סנט ג'יימס והארמנים

הארמנים בזמן הצלבנים

לאורך כל ההיסטוריה, הארמנים מילאו תפקיד חשוב בממלכות זרות. כבר במאה ה-11 הייתה פזורה ארמנית משמעותית ברחבי המזרח התיכון. הארמנים מילאו תפקיד חשוב באימפריה המוסלמית הפאטימית מצד אחד ובאימפריה הביזנטית מן הצד השני. הפזורה גדלה בעקבות המלחמות באלף שנים הבאות. ההגירה מרצון וגם ההגירה הכפויה, בעיקר על ידי הביזנטיים, שהעבירו אוכלוסיות גדולות לבלקן ולרחבי האימפריה, הביאה להתפתחות קהילות ארמניות משמעותיות במקומות נוספים בעולם, החל מארמניה הקטנה בקיליקיה, והמשך בקונסטנטינופול שהייתה במידה רבה עיר שחלקה ארמני. הארמנים מילאו תפקידים חשובים בצבא, בכלכלה ובממשל הביזנטי. חלק מהקיסרים, כגון הראקליוס או בזיל הראשון, היו ממוצא ארמני. בנוסף לכך, הארמנים מילאו תפקיד חשוב בהשכלה, באדריכלות ובאמנות. מייסדי האוניברסיטה המשפיעה במגנאורה במאה ה-9 (פרבר של קונסטנטינופול) היו ממוצא ארמני. גם האדריכלות והאמנות הביזנטית הושפעו מהאדריכלות והאמנות הארמנית.

במאות ה-10 וה-11 מגיעים מתיישבים ארמנים רבים לקיליקיה שבמזרח הרי הטאורוס, לחופי הים התיכון. אזור זה שוחרר משליטה מוסלמית על ידי הביזנטיים והתרוקן מתושביו המקוריים. המתיישבים החדשים יוצרים מעין מדינה עצמאית, הקולטת פליטים רבים הבורחים מהכיבושים הסלג'וקים, במיוחד מהבירה אני העתיקה שנפלה לידיים זרות. בשונה משאר ארמניה, לממלכת קיליקיה יש גישה לים, דבר המביא לחיזוק הקשר עם אירופה ועם הנצרות הלטינית. הממלכה של קיליקיה היא בעלת הברית של הצלבנים וחלק מהמערך הנוצרי במזרח הים התיכון. היא פורחת במאות ה-12 וה-13. התרבות, הציור, הפיסול והמחשבה הדתית הארמנית מתעשרים כתוצאה מהמפגש עם המערב.

כנסיית סנט ג'יימס הארמנית

הכנסייה השלישית שמליסינדה בנתה, או הייתה מעורבת בבנייתה בירושלים היא זו של יעקב הקדוש – סנט ג'יימס, שהיא הכנסייה הראשית ברובע הארמני. מליסינדה, שהייתה בעלת שורשים ארמניים (אימא הייתה נסיכה ארמנית), בנתה את הכנסייה מחדש ובאופן מפואר ושילבה בתכנון מרכיבים של אדריכלות מקודשת מקורית ארמנית.

בקתדרלה יש שימוש באלמנטים אדריכליים של קתדרלה חשובה מהמאה ה-10 בארמניה בשם הגפש, יש בה כיפה ארמנית טיפוסית שמתרוממת לעיתים עם חרוט מעל ריבוע קשתות, ועוד מרכיבים כפי שיפורט להלן במספרים, מידות, שימוש באור, עיטורים ומבנה כללי. יש ויכוח בין החוקרים מתי היא הושלמה, אבל אין ספק שבנייתה התחילה בזמנה של מליסינדה והושפעה על ידה, וההוכחה היא שאותם מרכיבים אדריכליים ארמנים שנמצאים בכנסייה נמצאים גם במקום קבר.

הקתדרלה של סנט ג'יימס שמרה את צורתה המקורית ונשארה פעילה גם לאחר נפילת ירושלים לידי המוסלמים, הרבה בזכות הקשרים הטובים שהיו לארמנים גם עם המוסלמים, ובה קבורים המלך והמלכה האחרונים של ארמניה הקטנה, שנפלה ב-1382 לידי הממלוכים.

לפי היסטוריון האמנות יוסף סטרזיגובסקי (Josef Strzygowski), הארכיטקטורה הארמנית היוותה מודל השראה לזו של ביזנטיון, ופועל יוצא מכך וגם באופן ישיר לבנייה הצלבנית בירושלים, ובעקבות כך לבנייה של כנסיות באירופה ובמיוחד בבלקן^[1]. הארמנים היו הראשונים שבנו כיפה על מרובע בעזרת קשתות בפינות שיצרו מתומן (קשתות זווית), וכן היו הראשונים שבנו כנסייה עם כיפה ואפסיסים בארבעה צדדים. הוא טען שאיה סופיה הושפעה מהאדריכלות הארמנית.

החל מהמאה ה6 מתפשט בארמניה השימוש בכיפה גבוהה ההופכת לצילינדר ועליו גג חרוטי (החוץ של הבניין הוא חרוט והפנים כיפה). האור מודגש גם על ידי הכיפה וגם על ידי המנורות הרבות והמיוחדות והחלונות המכניסים פנימה אור (לעתים החלונות בכנסייה נבנו כך שיכניסו אור בשעות מסוימות של היום ויאירו את המזבח או אזורי קודש אחרים). האוריינטציה של הבניינים היא כלפי פנים. הצורות שאהבו להשתמש בהן היו צלב ומתומן, ולעתים משושה.

הצורה הנפוצה של כנסייה ארמנית, היא חרוט מעל גליל שמתחתיו מבנה בצורת צלב. צורה זו קשורה לחיזיון שהיה לגרגורי המאיר מייסד הנצרות הארמנית מהמאה ה4 באצ'מיאדזין, עת ישוע ירד משמיים על סולם של מלאכים והכּה בפטישו על האדמה. במקום נוצר עיגול של זהב – שהוא הגליל, עמוד של אש – שהוא החרוט, עטוף בצלב של אור – שהוא המבנה המצולב. הארבע מסמל את ארבע היסודות והכיפה את השמים. זאת הייתה צורת המבנים שבהם נשמרה האש הקדושה של דת זרתוסטרא, שהייתה נפוצה בארמניה בזמנים שלפני הנצרות. ארבעת העמודים והכיפה מסמלים חיבור של שמיים וארץ, המתרחש בזמן קדוש ובמקומות קדושים (טהורים).

באולמות הכנסיות הארמניות יש אקוסטיקה מיוחדת, ויש אומרים כי גם פרופורציות מקודשות, המשפיעות אנרגטית על המבקרים במקום. לפי תפישָׂה זו לבני אדם יש מסביב לגופם שדה אנרגטי שנקרא אאורה, והוא מתאים את עצמו לחלל שבו הוא נמצא. אם אדם נמצא בחלל המושך כלפי מעלה, השדה מתארך כלפי מעלה בהתאם לבניין, וכתוצאה מכך מופעלים כישורים מנטליים או רגשיים שרדומים בדרך כלל. גם אם לא נקבל את ההסבר הזה, הרי שלפי התיאורטיקנים הגדולים של מדעי הדתות כגון רודולף אוטו, בניינים מסוג האולמות של הכנסיות הארמניות מפעילים אצל האדם את חוש הקדושה^[2], הרגש הנומינזי, וזה פועל יוצא של הגודל, משחקי האור והצל, ההד, והייתי מוסיף מרכיבים יוצאי דופן בבניין (כגון אבנים גדולות), הפרופורציות והצורות כגון עיגול וריבוע.

אלא שכנסייה ארמנית מימי הביניים איננה אולם אחד^[3]. בדרך כלל לפני האולם הראשי יש אולם נוסף שהוא מעין מבואה – נרתקס, הנקרא גוויט (Gavit). זהו סוג של אולם כניסה לפני האולם הראשי של הכנסייה, המופיע בכנסיות הארמניות החל מימי הביניים ונעלם בסופם. הוא נמצא בכנסיות היפות והחשובות ביותר. יש אומרים שזה היה מקום שבו השמיעו מוזיקה כנסייתית, ושההבדלה בין אולם הכניסה לאולם הראשי מרמזת על שתי רמות של דת, הראשונה – רמת הפשט, והשנייה – רמת הדרש או הסוד. הכניסה לכנסיית סנט ג'יימס בירושלים היא כיום מצד מערב, אבל אם במבנה המקורי הכניסה הייתה מצד דרום, הרי שיש שם אולם שמתאים לתיאור של המבואה – גוויט.

האדריכלות המקודשת שהתפתחה בכנסייה הארמנית קשורה לתורות הסוד הנוצרית ומתייחסת למספרים כמבטאים אמיתות יקומיות, וכך נמצא ארכיטיפים מספריים באדריכלות וגם באמנות. להלן קוד של משמעותם הסמלית של המספרים המופיעים במסגרת האדריכלות המקודשת של כנסיות בארמניה ופועל יוצא מכך גם בבניינים שהושפעו ממסורת זו בירושלים:  

אחד – מייצג אחדות. את האלוהות במקורה, את האלמנטרי. מופיע באדריכלות בצורת כיפה או חרוט.

שניים – ניגודיות ופיצול, החלוקה של האיחוד – יין ויאנג, טוב ורע, זכר ונקבה, ממלכת הניגודים. מופיע באדריכלות הארמנית בצורה של שני אולמות, גוויט וכנסייה.

שלוש – המספר הקדוש ביותר, חלק מהחשיבה הלא מודעת, הצורה הראשונה של משולש. בדת יש תמיד שלושה יסודות. בבבל אלו האלים אנו, בל ואנה, ברומא: יופיטר, יונו ומינרווה, ובנצרות: השילוש הקדוש. השלוש מופיע באדריכלות כנסיות בצורה של שלוש דלתות המובילות מהגוויט אל הכנסייה. ובמקרה של כנסיית סנט ג'יימס בצורה של שלושה קשתות בכניסה ושלושה אפסיסים.

ארבע – מספר הקשור לחלוקה הבסיסית של חומר וחלל: ארבעת הכיוונים הקרדינאליים, ארבעת הנוזלים בגוף, ארבעת הסוסים של האפוקליפסה, ארבעה נהרות גן העדן, ארבע הרוחות, ארבע העונות, ארבעת הנביאים העיקריים, ארבעת האוונגליונים. מופיע באדריכלות כנסיות בצורה של צלב או בצורה של ארבע עמודים התומכים את הכיפה, וכך גם בכנסיית סנט ג'יימס.

חמש – מחבר שני חלקים שונים של שניים ושלוש. ולכן החמש מייצג את האינדיבידואל המתעלה מעל הסדר הטבעי של הדברים, האדם שיש לו בחירה חופשית. המספר קשור לפנטגרם, ולכן מופיע באדריכלות בצורה של יחס הזהב – פי. חמש קשור לנצרות המיסטית שמצאה בית בארמניה, וזה מתבטא בלבוש של פרחי הכמורה ובשירה הכנסייתית.

שש – אלוהים יצר את העולם בשישה ימים. שש הוא חיבור של שלוש ושלוש, או אחד ושניים ושלוש, ולכן הוא מושלם. ישוע נצלב ביום השישי ומת בשעה השישית. המספר שש מופיע באדריכלות כנסיות בצורה של משושים או מגן דוד, ואכן בכיפה של כנסיית סנט ג'יימס יש מגן דוד עצום מצלעות בטון קמורות התומכות את עיגול הכיפה, זה האלמנט האדריכלי הבולט בבניין, שמופיע אף בבניינים אסלאמים, כגון המסגד של קורדובה מהמאה ה10.^[4]

שבע – קשור לגרמי השמיים ולכוחות רוחניים: ישנם שבעה ימים בשבוע, שבע פלנטות שניתן לראות בעין, שבע רוחות רעות, שבע רמות לזיגוראתים הבבליים. לפי סט אוגוסטין שבע מסמל את השלמות של אלוהים – הוא יצר את העולם ונח ביום השביעי. חיים נוצריים נשלטים על ידי מספר שבע: שבעה סקרמנטים, שבעה חטאים, שבע תכונות טובות. המספר שבע מופיע בליטורגיקה (טקסים) של הכנסייה, וקשור לעיגול המופיע בתוך המשושה שבכיפה.

שמונה – המספר הראשון אחרי שבע, מסמל את החיים החדשים לאחר הטבילה. לפי האמונה הנוצרית, התחייה של ישוע התרחשה ביום השמיני. האוקטגון הוא צורה נבחרת של אגן הטבילה ומופיע כבסיס למבנה כנסיות רבות. וגם בכנסיית סנט ג'יימס נמצא מתומנים בשטיחים ובפסיפס השיש שעל הרצפה

תשע –תשע מייצג קדושה גדולה יותר מזו הנמצאת בשלוש, מכיוון שהוא התוצאה של שלוש כפול שלוש.. יש הרבה כנסיות ארמניות המחולקות לתשעה חללים, וכך גם החלל הראשי של כנסיית סנט ג'יימס, ארבע העמודים מחלקים אותו לתשעה חללים וזה מודגש על ידי קשתות

בתוך אולם הכנסייה יש משמעות לחלקים השונים, אזור המזבח מופרד מגוף הכנסייה על מעקה במקרה של סנט ג'יימס ולעיתים וילון, מולו יש מקום למקהלה של פרחי הכמורה. המזבח נמצא באפסיס מזרחי על גבי אזור מוגבה שנקרא במה, והמורכבות של המבנה כולו את אחדות האלוהים.

בנוסף למספרים מודגש מוטיב האור והמשחק (ניגוד) בין אור לחושך בעזרת החלל של הכנסייה, במיוחד זה שמתחת לכיפה והמנורות הרבות והמיוחדות. לפי המיסטיקה של דיוניסוס אראפגוס, שהיא מרכזית בכנסייה הארמנית, החושך נוצר בכדי שאפשר יהיה לראות על הרקע שלו את האור. חושך הוא מרכיב חיוני בתהליך הבריאה. לפני שאלוהים אמר "יהי אור" היה "חושך על פני תהום". החושך היחסי של הכנסיות הארמניות הוא מכוון ומטרתו לעורר את האור הרוחני באדם. בדיוק כמו שלבוש הכמרים הוא כובע מחודד שחור על ראשם שאמור לעורר את ניצוץ המחשבה הגבוהה שלהם, כך לבוש האדמה – הכנסיות הם חללים חרוטיים חשוכים, המושכים כלפי מעלה את המבקרים בתוכם.

מבחינת האמנות, בכנסייה ארמנית יש יחסית מעט ציורי קיר ותגליפים, ולעומת זאת הרבה אמנות גיאומטרית, וכך נמצא בכנסיית סנט ג'יימס הרבה קרמיקה, אך בניגוד לכנסיות ארמניות אחרות גם הרבה תמונות, חלקן עתיקות וחשובות, בכנסייה ארמנית אין איקונוסטאזיס (מסך איקונות המפריד בין קודש לחול), ולמעשה אין בכלל איקונין (תמונה קדושה) כמו בכנסייה האורתודוקסית. את תפקיד האיקונין מחליף החצ'קר (Khachkar), צלב מגולף באבן או בעץ, בעל צורה מיוחדת, המסמל את עץ החיים, ואחד מפואר כזה נמצא בחצר.

בצד חלל הכנסייה עצמה יש חדר קטן שגם לו חדר מבואה ובו כוכב מכסף על הרצפה ומזבח שיש יפהפה והוא מקום קבר ראשו של יעקב הגדול, בכניסה לחדר דלת מעץ מעוטרת צדף, עבודת אמנות מדמשק, באותו הקיר יש גם מרפסת עם עץ מוזהב שמעליה מופיע לעיתים הפטריארך, נמצא בכנסייה גם כסא פטריארך מפואר שמתחתיו קבור יעקב הקטן – אחיו של ישוע ומנהיג הקהילה הנוצרית אחריו, וגם מספר מבני מזבח מסורתיים בין ארבע עמודים וכיפה קטנה, ברוח האדריכלות הארמנית הייחודית, ששואבת השראתה ממבני האש הקדושה של דת זרתוסטרא.

סנט ג'יימס ראשו בירושלים גופו בספרד

יעקב בן זבדי הוא גיימס – אחד משלושה התלמידים הקרובים לישוע, שנמצא איתו בהשתנות בהר תבור, הוא הראשון שזוכה למות קדושים. גיימס הוצא להורג על ידי הורדוס אגריפה, אבל האגדות סיפרו שלפני כן הוא ניצר את ספרד וחזר לארץ ישראל. לאחר הוצאתו להורג התלמידים שלו הגיעו על גבי דוברה פלאית מאבן חזרה לספרד עם גופתו (הראש נשאר בארץ וקבור בכנסיית סנט גיימס הארמנית בירושלים) וקברו אותה שם. השליחים צוו להגיע לקצה האדמה, וקומפוסטלה הייתה במקום כזה, ולכן מתאים היה שיהיה שם קבר של שליח. ישוע אמר "אני שולח אתכם לקצות האדמה".

ג'יימס הוא השליח היחיד שקבור במערב אירופה, ויחד עם פטרוס ויוחנן הוא אחד משלושה התלמידים הקרובים לישוע, יוחנן קבור באפסוס במזרח ויעקב בקומפוסטלה במערב, בעוד שפטרוס באמצע ברומא, זאת הממלכה של הקדושים הנוצרית כשלושה הקדושים הללו מסמלים את הגבולות של העולם הנוצרי.

הקבר של סנט ג'יימס התגלה מחדש במאה ה9 בזמן המאבקים בין מוסלמים ונוצרים על גופה ונשמתה של ספרד, והפך למוקד עלייה לרגל, אך לכדי היותו יעד העלייה לרגל החשוב והמרכזי של מערב אירופה, מקום אליו עולים לרגל חצי מיליון איש מדי שנה, הוא הגיע רק בתחילת המאה ה12 בהנהגת הבישוף הנמרץ גלמריז, הוא כתב את ספר עולי הרגל אל הסנטיאגו, בנה את הקתדרלה של סנט ג'יימס והפך את סנטיאגו למרכז רוחני המתחרה בירושלים וברומא

גלמירז שאב את השראתו לאדריכלות ואמנות הקתדרלה מקומות אחרים בעולם, זה קשור למסע לירושלים ב1118 על ידי פדרו דיאז ופדרו אנייז, קרדינל והאוצר של כנסיית סנטיאגו, שנשלחו על ידי גלמירז במטרה להסתובב באירופה ובמזרח התיכון ללמוד ולהביא איתם בחזרה רעיונות. הם נסעו מנמלי אפוליה וקיבלו השראתם שם, אלא שחלק מההשראה היה גם כנסיית הקבר והמקומות הקדושים בירושלים.

ב1129 פטריארך ירושלים כתב לגלמירז שהוא מציע יצירת אחווה בין שתי הכנסיות, על ידי קבלת איש דת מהכנסייה בירושלים, וכך היה. לנציג ירושלים ניתנה כנסיית santa maria de nogeira על החוף המערבי בcamabados, pontevedera, דרום מערב לסנטיאגו. במקביל להתפתחות העלייה לרגל לסנטייגו החלה מתפתחת מסורת ופולחן של עלייה לרגל לירושלים, וזה בנוסף לעלייה לרגל לרומא, וכך נהיו שלושה מוקדים של עלייה לרגל בעולם הנוצרי: רומא, סנטייגו וירושלים, ובמאה ה13 הדרך לירושלים מקבלת זהות והופכת להיות "דרך הדקל" עליה נספר באחד הפרקים הבאים.

גרגורי טאטבצי בירושלים

ישנם שלושה גרגורי גדולים בהיסטוריה של ארמניה, כל אחד מהם הגשים בתלמודו את רוח התקופה. הראשון והחשוב ביותר הוא גרגורי המאיר, שפעל במאה ה-4 לספירה. אחריו הגיע גרגורי מנארק שפעל במאה ה-10 לספירה, ולבסוף – גרגורי טאטבצי^[5] (1346–1410) (Grigor Tatevatsi) שפעל במאות ה-14–15 לספירה שסיפורו קשור לזה של ירושלים.

לפני שנולד, חלמה אמו של גרגורי טאטבצי שגרגורי המאיר נותן לה מנורה שתאיר מחדש את אור האמונה. כבר בגיל 7 הוא החל ללמוד את הכתבים הקדושים ובגיל 14 פגש את המורה שאימץ ולימד אותו במשך 28 השנים הבאות – המלומד הגדול ביותר באותה תקופה – ווֹרוטנֶצי ממנזר וורוטנאוואנק, הסמוך לטאטב שבדרום־מזרח ארמניה (ומכאן שמו).

ווֹרוטנֶצי וטאטבצי יצאו יחדיו למסע עלייה לרגל לירושלים. יחדיו צעדו ברגל במשך חודשים והגיעו לירושלים ב־1373, ושם טאטבצי הוסמך לנזורה ובדרך חזרה לכהונה. בשנת 1376, בהיותו בן 30, הוא קיבל דרגת וורדפּט (Vardapet) – מעין דוקטור לדתות של הכנסייה. בשנת 1385, לאחר שהיה תלמיד במשך 28 שנה, קיבל טאטבצי את דרגת הלימוד הגבוהה ביותר בארמניה – וורדפּט בכיר.

לאחר שחזר מירושלים הוא החל ללמד ולשאת דרשות. לפי טאטבצי, כדי להשיג את הטוב ביותר צריך ללמוד ואז לעשות, ראשית יש לחשוב, להתבונן ואז לפעול. במאה ה־12 הארמנית השתנתה ואנשים לא הבינו יותר את הארמנית העתיקה, הנקראת גראבאר(Grabar). לטאטבצי היה כישרון לשפות והוא ידע לדבר בכמה שפות כולל ערבית, והוא החל במפעל תרגומים וכתיבה מחדש של הספרים הקדושים. לפי תפיסתו המשמעות היא במילים ולכן צריך דיוק בשפה.

לאחר מות מורהו ווֹרוטנֶצי ב־1388, הפך גרגורי טאטבצי לראש האוניברסיטה של טאטב וכיהן בתפקיד זה כעשרים שנה, עד שנת 1408. הוא נתמך על ידי השלטונות שלא היו ארמנים, מכיוון שידע להפריד בין הדת למדינה. הוא קרא להנהגה ארמנית דתית אחידה ולקבלת מרות השליטים. לפי האגדה, הוא כובד על ידי תימור לנג ובניו שפלשו לארמניה וסיפחו אותה לאימפריה שלהם. בשנת 1375 נופלת ארמניה הקטנה לידי הממלוכים, טאטבצי משכנע את הפטריארכיה לעבור חזרה לאצ'מיאדזין ומרפא מחלוקות בתוך הכנסייה.

עיקר מפעלו האינטלקטואלי הוא פרשנות. הייתה לו פרשנות לשיר השירים, איוב, תהילים, ישעיה, יוחנן, מתי, ומהצד השני – לאריסטו וגרגורי המאיר. טאטבצי נקרא יוחנן כריסוסטומוס השני, וגם גרגורי המאיר השני, הוא היה התיאולוג והמחנך של ארמניה. טאטבצי הכיר את כתביהם של אתנסיוס, האבות הקפדוקיים, דיוניסוס המתחזה, אוגוסטינוס, אלברטוס מגנוס, ובמיוחד את תומס אקווינס. באותה תקופה התחילה פעילות של מיסיונרים דומיניקנים בארמניה. רבים מהארמנים הפכו לקתולים ונוצרה הכנסייה הארמנית־קתולית. המרכזים האוניברסיטאיים בגלדזור וטאטב פעלו כנגד מגמה זו ולחיזוק האמונה הארמנית־אורתודוקסית.

באותה תקופה פעלה בארמניה אחווה בשם אוניטרים – של קתולים־ארמנים שהסתמכו על התיאולוגיה של אקווינס ואלברטוס מגנוס. גרגורי טאטבצי, שהכיר היטב את כתביו של תומס אקווינס^[6] חיבר כנגד מגמה זו ספר תיאולוגיה חשוב שנקרא "הספר עם תוכן הזהב" וכן ספרי דרשות לחורף ולקיץ, אולם ספרו החשוב יותר הוא "ספר השאלות", שהושווה ל"סומה תיאולוגיה" של אקווינס. במשך כל שנות פעילותו שמר טאטבצי על הסנטימנט לירושלים והקשר עם הקהילה הארמנית שם. 

הערות

[1] Josef Strzygowski, The Architecture of the Armenians and Europe, Vienna, 1918

[2] אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

[3] Maranci, C. (2001). Armenian architecture of the twelfth century: Innovation and regional identity. Revue des Études Arméniennes, 29, 123–152. Paris: Association des Études Arméniennes.

[4] Kenaan-Kedar, N. (1998). Armenian architecture in twelfth-century Crusader Jerusalem. Assaph Studies in Art History, 3, 77-91.

[5] Tsaghikyan, Diana. "Grigor Tatevatsi and the Sacraments of Initiation". (2015).

[6] הפילוסוף והתיאולוג הכי חשוב במערב במאה ה-13, מחבר מסולת הפילוסופיה האריסטוטלית עם המחשבה הנוצרית.

ראו הרצאה על הנצרות הארמנית