מסדרים אזוטריים ומורים רוחנים

מסדר שחר הזהב

בסוף המאה ה־19 החלו להופיע בלונדון מסדרים אזוטריים, קבוצות של מאות אנשים שתרגלו מאגיה, טיהור רוחני אנרגטי, התקשרות עם ישויות ומדריכים ועוד. זה היה צעד קדימה בהתפתחות של האזוטריקה המערבית, שנשען על זמינות ידע אזוטרי מערבי, עתיקות ממצרים ותרבויות עתיקות אחרות, והתפתחות בתחום של התייחסות לשדות אנרגטיים, ישויות ומדריכים, ואמונה בקיומה של תורה עתיקה[1].

אחד המסדרים האזוטריים החשובים שהופיעו בהקשר זה הוא מסדר שחר הזהב. המסדר התחיל כחברה של אנשים העוסקים בתורת ההרמטיציזם, והקימו אותו אנשים החברים בענף האנגלי של התיאוסופיה בלונדון בהנהגת אנה קינגספורד. אנשים אלה לא היו מרוצים מהכיוון המזרחי של התנועה ורצו לבסס אותה על מסורת האזוטריקה המערבית – על הקבלה וההרמטיציזם. הצטרפו אליהם אדם ושמו סמואל לידל מת'רס (Samuel Liddel Mathers) שכתב את הספר[2] Kabbala Unveiled והיה חבר בבונים החופשיים, וכן ויליאם ווין ווסטקוט (William Wynn Westcott) שהיה קשור למסדר צלב הוורד – רוזנקרויצרים.

כשאנה קינגספורד מתה ב־1888, שני הנותרים – מת'רס ווסטקוט – לבדם, החליטו להקים את מקדש איסיס אורניה בלונדון, חיבור של החוכמה של יוון הרוחנית ומצרים, ואת מסדר שחר הזהב, שהיה דומה במקצת למסדר צלב הוורד, אך קיבל לשורותיו גם נשים.

המסדר החדש משך רבים מחסידי התיאוסופיה (וכנגדו ייסדה בלבצקי את "בתי הקסם", חוגים אזוטריים סגורים), ורבים הצטרפו אליו, בהם המשורר ייטס. ווסטקוט טען שמאסטר צלב ורד מסתורי כתב לו מכתב ובו הוא מבקש ממנו שיפתח את המסדר החדש, אלא שעם הזמן הוא הסתכסך עם מת'רס, שטען כי זכה להדרכה ממורים סודיים בפריז שהורו לו להמשיך במסתורין של מצרים, של יוון ושל מסופוטמיה.

מת'רס נהיה מנהיג יחיד ב־1897 וארגן מחדש את המסדר, שהיה מבוסס על טקסים, על ספרות, על הרצאות, על תקשור, התייחסות לישויות ואנרגיות, דרך רוחנית של חניכה שמביאה אדם להתחברות עם התאום הרוחני, העצמי הגבוה שלו ועוד. המטרה הייתה טיהור וחיזוק הנפש, פיתוח איכויות והתחברות לארכיטיפ האדם השמימי, בהתבסס על מדעי האזוטריקה המערבית.

המסדר תרגל מדיטציה, ערך את "טקסי הפנטגרם הקטן" לטיהור האאורה, לימד ידע תיאורטי וחילק דרגות (דרגה 4 – "פילוסוף", דרגה 5 – "מארגן", דרגה 6 – "חניך", ודרגה 7 – "היירופנט" [כהן, איש דת] וכן הלאה). הוא הורכב משלושה מעגלים: במעגל החיצון למדו את המדעים הרוחניים – מאגיה, טארות, תיאוסופיה, אלכימיה וכו'. במעגל האמצעי למדו מאגיה מעשית, עבודה עם ישויות, תקשורת עם מדריכים רוחניים, ועוד.

הגרעין הפנימי של מסדר שחר הזהב הוקם ב־1892, ואליו הורשו להיכנס רק אנשים בדרגה הרביעית – פילוסוף. הגרעין עסק בחיבור לאדוני האור – ישויות רוחניות גבוהות, ובמסגרתו היה חדר מיוחד (מעין קבר של רוזנקרויץ, מייסד מסדר הוורד), ובתוכו אנשים חוו שינוי. בגרעין הפנימי עסקו בחוויות על־חושיות, במראות, בספרים נסתרים ובידע בלתי אמצעי (גנוסטי). כמו כן עברו דרך הספירות השונות, יצרו קשר עם המלאך השומר עליהם וחוו את האני הגבוה, וכל אחד מצא את התאום הרוחני (מלאכי) שלו. בדרך זו האדם הקים מחדש את הגוף הרוחני שלו.

המסדר טען לידע מאגי של חנוך והמסורת המצרית – אסטרולוגיה, טארוט, גאומנטיקה, עץ החיים, בניית אלמנטים, סינתזה בין המקרוקוסמוס לבין המיקרוקוסמוס. הסמלים של הלימוד הגבוה היו פנטגרם והקסגרם (מחומש ומגן דוד). היה שימוש רב בלבוש, שפה וטקסים שמקורם במצרים. היו בו כמה מאות חברים ושלוחות בכמה מקומות בעולם. ווסטקוט, שפרש קודם לכן מהמסדר, שימש כגשר לחברה התיאוסופית. שתי החברות פעלו יחדיו, וחברים רבים היו שייכים לשתיהן – מטרותיהן היו דומות והיה הסכם שיתוף פעולה ביניהן.

מת'רס מת ב־1918. לפני מותו הוא הסתכסך עם אליסטר קראולי (Aleister Crowley). האחרון פרש מהמסדר ופרסם מעט מהסודות הפנימיים בחפיסת הטארוט שלו. למסדר שחר הזהב, לעומת זאת, הייתה מערכת קלפי טארות משלו, שעוצבו על ידי ווייט (Rider-Waite Tarot Deck) שהיה ממשיך דרכו ויורשו בהנהגה של מת'רס. קלפי ווייט הם עד היום הנפוצים ביותר בעולם.

וכדאי להזכיר בהקשר זה כי האגודה הפאראפסיכולוגית הראשונה הוקמה בלונדון ב־1882, וכי כבר מתחילתה היו חברים בה אנשים חשובים ומקובלים כמו ג'יימס ג'ויס, ארתור קונאן דויל, הלורד בלפור, ועוד. האגודה עסקה בטלפתיה, קלרווינטיות, תפישה על־חושית, תקשורת עם מתים, חוויה חוץ־גופית, רוחות, גלגול נשמות, פסיכוקינזיס, דאוזינג ועוד.

טרנסצנדנטליות אמריקאית

זה אולי לא קשור ספציפית לירושלים, אבל בכל זאת חשוב להכיר בכדי להבין את ההוויה האמריקאית והרקע התרבותי של חלק מעולי הרגל לעיר. התנועה הטרנסצנדנטית התפתחה במזרח ארצות הברית במאה ה־19 והדגישה את כוחו של האינדיבידואל, את השאיפה שלו לטוב, את היכולת שלו להתעלות ולהגיע לתובנות פנימיות ותחושה של מטרה אישית, ייעוד, גורל, ברוח התנועה הרומנטית המחברת אדם לרגש. היא הדגישה גם את הטבע והמופע הטרנסצנדנטי שלו באדם.

האיש החשוב בתנועה זו היה ראלף וולדו אמרסון (Ralph Waldo Emerson) (1803–1882) סופר, פילוסוף ומשורר אמריקאי שעסק בניאופלטוניות ובתורות המזרח, חיבר ביניהן והתעלה מעל שתיהן. לאמרסון יש קשר גם להרמטיציזם וכן לנצרות של סוודנבורג, אלא שהוא מוסיף מרכיב חדש של דת השוואתית המראה שאותן אמיתות מופיעות בכל הדתות. בשלב כלשהו הוא יצא כנגד הכנסייה אבל הכיר בקדושה ובטבע הנשגב הן של העולם והן של האדם. אמרסון התעמק בכתבים ההודיים, העריך והוקיר אותם. הוא ראה עקרונות, כמו הדואליות, המופיעים בכל הדברים, וטען שיש מעין נפש־על משותפת לכל המין האנושי ולטבע. הטרנסצנדנטליות היא שאיפה אוטופית לקיום נשגב, היא נשענת על התבוננות בטבע, שבעזרתה אפשר להתקשר לתחושת המטרה והסיבה, לקיום באלוהים[3].

האדם השני החשוב בטרנסצנדנטליות האמריקאית הוא הנרי דיוויד תורו (1817–1862) משורר ופילוסוף, שהטיף לראות בטבע ובדברים הפשוטים את הפלא של הקיום והמארג האלוהי, ונתן דוגמה אישית בחיים צנועים בבקתה בטבע[4]. במידה מסוימת הוא מזכיר את הנזירים הנוצרים, אבל ללא ההקשר הדתי ותחושת האשמה הנלוות אליהם.

לפי הטרנסצנדנטליזם ניתן לומר כי האדם נושא בחובו ניצוץ אלוהי וכי הטבע הוא ביטוי לרוח הגדולה הקיימת ביקום. הטרנסצנדנטליזם שואף לאמת דרך חוויה אישית אינדיבידואלית ומתנגד באופן עקרוני למסגרות מלאכותיות שנכפות על האדם מתוקף היותו יצור חברתי. זה היה הטרנסצנדנטליזם שנתן את האישור לכל מיני בעלי חזיונות אמריקאים לבוא ולחיות בירושלים חיים פשוטים שדרכם אפשר להרגיש את רוח האל, בדומה קצת לשבטי ישראל הקדומים. הטרנסצנדנטליזם גם נתן תוקף לחוויה הדתית כפי שניתן להרגיש אותה בירושלים ובכל מקום, ואפשר לחיים ולמבקרים בעיר להתרומם מעל ההקשר החברתי, פוליטי, הזוהמה והרעש של העיר, כלפי חיבור עם ממד אחד, וזה התאפשר בזכות שטחי הטבע הגדולים הסמוכים לעיר, מרחק חצי שעה הליכה ממנה.

רוחניות חילונית אזוטרית

במאה ה־18 מתבלטת דמותו של לואיס קלוד דה סן מרטן (Louis-Claude de Saint-Martin, 1743–1803) שעל מחשבתו מבוסס המסדר המרטיניסטי. הוא ראה בצרפת מגדלור רוחני של העולם וקיווה לזמן של אהבה אלוהית. הוא היה בקשר עם הרוזן סן־ז'רמן, איש פלאים שהיה בא כוחו של המלך לואי ה־15, מעין איש נצח שמוזכר באנתרופוסופיה והתיאוסופיה.

עידן האבסולוטיזם הנאור מגיע לסופו האלים במהפכה הצרפתית, אבל גם לאחר מכן אפשר להבחין בכמה דמויות גדולות מהחיים ברוחניות החילונית האזוטרית של המאה ה־19. הראשון הוא אנטואן פבר ד’אוליבֶה (Antoine Fabre d’Olivet, 1767–1825) אוריינטליסט ורומנטיקן, חבר של לורד ביירון, שעסק במשמעות האמיתית של השפה העברית, מוזיקה, תורת פיתגורס, תרגם את פסוקי הזהב, הצביע על קשר בין הירוגליפים לעברית, עסק בריפוי, והביא לגל התעניינות באוקולטיזם ואזוטריה מחודשת.

הדמות הידועה ביותר היא זו של אליפאז לוי (Eliphas Lévi, 1810–1875) שם העט של תיאורטיקן המאגיה והאוקולטיזם הצרפתי אלפונס לואי קונסטאן, שהתחיל את ההתעניינות האזוטרית המחודשת בטארוט וחיבר אותם למוטיבים קבליים ולשפה העברית. הוא כתב ספרים על מאגיה ודרך רוחנית[5], אבל הבדיל בין מאגיה לבנה לשחורה, ופיתח מושגים כגון "אֶסְטְרָל לייט" – אנרגיה השרויה בכל.

שם גדול אחר הוא אלן קארדק (Allan Kardec, 1804–1869). הוא היה מחנך שנמשך לעל-טבעי והתחיל את הזרם של הספיריטיזם – תקשור עם רוחות – בשנת 1857. קארדק השתתף בסיאנסים שהיו נפוצים בסלונים של אירופה וארצות הברית, אבל ההצגה השיטתית שלו את הנושא[6] הביאה לאמונה במדיומים, גלגולים, והייתה לה השפעה אדירה.

אנטואן פבר ד’אוליבה השפיע על Alexandre Saint-Yves d'Alveydre (1842–1909) שטען לקיומה של ממלכה סודית תת-קרקעית בשם אגרתה בלב האדמה (להבדיל משמבלה של הבודהיזם הטיבטי). הוא פיתח את המונח "סינרכיה" – קיום הרמוני וקשר של הכול עם הכול, וגם שלטון משולש של אליטה רוחנית, מדעית ופוליטית.

ביחד איתו ואחריו מופיע Gérard Encausse (1865–1916) הידוע בכינויו פאפוס, שהקים את המסדר המרטיניסטי שסמלו הוא מגן דוד[7]. הוא למד קבלה, הושפע מאליפאז לוי, היה חבר במסדר שחר הזהב ובתיאוסופיה. הוא למד רפואה, היה רופא ומייעץ רוחני לצארים האחרונים.

אליפז לוי וז'וזפן פלדאן

אליפז לוי נחשב לאבי האוקולטיזם הצרפתי, תנועה שהפכה פופולרית בסוף המאה ה־19. המסדרים הצרפתיים הרוחניים האזוטריים החשובים באותו הזמן היו המסדר המרטיניסטי, המסדרים הרוזנקרוצים, מסדרים נוספים של הבונים החופשיים בדגש מצרים, תיאוסופיה, ושלוחות של שחר הזהב. בראשון – אדם שכונה פאפוס, ובמסדרים הרוזיקרוציאניים.

המסדר המרטיניסטי הוא פרשנות מיסטית של תורת הבונים החופשיים שהתחילה על ידי אדם בשם מרטינז דה פסקוולי (1727–1774) במאה ה־18. האדם התקיים כישות רוחנית ונפל מהרוח לחומר, אבל הוא מסוגל לחזור למצבו המקורי דרך הארה. בשונה מהרוחניות הנוצרית הקתולית, המרטיניזם נשען על חוכמה אוניברסלית עתיקה ובינלאומית. המרטיניסטים בדרגות הגבוהות נלחמים בעזרת מאגיה בכוחות הרוע של העולם. ממשיך דרכו של מרטינז היה לואי קלוד דה סן מרטן (1743–1803), שהושפע מיעקב במה והדגיש התבוננות פנימית ואלכימיה של הלב.

אליפז לוי (1810–1875) כתב ב־1854 את הספר המשפיע "הדוגמה והריטואל של המאגיה העליונה"[8], שהתחיל תקופה חדשה. הוא מחדש את מושג ה"אסטרל לייט", מדיום אנרגטי כמו אתר שקיים בכל. אלא שלפי אליפז לוי, זהו מעין עולם של שדות אנרגטיים הקיימים ברמות הנמוכות של השדה האנרגטי של כדור הארץ. הם משקפים אמנם ארכיטיפים יקומיים, את האנרגיות של היקום, אבל גם מושפעים מכל מה שקרה וקורה כאן, ובמיוחד רגשות ומחשבות אדם. כל דבר מוטבע בשדות האסטרל לייט, ולעומת זאת כל דבר שיקרה – יש לו תחילה הופעה, תבנית, באסטרל לייט. וזה בדיוק המקום שהמאגיה נכנסת פנימה. הכלי החשוב ביותר של המאגיה הוא המחשבה והרצון. המחשבה, במידה שהיא נלווית ברצון חזק וכוח מנטלי, יכולה להטביע צורות באסטרל לייט שיבואו בסופו של דבר לכדי התגשמות. ולכן נאמר "המחשבה יוצרת". אפשר לחזק את התהליך באמצעים מאגיים.

בנוסף לכך, האסטרל לייט כיום הוא מזוהם, וזה מסביר את המצב של העולם. אולם ניתן באמצעים מאגיים ובעזרת מחשבות ורגשות מסוג מסוים לנקות אותו. וזה מסביר מה עשה ישוע במסתורין של גולגותא. האסטרל לייט מסביר גם את עלייתו של פאולוס לרקיע הרביעי בחזון, וגם הרבה דברים אחרים – כמו למשל ציורים של אנשים מסוימים כמו הבבה וונגה שקולטים את העולמות הללו. מכיוון שקיימים בהם גם התבניות של העתיד, ניתן להסתכל בהם ולדעת מאורעות שיקרו. אך כאמור, המאגיה יכולה לשנות אותם.

אם אכן יש מדיום אנרגטי שבו נרשמות (מוקלטות) המחשבות והרגשות של בני אדם, ושם קיימות שאריות של כל מה שהיה – הרי שבירושלים האסטרל לייט חזק במיוחד, לאור ההיסטוריה שלה. וזה גם המקום שבו הוא יכול לעבור תיקון באמצעים מאגיים. וזה אולי מסביר את הקורבן של ישוע דווקא במקום הזה – הוא היה צריך לנקות את האסטרל לייט של הדרך הישנה בכדי לאפשר את ההתרחשות של הדרך הרוחנית החדשה. שניהם קיימים באסטרל לייט.

בשנת 1887 נפגשים בפריז ז'וזפאן פלדאן, סטניסלאס דה גואיטה, ורופא שהגיע מספרד לצרפת בשם ז'ראר אנקוסה (1865–1916), שלימים יכונה פאפוס. כל אחד מהם עוסק בתחום האזוטרי באופן עצמאי, אבל הם מגלים שהמקור של הידע שלהם הוא אחד – התורה המרטיניסטית של סן מרטן שחי לפני 100 שנה, ושעברה אליהם דרך אנשים שונים. הם מחליטים לאחד את הזרמים השונים ולחדש את המסדר הקבלי הצרפתי של צלב הוורד, הממשיך מסורות של סן מרטן, אבל גם כאלו של הרוזיקרוציאנים והבונים החופשיים.

לימים, הדרכים שלהם נפרדות. ז'ראר אנקוסה – פאפוס – מקים ב־1891 את המסדר המרטיניסטי. ברשותו הכתבים המקוריים של סן מרטן ומרטינז דה פסקוולי. הוא מעורב גם עם אגודות אזוטריות אחרות הקשורות לתחייה הגנוסטית הקתרית, מסדר שחר הזהב והבונים החופשיים. הוא עוסק בפעילות ספרותית ענפה, כותב ספרים רבים[9] ומוציא מגזין, ומתמחה בריפוי – גם אנרגטי וגם פיזי. פאפוס הוא איש כריזמטי ובעל יכולות על־חושיות כולל ריפוי, שהשפיע גם על המשפחה הצארית ברוסיה.

ז'וזפאן פלדאן (1858–1918) פורש לדרך משלו ומקים ב־1890 את מסדר המקדש של צלב הוורד. פלדאן הוא סופר, מיסטיקן, הוגה דעות ומבקר אמנות נודע, שניסה לקדם את רעיון האמנות הסימבולית בארגון תערוכות ובכתיבה. לפי תפיסתו, בתוך האמנות צריכים להיות גם מסרים רוחניים שיעוררו את האדם. האמן האמיתי הוא מורה רוחני ונביא. הוא כתב ספרים רבים[10] וזיהה עצמו עם האל הבבלי מרדוך – כלומר, כמאג בבלי שמביא את החוכמה העתיקה.

בשנת 1898 מקבל פלדאן קריאה לעלות לרגל לירושלים, וכאן הוא חווה חוויות משמעותיות[11]. ראשית דבר, הוא גילה את קבר ישוע האמיתי בהר הבית – דבר שהביא לעימות שלו עם הפרנציסקנים. אולם בעיקר, הוא עבר את מבחן ארבע היסודות: מים (צמא), אש (שריפה), אדמה (יובש), ואוויר (סערה) – ועמד בו. הספינקס הגדול של גיזה הופיע לפניו וגילה לו שהעידן של תהילה עצמית עבר. ומזמן זה והלאה, פלדאן שהיה שחצן ומוחצן הפך לאדם צנוע עד סוף חייו.

ההגעה של פלדאן לירושלים והניסיון שעבר יכולים להיות מובנים דרך האמונה שלו בקיומו של האסטרל לייט. פלדאן הוא תלמיד של אליפז לוי וממשיך המסורת ההרמטית והרוזיקרוציאנית העתיקה. הוא מאמין בקיומם של עולמות אנרגטיים שצריך לטהר אותם באמצעים מאגיים. הוא מציג עצמו כמאג בבלי. הדרך לטהר את האסטרל לייט של כדור הארץ היא דרך ארבעת היסודות – שהם אחד מעקרונות הבריאה וקיימים קודם כל במצב רוחני. הצמא, היובש, הבעירה והסערה שדרכם הוא עובר, מאפיינים גם חוויות של מיסטיקנים שעולים דרך הרקיעים. גם הם מתמודדים עם ההשלכות הקשות של ההיסטוריה האנושית הקיימות באסטרל לייט. ירושלים – זה המקום להתמודד עם מורשת אכזרית זו.

בנוסף לכך, יש קשר אנרגטי בין ירושלים לפירמידה הגדולה במצרים – מקום שם נמצא הספינקס. סלע השתייה בירושלים נמצא פחות או יותר על קו שקיעת השמש ביום הקצר מהפירמידה כלפי צפון־מזרח. לפי מסורות אזוטריות שונות (כולל זו של הדרוזים) – מתחת לספינקס יש אולם ובו ספרים, מגילות, לוחות – עם כל ההיסטוריה האנושית שתהיה ושקרתה. מעין ספרייה אקאשית.

ההגעה של נפוליאון למצרים והמחקר הצרפתי של תרבות מצרים הגדולה, כולל כניסתו של נפוליאון לפירמידה הגדולה, פתחו אפשרות חדשה בהיסטוריה הרוחנית של העולם. הייתה משמעות לכך שהצרפתים דווקא הם אלו שהגיעו למצרים, ודווקא לאחר המהפכה הצרפתית שסימלה שלב חדש בהתפתחות התרבות והחברה. בנוסף לכך, הצרפתים הובילו את המחקר של מסופוטמיה והמזרח. והיה זה חוקר צרפתי חשוב שפעל בירושלים שגילה את אוצרות אשור ובבל העתיקה.

פסקל בוורלי רנדולף

בשנת 1857 מגיע לירושלים הרפתקן ומיסטיקן מניו יורק בשם פסקל בוורלי רנדולף (1825–1875). בן 32, הוא כבר טייל בכל העולם, למד אוקולטיזם ותורות עתיקות בפרס ונפגש עם מורים רוחניים בצרפת ואנגליה. הוא מצוי במאגיה, אלכימיה, תורות אזוטריות שמתגלות בזמן הזה, וגם מיניות מקודשת. הוא עוסק בתקשור – מדיום והיילינג, ולומד גם רפואה קונוונציונלית. לפני שהוא מגיע לירושלים, פסקל פוגש את אליפז לוי בפריז (1854), שמכניס אותו בענייני המסדר הרוזיקרוציאני, הקבלה והאלכימיה.

בהיותו בירושלים הוא פוגש קבוצה של סופים ולומד מהם את סודות האלכימיה הרוחנית והאוקולטיזם. אלא שמפגש לא פחות משמעותי קורה בזמן שהוא מטייל בסביבות ירושלים – הוא פוגש עלמה שחורה מסתורית ממוצא ערבי (גם הוא ממוצא שחור) שמגלה לו את הסודות הרוחניים של האהבה הארוטית, וכתוצאה מכך הוא פיתח את תורות הסקס מאגיה שלו[12].

מפתה לחשוב שלרנדולף והעלמה השחורה המסתורית היה מפגש באזור ארטאס, היכן שלימים הוקם מנזר שמציין את מקום הגן הנעול שבשיר השירים, מקום מפגש האוהבים. בשיר השירים האהובה היא שחורה ונאווה, והאיחוד איתה הוא גם איחוד רוחני. מעניין לציין שלא רחוק משם, בנחל תקוע, התגלה הפסל הארוטי הראשון בעולם מלפני 15,000 שנה – מזמן התרבות הנאטופית.

כשרנדולף חוזר לארצות הברית, הוא מקים בלוס אנג'לס (1858) סניף אמריקאי ראשון של המסדר הרוזיקרוציאני. בנוסף לכך הוא מתחיל את זרם המאגיה הסקסואלית. לפי אמונתו, סקס מאגי מביא לבריאות, אהבה, והעצמה של נשים, ולילדים ברמה רוחנית גבוהה. הוא כותב מספר ספרים[13] על נושאים אזוטריים שיש להם השפעה על הקמת מסדר "האחווה ההרמטית של לוקסור" של מקס תאון (ראו בהמשך), ועל הקמת "מסדר המקדש של המזרח" בווינה (ראו פרק רוחניות ווינאית).

הלנה בלבצקי והתיאוסופיה

הלנה בלבצקי (Helena Blavatsky) (1831–1891) נולדה למשפחת אצולה רוסית ונחשפה מגיל צעיר לאוצרות התרבות והספרות העולמיים. משפחתה הייתה עשירה מאוד, ובלבצקי יכלה להקדיש זמנה ללימוד. הנושאים שעניינו אותה היו קשורים למיסטיקה, תורת הנסתר וחוכמה אנושית קדומה על אפשרות ההתפתחות של האדם. כבר מגיל צעיר היו לה כוחות על־חושיים וקשר עם מדריכים רוחניים. מעשי נס היו עניין שבשגרה. היא הרגישה שיש מלאך ששומר עליה ומכוון את צעדיה.

מגיל 17 החלה הלנה בלבצקי לבלות זמן רב במסעות ברחבי העולם, למקומות נידחים כגון מרכז אסיה, הודו, דרום אמריקה ועוד. במסעותיה פגשה ידע נסתר ומורים רוחניים. לפי דבריה היא יצרה קשר עם המאסטרים הנסתרים של העולם הנמצאים מעבר להרי ההימלאיה. חלק מהם פגשה באירופה, ומהם היא למדה את החוכמה העתיקה שהתקיימה בעולם פעם וקיבלה את שליחותה – לייסד מחדש את בתי הספר של המסתורין והידע העתיק בזמן הזה.

בשנת 1872 היא הגיעה למצרים ונפגשה שם עם המאסטרים הילריון וסראפיס, עם ארכיאולוגים ידועים, ומשם המשיכה דרך ישראל, סוריה ולבנון אל איסטנבול, שם שהתה זמן מה. בירושלים היא כנראה נפגשה עם רב בשם יעקב שאול אלישר, שהיה ממנהיגי היישוב, עילוי בתורה וכנראה גם מומחה נסתר לקבלה (ראו בהמשך). זו הייתה תקופה בחייה שבה התעניינה בקבלה. בנוסף לכך היא התעניינה בדת הדרוזית.

בשנת 1873 הגיעה בלבצקי לאמריקה והיא בת 42, במטרה למלא את המשימה שהוטלה עליה – חידוש המיסטריות והחוכמה של העולם העתיק. היא נתנה הרצאות, כתבה כתבות, ובדרך פגשה את הנרי סטיל אולקט שנהיה שותפה להקמת, הנהגת, ופיתוח התנועה התיאוסופית שנוסדה ב־1875.

בלבצקי כתבה שני ספרים עיקריים: הראשון הוא "איסיס נחשפת", המספר על מתקדש במקדש איסיס במצרים שמתגנב בלילה אל המקדש בכדי להסיר את הצעיף מעל פסלה של האלה ולחשוף את המסתורין, ולהפתעתו הוא מגלה שהפנים בפסל הם פניו שלו. הספר מסכם את המיסטריות של העולם המערבי: מסורות מצרים, יוון, רומא, אטלנטיס. לפי התנועה התיאוסופית הוא נכתב בהשראה שמימית. בלבצקי מצטטת בדרך על־חושית מקורות שלא הייתה לה גישה אליהם, כלומר, היא קיבלה הדרכה ועזרה בכתיבת הספר מן המאסטרים המופיעים בצורת ישויות נסתרות. בזמן הכתיבה הייתה לבלבצקי תחושה של אדם נוסף הנמצא איתה, נוכחות העוברת דרכה, כעין "מגיד" של המקובלים. אותו אדם ידע שפות נוספות כגון גרמנית, והוא זה שעזר לה לסיים את הספר ב־1879.

הפרק הבא של חייה של בלבצקי מתרחש במזרח. היא נוסעת להודו ב־1879 ונשארת שם עד 1885, בתחילה בבומביי ולאחר מכן ליד מדרס, באדיאר (Adyar) שם מוקם המרכז העולמי של התיאוסופיה הקיים עד היום. הנסיעה הייתה בכדי להעמיק במסורות המזרח וליצור גשר בין דתות המזרח למערב. הסיסמה של התיאוסופיה – "אין דת נעלה יותר מהאמת" – מרמזת על כך שבכל הדתות יש אמת, אותה אמת, שאפשר להגיע אליה אם מקלפים את הקליפות החיצוניות, אלא שהתפישה התיאוסופית באותם שנים הייתה שקל יותר למצוא אותה בדתות המזרח, ובמיוחד בבודהיזם.

התיאוסופים מילאו תפקיד חשוב בציילון והודו הקולוניאלית. הם תמכו בדתות המקומיות וטיפחו אותן, כשהם מהווים משקל נגד למיסיונריות. באותה תקופה ההשכלה הייתה בת הלוויה של הנצרות, וזה הביא לרגש נחיתות בקרב האליטות של הבודהיסטים וההינדואיסטים – והנה הופיעו אירופאים שכרעו ברך לפני הבודהא והעריצו את היוגה וההינדואיזם, תרגמו את הכתבים הקדושים לשפה מובנת לכול, והקימו מערכת חינוך שטיפחה את הגאווה הדתית הלאומית. וכך, רבים ממחדשי הדת ההודים ומובילי תנועת השחרור התחנכו במוסדות תיאוסופיים בציילון ודרום הודו והושפעו מתורתם, כולל בעקיפין גנדי ונהרו.

בזמן הנסיעה להודו ולאחר מכן נכתב הספר השני החשוב של בלבצקי בשם "התורה הסודית", שבו היא מרחיבה ומבארת נושאים שעלו בספר הראשון. בנוסף לשני ספרים מונומנטליים אלה היא כתבה כמה ספרים קצרים, ביניהם "מפתח לתיאוסופיה" ו"קול הדממה". הספר השני נועד לחוג סגור של תלמידים שנוצר סביבה בשנות חייה האחרונות בלונדון, והוא מכיל מדיטציות ותפילות לעבודה פנימית.

לפי הכתבים המוקדמים של בלבצקי, הידע הנסתר התקיים במערב והופיע דרך אגודות כגון הרוזנקרויצרים. ישנם מורים רוחניים – מאסטרים הנחבאים במקומות כמו יוון, מצרים והמערב ומצויים בקשר עם המאסטרים הנסתרים של מרכז אסיה (מורי האנושות). החוכמה העתיקה התקיימה בעיקר במצרים, שהיא המקור לרוחניות האנושית. כמה מהדמויות הידועות בהיסטוריה היו בקשר עם המסורת הרוחנית, וביניהן: פיקו דלה מירנדולה, ריימונדוס לולוס, הנרי מור, ועוד.

אם אפשר לסכם, הרי שיש ארבעה רעיונות בסיסיים של התיאוסופיה: האחדות הבסיסית של היקום כולו; הרעיון שאין חומר מת; הרעיון שהיצור האנושי הוא מיקרוקוסמוס; האקסיומה ההרמטית הגדולה, שמסכמת את כל האחרות: כמו הפנימי כך גם החיצוני, כמו הגדול כך גם הקטן, כמו בעליונים – כך גם בתחתונים. יש רק רוח חיים אחת וחוק אחד.

גורדייף בירושלים

גאורגי איבאנוביץ' גורדייף (1872–1949) נולד לאבא יווני אורתודוקסי ואימא ארמנית בגיומורי בצפון ארמניה. בתור ילד הוא נהנה מהדמדומים של החברות המסורתיות העשירות של הקווקז (ארמנים, אורתודוקסים, יזידים, דרווישים, רוסים, מוסלמים עות'מאנים), ששימרו חלק מהידע העתיק והחוכמה העממית. הוא נחשף למסתורין ולמגוון של מסורות רוחניות באזור קארס – שם גדל. כשבגר, יצא לחפש אחר מקור הידע של חיי אנוש כפי שהם יכולים וצריכים להיות ברחבי העולם, מתוך הבנה שהיה פעם ידע רוחני שאבד.

וכך גורדייף נעלם למשך כעשרים שנה מהזמן שבו בגר (1892) ועד לזמן שבו הופיע במוסקבה ב־1912. במהלך השנים הללו, לפי סיפוריו, הוא היה חלק מקבוצה שחיפשה אחר האמת בכל רחבי העולם. הוא הגיע למצרים, שם פגש דרווישים ולמד להכיר את הסיפור של מצרים מלפני ההיסטוריה – תרבות מתקדמת שהיה לה ידע רוחני על מהות האדם. הוא חיפש אחר עתיקות ותרבויות נעלמות בעיראק (מסופוטמיה). לפי חלק מהמקורות (ד"ר ג'ורג' הינטליאן מהפטריארכיה הארמנית בירושלים), הוא שהה בירושלים שנתיים וישן באכסניה של ההודים ליד שער הפרחים.

לפי הספר חיפוש אחר המופלא המספר את קורותיו, במהלך השהות של גורדייף בירושלים הוא פגש את חברו הרוסי לובובצקי, אותו פגש בקהיר לפני כן. לובובצקי בישר לו שהוא הצטרף לאחוות האיסיים שממשיכה להתקיים במנזר במדבר יהודה. אם אכן יש מנזר כזה, קרוב לוודאי שזהו מנזר מר סבא.

אחד מהתלמידים שהאיר את דרכו של גורדייף הוא אוספנסקי, שלימים ממשיך את התורה והלימוד באופן עצמאי, וגם הוא טוען ש: "יש הרבה ספרים מצוינים על תורת הנפש הנמצאים בתוך ספרות דתית של ארצות שונות ותקופות שונות. כך למשל נמצא בנצרות הקדומה אוסף ספרים של מחברים שונים, תחת השם הכולל פילוקליה, שמשתמשים בו בזמננו בכנסייה המזרחית, במיוחד לשם נתינת הוראה לנזירים." במנזר מר סבא הייתה ספרייה עתיקה ובה חלק מכתבי הפילוקליה המקוריים.

גורדייף טען שהיה בית ספר רוחני בשׁוּמֵר שהתקיים עד המאה ה־6 לפנה"ס ונקרא סרמונג או בשם אחר "מרכבה". הוא פעל בזמן שנבנתה הפירמידה הגדולה במצרים, המשיך לימי חמורבי, ולאחר מכן עבר למרכז אסיה. מבית ספר זה יצאה החוכמה של זרתוסטרא ואצלו גם למד פיתגורס. חכמי בית הספר הם מעין מורים רוחניים נסתרים של האנושות, המסוגלים לאגור מעין אנרגיה רוחנית ולשחרר אותה לעולם בכל פעם שהאנושות צריכה.

בהמשך מסעותיו בעולם הוא הגיע לבוכרה, ושם, בהכוונת שייח' בשם בוגה א-דין, שגם אותו פגש בקהיר, הוא מצא את הדרך למנזר של אותו בית ספר שהתקיים במקום נסתר בהרים. לימים הוא לימד את התורה שקיבל שם בפריז, ומורים של בית הספר שלו הגיעו לארץ, כולל לירושלים, ורכשו שם תלמידים רבים. נפגוש את תלמידו בהמשך בפרקים על יוסף ספרא ושמואל נלקן.

הערות

[1] Faivre, A. (2010). Western esotericism: A concise history (C. Rhone, Trans.). Albany, NY: State University of New York Press. (Original work published 1992

[2] Mathers, S. L. MacGregor. (1887/1938). The Kabbalah Unveiled: Kabbala Denudata (5th ed.). Routledge & Kegan Paul Ltd.

[3] Emerson, R. W. (1836/2009). Nature and selected essays. New York: Penguin Classics

[4] Thoreau, H. D. (1854/2004). Walden; or, life in the woods. New Haven, CT: Yale University Press

[5] Lévi, É. (1856/1896). Transcendental magic: Its doctrine and ritual (A. E. Waite, Trans.). London: George Redway. (Original work published 1856 as Dogme et rituel de la haute magie).

[6] Kardec, A. (1857/2006). The spirits’ book (A. Blackwell, Trans.). New York: Cosimo Classics. (Original work published 1857 as Le livre des esprits).

[7] https://www.ordre-martiniste.org/?utm_source=chatgpt.com

[8] Lévi, É. (1856/1896). Transcendental magic: Its doctrine and ritual (A. E. Waite, Trans.). London: George Redway. (Original work published 1856 as Dogme et rituel de la haute magie).

[9] Papus. (2002). Occult Science: The Science of the Magi (R. Ansell, Trans.). Ibis Press. (Original work published 1891)

[10] Péladan, J. (1891). L’Ordre de la Rose-Croix Catholique et Esthétique du Temple et du Graal. Paris: Librairie de l’Art Indépendant

[11] Brach, J.-P. (1993). La Rose-Croix catholique. Politica Hermetica, 7, 31–41

[12] Partridge, C. H. (Ed.). (2015). The occult world. New York, NY: Routledge. P. 231

[13] Randolph, P. B. (1874). Eulis! The history of love: A book for the heart. Boston: Randolph Publishing Co. (Reprinted by Kessinger Publishing, 2003).