא כמובן ישוע, המחייה את דמות האדם בצלם אלוהים, נותן לו חזרה את יופיו. ניתן להבחין בשלושה סוגי איקונין של ישוע, בשלושה אבות-טיפוס: בראשון מופיע הראש בלבד, בשני – דמות שלמה, ובשלישי – אדם עומד.

לפי אוספנסקי, האיקון הראשון של ישוע נקרא "האיקון של האדון על הבד"The Savior Acheiropoieta , כלומר איקון שצויר לא על ידי יד אדם. תמונה שדרכה המילה הראתה עצמה במקדש הגוף, ולכן החוק שאוסר על תמונות מבוטל. לפי האגדה, ישוע העביר לאבגר מלך אדסה בד שעליו נטבע פרצופו. זה נקרא Mandilion, והוא נטבע באורח פלא גם על לבנים שנקראות Keramidia.

הדמות הזו של ישוע היא עם אף צר וגבות מקושתות היוצרות צורת דקל. ישוע הוא רוחני אבל מעורב בעולם, מסתכל עליך, בניגוד לבודהה שהוא מרוחק. העיניים חודרות, מלאות חמלה. מאחורי ראשו צלב ובו האותיות אהי, שהם שלוש האותיות שאלוהים אומר למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג', 14). למטה – שתי האותיות הראשונות של שתי המילים ישוע הנוצרי: איסוס כריסטוס – IC XC. בכל התמונות של ישוע, מריה והקדושים, חייב להופיע השם הזה.

תמונה נוספת של ישוע היא כשליט העולם (פנטוקרטור) – לעיתים הוא מוקף בכוכב מתומן המסמל את העידן הקרב, לעיתים סביבו מנדרולה (אליפסה מאורכת ומחודדת), מסביב לישוע כרובים, ולעיתים גם האוונגליסטים, שבישרו את תורתו לעולם. המגילה בידו של ישוע מסמלת חוכמה, שהופכת את הסבל והצער לשמחה, מאירה אותם, כי מבינים למה זה.

הדמות השנייה החשובה באיקונין היא זו של מרים. קיימים ארבעה סוגי איקונות של מרים, שמהם התפתחו מאתיים טיפוסים המוכרים כיום: בראשון מופיעה מרים על כס המלכות; השני נקרא מרים אם הרחמים – פנאגיה אלאוסה (Panagia Eleousa) בו היא מצמידה את לחיה לזה של התינוק; בשלישי – מרים מתפללת עבור האנושות כשהיא מתוארת עם ידיים כלפי מעלה; והאחרון, שהוא הפופולרי ביותר, נקרא מרים מראה את הדרך – מרי הודגטריה (Hodegetria).

זאת צורת האיקונין הנפוצה ביותר באמנות הנוצרית לצד ישוע פנטוקרטור. מריה נראית כשעל זרוע אחת שלה ישוע, זרועה השנייה מצביעה או מראה לעברו. התמונה המקורית צוירה על ידי סנט לוקס בירושלים, ומריה אמרה לו שברכתה תמיד תהיה עם האיקונין. הוא שלח אותו לאנטיוכיה לתיאופילוס יחד עם הבשורה שלו. וזה הגיע לקונסטנטינופול במאה ה־5 כשאאודוקיה שלחה אותו לפלוכריה. בקונסטנטינופול נבנתה כנסייה במיוחד עבור התמונה. השם – מראה את הדרך, או מדריכה – מופיע במאה ה־9, אולי זה קשור לכך שהאיקון היה מדריך את הקיסרים לפני שיצאו למלחמה. השאלה היא לאן מריה וישוע מתבוננים באיקונות – לא בהכרח אחד על השני, אלא יותר עלינו, או למשהו נסתר.

אחת ההופעות הראשונות של מריה היא גבירתנו של הסימן – מריה מרימה את ידיה בתנוחת תפילה, ועל ברכיה ישוע התינוק. זאת תנוחה שהייתה נפוצה בתרבויות עבר וגם בעולם הרומאי-יווני. זאת התגלמות של התפילה. התמונות הראשונות הופיעו במאה ה־4 בקטקומבות. יש גם תמונות של מריה ללא ישוע – Orans אבל כשהוא עליה זה נקרא "הסימן". בסדר Tchin של העולם הישן, מופיעים הנביאים כשמריה במרכז. הנביא החשוב ביותר הוא ישעיהו, שנקרא גם "הבשורה החמישית", מכיוון שהוא אומר: "לכן ייתן אדוני הוא לכם אות: הנה העלמה הרה וילדת בן, וקראת שמו עמנואל". ולכן מריה היא גבירתנו של הסימן – אות.

באיקונות אחרות אם האלוהים היא על כיסא מלכות, ידה השמאלית על כתפו של ישוע, ידה הימנית על ירכו. משני צדדיה שני מלאכים. הילד הוא במצב של פנטוקרטור, מגילה בידו השמאלית ומברך עם ידו הימנית. זה מראה שהיא מעל המלאכים ורבי המלאכים.

סוג איקונות אחר הוא של אהבה וחיבה בין ישוע לאימו. אלו איקונות מלאות ברגשות אנושיים – אהבת אם ורכות האנושיות של אם האלוהים והילד. האם מתעצבת על בנה ובכך מלאה חמלה לכל המין האנושי. הרגשות האנושיים מטוהרים על ידי האור האלוהי. הסמל הוא חלק מהעולם, והוא הופך להיות חמלה. האם האלוהית היא הלב החומל שמתערב למען בני אדם. אהבה חובקת כל באה לידי ביטוי בדמותה של האם המתאבלת על הבן הצלוב.

לסיום הפרק הזה על האיקונות, צריך לזכור שישוע ומרים התגשמו בירושלים, וכי הציורים הראשונים שלהם (איקונות) הופיעו בירושלים הן באופן ניסי, והן על ידי לוקס ואחרים שהכירו אותם בעודם בחיים. האיקונות מתארות אירועים בחייו של ישוע, ולכן ברבים מהם יהיה רקע של ירושלים.

בנוסף על כך, ירושלים הייתה במהלך הדורות, ובמיוחד בתקופה הביזנטית, מרכז נוצרי חשוב, והתפתח בה בית ספר של ציור ייחודי, מושפע הן ממסורות המזרח והן מהמערב. ירושלים היא מקום מפגש בין זרמים נוצריים שונים, עמים ותרבויות, וכך נמצא הפריה הדדית גם בתחום הציור הדתי, והופעה של חידושים אמנותיים בעקבות כך. זהו נושא גדול ורחב שתקצר היריעה מלהרחיב עליו במסגרת ספר זה.

ולבסוף, כשם שירושלים נתנה השראה לציירים שגילו אותה מחדש במאה ה־19 (ראו ספר שלישי), כך גם האור המיוחד שלה, הנוף, המאורעות ההיסטוריים, הבניינים והאנשים החיים בה, נתנו השראה לציירי האיקונות שפעלו בה או ביקרו בה במהלך הדורות. ולמרות החוקים הנוקשים יחסית של הציור, זה בא לידי ביטוי ביצירה שלהם.

הערות

[1] Sabo, T. E. (2012). The Proto–Hesychasts: origins of mysticism in the Eastern church (Doctoral dissertation, North-West University).

[2] Grabar, A. (1968). Christian Iconography: A Study of Its Origins. Princeton University Press

[3] Ouspensky L, Lossky V. The Meaning of Icons. Boston Book & Art Shop; 1969