עידן הרוח יואכים ופרנציסקוס

החזון החדש של יואכים מפיורה

ההיסטוריה של העולם נקבעה לא רק על ידי מלכים ואנשים (או מסדרים) בעלי השפעה, אלא גם ובעיקר על ידי אנשים פשוטים שהיה להם חזיון או התגלות אלוהית, כזה היה ישוע מנצרת וכזה היה גם ובאופן אחר יואכים מפיורה. הוא נולד ב־1135 כבן למשפחת אצולה באחת הממלכות המתקדמות במאה ה־12, ממלכת סיציליה ואפוליה הנורמנית בדרום איטליה, שהייתה אז מקום מפגש של מזרח ומערב, אסלאם ונצרות, השכלה ותרבות. יואכים קיבל חינוך מעולה בילדותו, והפך להיות אדם משכיל ששירת בחצר המלוכה בפלרמו והתקדם במדרג התפקידים האדמיניסטרטיביים.

בשנת 1159, בהיותו בן 25, הוא יצא כצליין במסע עלייה לרגל לירושלים, הממלכה הצלבנית הייתה אז בשיא כוחה ותפארתה. אלו היו השנים האחרונות של שלטונם המשותף של מליסינדה ובלדווין השלישי, כנסיית הקבר המחודשת עמדה במלוא תפארתה, נראה היה שהאל הנוצרי מאשר את מעשיהם של בני אדם ומברך את מפעל מסעי הצלב, אבל יואכים הרגיש שמשהו הולך להשתנות, שהמצב הקיים שנראה היה שיימשך לנצח הוא זמני ביותר.

במהלך הביקור בכנסיית הקבר ובאתרים שבהם ישוע סבל ופעל בירושלים עבר יואכים משבר רוחני, הוא ראה כמה חייו ריקים, ואולי גם כמה ריק הפאר וההדר של העולם הזה. זה היה מעט לפני הפסח, יואכים זכה לרגע של הארה, שבו המסך המסתיר את העולמות הרוחניים הוסר. וזה חזר על עצמו בחג השבועות אחר כך. במהלך רגעי ההארה אלו הוא ראה את הטעות של חייו והחליט להפנות עורף לעולם הזה ולהתמסר לחיי נזירות. הוא עבר קונברסיה שבמהלכה הוא מת לחייו הקודמים ונולד מחדש לחיים של אמונה עמוקה באל.

לפי אליאדה^[1], יואכים זכה לגלות ולפענח את הסימנים שהאל השאיר בהיסטוריה ובכתבי הקודש, זה הפך אותו למעין נביא. יואכים ראה שיש שלוש תקופות בהיסטוריה האנושית, התקופה הראשונה היא זו של המקרא שנשלטת על ידי האל אב, והדת שלה מתאפיינת בפחד שנובע מסמכות של החוק. תקופה זו הונהגה על ידי גברים נשואים ומוצאת את ביטוייה בתנ"ך. התקופה השנייה היא זו של הבן, שבה הכנסייה מקודשת בחסד האל, והמאפיין העיקרי שלה הוא האמונה, תקופה זו הונהגה על ידי כוהנים. התקופה השלישית שלפי חישוביו של יואכים תתחיל בסוף המאה ה־13 היא זו של רוח הקודש, שבה אנשים יחיו חיים דתיים מלאים באהבה, אושר וחירות, כי יהיה להם חיבור ישיר עם רוח הקודש שתשכון בתוכם. זה יהיה מעין ימי משיח שיונהגו על ידי נזירים רוחניים, אבל לפני כן יהיו מבחנים קשים. התקופה השלישית תדע השחתה וחורבן אלא שבעקבותיהם יגיעו שפע ושלמות נוצרית של חירות רוחנית.

החזון של יואכים עורר כבר בזמנו התלהבות משיחית רבה, וגם התנגדות, ההתנגדות מפני ההבנה שבתקופה השלישית יהיה תפקיד פחות לכוהני הדת ובכלל זה האפיפיורות, היא תביא איתה בהכרח רפורמה של הכנסייה, כלומר יש בתיאוריה של יואכים מעין ביקורת על הממסד ואפילו על הטקסים כגון האוכריסטיה, שיאבדו מכוחם. ומהצד האחר החזון שלו אומץ על ידי חלקים גדולים של העולם הנוצרי, ובמיוחד על ידי הפרנציסקנים כמה עשרות שנים אחריו, שראו בדמותו של פרנציסקוס הקדוש התגשמות של נבואת יואכים על נזיר רוחני שמחובר ישירות לרוח הקודש, מעין הופעה חדשה של ישוע.

יואכים מטיף לגאולה היסטורית, שלב חדש של הנצרות שיבשר את סופה, השלמתה וגאולתה של ההיסטוריה, מעין חזון אחרית הימים, רוח הקודש תשלים את עבודתו של ישוע, ההיסטוריה לא תחזור אחורה להתגשמות, אלא תגיע להתגשמות מסוג חדש, ברמה יותר גבוהה. יואכים התנבא על הקמת שני מסדרים חדשים, שייצגו את הכנסייה הרוחנית החדשה של רוח הקודש, ולימים חלק מהפרנציסקנים ראו כאמור את עצמם כמגשימים את נבואותיו, ואפילו אברהם אבולעפיה מקובל יהודי מדרום איטליה התייחס אליו. וגם במאות מאוחרות יותר המשיכו להאמין בהגעה הקרובה של נצרות הרוח, הזמן השלישי של רוח הקודש, וכך חלק מהישועים (מאה ה־17) ראו עצמם כמגשימים את נבואותיו, וגם מסדרים כריזמטיים אחרים. לפי ג'יימס הרווי כנראה שהיה קשר לפחות סינכרוני ביניהם.^[2]

לאחר הקונברסיה בירושלים, חזר יואכים לאיטליה וחי כמה שנים כנזיר מתבודד, ולאחר מכן הצטרף למנזרים שונים של המסדר הציסטרציאני, הפך לראש מנזר בעצמו, ועבר לשכון במקומות שבהם יכל לכתוב את נבואותיו והבנותיו ללא הפרעה, בעידוד אפיפיורים ומלכים. הוא פירש פסוקים בחזון יוחנן כמנבאים על כך שבתקופת הנצרות השלישית והרוחנית לא יהיה עוד צורך בכנסייה וכי הכופרים יתחברו עם הנוצרים. הוא נפגש עם ריצ'רד לב הארי לפני שזה יצא למסע הצלב שלו ב־1189 וייעץ לו בענייני העולם הזה והבא.

לפי יואכים החברה המושלמת של הנצרות השלישית תונהג על ידי מסדר הצדיקים, אנשים רוחניים גבוהים, ולא יהיה צריך את החוק, ובמקומו יהיה שלטון חופש, המשמעות האמיתית של חזרת ישוע היא עידן חדש של שלום, אהבה והרמוניה. רק אז יובנו הכתבים הקדושים באמת, ברמה העמוקה שלהם. דנטה ראה ביואכים נביא ומביא את דמותו בקומדיה האלוהית, שמושפעת מתורתו. ג'ון די, יועץ המלכה האנגלית והאסטרולוג הרוחני מהמאה ה־16, מתייחס גם הוא ליואכים כנביא. והכול התחיל במסע עלייה לרגל של יואכים לירושלים.

פרנציסקוס הקדוש

פרנציקוס הקדוש (1182–1226) נחשב על ידי המעגלים הפנימיים והמיסטיים של המסדר הפרנציסקאני להופעה שנייה של ישוע. הוא חי במאה ה-13 וכל כך הזדהה עם ישוע בליבו ובמחשבתו, עד שהפצעים שהיו לישוע על הצלב הופיעו באופן פיזי בגופו. קראו לזה "סטיגמטה" וזה היה נס גדול מאד. פרנציסקוס הטיף בחייו לאהבה ולחיי עוני. הוא יצר קשר עם בעלי חיים וכוחות הטבע, כתב שירים לשמש ולירח וראה את ישוע בטבע ובכל דבר. במהלך חייו יש גם פרק לא ידוע של ביקור בארץ ישראל, במהלכו הוא עבר שינוי והתפתחות מכריעים להמשך חייו^[3]. במאות שלאחר מכן וגם כיום ממלאים הפרנציסקנים, חברי המסדר שהוא הקים, תפקיד מרכזי בשמירת המקומות הקדושים הנוצרים בארץ ישראל, כפי שיפורט בהמשך בפרק על ה"קסטודיה דה טרה סנטה".

פרנציסקוס נולד בעיר אסיזי שבאיטליה, בן יחיד של סוחר בדים עשיר, צעיר פופולרי, שבילה את רוב זמנו בבילויים ובשירה עם חבריו. הוא היה ידוע בכישרונותיו כמשורר וכמוזיקאי ובחיי הפזרנות והפאר שחי על חשבון אביו. הוא כונה פרנצ'סקן  (Francesco) "הצרפתי" באיטלקית, הן בגלל מוצאה של אימו ועסקיו של אביו, והן מפני חיבתו לשירת הטרובדורים.

ברוח התקופה הוא שאף לתהילה ורצה להשיג לעצמו הכרה כאביר, ולכן יצא להשתתף באחת המלחמות של אסיזי מול פרוג'ה, היריבה הגדולה. אלא שלמרבה הבושה, כבר בקרב הראשון שלו הוא נשבה ובילה שנה בכלא, במהלכה הוא גם חלה. עם שובו לעירו לאחר השחרור, הוא לא וִיתֵר על שאיפותיו וכעבור שנתיים (1205) יצא להצטרף לצבא אפוליה. אביו, ששאף לרומם את שם משפחתו, קנה לפרנציסקוס סוס יקר ושריון מפואר – והוא, מלווה בברכת בני עירו, יצא רכוב על סוסו אל התהילה. אך בדרך חל בו שינוי. פרנציסקוס הבין ששם מפואר ותואר אצולה לא ימלאו את החלל שחש בליבו. את הסוס והשריון הוא מסר לעניים שפגש בדרך וחזר רגלי ויחף לעירו, לתדהמת התושבים.

איש לא הבין את השינוי שחל בנער, ופרנציסקוס עצמו נזקק לזמן כדי להבין מה הוא מבקש בחייו. הוא נטש את אורח חייו הראוותני, העניק את מחלצותיו המפוארות לעניים ולקבצנים, ויצא להתבודד ליד כנסייה הרוסה שמחוץ לעיר. בני עירו טענו שאיבד את שפיות דעתו, ולעגו לו כשהגיע לקבץ נדבות. אך הצעירים החלו לבקש את קרבתו ולשמוע את דבריו. וכך, בגיל 25 הוא קיבל קריאה בכנסייה ההרוסה של סן דמיאנו לתקן את הבית ההרוס של האלוהים. לפני המזבח הוא אמר את התפילה הבאה (שהיא אחת מהראשונות שלו). "אלוהים מהולל ומרומם, האר את חשכת לבי ותן לי אמונה מוצקה, תקווה נחושה ואהבה מושלמת. תן לי, אדוני, שיהיו לי הרגשות הנכונים והידע לבצע באופן נכון את המשימה שנתת לי. כל מה שיש לי הוא שלך. אלוהַי, כולי שלך, אתה יודע שאין לי דבר מבלעדי המעיל, השרוך והתחתונים שלי, וגם שלושה אלו הם שלך. אז מה אוכל לתת לך?"

פרנציסקוס הבין את הקריאה כציווי לשקם פיזית את הכנסייה החרֵבה. הוא נתן את הבדים היקרים של אביו לעניים והלך לגור בחורבות. אביו הזועם נישל אותו מירושתו והביא אותו למשפט בפני בישוף העיר. בתגובה לכך ציטט פרנציסקוס לפני ה"שופט" הנדהם פסוקים מהברית החדשה וכן ויתר על זכויות הירושה. צעירי אסיזי ובראשם קלרה הקדושה הצטרפו אליו בעבודות שיקום ובניית הכנסייה, ולאט לאט נבנתה סביבו קהילה של אנשים צעירים החיים יחדיו בקדושה, מטיפים לחזרה בתשובה בכפרים ובעיירות שבסביבה וחיים לפי תקנון דתי ראשוני שפרנציסקוס חיבר. רבים באסיזי ראו בו אנרכיסט חסר אחריות ומסוכן, המסית את הנוער מדרך הישר, אך תורת האהבה והצניעות שלו גברה על ההתנגדות, ובסופו של דבר הוא זכה להכרה כמורה רוחני וכקדוש שנוהים אחריו.

פרנציסקוס זכה למפגשים עם אלוהים דרך התפילות שלו, ששינו אותו לגמרי. כשחזר למצב הרגיל שלו, הוא דאג שלא ייראה ויתגלה דבר ממפגשיו האינטימיים עם האל, והוא יעץ גם לתלמידיו לעשות כמוהו. הוא יעץ לתלמידים להגיד במצבים כאלה את התפילה הבאה: "אלי, אני אדם חסר ערך וחוטא, את הנחמה ששלחת לי מהשמיים אני מחזיר לידך – אם לא, ארגיש כמו גנב שלוקח את אוצרותיך לעצמו."

פרנציסקוס הדגיש עוני וויתור על העולם הזה, הוא נישא בנישואים מיסטיים לגברת עוני וכתב לה שירים, טען שאין לו דבר משל עצמו ודרש מההולכים אחריו ש"לא לדאוג ליום המחר" כפי שציווה ישוע בברית החדשה. בנוסף על כך הוא טען שצריך להתערב בעולם ולעזור לאנשים, לעשות מעשי אלוהים, ולא להתבודד באופן קבוע, רק לעת צורך. על הנזירים לאהוב ולתת מעצמם לחברה, ולא להשקיע עצמם בלימודים. הוא היה מלא הכרת תודה על הנס של החיים והנס של הגאולה וכך הוא כותב: "אלוהים ריבון, מרומם ועצום, אב קדוש וצודק, אדון, מלך השמים והארץ: אנו מודים לך על עצם קיומך ובגלל, שברצונך הקדוש, דרך בנך יחידך ודרך רוח הקודש, יצרת כל דבר רוחני וארצי. עיצבת אותנו בדמותך ובמראך ושמת אותנו בגן העדן, זה היה דרך אשמה שלנו שנפלנו. אנו מודים לך על שבראת אותנו דרך בנך, אנו מודים לך שאהבת אותנו עם אהבתך הקדושה. כאלוהים אמיתי ואדם אמיתי ישו בא לעולם, נולד למרי המבורכת הבתולה לתמיד, דרך הצלב שלו, דמו ומותו, הוא גאל אותנו מהכלא של החטא."

הרעיון מאחורי האחווה של האחים והאחיות היה ניסיון לחיות חיים ברוח הבשורה, ליישם באופן פשוט, צנוע וישיר את מה שאומר ישוע בברית החדשה, כגון "לא לדאוג למחר". התפישה של פרנציסקוס הייתה שלכל אדם יש אפשרות להתחבר ישירות אל האל, ולא דרך הממסד של הכנסייה. ולמרות זאת, ב-1209 הלך פרנציסקוס לרומא ביחד עם אחד-עשר תלמידיו בכדי לבקש מן האפיפיור אינוקנטיוס השלישי (Innocent III) הכרה במסדר החדש שהוא הקים.

בסרטו הנפלא של זפרלי "Brother Sun, Sister Moon", המספר את סיפורם של פרנציסקוס וקלרה, מתואר המפגש היפה הזה בין האיש החזק בעולם, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, שלמעשה איבד את דרכו ואמונתו, לבין האיש העני בעולם (פרנציסקוס התהדר בכך שהוא נשוי לאחות "עוני"), המלא באמונה ובעוצמה. מספר ימים לפני המפגש חלם האפיפיור על איש שיבוא ויתקן את הכנסייה ויחזיר את לב ההמונים אליה, וכשהוא פגש את פרנציסקוס זיהה בו את האיש הזה, הכיר במסדר שלו ואישר את התקנון שלהם. מזמן זה ואילך (1210) מתפשט המסדר החדש במהירות ברחבי איטליה. בשנת 1212 קלרה הקדושה עוזבת את ביתה באסיזי, מצטרפת באופן סופי לפרנציסקוס ויחדיו הם מקימים את המסדר של הקלריסיות.

בשנת 1213 מקבל פרנציסקוס לרשות המסדר את הר אלוורנה בצפון האפנינים (Alverna) וזה נהפך למקום ההתבודדות האהוב עליו ולימים הוא מקבל שם את הסטיגמטה, אבל לפני כן הוא צריך לעלות לרגל לירושלים. במקום יש נקיק שמעליו תלוי כמו על בלימה סלע ענק, שם נהג פרנציסקוס להתפלל ויום אחד היה לו חיזיון שדרכו הוא הבין שמה שהזיז את הסלע למקום שלו היה רעידת אדמה שהתרחשה בזמן שישוע נצלב בגולגותא, וכך המקום התחבר עם הגולגותא (בזמן הצליבה שמים וארץ נרעדו). פרנציסקוס וחבריו היו ישנים בין הצוקים ומעליהם, ושם גם השטן ניסה אותו, בדיוק כמו את ישוע בקרנטל (ליד יריחו), במילים אחרות פרנציסקוס מעביר את הקדושה של ארץ ישראל ואת מושג ההר המיתי – מרכז עולם להר אלוורה.

ב-1219 הצטרף פרנציסקוס למסע הצלב החמישי אבל בניגוד למשתתפי המסע האחרים הוא רצה להביא שלום לעולם ולדבר על ליבו של הסולטאן המצרי, וכך היה (ראו פרק על משמורת ארץ הקודש של הפרנציסקנים). פרנציסקוס בילה במזרח התיכון כשנה וחצי, במהלכן הגיע לישראל ולסוריה, ויש אומרים שבזמן זה הושפע מהתורות המיסטיות של הסוּפים, זרם של מיסטיקנים מוסלמים שהיה נפוץ באותה תקופה במרכזי התרבות של סוריה, ישראל ומצרים. לפי אידריס שהא פרנציסקוס מאסיזי נפגש עם שמס טבריזי בדמשק וזה העביר לו את הברכה הרוחנית [6]. 

לאחר שהוא חזר לאיטליה ב-1220, פרנציסקוס ארגן מחדש את המסדר והחליט לפרוש מפעילות ציבורית ולהקדיש יותר זמן לחיי תפילה והגות. באסיפה הכללית בספטמבר 1220 הוא ויתר על האחריות למסדר, העביר אותה לאח פטר, ואמר את התפילה הבאה: "לך, אדוני, אני מפקיד את המשפחה הזו שהפקדת בידי עד היום. בגלל חוסר היציבות שלי, שאתה מכיר, אדוני המתוק, אינני יוכל יותר לטפל בה, אני גם מפקיד אותה בידי האחראים המקומיים, הם יענו לה ביום המשפט."

למרות ה"פרישה" שלו, הוא הקים ב-1221 מסדר אחים שלישי – של אנשים שרוצים ללכת בדרך המסדר הפרנציסקני, אך לא יכולים או לא רוצים להתנתק מחיי העולם הזה ולקחת על עצמם את נדר הפרישות. ב-1222 הוא כתב תקנון חדש למסדר ה"רגיל", שאושר על ידי האפיפיור. מרגע זה והלאה פרנציסקוס ראה עצמו כפוף לתקנון ולראשי המסדר, כמו כל אחד אחר. וכך הוא כתב באחד ממכתביו לראש המסדר: "אני מתוודה על כל החטאים לאדוני, אלוהים האב, הבן ורוח הקודש, למריה הבתולה הברוכה תמיד, לכל הקדושים בשמיים ובארץ, לאח אליהו המנהל של המסדר שלנו והאחראי עלי, לכוהנים ולכל האחים של המסדר שלנו: בדרכים רבות חטאתי דרך חולשה חמורה, במיוחד בזה שלא שמרתי על התקנון והבטחותיי לאלוהים, ושלא אמרתי את התפילות כפי שהתקנון מצווה, בין אם משכחה, או בגלל בריאות לקויה, או מפני שאני אדם בור ולא מחונך."

בשנותיו האחרונות בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בשיטוטים בהרים, בתפילה, הגות, והתחברות עם אלוהים והטבע. באחד הימים הוא נקלע לסערה ואמר את התפילה הבאה: "אדוני ישו המשיח, אני מודה לך על האהבה הגדולה והצדקה שהראת לי. מפני שזה סימן של אהבה גדולה כשאדון מעניש את המשרת על כל מעשיו הלא טובים בעולם הזה במקום להעניש אותו בעולם הבא. ואני מוכן בשמחה לעבור כל ניסיון וכל מצוקה שאתה, אלוהים, רוצה לשלוח אלי עבור חטאי."
הדרך של פרנציקוס הייתה אהבה ללא תנאי.

בספטמבר 1224 הוא הגיע להר אלוורנה ושם קרה נס גדול. הוא הפך לאדם הראשון שקיבל בגופו את הסטיגמטה. פרנציסקוס העביר  תקופה של צום והתבודדות עם שני אחים במשך ארבעים יום, ואז עלה להר עם שני אחים, בדרך הם מצאו מחסה מפני סערה בכנסייה נטושה. בעוד האחים ישנים עוּנה פרנציסקוס על ידי רוחות רעות ואז הוא קרא את התפילה הבאה בקול רם והדבר היטיב עמו: "אדוני ישוע המשיח, שני חסדים אני מבקש ממך לפני שאמות: הראשון הוא שבימי חיי אוכל להרגיש, בנפשי ובגופי, ככל שאפשר, את הכאב שבו, ישוע המתוק, סבלת בשעה של התשוקה המרה ביותר שלך. השני הוא שאוכל להרגיש בליבי, ככל שאפשר, את שפע האהבה שאתה, בן האלוהים, נדלקת בה, וכך יכולת ברצון כה רב לסבול סבל כה רב למעננו החוטאים."

פרנציסקוס ביקש לשאת את משאו של ישוע, אבל לפני כן לזכות באהבה שהייתה בליבו, כי בלי האהבה בלתי אפשרי לסבול את הייסורים. יום אחר כך הוא ראה שרף עם שש כנפיים מתקרב אליו ובתוכו ישוע סובל על הצלב. השרף הטביע בבשרו את הסטיגמטה – חמשת הפצעים של ישוע הסובל על הצלב המופיעים על הידיים, הרגליים, בצד הגוף ולעיתים יש פצע נוסף על הראש. "נס הסטיגמטה" נחשב להופעה השנייה של ישוע בבשר, והפעם דרך דמותו של פרנציקוס ועל אדמת איטליה. האירוע הביא לגל של התלהבות דתית וניקה את איטליה מבחינה אנרגטית (לפי תפישׂת הפרנציסקנים), סולל את הדרך להופעת הרנסאנס והרוחניות החדשה.

לאחר החזרה מארץ ישראל הופך שותפו למסע – האח איליה לאדם הקרוב ביותר לפרנציסקוס ומנהיג המסדר, הוא היה האחראי על סידורי הקבורה לאחר מות פרנציסקוס ב-1226, הוא הנהיג בזמן פרנציסקוס, אבל מישהו אחר נבחר במקומו לראש הראשון של המסדר ב1227, הוא נבחר לראש השני ב-1232, והוא זה שבנה את הכנסייה באסיזי. אלא שב-1239 נוצר קרע בינו לבין ראשי המסדר האחרים והוא הודח מהמסדר והוחרם. במקום זאת הוא שיתף פעולה עם פרדריך ה-2 וכנראה שהקשר ביניהם נוצר כבר ב-1229, בזמן שבו פרדריך הגיע לארץ ישראל.

המשותף לשני האישים היה קשר טוב עם הערבים וידיעת השפה הערבית והמסורות הרוחניות של המזרח, ולכן יש מי שמייחס לאב איליה כתבים אלכימיים ומעבר של ידע אזוטרי מהמזרח למערב. כך או כך, משנת 1239 מתחילים הפרנציסקנים לתמוך ולהיות מעורבים במסלול העלייה לרגל לירושלים, ולימים הם מפתחים את משמורת ארץ הקודש (ראו פרק בהמשך) ומסלול הוויה דולורוזה, שהוא מעין מסלול עלייה לרגל בזעיר אנפין שאותו ניתן לשכפל במקומות שונים בעולם כדי שיהווה אלטרנטיבה לתהליך של התקדשות הקשור לעלייה לרגל הגדולה לירושלים.

ראו הרצאה על פרנציסקוס הקדוש

מיהו הקדוש?

לפי הכנסייה הקתולית, קדוש הנו אדם, גבר או אישה, ממוצא נמוך או רם, נבער או משכיל, אשר ברגע מסוים בחייו זוכה להארה רוחנית. מכאן ואילך, עד ליום מותו, יקדיש את חייו לשירות האמונה, ובנוסף לכך קרו לפחות שני ניסים בחייו שאפשר לאשר אותם. הדרכים לשירות האל הינן רבות ושונות. ישנם כאלה שהקדישו עצמם לטיפול בחולים וסובלים, יש אשר עסקו בהטפה ובהפצת האמונה והשפיעו על רבים בלהט אמונתם, ויש שזכו בחזיונות ובהארות, חוללו נסים והביאו מרפא לחולים בכוח האמונה. יש כאלה שפרשו מן הציבור והקדישו את חייהם לתפילה ולחיפוש רוחני, ויש אשר מתו על קידוש אמונתם. אבל זה לא מספיק, צריך שיהיה מימד על טבעי בקדוש, כפי שנאמר, כל נביא הוא בעל תכונות, אבל לא כל בעל תכונות הוא נביא. בדרך כלל יעברו לפחות חמישים שנה מיום מותו של אדם קדוש עד אשר יוכר כקדוש, ורק לאחר שכל העדויות שיגיעו על חייו מרגע התשובה ועד יום מותו יצדיקו את הכרתו ככזה, ובכלל זה ניסים והתגלויות לאחר המוות.

אלא שקדושים יש לא רק בכנסייה הקתולית, כי אם בכל הזרמים הנוצרים, והם מהווים את תשתית הכנסייה והאמונה. ההתגלות האלוהית ממשיכה דרך הקדושים שנועדו לכל האנושות. כמו פרנציסקוס מאסיזי הקדושים באמונתם, סבלם ומעשיהם מנקים את העולם רוחנית ומבשרים על הגאולה העתידה להגיע

ירושלים השמיימית

במסורת הנוצרית מבדילים בין ירושלים הפיזית לשמיימית. ירושלים הופכת למושג של חברה אוטופית ומצב אידיאלי של קדושה בקרב עמים וקבוצות שונות בעולם ובמיוחד באירופה. בנוסף לכך, ירושלים היא מצב שיקרה באחרית הימים. כששואלים את אוסביוס (מלומד נוצרי מקיסריה במאה ה־4) מהיכן הוא בא, הוא עונה מירושלים, הנמצאת במזרח, מקום זריחת השמש. בימי הביניים התפיסה של ירושלים השמימית הופכת לנחלת הכלל.

במהלך ההיסטוריה אנשים ניסו ליצור מערכים של קדושה, ואחד המקומות העיקריים שבו זה קרה היה ירושלים. האדם שואף כל הזמן לגעת בנצחי ובמקודש במקום בזמני והשגרתי, וזה התבטא בבניין ערים קדושות ומקדשים, מעין גן עדן – שמיים על פני האדמה. אולם, משאלו חרבו או הייתה סכנה להמשך קיומם, הפכו המקומות הללו בתהליך של סובלימציה למציאות רוחנית. וכך, הנביאים הגדולים הופכים את המקדש וירושלים למושג, וזה מה שמאפשר את המשך קיום העם היהודי לאחר גלות בבל. ירושלים החדשה תרד מהשמיים וההרס שלה הוא חלק מהתכנית האלוהית. בספר יחזקאל מופיע חזון בית המקדש השלישי השמיימי, באותו הספר שבו מופיע חזון המרכבה ומבנה העולמות האלוהיים. כתות הגאולה של ימי בית שני וביניהן האיסיים ייחלו לסוף העולם, מלחמת גוג ומגוג וירושלים אחרת במקום זו המושחתת הנוכחית, ובספר חזון יוחנן מופיע חזון של עיר מושלמת שתרד מהשמיים בסוף הימים.

כשרומא נחרבה זמן קצר לאחר הפיכתה למעוז הנצרות וירושלים השנייה, היה צריך להסביר את זה למאמינים. אוגוסטינוס מביא את המושג "ירושלים השמימית" וטוען שהיא החשובה ולא העיר הפיזית. ועוד הוא מוסיף שהעיר האמיתית היא הכנסייה והאמונה, ומכאן והלאה הדרך הייתה פתוחה לבחירה בין התמקדות בירושלים פיזית ומערכים מקודשים אחרים פיזיים, ובין התמקדות באוטופיה רוחנית.

בתחילת הנצרות אין חשיבות לירושלים הארצית, במיוחד לאור נבואות ישוע על חורבן המקדש. אך עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית ומעבר הבירה לקונסטנטינופול, מתחיל מפעל ירושלים הארצית שמתרכז בכנסיית התחייה – הקבר. מתפתחת תעשייה של שרידי קדושים, תפיסה של גיאוגרפיה מקודשת ומסורת עליות לרגל. לפי הברית החדשה, ישוע הוא המקדש החדש שמחליף את בית המקדש בירושלים. הוא גם השה לקורבן שאותו היו מקריבים בבית המקדש וכפרת העוונות של המין האנושי, שהייתה למעשה תפקידו של המקדש. בבשורה על פי יוחנן פרק ב' אומר ישוע להרוס את המקדש ושהוא יקים אותו מחדש תוך שלושה ימים. הטקסט מציין במפורש שהוא מתייחס לגוף שלו – "ואולם באומרו 'מקדש' הוא התכוון לגופו" (יוחנן ב', 21) – ולכן כנסיית הקבר, המקום שבו ישוע מת וקם לתחייה כעבור שלושה ימים, נתפסה בנצרות כתחליף למקדש.

במאות הרביעית והחמישית ירושלים היא מקום שבו קורים ניסים. הקיסרים מתאמצים להעביר מקדושתה של ירושלים לאיטליה (בעיקר לרומא) ולקונסטנטינופול, ועם הזמן, ובמיוחד לאחר הכיבוש המוסלמי, ירושלים הופכת למטאפורה. וזה מתבטא במושג של ירושלים השמימית ובהעתקה של כנסיית הקבר ויצירת ערי ירושלים נוספות באירופה כחלק מתהליך הקדשת היבשת (וגם במקומות אחרים כגון ארמניה, או למשל אתיופיה, שם בונים את העיר לליבלה כתחליף ליעד עלייה לרגל).

פרופסור גיא סטרומזה מהאוניברסיטה העברית טוען שתהליך התפתחות מושג ירושלים השמימית מתרחש בד בבד עם היווצרות תעתיקים של ירושלים הארצית במקומות שונים שמתקדשים במערב אירופה. בין המאה ה־9 למאה ה־12 נבנו 19 כנסיות באירופה המחקות את כנסיית הקבר^[4]. המוטיב הבסיסי היה עיגול (הרוטונדה) ומבנה מלבני הצמוד אליו (הבזיליקה), באופן המשמש מעין מנדלה ומופיע גם במפות ואיורים של התקופה. המעגל הוא מוקד למדיטציה והרהורים על מסתורי החיים. אלה שני תהליכים של העברת ירושלים למרחב האירופי.

המגמה הזו נמשכת גם לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים במהלך מסעי הצלב. ברנאר מקלרבו מפתח את מושג ירושלים השמימית: ישוע הוא החתן וירושלים הכלה, המנזר הוא תרגול של ירושלים השמימית וצריך להתארגן לפי המודל שלה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" זה תרגיל רוחני בזכירה של האדם. האיש שיורד מירושלים ליריחו ושוכב פצוע בצד הדרך (משל השומרוני הטוב בברית החדשה), יורד מרוחניות המסומלת על ידי ירושלים לעולם החומר המסומל על ידי יריחו. האדם הפצוע הוא הנפש הלכודה בעולם הזה, והשומרוני הטוב הוא ישוע. ברנאר אוסר על נזירים לעלות לרגל לירושלים הפיזית, כי זה פוגע בריכוז שלהם וההגעה לירושלים הרוחנית. אבל מהצד האחר, הוא תומך בכיבוש והקמת העיר הפיזית, ובעלייה לרגל אליה מצד המאמינים הרגילים כדי לחזק את האמונה ולזרז את ביאת המשיח.

לאחר נפילת ממלכת ירושלים הצלבנית, מתחזקת התפיסה של ירושלים השמימית. וגם באופן אישי, פסטינגר בספרו פורץ הדרך "כשהנבואה נכזבת והאמונה נשארת"^[5] (על הדיסוננס הקוגניטיבי), מראה שאחת הדרכים להתמודדות עם אי התגשמות נבואה היא להפוך אותה מפיזית לרוחנית – להעביר אותה תהליך של ספיריטואליזציה, להגיד "זה קרה אבל באופן רוחני". לאחר הכישלון של הצלבנים ביצירת עיר וחברת מופת בירושלים, ועוד יותר לאחר נפילת העיר חזרה בידי המוסלמים, מתחזקת המגמה של התייחסות אל ירושלים כעיר אידיאלית רוחנית שתופיע במלוא הדרה בעתיד לבוא.

הערות

[1] אליאדה, תולדות האמונות ג' עמ 98

[2] Hames, H. J. (2007). Like angels on Jacob’s ladder: Abraham Abulafia, the Franciscans, and Joachimism. SUNY Press.

[3] Englebert, O. (1966). Saint Francis of Assisi: A Biography (2d ed.). Franciscan Herald Press.

[4] Stroumsa, G. (1997). Mystical Jerusalems: From the early ninth to the early twelfth century, at least nineteen churches were built in western Europe, which were meant to be copies of the Holy Sepulchre. Barbillon / Presses Universitaires de France, num. 8, 377 ff.

[5] פסטינגר, ל., ריקאן, ה׳ ו., ושכטר, ס. (1984). כשהנבואה נכזבת והאמונה נשארת: מחקר פסיכולוגי על תנועת נבואה בת זמננו. ירושלים: הוצאת מאגנס.

[6] Shah, I. (1964). The Sufis. Doubleday.