נצרות וגנוסטיקה קדומה בירושלים

נוצרים באיליה קפיטולינה

לאחר חורבן בית המקדש העיר ירושלים הייתה בהריסות, אבל זה כנראה שלא מנע מיהודים וגם מנוצרים מלגור בין ההריסות ולשקם אותם, גם אם לא הייתה מערכת עירונית מסודרת, ולא היו חומות. וכך, בכנסייה הסורית בירושלים על שם מרקוס הקדוש (ביתו של מרקוס) יש כתובת משנת 73 לספירה המציינת את הקמת הבית מחדש.

לא ברור מה קרה בירושלים בזמן מרד בר כוכבא, אבל מיד אחר כך נבנתה העיר האלילית איילה קפיטולינה, המקורות הנוצרים אומרים לנו שקהילה נוצרית התקיימה בעיר לפחות מסוף המאה ה2 לפנה"ס, וכי היה לה בישוף: דמות מוכרת חשובה ראשונה בירושלים החדשה הבישוף נרקיסוס Narcisus שהחזיק בתפקיד משנת 180 והפך להיות קדוש. הוא היה איש פלאים שחי עד גיל מופלג של 117 שנה, ביצע ניסים כמו להפוך מים לשמן, והתבודד למשך כמה שנים במדבר.

מי שנקרא להחליף אותו ולעזור לו בסוף ימיו והפך לדמות חשובה וקדושה אף יותר הוא הבישוף אלכסנדר (החזיק בתפקיד 216-251 לספירה). הקדוש אלכסנדר נולד בקפדוקיה והפך לבישוף הראשון של קפדוקיה, תפקיד חשוב ביותר, מכיוון שבקפדוקיה התפתחה המחשבה הנוצרית והתחילה תנועת הנזירות האורתודוקסית. איכשהו הסלעים והעמקים המיוחדים של קפדוקיה היוו בית מתאים להופעת הנצרות, ועד היום הם משרים על כל מי שמבקר שם אווירה מיסטית, מעט בדומה למדבר יהודה אצלנו. בזמן הקיסר סוורוס (222-235 לספירה), נכלא אלכסנדר לכמה שנים בגלל אמונתו, ודווקא אז, למרות הסבל והעינויים שעבר, האמונה שלו התחזקה, כשהשתחרר החליט לעשות מסע עלייה לרגל לירושלים, והתבקש על ידי הבישוף של ירושלים נרקיסוס לעזור על ידו בתפקידו.

כנראה שלפני ההגעה של אלכסנדר לארץ הוא למד בבית הספר של קלמנט Clement מאלכסנדריה, אחד מהוגי הדעות המיסטיקנים החשובים ביותר בעולם הנוצרי הקדום, והוא עשה זאת ביחד עם אוריגנס Origen, הוגה הדעות חשוב לא פחות, שגם הוא מצא מקלט בארץ. אלכסנדר הכיר בגאוניותו וקדושתו של אורינס, ולמרות שלא היה לו תפקיד רשמי בכנסייה, הוא הזמין אותו הרשה לו להעביר דרשות בכנסיות שבאחריותו, לאחר שהפך לבישוף ומשח אותו ככומר למרות ההתנגדות של הממסד הדתי.

אוריגנס ואלכסנדר הביאו איתם ספרים מאלכסנדריה, ששמרה עדיין על מסורת הידע של העולם העתיק ויצרו ספרייה עשירה בירושלים, שנייה רק לזו שבאלכסנדריה. אוריגנס הוזמן על ידי קהילת קיסריה שהכירה גם היא בגאוניותו להתגורר בקיסריה ולהקים שם מרכז לימוד וספריה, הוא הפך בסופו של דבר לבישוף של קיסריה והמטרופולין של כל ארץ ישראל, הפרשנות האלגורית שלו של התנ"ך והברית החדשה התחילה בית ספר פרשני נוצרי שהמשיך במאות שלאחר מכן והשפיעה רבות על הנצרות, במשך כל הזמן הזה התקיימה במקביל הספרייה של ירושלים.

אוריגנס

אוריגנס (185-255) נולד למשפחה נוצרית ענייה באלכסנדריה. הוא למד בבית ספר לקטכיזם של קלמנט והפך למורה בכיר שם, בשנת 212 הוא העביר את מרכז התעניינותו לפרשנות ספרי הקודש ולמד עברית לצורך כך, ומאז הוא הקדיש את כל זמנו לעבודה דתית ספרותית והחל במפעל אדיר של פרשנות אלגורית וכללית לברית החדשה והתנ"ך, לרשותו עמדו שבעה סטנוגרפים (רושמים) ועשרות כותבים ומעתיקי ספרים שמומנו על ידי אמברוז ידידו, את משרת ההוראה הוא השאיר לתלמידיו וממשיכי דרכו.

האור העולה ממפעלו של אוריגנס, הכריזמה שלו, גאונותו והשפעתו, הביאו כנראה לקנאה מצד פטריארך אלכסנדריה שהחל לרדוף אותו. אוריגנס מצא מקלט בישראל, שם היו לחברו אמברוז קשרים עסקיים ואנושיים חשובים, וגם לו עצמו בעיקר דרך הבישוף של ירושלים אלכסנדר שמשתף איתו פעולה בהקמת ספרייה חשובה וממנה אותו לכומר ומטיף. בשנת 231 עובר אוריגנס לקיסריה, וממשיך את מפעלו הספרותי משם. הוא ייסד מעין בית ספר להוראת הנצרות, בו נשא דרשות פעמיים בשבוע. דויד הלפרין טוען שאוריגנס פגש בקיסריה את התורה המיסטית היהודית, למד על המרכבה ועל הפרדס [1].

כך או כך, אוריגנס ערך את ה"הקספלה" נוסח של התנ"ך בשישה נוסחים (תרגומים) מסוגים שונים, שניים מהם בעברית וארבעה ביוונית. הוא היה פרשן התנ"ך החשוב ביותר של תקופתו, שפירש את הטקסט הן מבחינת משמעות והן מבחינה אלגורית. בנוסף לכך הוא כיוון במידה רבה אלו טקסטים צריכים להיות כלולים בברית החדשה בעתיד ואלו לא (החתימה של הברית החדשה הסופית הייתה רק בתחילת המאה ה-4).

הנצרות קיבלה החלטה אסטרטגית בתחילת דרכה לכלול את התנ"ך בספרי הקודש ולבנות את התפישות התיאולוגיות הנוצריות על בסיס התנ"ך והברית החדשה. אפשר היה להיפטר מהתנ"ך, אך ההחלטה הייתה לכלול את כל מה שהיה קודם לברית החדשה. לצורך כך היה צריך עבודת פרשנות והתאמה מסיבית שבה אוריגנס לוקח תפקיד מרכזי. בנוסף לכך היה צורך לגשר בין הפילוסופיה המיסטיקה והמחשבה האלגורית היוונית, כפי שהיא מופיעה בבתי הספר של פיתגורס ואפלטון, ובין הפילוסופיה והמיסטיקה הנוצרית, וגם בזה אוריגנס מילא תפקיד מכריע. הוא הראשון שהציע מבנה פילוסופי של דוקטרינה נוצרית הכולל בתוכו אלמנטים נאו פיתגוראים ונאו פלטוניים. בספריו והרצאותיו הוא מתייחס לנושאים כמו גלגול נשמות, קוסמולוגיה ועולמות של מלאכים, אוניברסליות של נשמות והאיחוד של כל היצורים. אוריגנס מעניק לנצרות רובד מעמיק, ונחשב למורה הרוחני של דורו. מסיבה זו כתביו משמשים בסיס לכל מי שחיפש רובד זה לאחר מכן.

לפי גון קורט [2], בנצרות לא הייתה הרבה פרשנות אלגורית מכיוון שהנטייה הרווחת הייתה לטיפולוגיה. היוצא מהכלל בהקשר זה הוא אוריגנס, שנחשב לסמכות העתיקה בענייני אלגוריה, ממשיך המסורת האלכסנדרונית של פילון האלכסנדרוני (20 לפנה"ס – 50 לספירה). אוריגנס לוקח את הפסוק מיוחנן ה' 39 "אתם מחפשים את הכתובים בחושבכם שתמצאו בהם חיי נצח, ואלו הם שמעידים בשמי". ומשתמש בו כאישור לפרש בצורה אלגורית את המשמעות המילולית הגלויה לעין. לפי אוריגנס צריך לשנות את הבשורה הידועה לחושים לבשורה אינטלקטואלית ורוחנית, כל אחד יכול לקרוא את הטקסט ולדעת את העובדות שמצוינות בו, אבל המחשבה צריכה להיות מכוונת לחדור את עומק המשמעות של הבשורה וחיפוש האמת שבתוכה.

אוריגנס מבחין בשלוש רמות בפרשנות הטקסט: הגלויה, המוסרית והרוחנית מיסטית. זה מקביל לגוף, נפש ורוח באדם. הפרשנות הרוחנית לפי אוריגנס מתייחסת לישוע והאמיתות היקומיות. בתוך הפרשנות הרוחנית ישנם פרשנויות כריסטולוגיות (הקשורות לישוע), אסכטולוגיות (הקשורות לכנסייה), מיסטיות, ואסכטולוגיות (הקשורות לעתיד וסוף הימים). לדוגמא: ירושלים במובן הפשוט זה שם של מקום, במובן המוסרי זה התייחסות לנפש המאמין, במובן הרוחני זאת הכנסייה של ישוע, במובן האסכטולוגי זה ירושלים החדשה, העיר הרוחנית שנמצאת בשמים ותופיע על פני האדמה בסוף הימים.

האלגוריה אפשרה פתרון בעיות בטקסט, אוריגנס היה משוכנע שבטקסט היו אלפי מקרים שנכתבו כאירועים שקרו, אך למעשה לא קרו באופן אמיתי, "הם אבסורדים ובלתי אפשריים". אבל יש להם משמעות אלגורית. לדוגמא כשהשטן מנסה את ישוע ולוקח אותו להר גבוה להראות לו את ממלכות העולם (מתי ד' 8) זה אבסורד ובלתי אפשרי מבחינה פיזית, ולכן ההר מסמל את גבהות הלב שהיא החטא המסוכן ביותר.

אוריגנס ממשיך את מסורת הפרשנות של פילון האלכסנדרוני, הטוען, למשל, שעלייה לרגל לארץ הקודש היא כניסה לתוך עולם הפילוסופיה, ישראל היא ארץ שנותנת פירות (פילוסופיים), ותומכת בעצים של הבנה פילוסופים ותכונות אלוהויות, הנדודים של אברהם לארץ המבוטחת זה אלגוריה לנפש האנושית שאוהבת מעלות ונודדת בחיפוש אחר האלוהים האמיתי.

לפי אוריגנס היהודים רואים את כתבי התנ"ך רק בצורה החיצונית פשטנית שלהם, בעוד שהנוצרים מסוגלים לחדור למשמעות הפנימית, נבואית שלהם. יחד עם זאת הוא מכיר במסורת המיסטית היהודית, המייחסת משמעות כפולה לטקסט ומתעניין בה. לפי אוריגנס כשהיהודים שואלים את יוחנן, האם אתה אליהו? זה מראה על אמונה שלהם בגלגול נשמות, היו להם כתבים סודיים. ספר "שיר השירים" הוא אזוטרי, מתאר את אהבת אלוהים לנפש. יש לו פרשנות על ספר זה. בנוסף על כך הוא מחשיב כאזוטריים את הפרקים הראשונים בבראשית והפרקים הראשונים והאחרונים ביחזקאל העוסקים במרכבה ובחזון המקדש.

גם בחוקים של התורה יש רמת פשט של מוסר ורמת סוד אלוהי. משה העביר את הידע הסודי לכוהנים שידעו את משמעות הקורבנות והפולחן. הייתה קבוצה ששמרה את הידע העמוק, אך עם השנים הוא אבד, ולרבנים נשארה רק המשמעות החיצונית. בבראשית פרק כו' פסוק 30 עושה יצחק משתה לאבימלך מלך גרר (בבאר שבע), אוריגנס טוען שזה מתייחס למשתה של המושלמים שבו מתגלים הסודות האלוהיים. יש שם אלוהים נסתר שידוע רק ליהודים המושלמים, וגם שמות הערים בכנען מחביאים בתוכם סוד. הייתה לו פרשנות על תהילים שמופיעה בפילוקליה (ספר המיסטיקה הנוצרית אורתודוקסית – ראו בהמשך). הטקסט הוא בית עם הרבה חדרים נעולים, יש מפתח ליד כל כניסה, אבל הוא לא בהכרח של הדלת שלידו.

לשיטתו של אוריגנס, יוחנן לימד תורה בעל פה סודית על המשמעות העמוקה של הטבילה והתפילה ולכן באו אליו מכל קצוות הארץ. גם יוחנן התלמיד וגם יחזקאל בלעו מגילה, ומכאן שהם העבירו את הידע בעל פה, ישוע לימד את התלמידים דברים שלא יכלו להעלות על כתב, הוא לימד במקומות מבודדים ובעל פה. הוא לימד בבית הכנסת והדברים היו כה עמוקים שאי אפשר היה לכתוב אותם, הוא ממשיך את המסורת האזוטרית היהודית. המסתורין נועד לאלו שנהיו לאור, ישוע לימד את הדברים העמוקים בבית שאליו יכלו להיכנס רק הקרובים אליו, ולכן הוא לא מכניס לשם את משפחתו.

אוריגנס מבדיל בין נצרות פשוטה לאזוטרית, כשם שיש שני סוגי יהדות יש גם שני סוגי נצרות, אלא שעל הנוצרים המוארים לא לאבד קשר עם שאר הקהילה. הגנוסטים הפרידו בין שני סוגי הלימוד והיו להם ספרים סודיים, אלא שאוריגנס אומר שאלו אותם טקסטים, אותו לימוד, רק שהמואר רואה בזה משמעות אחרת, מעמיק לחדור בעזרת צניעותו וטוהר ליבו. הוא רואה דברים אחרים במקום שבו הפשטנים רואים מציאות פיזית.

אוריגנס טוען שיש היררכיה בהבנת הנצרות בין מתחילים, מתקדמים ומושלמים, "ישוע הסביר את הדברים לתלמידיו באופן פרטי, ומסיבה זאת כותבי האוונגליונים הסתירו את ההסבר של המשלים" ("פרשנות על מתי", 12-14), הפרשנות המיסטית עסקה בסימבוליזם של הטבילה, לחם הקודש, הצלב, המשמעות של הירידה לשאול והעלייה של ישוע דרך שבעת הרקיעים שבהם שוכנים המלאכים (אל האפסים ד' 9) [3]

לפי אליאדה [4], אוריגנס מקדם פילוסופיה שנקראת "אפוקתאסתסיס" שהיא "חזרת כל הדברים לקדמותם". הכוונה היא לנשמות שנפלו לפי מדרג של ישוע, מלאכים, בני אדם, שדים, בדומה לתפישות הקבליות של בניית אדם קדום לכל קדומים בזכות ולא בחסד. השלמות החדשה תעלה על הראשונה מכיוון שהיא בזכות ונצחית, הנשמות יזכו בגוף תחייה, המסע הנוצרי הוא של גדילה ומאבק ברוע, אבל רק דרך אהבה הנוצרי השלם יוכל להכיר את אלוהים ולהתאחד אתו.

הארכוניטים בירושלים

בתחילת דרכה של הנצרות היו הרבה גרסאות לגבי מה זה אומר להיות נוצרי, מה ישוע לימד, וגם בשורות נוספות שלא נכללו בסופו של דבר בברית החדשה, כמו הבשורה על פי תומא. במאות 2-3 לספירה מתפתחת בעיקר במצרים תנועה רוחנית אדירה שרואה בעולם מאבק בין טוב לרע, חומר לרוח, הלא היא התנועה הגנוסטית, שמזכירה במידה רבה את האיסיים. היא טוענת לאפשרות ידיעה בלתי אמצעית את האל (גנוסיס), ושישוע היה מורה מואר שהעביר תורת סוד לחוג סגור של תלמידים. זהו זרם רחב שבתוכו יש תנועות וקבוצות שונות והוא משתלב באווירה האוניברסלית רוחנית של התקופה.

אחד הספרים החיצוניים החשובים ביותר שאומץ על ידי חלק מהתנועה הגנוסטית הוא הבשורה על פי תומא, שיש טוענים שהוא טקסט קדום יותר או מקביל לבשורות של הברית החדשה. בבשורה זו לוקח ישוע את תומא ומגלה לו שלושה דברים, וכך כתוב: "ויהי בשובו אל חבריו וישאלוהו לאמור: "מה אמר לך ישוע?" ויאמר תומא אליהם: "אם אומר לכם אחד מן הדברים אשר דיבר אלי, ולקחתם אבנים וסקלתוני, ואש תצא מן האבנים ואכלתכם" [5]

ניתן להבין מכך שלישוע הייתה תורה סודית גילה רק לחוג מקורביו. תורה סודית זו לא התאימה להמונים, כיוון שהיא הייתה ניהיליסטית באופיה, ולעיתים עמדה בניגוד גמור לדוגמה של הכנסייה. שכן בעולמות הרוחניים ישנו סוג של ניהיליזם שמתאים רק למעטים, וידוע לנו מן היהדות על הסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס, ורק אחד, רבי עקיבא, הצליח לצאת בשלום. הגנוסטיקה, שהתפתחה במצרים במאות הראשונות לספירה, עסקה בתורת הנסתר, בעולמות הרוחניים, והציעה דרך למתי מעט שמוכנים ומוכשרים להגיע להארה.

כשהפכה האימפריה הרומית לנוצרית, והתגבשה הדוגמה של הכנסייה בוועידת הכנסייה בניקיאה ובמסגרות אחרות, החל דיכוי שיטתי ומאורגן של התנועה הגנוסטית והכוונה לקבלת התיאולוגיה והדתיות הרשמית. אבות הכנסייה טענו שמקורות הגנוסטיקה מאפלטון, ולכן אין לקבל אותה, כי היא קדמה לישוע. ואכן, יש חוקרים הטוענים, שלגנוסטיות היו מקורות קדומים יותר לישוע, כגון דת זרתוסטרא של הפרסים, כתות פורשות של היהודים, תנועת ההרמטיקה המצרית, בתי ספר של המסתורין של יוון, ואחרים.

בספרות הגנוסטית יש מקום של כבוד להר הזיתים, ויש הטוענים שבירושלים של תחילת המאה ה4, הימים שבהם הלנה הגיעה לעיר והחל בהקמתה של כנסיית הקבר, התקיימה קהילה גנוסטית שנקראה ארכוניטים בהר הזיתים.

הארכונים הם הכינוי שהגנוסטים נתנו לשבע הכוחות השולטים בעולם שמקבילים לשבעה הפלנטות שנראות נעות בשמים על רקע הכוכבים הקבועים: שמש, ירח, מרקורי, וונוס, מרס, יופיטר וסאטורן. במיסטיקה היהודית והנוצרית, ואף הפגאנית, אלו נחשבו כוחות מיטיבים וזוהו עם המוזיקה של הספירות ושבעה צבעי הקשת, אבל בתפיסה הגנוסטית שהתייחסה בשלילה לעולם החומר, אלו שבעה כוחות מגבילים, השליחים של ילדבאות – האל הכוזב, שצריך להתגבר עליהם ולהשתחרר מהם בכדי להגיע לאלוהים העליון שנמצא מעבר להם ברקיע השמיני [6].

אפיפניס מסלמיס מספר על כומר מישראל שנקרא פטר שנתפש לכפירה הגנוסטית, הוא גורש על ידי הבישוף אאטיוס מאנטיוכיה ומצא מקלט בקרב אחוות האביונים (Ebionites) כת נוצרית יהודית גנוסטית שהתקיימה באותו הזמן כקהילות של מאמינים במדבריות ערב. האביונים לא האמינו באלוהותו של ישוע והיו נגד הקרבת קורבנות, הם האמינו בישוע כמשיח, הייתה להם בשורה משלהם (הבשורה אל העברים) וכנראה שהם המשיכו מסורות יהודיות ואיסיות קדומות, תוך כדי שהם מעלים על נס את דמותו של יעקב הצדיק אחיו של ישוע.

לאחר שהייה של כמה שנים אצלם הגיע פטר לירושלים וחי כנזיר מתבודד במערה סמוכה לעיר בהר הזיתים, שמעו יצא למרחוק כאיש קדוש ורבים עלו אליו לרגל. קצת לפני מותו של קונסטנטין השני (ועלייתו של יוליאנוס הכופר), הגיע אל פטר אדם בשם אאוטקטוס (Eutactus) שהיה כנראה ממוצא ארמני, ולמד ממנו את התורה הסודית, מעביר את הידע והאצלה הרוחנית שבאה אתו לארמניה, ומחזק את תנועת הגנוסטיקה הארמנית. ולימים ארמניה אכן הפכה למרכז של הכפירה הגנוסטית.

הארכוניטים האמינו שהדמירוג – האל הכוזב שולט על שבעה הרקיעים, ואלו כולאים את הנשמות, במיוחד לאחר המוות, ומונעים מהם לחזור למקור האור הרוחני שהוא האלוהים העליון. ברקיע השביעי נמצא העריץ ילדבאות, שהוא האלוהים של היהודים, אך למעשה הוא כוח שטני. השטן היה פעם כוח אלוהי, אך הוא מרד באל העליון והתנגד לו, הוא קיים יחסים עם חווה שכתוצאה מהם נולדו קין והבל, שרבו על אהבת אחות, וכתוצאה מכך קין רצח את הבל. הילד ה"נורמלי" היחיד של אדם וחווה הוא שת, אביהם של בני האור, ולעומתם שאר האנשים הם ילדי רוחות החושך.

אחד הספרים שהיו חשובים לארכוניטים נקרא אלוגנס Allogenes, שזה שם אחר לשת. משמעות השם אלוגנס היא – "זר", אדם מזרע אחר. אלוגנס הוא נציג מהגזע של שת המקבל חזיונות וקולות שמימיים ומתעד אותם עבור בנו "מסוס". הקורא מתבקש להזדהות עם מסוס ולהתגבר על הפחד והבורות, למדוט על כל צעד של התגלות הידע ולעלות להגשמה של העצמי הרוחני בתוך האלוהי [7].

אלוגנס פוחד להיכנס במסתורין, אבל דמות נשית בשם "יואל" מתגלה לפניו ועוזרת לו, מושחת אותו בשמן, נותנת לו כוח, ובסופו של דבר הוא זוכה להארה. אבל לפני כן הוא צריך לחשוב, למדוט במשך מאה שנה, עד שהוא הופך למואר. במהלך התהליך הוא מכיר את עצמו, יודע את עצמו. נהיה אחד עם האל העליון. הוא עומד זקוף בתוך האחד, נמצא במנוחה, שקט. נהיה שלם. אלוגנס שומע הכל מתוך השקט, תנועה נצחית אינטלקטואלית, לא מחולקת, עד הגבול, דמות שלא מבוטאת במילים. הוא נהיה כמו זה שלא היה מודע אליו עד עתה, זה שקיים בתוכו, האל מתואר דרך מה שהוא לא. הספר מתמקד בהתגלות פוזיטיבית של האלוהי. זהו מוניזם גנוסטי המאמין שדרך ידע אפשר להתעלות מעל הגופים השמימיים, לרקיע נוסף.

שת הוא המושיע שלעיתים מזוהה עם ישוע – "הלוגו השני של שת הגדול", לעיתים יש לו קיום עצמאי וקדום הקשור לדמויות תנ"כיות אחרות. שת הוליד את אנוש, הדור החמישי ממנו הוא חנוך שעלה לשמיים להיות עם האלוהים, והדור השמיני ממנו הוא נוח. שת היה חשוב לשומרונים ולכתות בית שני, הוא מופיע באגרת לעברים, נחשב למגשים המילה הגבוהה, הלוגוס.

הסיבה שהארכונים (השליטים על שבעה הרקיעים) מונעים מהנשמות לחזור לכור מחצבתם היא שהן משמשות מזון ומקור אנרגיה עבורם, בלעדיהם הם אין להם כוחות והם לא יכולים לחיות, החוכמה (שליחתו של האל העליון) שנמצאת מעבר להם היא הטל שמגיע מלמעלה שנותן כוח לנשמות, ממלא אותם בידע, היא מגנה עליהם מפני הכוחות, וכך הנשמה מסוגלת להתנגד לארכונים ולהתרומם מעליהם, ולחזור לאם והאב העליונים, למקור שממנו הגיעה. ישוע הוא שליח של האל העליון והחוכמה שהגיע לעולם החומר בכדי לעזור לנשמות בני אדם להיחלץ ממנו.

אחד מהספרים החשובים של הגנוסטיקה הנקרא פיסטיס סופיה – חוכמה אמונה, מספר על ישוע שמלמד את התלמידים את המסתורין הקטנים, דרך רוחנית שתאפשר להם להשתחרר משלטון הארכונים, במשך 11 שנה לאחר שהוא קם לתחייה בהר הזיתים. בסיום התקופה הוא עולה שוב לשמיים נלחם בארכונים ושובר את השליטה שלהם בבני אדם, משחרר את סופיה שכלואה בעולם החומר ומאפשר לה להצטרף למערך הכוחות (פלירומה) של האלוהים העליון בתור הספירה (איון) ה-13, לאחר מכן הוא יורד לתלמידים, שבהם דמויות כגון מריה מגדלנה, מרים, מרתה, יוחנן, יהודה תומא ואחרים, ומלמד אותם את המסתורין הגדולים, רק שזה לא נעשה במקום פיזי בלבד, אלא גם ובו בזמן במקום שנקרא "אוצר האור". בספר אחר שנקרא הבשורה הסודית של יוחנן, מסופר גם כן על החניכה במסתורין שישוע העניק לתלמידים בהר הזיתים.

ייתכן כי פטרוס והקהילה שהתקבצה סביבו התיישבו בהר הזיתים מפני חשיבותו המיסטית והגנוסטית, וסביר להניח כי היו ברשותם ספרים כגון פיסטיס סופיה, הבשורה הסודית של יוחנן ועוד. ייתכן שהם היו בקשר עם מלניה המבוגרת ורופינוס שעסקו בפרשנות אלגורית של ספרי הקודש, כנראה שהם עסקו במדיטציה, תפילה, קריאת הספרות המיסטית, וגם בנסיונות התחברות עם כוחות, מלאכים, מסעות של הנשמה אל מקומות וממדים אחרים. הכל מתוך רצון להילחם בהשפעתם של הארכונים ולהשתחרר ממנה, כשהם נעזרים במתנות והצידה הרוחנית שהכין להם ישוע לצורך כך. היה להם מן הסתם עולם דימויים מנטלי רגשי, שבעזרתו הם הצליחו לעבור מעבר לזיכרונות והדמיונות הארציים, אל המקור הרוחני של האדם שהוא עולמות האור.

לפי מסורת הלימודים האזוטריים המערביים, לעולם הזה יש מעין מעטפת אנרגטית בעלת שבע שכבות, בהם נמצא הזיכרון של כדור הארץ, כלומר כל מה שקרה מוטבע בשדה האנרגטי של כדור הארץ, בדומה למה שקורה באדם, שבו ההיסטוריה שלו מוטבעת באאורה, וכך הרושם האנרגטי של ההיסטוריה שלנו עוטף אותנו ומתנה את מה שיכול להגיע אלינו, הסיגנלים החדשים, מהיקום. אפשר לקרוא לזה גם תת מודע קולקטיבי.

הארכונים אם כן הם ההיסטוריה של האנושות, על כל הרוע והסבל שבה, שמשעבדת את המין האנושי, מכיוון שהוא לא מכיר שום דבר אחר, בדומה לקלף מספר 15 בטארות, השטן, שבו האנשים נאחזים בטבעות הכבילה של השטן מכוח עצמם, ולמרות שהם יכולים לשחרר את האחיזה בכל רגע הם לא עושים זאת. בטרמינולוגיה רוחנית מודרנית ניתן אולי לומר כי הארכונים הם ה-Astral light, האאורה של כדור הארץ, הזיכרון של הנפש. יש בשדה הזה גם אורות נוצצים של תנועות ומנהיגים רוחניים שהביאו טוב לעולם, אלא שהאלוהות הגדולה נמצאת מעבר לכאן ולעכשיו, לזמן ולמקום. ובכדי להגיע אליה צריך תרגול והתפתחות רוחנית.

הנושא של שבע שליטים – ארכונים על העולם שצריך להשתחרר מהשפעתם או לפחות להתעלות עליה מופיע גם בתורות של האיסיים, ספר היובלים מרחיב במעשה הבריאה, ביום הראשון נבראות שבע קבוצות רוחות, פלירומה של כוחות רוחניים, אלא שהמעבר בין הכוחות האלוהיים איננו אוטומטי. הצמחים שנבראים ביום השלישי הם צמחי גן העדן, ולא צמחים רגילים. ביום הרביעי עם בריאת המאורות מתחילה ספירת הזמן ולכן קשה לנו לקלוט מה שנברא קודם לכן.

גם בחזון יוחנן מופיע המספר שבע. החזון נעול בשבעה חותמות, וניתן לומר שאלו המקבילים של הארכונים. בכדי להגיע לגאולה צריך לפתוח את שבעה החותמות, פתיחת ארבע החותמות הראשונות מביאה את ארבעת פרשי האפוקליפסה, אלו הם ארבע צרות שנוחתות על המין האנושי: מלחמה, רעב, מגפה ומוות, בדומה לתפיסה הגנוסטית של הארכונים, החותמות מביאות סבל וצער. החותם החמישי הוא הקדושים (מרטירים) הקוראים בשם האל, החותם השישי הוא אסונות כגון רעידת אדמה, והחותם השביעי הוא שבע השופרות שמביאות לשבע הקערות, השמיים נפתחים, יש דממה ובה נראים שבעה מלאכים עומדים לפני האלוהים.

השופרות (חוץ מהשביעית) והקערות הם אסונות שקורים על בני אדם, וכל זה בכדי להגיע בסופו של דבר אל הגאולה הנכספת. לאחר שהארץ מטוהרת בעזרת המוות והסבל מתגלה דמות האלוהות כשלידה יש עשרים וארבע זקנים, שהם ישויות אנושיות מפותחות, מעין אחווה לבנה, מועצה של אור, אנשים מואריה שעברו חניכה.

בתורות רוחניות מודרניות כמו זו של גורדייף מדובר על חוק השבע ששולט על ההופעות כאן בכדור הארץ ומשמעו ברמה הגבוהה האפשרות להכפלת תדר, עליית רמה, כמו באוקטבה מוזיקאלית, רק שבדרך לשם יש שני זעזועים, חצאי טון, ולכן אנחנו מאבדים את הדרך, המשמעות, הריכוז, לכן אין בטבע קווים ישרים. ישנם למעשה שבע רמות שכל אחת מהן כרוכה בשבעה שלבים ובהם יש שני זעזועים, בדרך לעידון של החומר. חצי טון אחד הוא במעבר בין מי לפה, הצליל השלישי לרביעי וזה קשור לתחילת ספירת הזמן ביום הרביעי, חצי טון שני נמצא לאחר הצליל השביעי, בין סי לדו, וזה המחסום שאנחנו צריכים לעבור בדרך לאלוהות שנמצאת ברקיע השמיני, באוקטווה החדשה. 

הבשורה הסודית של יוחנן

מבין ארבעת ספרי הבשורה זו של יוחנן היא הרוחנית ביותר, לפי האנתרופוסופיה, שמחייה במידה רבה את המסורת הגנוסטית, הספר השני שיוחנן כתב – חזון יוחנן (שנקרא גם האפוקליפסה), הוא האזוטרי ביותר בין ספרי הברית החדשה, יוחנן הוא אדם שעבר חניכה, ושטיינר טוען שזהו לזרוס שמת וקם לתחייה בידי ישוע [8]. את הספר והחזיונות שבו לא ניתן להבין בדרך הרגילה, אלא רק בדרך של דימויים ומחשבה מסוג אחר, וכך נוצרת הפרדה בין הנוצרים המבינים את הברית החדשה בדרך רגילה ובין אלו שקולטים דרכה משהו אחר, תורה רוחנית עמוקה, ההבדלה בין הנצרות האזוטרית והחיצונית היא לא גידור חיצוני, אלא משהו פנימי

יוחנן שנחשב לתלמיד הקרוב לישוע, והוא מתייחס לישוע בתור הלוגוס, "בראשית היה הדבר, והדבר היה עם האלהים, ואלהים היה הדבר" (יוחנן א' 1), ולדואליות של חושך ואור "בו היו חיים והחיים היו האור לבני האדם, והאור מאיר בחשך והחשך לא השיגו". ולכן הוא היה מקובל על הזרמים הגנוסטיים. במאה השנייה מופיע ספר ובו התורה הסודית שלו, בטענה שהיו דברים שיוחנן יכל לגלות בבשורה, והיו כאלו שלא, כי הם לא מיועדים לכולם

העלילה של הבשורה הסודית ליוחנן, מתחילה בזמן שיוחנן נמצא במקדש ופרושי בשם הרימניוס מתעמת אתו ומביע ספקות בדברי ישוע ותחייתו, יוחנן עוזב את המקדש והולך מוטרד להר הזיתים לחשוב על הדברים, ואז בחזון נגלת לו דמותו של ישוע שמבהירה לו את מעשיו. השמיים נפתחים ומופיע דמות שהיא אדם, אישה וילד באותה דמות, ומגלה ליוחנן את סודות היקום, עבר ועתיד. המלחמה הקיימת בנו בין כוחות הטוב לרוע

יוחנן מוטרד משאלתו של הפרושי "לאן הלך האדון שלך כעת?"
הוא שואל עצמו: מדוע ישוע נשלח לעולם על ידי האב? מי הוא האב? מהו המקום שאליו אנחנו הולכים?
הדמות מסבירה ליוחנן שבסופו של דבר הכוח הטוב יעיר את האדם ויחלץ אותו מהעולם הפיזי החשוך, יעטוף אותו באור רוחני ויבטיח את נצחיותו. ישוע מסיים את דבריו והופך לא נראה ויוחנן הולך לספר לתלמידים האחרים.

הספר מגלה את המיתולוגיה הגנוסטית, שבה מופיעים שלוש כוחות וצורות: האב, האם והבן,
האלוהים העליון נקרא Monad (מזכיר את הספר של ג'ון די מהמאה ה16) אור טהור שקיים לפני הכל, אי אפשר להגדיר אותו המילים מכיוון שהוא מעל הזמן. מחשבתו יצרה את הרוח הראשונה – ברבלו, האם הנשית, זה נהיה הרחם של כל הדברים, האם והאב הולידו את האדם הראשון, אנדרוגינוס עם שלוש שמות.

ברבלו (האם) התעברה על ידי ניצוץ האור של האלוהים העליון ונולד הילד היחיד של האור, הכרייסט (ישוע), שלא שווה למקור אך מזכיר אותו. ניצוץ האור נהיה שלם. נמשח בטוב. לאחר מכן ניתן לו שותף שזה רוח הקודש שפיארה אותו ואת ברבלו, והכל נהיה בדממה. כרייסט יצר הכל, כשרוח הקודש (הרוח הלא נראית שהיא גם המיינד האלוהי) משלימה אותו ביחד עם ברבלו, בכדי שיוכל להופיע לפני הלא נראה ככרייסט האלוהי שיש לו קול כביר.

כרייסט קיבל סמכות כאמת, לדעת את השם שמעל כל השמות. רצונו של כרייסט נעזר ברוח הלא נראית ליצור את האצלות האור: מהאצלות האור הופיעו שלוש אורות וארבע כוחות, השלושה הם רצון, מחשבה וחיים, וארבע הכוחות הם הבנה, חסד, תפישה וזהירות.
לאחר מכן נאצלו שנים עשר האיונים (אנרגיות): חסד, אמת, צורה, תפישה, מושג, זיכרון, הבנה, אהבה, רעיון, שלמות, שלום וחוכמה. וכך הופיע האדם השלם, ההתגלות הראשונה והאמת, וזה נקרא אדאמאס. האדם הראשון, הוא המראה של הרוח הבלתי נראית.

אחד מהאיונים היא סופיה – החוכמה. בטעותה היא רצתה לברוא עולמות בדומה לאל העליון, אך היא נכשלת במעשיה, ובמקום זאת מולידה מפלצת דמות נחש אריה בשם ילדבאות, שנהיה האלוהות הכוזבת (דמירוג) של העולם. ילדבאות (הוא יהוה המקראי) קורא: "אני אל יחיד וקנאי אין עוד בלבדי". אלא שהוא מסגיר עצמו במילה "קנאי". כיצד יכול אל להיות קנאי אם הוא לבדו?
קול נשמע מלמעלה: "האדם קיים וכך גם בנו של האדם!"

סופיה מנסה להיפטר ממה שבראה בבורותה, היא עוטפת את היצור שנקרא ידלבאות בענן אור וכיסא כבוד, אלא שזה כבר מאוחר מדי, ילדבאות שהוא הארכון הראשון, שואב ממנה את הכוח ובורא עוד שנים עשר ישויות כוזבות (איונים כוזבים) הנקראים ארכונים שמצטרפים לבורותו. הוא מציב שבעה מהם כמלכים על שבעה הרקיעים וחמישה על התהום. הארכונים בוראים מלאכים, ומתחיל תהליך בריאת העולם החומרי, שהוא בעצם תאונה קוסמית.

בסופו של תהליך בורא ילדבאות אדם פיזי בכדי שישרת אותו, אבל במהלך הבריאה סופיה מצליח לתקן את שעשתה ולהכניס לאדם הפיזי את רוח האדם הרוחני אדאמאס, ומרגע זה אותם אנשים שמכירים את העצמי הגבוה שלהם מסוגלים להשתחרר מהשלטון של ילדבאות להגיע להארה ותוך כדי כך גם לתקן את העולם ולהחזיר אותו למצבו המקורי. אלא שלא כל האנשים אותו דבר, יש כאלו שיש בהם רוח ויש כאלו שלא. חלקם הם בני שת בני אור, וחלקם בני קין והבל בני חושך

האיונים נמצאים בבני שת במצב רדום, מחכים לזמן שבו יוכלו להשתחרר מהגוף הפיזי ולהתקיים מחדש באדם הרוחני המקורי – אדאמאס, ולשם כך הם מוכנים לסבול את הכל. בינתיים המחשבה ראשונית שקיימת מלפני הבריאה הופיעה בעולם בדמות ישוע במטרה לעורר בני אדם, היא ירדה ללב עולם החומר החשוך ודיברה אל יוחנן דרך ישוע. חתומה בחמש חותמות כנגד המוות, עולה באור מהמים אל האל העליון. לפני כן היא מעבירה את הידע הרוחני לגזע השתאי, וחובה להעביר אותו הלאה.

קיום הארכוניטים בירושלים במאה ה-4 לספירה והקשר בין התורה הגנוסטית לתורה האיסיית ולמיסטיקה העברית הקדומה מלמד אותנו שייתכן והיו קבוצות ומורים גנוסטיים נוספים בירושלים לפחות בתחילת הנצרות, וכי היו בה ספרים כדוגמת הספרייה שנמצאה בנאג חמאדי במצרים, אלא שאלו לא היו בהכרח בחזקת תנועות גנוסטיות רשמיות ומאורגנות, אלא בחזקת בודדים ובעיקר בקרב תנועת הנזירות, עם התקבלות החלטות ועידת נקיאה ותחילת תקופת רדיפות הדת ירדו הגנוסטיים למחתרת וייתכן שהם המשיכו כאחוות סודיות במנזרי ירושלים ומדבר יהודה. וכך, מורה רוחני בשם גורדייף שביקר בירושלים בתחילת המאה ה-20 מספר על קיומו של בית ספר סודי של האיסיים באחד המנזרים שליד ירושלים (ראו פרק על גורדייף בספר השלישי).

הערות

[1] Halperin, D. J. (1988). The Faces of the Chariot: Early Jewish Responses to Ezekiel’s Vision. Tübingen: Mohr Siebeck.

[2] Kurt, J. (1990). Theological interpretation of Scripture: Origen and beyond. Cambridge University Press

[3] אליאדה, תולדות האמונות ב'. עמ' 275

[4] אליאדה, תולדות האמונות והדתות ג'. עמ' 41

[5] קאלו, ש׳. (1994). הבשורה העלומה: (הבשורה על-פי תומא). יפו: דע“ת – דע עצמך תמיד.

[6] Pagels, E. (1979). The Gnostic Gospels. Random House

[7][7] Robinson, J. M. (Ed.). (1977). The Nag Hammadi Library in English. Harper & Row

[8] Steiner, R. (2013). The Fifth Gospel: From the Akashic Record (A. Welburn, Trans.). Great Barrington, MA: SteinerBooks. (Original work published 1913)