רוחניות פאטימית ומסגד אל אקצא

האיסמעיליה

בשנת 969 כובשים הפאטמים את ירושלים, ושולטים בה מעל למאה שנה, עד לשנת 1073, וגם לשנה נוספת ב־1098, רגע לפני הגעת הצלבנים. זו הפעם הראשונה (והאחרונה) שבה יש בירושלים שלטון מוסלמי שיעי. במסגרת התקופה החשובה הזו יש התפתחות מעניינת של העיר. מטרת הספר שלפניכם היא לא להביא סקירה היסטורית, אלא מסורות רוחניות שהופיעו בתקופות היסטוריות שונות, ובמקרה של הפאטמים הם היו קשורים לזרם האיסמאעיליה, ולכן נתחיל בתיאור זרם זה.

ג'אפר א־צאדק הוא אחד האימאמים השיעים החשובים ביותר, ומוכר גם על ידי הסונים כדמות מופת משכילה. הוא האימאם השיעי השישי, שפעל בזמן המעבר מהחליפות האומיית לעבאסית (אמצע המאה ה־8), והקים מעין בית ספר לדת בעיר מדינה, שם למדו גם מקצועות חילוניים כגון מתמטיקה, פילוסופיה ואסטרונומיה, וגם מקצועות אזוטריים כגון אלכימיה. בין שאר האנשים שהיו תלמידיו ניתן לציין את אבו מוסא ג'אבר אבן חיאן – האלכימאי הערבי המפורסם והחשוב ביותר, את ואציל אבן עטא – מייסד תנועת המועתזילה (השכלה), את אבו חניפה – מייסד אסכולת השריעה החנפית, ואת מאלכ אבן אנאס – מייסד האסכולה המאלכית.

לג'אפר א־צאדק היה ילד בשם איסמאעיל, שנועד לרשת אותו, אך מת לפניו. לאותו ילד היה בן בשם מוחמד אל־מכתום בן איסמאעיל, והוא, לפי האיסמאעילים, נועד להיות האימאם השביעי. אלא שלאחר מותו של א־צאדק החל מאבק ירושה בין בניו, ומוחמד ירד למחתרת. רוב המאמינים השיעים קיבלו את מוסא אל־כאזם, בנו האחר של ג'אפר א־צאדק, כאימאם השביעי, ולאחריו היו עוד חמישה אימאמים, ובסך הכול שנים עשר – וזוהי השיעה הנפוצה כיום. אולם המיעוט שהאמין בקדושתו של מוחמד אל־מכתום לא קיבל זאת. לפי אמונתם, מוחמד נעלם ויחזור בסוף הימים כמשיח, ובינתיים צאצאיו הקימו שושלת של אימאמים, ניתן לומר מדרגה שנייה, ולימים השושלת הזו הפכה להיות השושלת הפאטמית.

ההבדל בין האיסמאעיליה לבין שאר השיעים לא מסתכם רק בזהות פרסונלית של האימאם השביעי, אלא בעיקר בחשיבות המספר שבע. לפי האיסמאעילים, המספר שבע איננו אקראי אלא הוא סמלי ומכוון. העולם בנוי משבע האצלות של האמת, של הבריאה. המקור האלוהי העליון הוא מופשט, ההאצלה השביעית היא העולם הארצי של בני האדם. הדרך לאלוהים, אם כן, היא דרך ההפשטה, האידיאה – דרך האינטלקט, שהוא סולם בן שבעה שלבים. האמונה של האיסמאעילים מזכירה תורות ניאו-אפלטוניות והרמטיות שהיו נפוצות באלכסנדריה במאות ה־2–3 לספירה.^[1]

לפי אמונתם, ההיסטוריה האנושית גם היא מתחלקת לשבע תקופות, שכל אחת מהן קשורה להופעה של נביא גדול. האחרון שבהם הוא מוחמד בן איסמאעיל – המשיח, שהוא אף גדול יותר מזה שבא לפניו – מוחמד מייסד האסלאם. שבעת הנביאים שהתחילו כל אחד בתורו תקופה חדשה הם: נוח, אברהם, משה, ישוע, מוחמד, עלי, והנביא האחרון – מוחמד בן איסמאעיל, שנחשב לדמות משיחית שתחזור בסוף הזמן כמהדי (קאים). המהדי משלב בדמותו את דמות הנביא והיורש שלו. בינתיים הוא מתחבא בביזנטיון, אך הוא יחזור ויביא איתו שריעה חדשה ומעודכנת שתבטל את הקודמת. בינתיים את דרכו ממשיכים שבעה צאצאים – אימאמים שבאים אחריו.

הנביא נקרא "נאטק" – והוא שכל העולם, שלבש בשר ונתגשם באישיות היסטורית. הוא נעזר בנפש העולם, שגם היא מתגשמת בבן אנוש ונקראת בשם "אסאס" – יסוד. מתפקידם לגלות לנביא את תורת הנסתר – הפירוש הנסתר לכל הכתוב בכתבי הקודש. וכך היה ליד כל נביא מעין עזר כנגד נסתר או שתקן, שעזר לו רק בתורת הנסתר: אהרון עזר למשה, פטרוס לישוע, וכן הלאה.

לפי יגאל גרנות, העיקרון החשוב ביותר באמונתם של האיסמאעילים הוא ה"תעלים" – הוראה עליונה העומדת מעל בני התמותה וחשובה יותר מכל דבר של בן תמותה. תורה עליונה זו יכולה להינתן רק על ידי נציג האלוהות עלי אדמות – האימאם, שאינו יכול לשגות. האימאם הוא בן תמותה, אך יש בו ניצוץ אלוהי. ניצוץ זה מקנה לו את ה"עצמה" – כלומר החסינות מפני טעות. כמסקנה מכך נדרשת דבקות עיוורת בתעלים ובאימאם.

האיסמאעילים מדגישים את ההבדל בין זהיר לבאטין – ידע חיצוני ופנימי. לכל המצוות יש משמעות פנימית, ורק היא זו שמביאה לגאולה. מי שהולך אחר החיצוני נופל לטעות, וזה חלק מהעונש שאלוהים מחיל על בני אדם משום שלא שמעו לו והכירו בו. ומכאן שבפירוש הקיצוני הדת החיצונית היא עונש לבני אדם, היא הגיהנום האמיתי, שמתחפש לגן עדן.

אלוהים הוא ללא תואר, בלתי מושג על ידי המחשבה ואין הפה יכול לתארו. הוא לא ברא את העולם במישרין ואין לו שום קשר ישיר עם העולם, אלא באמצעות שבע האצלות: האלוהים, שכל העולם, נפש העולם, החומר הקדמון, המקום, הזמן והעולם הזה. לפסוקי הקוראן ישנה משמעות גלויה ומשמעות נסתרת, השונה מהפירוש המקובל – מעין קבלה או תורה שבעל־פה סודית. ישנן שבע דרגות של כניסה בסוד. תהליך הכניסה הוא תהליך מדורג, עד שמביאים את האדם, באמצעות רמזים, הטעיות וטיפוח הספק השיטתי, לידי אמונה עיוורת באימאם ולציות עיוור. אדם שהגיע לדרגה כזו, הנקראת גם "יציבות", עומד מעל לכל האמונות ופטור מכל המצוות הדתיות – שהרי כולן אינן אלא סמלים. הגיהינום מציין את הבערות, גן העדן מציין את מצב הנשמה שהגיעה לדעה המושלמת, תחיית המתים היא התגלמות האימאם האיסמאעילי הנקרא גם "השליט בזמן".

לאיסמאעילים הייתה רשת תעמולנים בכל רחבי הממלכה, ואנשים ידועים היו קשורים אליהם, כמו אבן סינא, בירוני, פרדוסי. הם פיתחו רשת של אגודות סודיות, כמו זו של אגודת האחים הטהורים מבצרה, שחיברו אנציקלופדיה גדולה של כלל המדעים באסלאם. הם יצרו ממלכה קרמטית במזרח המפרץ הפרסי, שהתקיימה 200 שנה – משנת 900 עד 1100. אבל ההישג הגדול ביותר שלהם היה יצירת האימפריה הפאטימית בצפון אפריקה, שהשתלטה על מצרים, דרום איטליה והלבנט.

במהלך השנים חל פילוג בתנועה, כשחלק מהאיסמאעילים בעיקר בפרס תמכו בניזאר, שהיה אמור להיות החליף הפאטימי אחרי אביו אל־מסתנצר, אך נושל ונרצח. הניזארים פרשו והשתלטו בשנת 1090 על המבצר ההררי אלמות, מדרום לים הכספי, ושם התקיימו במשך 150 שנה עד פלישת המונגולים. מקרבם באו החשישין – רוצחים פוליטיים מיומנים, שהטילו את אימתם על ארץ ישראל בתקופת מסעי הצלב.

כיום יש כ־15–20 מיליון איסמאעילים ברחבי העולם, שזנחו מזמן את דרכי האלימות ודוגלים בשלום. הם מחולקים למספר קבוצות, כשהקבוצה הגדולה ביותר מונהגת על ידי אגה חאן – מיליארדר ופילנתרופ הגר באנגליה, והוא בעל חינוך מערבי. אזור הרי פמיר בטג'יקיסטן מיושב בעיקר באיסמאעילים.

הממלכה הפאטימית

התעמולה השיעית התרכזה בתחילה במזרח התיכון, והיו לה תומכים רבים בארץ ישראל. בהקשר זה כדאי להזכיר כי חומיימה בדרום ירדן הייתה העיר של העבאסים, ומרכז הזרם האיסמאעילי השיעי היה בסוריה. לאחר היעלמותו של מוחמד בן איסמאעיל, המשיכו צאצאיו את האימאמות, השלושה הראשונים פעלו במחתרת, ובמקביל שלחו שליחים לכל העולם. האימאם הרביעי – עובייד אללה אל מהדי – שלח את אחד המטיפים העיקריים שלו לצפון אפריקה, והנה למרבה ההפתעה, האיש – אבו עבדאללה – הצליח לשכנע את השבטים הברברים המקומיים לאמץ את האמונה השיעית. כתוצאה מכך הגיע עובייד אללה לצפון אפריקה, הפיל את השושלת המקומית והקים במקומה את המדינה הפאטמית.

המדינה הפאטימית החדשה נחשבה בעיני האיסמאעילים כמדינה מקודשת שנשלטת על ידי שושלת מקודשת של נביאים, שמבשרים על חזרתו של נביא גדול אף יותר ממוחמד – מוחמד בן איסמאעיל, האימאם הנעלם. זו הייתה הפעם הראשונה באסלאם שהוקמה ממלכה שיעית, שנשלטת על ידי צאצאים ישירים של הנביא; פעם ראשונה שממלכה מוסלמית נקראת על שם אישה – פאטימה; ופעם ראשונה שהשליט הוא גם נביא המחובר לאור האלוהי.

עובייד אללה היה האימאם הרביעי מאז מוחמד בן איסמאעיל, ולאחר שלושה אימאמים נוספים, כשנתברר שהאימאם הנעלם לא מתכוון לשוב – לפחות לא בזמן הקרוב – היה צורך למצוא הסבר לקיומם של אימאמים נוספים מעבר לאלו של השיטה המסורתית שמנתה שבעה מפרשים של נביא הדור. אז החלו תיאוריות שלפיהן מוחמד בן איסמאעיל צריך להתגלות דרך 18 מפרשים עד השליט הפאטימי האחרון, וכן הלאה. זה הביא לנסיגת הציפייה המשיחית המיידית.

השליטים – אימאמים הבאים – הרחיבו את גבולות הממלכה, והשליט הפאטימי הרביעי, אל־מועיז, משתלט על מצרים וארץ ישראל בעצת יועצו היהודי פלטיאל הנגיד (שנקבר בירושלים), שהיה גם אסטרולוג. יהודי נוסף שלו תפקיד מכריע בעלייתה של האימפריה הפאטמית הוא יעקוב אבן כאלס, שהגיע מרמלה ועלה לגדולה תחילה בחצר האיחשידים. הוא היה יועצו הקרוב של אל־מועיז והווזיר של אל־עזיז. היו גם מצביאים יהודים בצבא הפאטימי, כגון אל־פתוח פצל בן צאלח. בעידוד היועצים היהודים מקים אל־מועיז את קהיר כבירה חדשה של הממלכה.

האיסמאעילים היו הדוקים בדתם, ופיתחו את מוסד השליחים לשאר רחבי העולם המוסלמי. בקהיר התפתח מנהג של שיעורים ודרשות שבועיות, לימוד בכתבים הקדושים. לאחר אל־מועיז עולה לשלטון אל־עזיז, וזהו זמן של רנסנס תרבותי שבמסגרתו מוקמת אוניברסיטת אל־אזהר. התקופה היא תקופה של סובלנות דתית, וקשרים בין הדתות השונות. הפטריארך של ירושלים, לדוגמה, הוא אח של אשת החליף, המושל של סוריה הוא נוצרי, וליהודים נשמרים תפקידים חשובים.

עם כיבוש מצרים נדמה כאילו המבנה של מצרים העתיקה מחלחל לתוך התנועה הפאטמית ומחזק את מעמדו של השליט כנציג האלוהים. מתפתחת התעמקות במבנה העולמות האלוהיים ובמעשה הבריאה, פרשנות אזוטרית של הקוראן, ומערכת של הפצת הדת. הדרשות בעל פה הופכות לדוקטרינה ספרותית סדורה. זה הרקע לעלייתו לשלטון של החליף האקסצנטרי והמסתורי ביותר מבין החליפים–אימאמים הפאטימים – אל־חאכם, שנחשב על ידי חסידיו להתגלמות אלוהית, אימאם נעלם המתחיל תקופה חדשה.

הדרוזים מאמינים באלוהותו של אל־חאכם, והוא למעשה מייסד הדת שלהם. אלא שיש לו גם צדדים מפחידים. בתקופתו היהודים והנוצרים נרדפים ורבים מתאסלמים, ומבחינתה של ירושלים יש לו תפקיד הרסני – הוא מורה להרוס את כל הכנסיות, ובכלל זה את כנסיית הקבר, פאר היצירה הנוצרית.

לאחר שלטונו (היעלמותו) של אל־חאכם עלתה לשלטון אחותו סיט אל־מולכ בתור העוצרת של הבן עלי אל־זאהיר, ולמעשה השליטה בפועל של קהיר. היא הייתה אישה חזקה ומיוחדת, שהחזירה את הזכויות לנוצרים וליהודים, רדפה את הדרוזים חסידי אל־חאכם, ושינתה את מדיניות הממלכה – החזירה סדר, חוק וכלכלה. לאחר שנתיים היא נפטרה, והחליף הבא, עלי אל־זאהיר, עלה לשלטון.

עלי אל־זאהיר היה החליף השביעי בשושלת הפאטימית – מספר בעל משמעות רבה באמונתם. הוא עלה לשלטון ב־1021, בהיותו בן 16, אבל למעשה רק בהגיעו ל־18 החל לשלוט בפועל וליישם את שלטונו ורעיונותיו, ואלו היו בהיפוך גמור למפעלותיו של אביו. אל־זאהיר החזיר את המדיניות של הסובלנות הדתית, וניגש לבנות מחדש את ירושלים, וספציפית שניים מהמבנים העיקריים בה שנועדו לאזן זה את זה. ראשית, עלי אל־זאהיר הרשה את בנייתה מחדש של כנסיית הקבר, וחתם על כך הסכם עם השליט הביזנטי רומנוס ב־1029. שנית, הוא החל בשנת 1034 בשיפוץ מסגד אל־אקצא, שנפגע ברעידת אדמה שהתחוללה קודם לכן.

אל־זאהיר בונה מחדש את מסגד אל־אקצא כך שיהיה מורכב משבעה מסדרונות אורך במקום שישה. הוא מתקין שבע קשתות בכניסה, כשעל המרכזית כתובת המזכירה את שמו. השימוש במספר שבע באדריכלות הוא כנראה סמלי, ומראה את החשיבות והמרכזיות של הדוקטרינה האיסמאעילית באחד המקומות החשובים לאסלאם. אלמנט נוסף של הדוקטרינה האיסמאעילית המופיע באדריכלות החדשה הוא שהכיפה החדשה שנבנתה הייתה בקוטר חצי מהכיפה של כיפת הסלע – מראה את הקשר ביניהן ויוצר דואליות של שמש וירח, הקיימת בקוסמולוגיה האיסמאעילית.

שלושת השליטים הפאטמים לאחר אל־זאהיר הם שליטים חלשים ששולטים זמן מועט. בסוף המאה ה־11 מופיע גורם חדש ההופך להיות דומיננטי במזרח התיכון – החיילים התורכים. השליטים העבאסים מקימים פנימיות צבאיות של נערים ממוצא תורכי, שהופכים לעמוד השדרה של הצבא ולימים משתלטים על האימפריה וארץ ישראל. שבטים וצבאות תורכים מגיעים למזרח התיכון ומקימים ממלכות מוסלמיות חדשות, וכך הסלג'וקים מנצחים את הביזנטים בקרב המכריע של מנזיקרט ב־1071, וב־1073 כובשים את ירושלים.

מסגד אל אקצא

ברחבת הר הבית יש שני מבנים מרכזיים: האחד הוא כיפת הסלע (ראו פרק קודם), והשני הוא מסגד אל-אקצא. כיפת הסלע אינה מסגד, אלא מקום עלייה לרגל, התקדשות ותפילה, שהוקם לציון מקום בריאת העולם ויום הדין, וממשיך את המסורת היהודית והנוצרית. עם הזמן זוהה המבנה עם מקום עלייתו לשמים של מוחמד במהלך המסע הלילי, אל-אסראא ואל-מעראג'.

מסורת המסע הלילי, שהתפתחה במאות ה-8–9, הלכה והפכה לחשובה יותר ויותר במאות ה-10–11, עם התגבשות המיסטיקה הסופית מצד אחד, והשיעה האסמאעילית מצד שני. וכך, על גבי רחבת הר הבית, זוהו שני מוקדים עיקריים בסיפור: האחד הוא מקום העלייה עצמה, שעליו נבנה מעין מקדש – הוא כיפת הסלע, והשני הוא מקום התפילה של מוחמד לפני עלייתו לשמיים, שם נבנה מסגד אל-אקצא. המסגד נמצא מדרום לכיפת הסלע, וגובל בקיר הדרומי של הרחבה הפונה כלפי מכה. בתחילה נבנה במקום זה מסגד קדום מעץ, אך עם הזמן, ובמקביל לבניית כיפת הסלע – בימיו של החליף עבד אל-מלכ, ובימי בנו אל-וליד – נבנה במקום מסגד מפואר.

ובכן, מסגד אל-אקצא הוא "המסגד הקיצון" המופיע בקוראן:
"ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין" (סורה 17, פסוק 1), ולא כיפת הסלע – ולכן יש לו חשיבות רבה.

המסגד נחרב ברעידות אדמה בסוף המאה ה-8 לספירה ונבנה מחדש על ידי החליפים העבאסים אל-מנצור ואל-האדי. הוא נחרב שוב בשנת 1033 ונבנה מחדש על ידי החליף הפאטימי עלי א-זאהיר, כחלק מתהליך הבנייה הפאטימי המחודש והמקודש של ירושלים. התכנון הפאטימי שרד ברובו עד היום, ואליו נתייחס בהמשך פרק זה. בנוסף למסגד אל-אקצא, בנה א-זאהיר מבנים נוספים על רחבת הר הבית, שיפץ את כיפת הסלע, הרשה לנוצרים לבנות מחדש את כנסיית הקבר ובנה מחדש את חומות ירושלים. במילים אחרות, בניית ירושלים הייתה חשובה לא-זאהיר, כדי להדגיש את מיוחדותו של מוחמד והמסע הלילי שלו, אולי כמשקל נגד לכפירה הדרוזית שהתפשטה בימי אביו.

מסגד אל-אקצא נמצא דרומית לכיפת הסלע, כלומר על הקו המחבר את סלע השתייה עם האבן השחורה במכה, ובאופן מדויק – פינת הבניין הצפון-מזרחית היא בדיוק על הקו הזה. כך נוצר מונח בארכיטקטורה המקודשת המוסלמית, שנקרא חיבור של שתי הקיבלות. הרב היהודי שהתאסלם, אל-אחבאר, הציע לעבד אל-מלכ לבנות מסגד גדול מצפון-צפון-מערב לכיפת הסלע (היכן שהיום יש מינרט בצפון-מערב הרחבה), כדי שהמתפללים כלפי מכה יתפללו גם כלפי אבן השתייה. אלא שההצעה לא התקבלה, וכיום המתפללים במסגד אל-אקצא מפנים את גבם לאבן השתייה.

יחד עם זאת, יש חיבור בין שני הבניינים – גם מבחינה אדריכלית וגם מבחינת האוריינטציה ונקודת המבט (vista) מכיפת הסלע. המראה בין שני הבניינים פתוח, כשגרם מדרגות מרשים ומבנה קשתות מדגישים את החיבור הנופי. הפרופורציות של כיפת הסלע, שנבנתה כנראה ראשונה, משתקפות במסגד אל-אקצא: הכיפה של מסגד אל-אקצא היא חצי בקוטרה מזו של כיפת הסלע. העיטורים בפנים כיפת המסגד מזכירים את אלו של כיפת הסלע, וגם המוטיבים הצמחיים-קישוטיים שמתחת לכיפה, במוזאיקות ובחלונות.

לפי ג'ניפר פרואיט (Jennifer Pruitt) א-זאהיר מוסיף מערך מורכב של פסיפסים, בדומה לאלו שבכיפת הסלע, שפסיפסים כאלה נדירים בתקופה זו. הוא מקים כיפה לפני המִחרָאב – שזה אלמנט נדיר – וכן שער מונומנטלי, מעין שער ניצחון, בין חלל המסגד לחלל שמתחת לכיפה. על השער עיטורים נפלאים ופסוקים המתייחסים למסע הלילי, יחד עם הזכרת שמו של א-זאהיר וברכה לצאצאיו (השושלת של עלי ופאטימה).^[2]

פרואיט טוענת שהמסגד מייצג תפישה פאטימית חדשה לגבי ירושלים, שבאה כתגובת נגד להרס של אל-חאכִּם. אל-עזיז, יורשו של אל-חאכם, מביא ליציבות ולחלוקה של הקדושה בירושלים בין נוצרים ומוסלמים, לכיבוד הדתות האחרות, תוך כדי רימום מעמדה של ירושלים כמקום שבו התרחשה עלייתו של מוחמד לשמים. הוא משפץ את המסגד, כותב את שמו בכתובת ההקדשה שלו, מוסיף פסוקים המתארים את המסע הלילי בתוכו, בונה מבנים נוספים על ההר, ויוצר קשר אדריכלי עם כיפת הסלע מצד אחד, ועם הפילוסופיה האסמאעילית מצד שני.

מסביב לכיפה של המסגד יש ארבעה שקעי כיפות קטנים, במשולשים התומכים בכיפה. זהו אלמנט אדריכלי ייחודי שלא ניתן למצוא במקום אחר. לפי אולג גרבר^[3], הם מייצגים את ארבע הכיפות שהפאטימים בנו מסביב לכיפת הסלע: כיפת יוסף, כיפת גבריאל, כיפת הרוחות וכיפת השלשלת. חוץ מכיפת השלשלת, שנחשבת קדומה, שאר הכיפות נחשבות מאוחרות יותר. אך בהנחה שהן הוקמו על ידי הפאטימים, הרי שבתוך המסגד יש מעין שחזור של המערך המקודש של הרחבה כולה – גם אם לא באופן פיזי, אז באופן מטאפיזי (מגן העדן – מתחתית אבן השתייה יוצאים ארבעה נהרות).

המסגד גדול מאוד ויכול להכיל 5,000 איש. מתחתיו ישנם אולמות שהוסבו למסגד נוסף וגדול, וכך יש לנו מסגד מעל מסגד. את מסגד אל-אקצא הפאטימי, לאחר בנייתו, מתאר, מהלל ומשבח נסיר ח'וסרו (Nāṣir Khusraw) אחד המשוררים, הסופרים ואנשי הרוח הפרסים החשובים ביותר, שביקר בירושלים באמצע המאה ה-11 לספירה. ויש להניח שמה שראה דומה מאוד למה שקיים היום.

הערות

[1] אבשטיין, מ׳. (2017). האסמאעיליה. בתוך מ׳ מ׳ בר־אשר ומ׳ חטינה (עורכים), האסלאם: היסטוריה, דת, תרבות (עמ׳ 353–366). ירושלים: מאגנס

[2] Pruitt, J. (2017). The Fatimid Holy City: Rebuilding Jerusalem in the Eleventh Century. The Medieval Globe, 3(2), 35-56.

[3] Grabar, O. (1996). The Shape of the Holy: Early Islamic Jerusalem. Princeton University Press