אתיופים וקופטים בירושלים

הכנסייה הקופטית

השליח מרקוס, שבביתו נמצאת הכנסייה הסורית, היה אחד מ70 התלמידים של ישוע, דמות חשובה בירושלים של הנוצרים הראשונים, בבית אימו הייתה הסעודה האחרונה, והוא היה זה שהלך עם כד המים על ראשו בשוק. לאחר התחייה או יצא עם פטרוס למסעות ברחבי בעולם בכדי להפיץ את הבשורה, במסגרת זו ולאחר שפטרוס נצלב ברומא, הוא הגיע לאלכסנדריה וחיפש אנשים שאליהם הוא יוכל להעביר את הבשורה, בינתיים הוא ניגש לתקן את סנדליו אצל סנדלר בשם אנניוס. במהלך התיקון הסנדלר דפק את אצבעו, וצעק מכאב "אלוהים הוא אחד". מרקוס הבין שהגיע לאדם הנכון. הוא ריפא את הסנדלר מפצעו ולאחר שהסנדלר שאל אותו מנין כוח הריפוי שלו, סיפר לו על ישוע ועל הבשורה שלו. הסנדלר נהיה כמובן נוצרי ולימים הבישוף הראשון של הכנסייה הקופטית, וכך כל בני ביתו. בזמן שהיה באלכסנדריה או לפני כן כתב מרקוס את אחת מארבעת הבשורות שנחשבת למוקדמת ביותר.

לפי הסיפור[1] ניתן ללמוד כי המתנצרים הראשונים, היו כנראה מקהילת היהודים היווניים שחיה באלכסנדריה. פעולתו של מרקוס באלכסנדריה והקמת הכנסייה והקהילה שם הרגיזה מאד את הפגאנים, וכך, בזמן הפסטיבל של סרפיס, שהיה בדיוק בזמן הפסחא, קהל גדול נכנס לכנסייה, תפש את מרקוס וגרר אותו ברחובות אלכסנדריה. בלילה, לאחר שנזרק שותת דם לכלא. הייתה רעידת אדמה גדולה ומלאך הופיע לפניו ואמר לו כך: "הו מרקוס, משרת האלוהים, הראשון מבין הקודשים במצרים, ראה שמך נכתב בספר של החיים הנצחיים ואתה נספר בין השליחים הקדושים, הזיכרון שלך לא ישכח לנצח…" לאחר מכן ישוע הופיע לפני מרקוס אבל מה קרה ביניהם לא מסופר.

בבוקר ההמון המוסת הוציא את מרקוס וגרר אותו בכל רחבי העיר עד שמת, שניסו לשרוף את גופתו שלח ישוע סערה גדולה שפיזרה את הכנופייה, והמאמינים יכלו לקחת את הגופה ולקבור אותו בקתדרלת מרקוס הקדוש באלכסנדריה.

 

השם קופטי הוא שיבוש של המילה אגיפטוס – מצרים, הקופטים היו מצרים מקוריים שהתנצרו ושמרו את שפת ההירוגליפים, ויש אומרים גם את חוכמת מצרים העתיקה, ומכאן שמם, כיום הם מונים כ18 מיליון ברחבי העולם, רובם במצרים. בספר מעניין שנקרא "נצרות בארץ הפרעונים"[2] שואלת המחברת ג'יל קמיל, איך יכול להיות שארץ כה דתית עם מסורת כה עתיקה שמאמינה בחיים לאחר המוות בצורה כל כך עמוקה, ארץ כמו מצרים, נתפשה לסיפור הנוצרי והתנצרה במהירות יחסית. התשובה שהיא נותנת היא שהסיפור הנוצרי מזכיר את סיפורו של אוסיריס האל המצרי, התמונות של מריה מחזיקה בידיה את ישוע דומות לתמונות של איסיס והורוס, והנוכחות של מריה והמשפחה הקדושה במצרים העצימה את הסיפור הנוצרי והפכה אותו לסיפור מקומי שקל להזדהות איתו.

הקופטים ממשיכים את מסורת המיסטיקה הגנוסטית שמצאה סוג של בית במצרים במאות 2-3 לספירה. הוגה הדעות החשוב שלהם הוא קלמנט מאלכסנדריה (150-215) שהיה הפטריארך העשירי. ישנו מכתב מקלמנט מאלכסנדריה, שיש וויכוח בין החוקרים בנוגע למהימנותו, על בשורה סודית שנכתב על ידי מרקוס בהיותו באלכסנדריה. לפי המכתב יש רמה אזוטרית של נצרות שמאפשרת ידע בלתי אמצעי של האל אותה לימד מרקוס והיא זמינה רק לנבחרים :"אך כשפטרוס מת כקדוש, מרקוס הגיע לאלכסנדריה, מביא עמו את רשימותיו ואת אלו של פטרוס, שמתוכם הוא העביר לתוך ספר אחר שלו את הדברים המתאימים לכל מה שתורם להתקדמות כלפי ידע (גנוסיס). וכך הוא חיבר בשורה רוחנית יותר למען השימוש של אלו שכבר נהיו מושלמים. למרות זאת, הוא לא פתח עדיין את הדברים שאי אפשר לבטא אותם, וכן לא כתב את שיעורי החניכה של האדון, אך לסיפורים שכבר נכתבו הוסיף עוד אחרים ויותר מכך, הביא מספר אמרות שהוא ידע שהתרגום שלהן, על ידי המיסטיקן, יוביל את השומעים לתוך המשכן הפנימי ביותר של האמת החבויה על ידי שבעה צעיפים".[3]

קלמנט חיבר מספר ספרים המחברים בין הפילוסופיה היוונית לבין הנצרות, הוא טען שאפלטון ופיתגורס קיבלו את הידע שלהם ממצרים העתיקה, וכי הם הכינו במחשבה שלהם את בואו של ישוע. הוא העמיד תלמידים רבים כשהחשוב שביניהם הוא אוריגנס – שעליו נשענו האבות הקפדוקים (גרגורי מנזיאנזוס, גרגורי מניסה ויוחנן פה זהב – כריסוסטמוס). הייתה לו השפעה חשובה בנצרות הקופטית והאתיופית[4].

קלמנט עוסק בפרשנות של הברית החדשה וטוען שאי אפשר להבין את הדברים כפשוטם, הוא מדבר על מראה של הלב שצריך לנקות, ואפשרות להגיע לגנוסיס – ידיעה בלתי אמצעית של האל. הוא האמין במחזור קוסמי, נצחיותה של המחשבה והנפש. במילים אחרות, קלמנט מנסה ליצור סוג של גנוסטיקה נוצרית, ומותח את גבולות הנצרות עד גבול האפשר.

הנפש יכולה להפוך למקדש של רוח הקודש, דמות אלוהית, מה שחשוב לה הוא התפילה המנטאלית (ללא קול), קלמנט טוען שאפשר לשלוח תפילה אל האל, רק אם האדם שמתפלל מביא את כל המאמץ הרוחני שלו לתוך התפילה לפי הקול הפנימי של המחשבות, ובפניה לא מופרעת אל האלוהים. תפילה, הוא אומר, היא יחסים ותקשורת עם האל, ולמרות שאנחנו פונים אליו מבלי לפתוח את השפתיים, בשקט, הזעקה שלנו תגיע אליו מהמעמקים הכי פנימיים של הלב, ובעוד אנחנו חושבים על אלוהים, הוא יהיה לידנו ובתוכנו.

בהתייחסותו לאפשרות להארה הוא כותב כך: "ישנה סוג של האצלה אלוהית שמואצלת לתוך כל האנשים ללא יוצא מן הכלל, אך במיוחד היא נכנסת לתוך אותם אלו שמבלים את זמנם במדיטציה, מסיבה זו הם מודים, ולו גם נגד רצונם, שאלוהים הוא אחד, לא נברא וקיים לנצח, ושהיכן שהוא למעלה הוא באמת קיים לנצח. גם השמש לא יכולה לגלות לנו את האלוהים האמיתי. ההיגיון או המילה נותנת החיים, שהם השמש של הנפש, לבדם מסוגלים לעשות זאת, דרכו ורק דרכו, כשקרניו זורחות על המקומות הסודיים ביותר של המחשבות, עין הנפש מוארת".

הנצרות של מצרים והפטריארך של אלכסנדריה היו משקל נגד לקונסטנטינופול שהובל על ידי אישים גדולים כגון אתנסיוס במאה ה4 לספירה. מצרים היא גם מקום הולדתה של התנועה הנזירית על ידי אנטוניוס הגדול, נזיר מתבודד שזכה להארה במדבריות מצרים ושמעו יצא למרחוק, אחריו החלה גם תנועה של מנזרים שיתופיים על ידי פכומיוס. במשך כל התקופות ובמיוחד בתקופות הקדומות יש יחסים הדוקים והשפעה הדדית עמוקה בין הנצרות והנזירות המצרית, לבין אלו של ארץ ישראל.

במאה ה5 נפרדה הכנסייה המצרית מהביזנטית בעקבות המחלוקת המונופיזיטית והחלטות וועידת כלקדון. אנשי הדת המקומיים החלו ביצירת כנסייה לאומית המשלבת אלמנטים מצריים עתיקים, כגון השפה, בפולחנה. מרכיב ייחודי של הנצרות הקופטית הוא האמונה שהמשפחה הקדושה בילתה כמה שנים במצרים, ולכן יש אצלם חשיבות גדולה לפולחן מרים. הקופטים מדווחים על הופעות שונות שלה גם בימים אלו בכדי לנחם ולעודד את המאמינים. בשנות החמישים הייתה הופעה של מריה במתחם הקופטי בירושלים ובכנסיית סנט אנטוניוס שזכו לראותה מאות אנשים.

עם כיבוש מצרים על ידי המוסלמים העצמאות והייחודיות של הנצרות הקופטית שהייתה עתה נפרדת מהעולם הנוצרי התחדדה והתפתחה, הכנסייה הקופטית פרשה חסותה על הכנסייה האתיופית, שהייתה כפופה לה מבחינה דתית עד לאמצע המאה ה20. השלטון של ממלכות מוסלמיות מצריות על ארץ ישראל, כגון הפטימים (מאות 9-11) או הממלוכים (מאות 12-16) הביא לחיזוק מעמדם של הקופטים בירושלים. בשנת 1236 מוצב בה בישוף קופטי ראשון בשם בסיליוס הראשון, ומאז לא פסקה השלשלת.

לכנסיה הקופטית מרכז גדול בירושלים מעל כנסיית הקבר שבו יש מנזר, בית ספר, בתי מגורים, שתי כנסיות וחצר כשהכנסייה הגדולה נקראת על שם סנט אנטוני. כמו חצרות רבות בירושלים זהו מעין עולם בפני עצמו, בנוסף לזה יש להם קפלה מאחורי האדיקולה בכנסיית הקבר, שם יש נוכחות קבועה של נזיר מתפלל, וכמה מתחמים נוספים בעיר העתיקה והחדשה. באזור בריכת חזקיהו יש מתחם קופטי גדול ובו אכסניה, כנסייה ובית ספר.

אנטוניוס הגדול ונזירות מצרים

את הידע על אנטוניוס הגדול אנחנו שואבים מספרו של אתנסיוס – פטריאך אלכסנדריה במאה ה-4.[5] הוא הפך את אנטוניוס למושג, כשם שהאפיפיור גרגורי הגדול הפך את בנדיקטוס למותג. אתנסיוס היה זה שחתם את הברית החדש, ומאלו שעיצבו את התפישה האורתודוקסית של השילוש והיחס בין הטבע האנושי והטבע האלוהי של ישוע. אבל בנוסף לכך הוא היה אמון על מסורת הפילוסופיה היוונית והרוחניות הנוצרית כפי שהיא מתבטאת בכתביהם של אוריגנוס, קלמנט, ואחרים. הדרך הנוצרית היא לא רק אמונה, אלא גם עלייה בשלבים של סולם רוחני, מאמץ המביא להארה. האמרה שלו הייתה "אלוהים הופיע באדם, בכדי להראות לאדם את הדרך להיהפך לאלוהים". מכאן התפתחה תפיסת התיאוזיס, הפיכת אדם לאל. אנטוניוס היווה עבור אתנסיוס דוגמא לאדם כזה.

אנטוניוס נולד ב251 לספירה בדלתא של מצרים, הוריו היו בעלי אחוזה עשירים, בגיל שמונה עשרה הוא ירש את הונם, ואז קרא את הפסוק בברית החדשה שבו ישוע עונה לאדם ששואל אותו מה לעשות בכדי להיות מאמין?
ישו אומר: כל מה שהוא צריך לעשות זה למלא את מצוות התורה.
אותו איש שואל: אבל מה מעבר לכך?
וישו אומר מכור את רכושך, תן את הכסף לעניים, ולך אחרי.
אנטוני מבין זאת כהוראה לעזוב את הכול וללכת להתבודד עם ישוע בשממה. הוא מוכר את האחוזה, נותן את הכסף לעניים והולך להתבודד עם ישוע במדבר ניטריה, כמאה ק"מ דרום מערב לאלכסנדריה, שם הוא חי במשך שלוש עשרה שנים בבידוד סגפני. השטן מנסה אותו דרך שעמום, עצלות וחזיונות של נשים, אבל הוא מתגבר על הכל בכוחה של התפילה. בשלב מסוים הוא עובר לגור בקבר נטוש ומתקיים מאוכל שהביאו לו הכפריים, מקדיש חייו לאל, השטן שפחד מדבקותו והצלחתו מכה אותו מכות נמרצות שהוא מתעלף, אבל הכפריים מוצאים אותו ולוקחים אותו לכנסייה שם הוא מתאושש. הו אז הוא ניסה מקום מרוחק יותר – הר בשם דר אל מאמון ליד קורקודופוליס. שם מצא מבצר רומאי נטוש בו גר במשך עשרים שנה. השטן תקף את אנטוניוס הגדול גם במקומו החדש, דרך חזיונות של חיות פרא הבאות לתקוף אותו, אנטוניוס צחק וקרא בשם אלוהים והם התפוגגו כלא היו. הוא חי בבידוד מושלם, לוקח אספקה לשישה חודשים, חי בצמצום ומקדיש זמנו לתפילה, הגות ומאבק בשטן.

לאחר עשרים שנה, להפתעת כולם, הוא יצא מהמבצר בריא ומואר, לאחר שהתגבר על כל המכשולים. האגדה על האדם שהתמודד עם השטן בבידוד במשך שלושים ושלוש שנה התפשטה כאש בשדה קוצים ושמעו הגיעה לכל קצוות מצרים. אנטוניוס הגדול נהייה סלבריטי גדול, הוא פנה לפיום הסמוכה לנצר את האנשים, הלך לאלכסנדריה ב311 לנחם את הנרדפים על דתם ומתוך רצון להיות מרטיר, אך לאכזבתו זה לא עלה בידו. המושל של אלכסנדריה פשוט לא רצה להרוג אותו. מדי פעם היה חוזר למבצר שלו בהר. רבים באו אליו לבקש עצה וברכה, עד שבסופו של דבר הוא עזב את המבצר והלך לחפש מקום מבודד יותר במדבר המזרחי. אבל כשמקום כזה נמצא החלו עולי הרגל להגיע גם לשם.

לאנטוניוס הגדול לא הייתה ברירה: הוא יצר קהילה של נזירים שעבדו ולמדו והתחיל ללמד אחרים, מייסד מנזר הקיים עד היום. יום אחד שמע קול שאמר "צא וראה", הוא יצא החוצה וראה מלאך לבוש בלבוש מוזר, עומד מתפלל ולאחר מכן יושב ואורג יחדיו עלי דקלים. הקול אמר: "אנטוניוס, עשה זאת ותמצא מנוחה". הלבוש של המלאך נהיה לבושם של הנזירים והמלאכה הפכה להיות מלאכתו של אנטוניוס הגדול עצמו. יום אחד בעודו מתפלל החליט השטן לנסות אותו וחטף את הברדס שלו, אנטוניוס תפס בכובע מהצד השני וזה נקרע, ומאז כיסוי הראש של הנזירים הקופטים (וגם הסורים) הוא ברדס עם קו תפר באמצעו ושתי קבוצות של שישה כוכבים משני צדדיו, המסמלים את שנים עשר השליחים.

אנטוניוס הגדול מת בגיל המופלג של מאה וחמש שנה (שנת 356), תלמידיו המשיכו את דרכו אחריו, הוא העביר את הסמכות לסנט מקריוס, אמרותיו ואמרות נאספו בספר שנקרא "אמרות אבות המדבר" והמשיכו את דרכו אחריו. חיבורים ראשונים של האוסף מסוף המאה ה4 והמאה ה5 השפיעו מאד על המחשבה הנוצרית של סנט אוגוסטין ואחרים.

העניין בנזירות הוא לא התנזרות מנשים, וגם לא עוני או ציות, אלא תרגול של דרך רוחנית. אנטוניוס מציע דרך לשלמות שמובילה לגן עדן, איחוד של הנפש עם אלוהים. אלוהים הוא הטוב הראשון, שהביא את כל הדברים לידי קיום ומחפש דרך להחזיר אליו את אלו שנפלו ממצבם הראשוני, ולהגיב לגעגועיהם כלפיו עצמו. הטוב הראשוני הוא המהות האוניברסאלית, הקיימת כשלעצמה, שבתוכה כל הקיום הנפרד מחפש לאחד עצמו שוב.

תורתו של אנטוניוס הגדול הושפעה מהתפישות הנאו פלטוניות של הנצרות האלכסנדרונית, הגנוסטי מחפשת את דרך העלייה, ואלוהים לא משאיר את המחשבות ליפול, אלא קורא ומביא אותם חזרה ומציג ומקבל אותם. והן עושות בטהרה ובקדושה את הדרך לאיחוד עם האלוהים העליון, שקיים מתחילת הזמן, ומתאמצות להיות אתו ובתוכו. המחשבות שעולות דורשות טהרה כמו באש, הן חייבות להיות מוכנות לסבול צליבה של האדם הזקן, כלומר ההריגה של גוף החטא – "אז המחשבות של המיסטיקן מתקרבות, עירומות, בלי נפש ובלי גוף – ונכנעות בתוך קדושה וצניעות לצלב". הן חוזרות למקור מהותם ומתערבבות עם הטוב ואינם יותר מחשבות. "מפני שכאשר המחשבות מתערבבות עם הטוב, ההבדלה שהייתה קודם לא נראית או נודעת יותר".

אנטוניוס הגדול התחיל את נזירות המתבודדים במדבר. השלב הבא בהתפתחות הנזירות היה נזירות קבוצתית. הראשון שארגן את הנזירים במנזרים שיתופיים היה פכומיוס הגדול (292-348 Pachomius the Great).  הוא ייסד תשעה מנזרים שבהם שלושת אלפים נזירים. הם חיו בתאים, כשיש להם כנסייה משותפת לצרכי תפילה, בנוסף לתפילה הנזירים עסקו בחקלאות ומלאכת יד, העודפים עברו למנזרי הנשים ולנזקקים. החוקה הייתה שאין להגזים בענייני אכילה שתייה או צום. הנזירים חיו שלושה בתא, אכלו יחד, ישנו יושבים ולא שוכבים, ולבשו גלימה חיצונית של עור כבד עם חגורה וכובע ביום, ובד מתחת לגלימה בלילה. מועמדים עברו תקופת ניסיון של שלוש שנים. בתחילת המאה החמישית היו כבר חמישים אלף נזירים במצרים ולעיתים הם היו מאורגנים במנזרים כפולים לאורך הנילוס, מנזר אחד של נשים והשני של גברים. פכומיוס היה מקורב לאתנסיוס וקיבל את ברכתו והשראתו. כמה מהמנזרים הראשונים שנבנו בארץ ישראל ובמיוחד באזור עזה היו לפי הדוגמה של פכומיוס.

הכנסייה האתיופית

האתיופים רואים את עצמם כצאצאי בני ישראל הקדמונים. לפי האפוס הלאומי שלהם, הנקרא "כבוד המלכים"[6], מלכת שבא הולידה ילד בשם מֶנֶלִיק לשלמה. כשגדל, הוא הגיע לביקור בירושלים, וחזר לאתיופיה ביחד עם פמליה נכבדה של בנים בכורים, כולל בן הכוהן הגדול וארון הברית. הגולים ייסדו ממלכה יהודית שלימים קיבלה אל עצמה את הנצרות ונודעה בשם ממלכת אקסום. נוכחותו של ארון הברית באתיופיה הפכה אותה לציון החדשה, והיא זו שאפשרה את קיום עצמאותה וגאוניותה (רוחניותה) של אתיופיה לאורך השנים. נוכחות זו נקראת הן ציון והן מרים. ציון איננה מקום בעיני האתיופים, אלא מצב רוחני, שפע שזורם לאדמה, ברכה השורה על הארץ, נוכחות השכינה.

השושלות שמלכו באתיופיה עד זמנו של היילה סלאסי טענו למוצא מבית דוד ולקשר רוחני לירושלים. האתיופים מרגישים קרבה מיוחדת לארץ ישראל ולירושלים. עם הופעתו של ישוע ותחילת הנצרות הם הפכו להיות נוצרים, אך שמרו על חלק מהמסורות היהודיות כגון שבת ומילה, ופיתחו סוג של נצרות מיוחדת. לפי האגדה, האתיופי הראשון שהתנצר הוא הסריס האתיופי שנפגש עם השליח פיליפוס כפי שמופיע בספר מעשי השליחים. בתהילים כתוב: "אתיופיה תריץ ידיה לאלוהים" (תהילים סח: 31), ואכן האתיופים נושאים ידיהם לאלוהים עד היום. זו ארץ עם דתיות מאוד עמוקה, שאחד הביטויים שלה הוא נוכחות אתיופית רבת שנים בירושלים.

במאה ה-4 לספירה הייתה באתיופיה ממלכה חזקה בשם אקסום, שסחרה עם ביזנטיון ובכלל זה עם מצרים וארץ ישראל. עם ההתנצרות של הרומאים והארמנים, התנצרו גם האתיופים. מי שהביא את הנצרות לאתיופיה היו שני נערים סורים, שאחד מהם – פרומנטיוס – הפך להיות הבישוף הראשון של אתיופיה, מקבל את הדרכתו וסמכותו הרוחנית מאתנסיוס הגדול באלכסנדריה. ומזמן זה ועד לתחילת המאה ה-20 הייתה הכנסייה האתיופית תחת חסותה הרשמית של הכנסייה הקופטית, והבישופים שלה היו ממוצא קופטי. אך כיום זוהי כנסייה עצמאית מונופיזיטית המונה כ-42 מיליון איש.

ההתנצרות קרתה בזמן המלך אזנה, ומאז תולדות העם האתיופי שזורות בתולדות הכנסייה שלו. היא זו שאיחדה את האתיופים ושמרה על העם האתיופי כישות עצמאית וגאה. האתיופים הם העם האפריקאי היחיד שלא היה תחת כיבוש זר והצליח לשמור על עצמאותו וזהותו במשך אלפי שנים – במידה רבה הודות לכוחה של האמונה ונוכחותו של ארון הברית. בכל כנסייה אתיופית יש במרכז מודל של ארון הברית – תָבּוֹת – בתוך חדר מיוחד, והוא שנותן את הכוח הרוחני לכנסייה ומשמש בטקסים דתיים.

האתיופים נהגו לעלות לרגל לירושלים, זו נחשבה למצווה דתית חשובה. יש להם נוכחות בירושלים כבר מהתקופה הביזנטית. בגג כנסיית הקבר יש להם מנזר שנקרא דיר א-סולטאן, הנראה ממש כמו כפר באתיופיה. ברובע המוסלמי נמצאת הפטריארכיה שלהם ובה כנסייה המוקדשת לקדוש הלאומי תקלה היימנות. בסמוך לרחוב הנביאים נמצאת כנסייה גדולה מסוף המאה ה-19 שנבנתה במודל כנסיות אתיופיות ומוקדשת למריה, לידה יש מוסדות ובניינים אתיופיים.

לאחר זמנו של המלך אזנה, שהפך את אתיופיה לנוצרית ב-330 לספירה, חסר לנו מידע על תולדות אתיופיה והנצרות עד שאנחנו מגיעים לתקופתו של המלך הגדול הבא הפורץ לתודעת ההיסטוריה העולמית, הלא הוא כלב (Kaleb) שמלך בשנים 514–543 לספירה.

כלב המקראי הוא מצאצאי יהודה ומאבותיו של דוד. כלב האתיופי הוא הראשון שנקרא בשם תנ"כי. כלב נלחם למען הגנת הנוצרים בתימן שסבלו מדיכוי של מלך חִמְיַר היהודי  יוסף ד'ו נואס (Du Nawas). הוא כרת ברית עם יוסטיניאנוס קיסר ביזנטיון וכבש את תימן, מספח אותה לממלכתו הנוצרית (525). פעילותו מתועדת בספרות ביזנטית ואחרת. מתקופתו נשארו שרידים רבים כגון מטבעות, כתובות ואפילו ארמונות באקסום. תקופתו הייתה תקופה של השרשת הנצרות כדת מדינה, בניית כנסיות אקטיבית, רדיפה של פגנים ויהודים ומלחמה בהם, כיבושים ותהילה. המחקר טוען, שרק בזמנו התרחש השלב הסופי של הפיכת הנצרות לדת המדינה באתיופיה, ולא רק דת המעמדות העליונים.

בסוף ימיו פורש כלב מהשלטון ומצטרף למנזר אבא ליקאנוס ליד אקסום. במקומו עולה למלוכה הבן שלו, גברה מסקל, שמלך בשנים 550–580 לספירה והמשיך את מפעלות אביו. הוא נחשב למלך של שלום, צדק ואמונה. "גברה מסקל" – עבד הצלב (Gabra Masqal), הוא המלך הראשון שנמשח למלוכה בחסות הצלב ובטקס נוצרי. יום אחד הופיע לפניו איש קדוש בשם יארד. האגדה מספרת שהוא זכה בחזון שבמסגרתו הוא עלה לרקיע השלישי, כמו פאולוס, וביקר בירושלים השמיימית. יש אומרים שהוא גם ביקר בירושלים הפיזית וקיבל את השראתו משם. כך או כך, בהיותו שם הוא ראה שלוש ציפורים עפות בשמיים שגילו לו את סודות המוזיקה והשירה הדתית[7].

בכנסייה האתיופית ישנם שלושה סוגי שירים: "געז" – האב, "אזל" – הבן, ו"אררי" – רוח הקודש. ציפור בשם ארוידון (Aroydon) לימדה אותו "געז", ומזה הוא קיבל את השם סנט יארד. ציפור בשם מאצ'דו (Machedo) הנמצאת באזורי נהר הטֶקֶזֶה (Tekeze) לימדה אותו את מנגינות ה"אררי". ציפור בשם איזיל (Izil) לימדה אותו את שירי ה"אזל".

יארד למד את המוזיקה מ-24 כוהנים (הנמצאים לפי חזון יוחנן בירושלים השמיימית), הוא למד "מהלט" – השירה של הדֶבְּטָרים (הלוויים), והמוזיקה המקודשת של בית המקדש. יארד מציג למלך את ה"זֶמָה" (Zema) שירי תהילה לאל שהופכים להיות לחלק מפולחן הכנסייה. המלך מתלהב, רוקע בחניתו באדמה, ומרוב התלהבות שניהם לא שמים לב שהוא פוצע את רגלו של יארד. הפציעה ברגל מזכירה את הפציעה של ישוע על הצלב[8].

יארד מתקבל כמורה ומשורר בחצרו של המלך. הוא מחבר את האנאפורנות (המזמורים בעת טקס לחם הקודש) של הכנסייה, כותב מזמורים לארבע עונות השנה, חגים ושבתות, ימי מלאכים, נביאים, שליחים, מרטירים וצדיקים. לפי תלמודו: "געז" שרים בצומות ובימי חול, "אזל" בימי פסח וכריסטמס, חגים חשובים (הטון יותר נמרץ ודרמטי), ו"אררי" שרים ביום שישי שבו נצלב ישוע. הוא היה המחבר והיוזם של מסורת ה"קנה" – שירה מיסטית, שבה לשירה יש שתי משמעויות – שעווה וזהב.

בית ספר של השירה

שירה זו היא אחד הדברים המופלאים במסורת האתיופית. זאת שירה קצרה הנקראת "קנה" (Quene) שכדוגמת ההייקו היפני, יש בה שתי משמעויות: האחת גלויה שנקראת "שעווה", והשנייה נסתרת שנקראת "זהב". השעווה היא התבנית שלתוכה יוצקים את הזהב[9].

על התלמיד ליצור שירה שיש לה שתי משמעויות, גלויה ונסתרת. התהליך קשור בלימוד מעמיק של השפה, ריכוז שמושג על ידי מדיטציה ויכולת להתחבר להשראה. מתחילים עם שירים של שתי שורות ובסוף הלימודים מגיעים לשבע או אחת-עשרה שורות. השורות צריכות להתחרז ולעיתים להיות עם אותה אות סיום. ללמוד את מסורת ה"קנה" לוקח בין שנה לכמה שנים. גם נשים וגם גברים משתתפים בכך.

שפת הגעז נחשבת למקודשת ומשפיעה על המחשבה, לימוד שירת ה"קנה" הוא הצורה הגבוהה ביותר של היכרות עם הגעז. ידיעת ה"קנה" מביאה ליכולת חשיבה גבוהה וליכולות פסיכולוגיות טובות. המסתורין ששירת ה"קנה" עוסקת בו, הוא המסתורין של האחדות מצד אחד והפירוד מהצד השני. ישוע לא יכול להופיע בעולם הזה בלי פירוד, ומצד שני הוא נקרא האריה המביא אחדות.

"קנה", באופן אידיאלי, הושר רק פעם אחת, אלא שלהגיע אליו לוקח לפעמים שבועות. רק לאחר שתלמיד שולט ב"קנה" (בדרך כלל הלימוד לוקח שנה או שנתיים) הוא יכול לעבור לבית הספר הבא – בית ספר של הספרים. אלא שכדי להגיע למומחיות יוצאת דופן ב"קנה" צריך 20–25 שנה של לימוד ותרגול.

דוגמה: תלמיד נתבקש לכתוב "קנה" ולא הצליח למצוא את המילים. לאחר שבוע המורה שלו שאל אותו: מה קורה? והתלמיד הציג לפניו את השורה הראשונה בלבד: "התופים לא עובדים". הוא התכוון לכך, שבזמן זה שהיה לפני הפסחא לא ניגנו בתופים בכנסייה, ובו בזמן התכוון גם לעצמו, שאיננו מצליח להשלים את השיר (בבית הספר של ה"קנה" מוצג לתלמידים כל יום נושא אחד הקשור לקדוש של היום או למחזור השנה הנוצרי).

המורה השלים את השיר בשבילו: "הקושי והסבל עוברים דרך ליבך". בכך התכוון לומר, שבימים שלפני הפסח אנשים מתחברים לקושי ולסבל של ישוע, ולכן לא מנגנים בתופים, ובה בעת התייחסו דבריו גם לסיבה הפנימית שבגללה התלמיד אינו מצליח למצוא את המילים והיא העצב שבליבו.

דוגמה נוספת ל"קנה": "מאז אדם, שפתותיך אכלו מאותו עץ. המושיע, ליבי נתלה עבורך."

המשמעות הגלויה (שעווה): מפני שאדם אכל מהתפוח של עץ הדעת, המושיע של העולם נצלב עבורך. המשמעות הנסתרת (זהב): מפני השפתיים המפתות שלך, ליבי משתוקק להיות קרוב אליך (אל ישוע)[10].

כלי נגינה וארון הברית

הנצרות האתיופית מקדשת את ארון הברית, בכל כנסייה יש העתק של ארון הברית הנקרא "תָבּות" והוא זה שנותן את הקדושה לכנסייה. הוא מאוכסן בתוך חדר מרובע שנקרא קודש קודשים, הנמצא בתוך אולם הנקרא קודש, ממש כמו בבית המקדש. המילה "תָבּות", המציינת גם את תיבת נוח בתרגום התנ"ך האתיופי, זיהוי הנמצא כבר בתרגום השבעים.

הקשר של ארון הברית לכנסייה קיים גם בכנסייה הקופטית, שם יש תיבת עץ קטנה על המזבח ובתוכה גביע, והם מתייחסים אליה כאל ארון הברית המכיל בתוכו את לוחות הברית, ובדומה למרים שאצרה בתוכה את ישוע. ייתכן שהאתיופים אימצו מוטיב זה מהמצרים, וייתכן שהוא עבר מבית המקדש בירושלים לכאן וגם לשם. אבל רק באתיופיה התיבה הפכה לכלי המקודש ביותר ולמרכיב המרכזי בכל כנסייה. הכנסייה לא קיימת מבלי התיבה, והיא קרויה על שם התיבה. כל תיבה מוקדשת לקדוש או למלאך אחר, והיא מקודשת עד כדי אימוץ תכונות על-טבעיות. את התיבה יכול לקדש רק ראש הכנסייה האתיופית, ו"מרגע שקודשה, רק כוהני דת רשאים לחזות בה, ואם נגע בה איש שאינו כוהן, יש לקדשה מחדש". היא עטופה תמיד בבד.

ה"תָבּות" מופיעים בשתי צורות: הצורה האחת היא מעין לוח שטוח בעובי 7 ס"מ בדוגמת לוחות הברית, העשוי לרוב משיש והוא בגודל מרצפת גדולה (25X40 ס"מ). על הלוח כתובים שמות קדושים והוא מעוטר בצלב. הצורה השנייה היא קופסה מרובעת עם רגליים. לעיתים לתיבה השטוחה יש קופסה המכילה אותה, מעין "מושב תיבה" הדומה לתיבה מהסוג השני, אך איננה "תָבּות".

מדי פעם ה"תָבּות" שנמצאים בלב הכנסייה מוצאים החוצה בימי חג, והכוהנים והעם רוקדים לפניהם, בדיוק כמו שדוד המלך כרכר לפני ארון הברית. וגם כיום, בחגים של האתיופים בירושלים ניתן לחיות לרגע אחד את ימי דוד המלך ומיכל בת שאול מחדש. במהלך הריקודים יש תנועות אופייניות, ואת השירה מלווים ברעשנים, תופים ומטות. גם מסורת זו מיוחסת ליארד הקדוש, ולהלן משמעותה[11]:

מקל התפילה – זהו המטה שבו היכה משה על ים סוף, למקל יש חלק עליון בצורת קרניים של אייל, לזכר הקרבת יצחק על ידי אברהם. הוא מסמל את הטבע הכפול של ישוע – מצד אחד נולד לאב רוחני לפני בריאת העולם, מצד שני נולד לאם פיזית – מרים. העלאת והורדת המקל מסמלת את הופעת הרוח בחומר, והנעתו ימינה ושמאלה את המסע של ישוע בעולם הזה, זהו הצלב המורכב מווקטור רוחני, אנכי, וווקטור פיזי, אופקי.

רעשן התפילה – הרעשן מסמל את סולם יעקב וקשור לצליבה. יש בו חמישה קשקשנים, שלושה בחלק התחתון ושניים בחלק העליון – אלה מסמלים את הפצעים של ישוע. כשמניעים אותו מלמעלה למטה, זה מסמל את דפיקת המסמרים בגופו של ישוע. התנועה לצדדים מסמלת את המסע של ישוע בנושאו את הצלב אל גולגותא. לעיתים מתלווה לתנועה לצדדים גם פסיעה קדימה וכיפוף רגל, המסמלים את הנפילה של ישוע בזמן שנשא את הצלב.

תוף התפילה – התוף שמשתמשים בו בכנסיות הוא גדול מאוד ויש לו שני צדדים. צד אחד – הגדול – מסמל את הברית החדשה, צד שני – הקטן – מסמל את הברית הישנה. המתופפים מכים על שני הצדדים. הצד הגדול הוא גם הפנים של ישוע. גוף התוף עטוף בעורות בעלי חיים ובתכריכים, ומסמל את גופו של ישוע העטוף בתכריכי הקבר. אלא שתוכו של הקבר ריק, מכיוון שישוע קם לתחייה, וכל מכה בתוף מזכירה לנו זאת. נוהגים להשאיר בתוך התוף מספר כפיסי עץ, שירשרשו ויזכירו לנו שישוע איננו.

לפי הפירוש הפסיכולוגי, הרי שקצב התוף הוא קצב הלמות הלב. זהו הדבר שהעובּר בבטן התרגל אליו דרך דפיקות הלב של אימו, זהו דבר-מה קמאי ארכיטיפי ובסיסי שמהדהד בתוכנו.

הערות

[1] Meinardus, O. F. (2002). Two thousand years of Coptic Christianity. American Univ in Cairo Press.

[2] Kamil, J. (2002). Christianity in the land of the pharaohs: The Coptic Orthodox Church. Routledge.

[3] Smith, M. (1973). Clement of Alexandria and a Secret Gospel of Mark. Cambridge, MA: Harvard University Press

[4] Osborn, E. (2005). Clement of Alexandria. Cambridge University Press

[5] Athanasius of Alexandria. (1994). The Life of Antony and the Letter to Marcellinus (R. C. Gregg, Trans.). New York: Paulist Press.

[6] רן הכהן (מתרגם ועורך). כבוד המלכים. אוניברסיטת תל אביב, 2009.

[7] Ephraim Isaac. The Ethiopian church. Henry n. sawyer company 1968

[8] Kessis kefyalew merahi. The most versatile Ethiopian scholar, st yared and his outstanding works. 2004

[9] Donald N. Levine. Wax and Gold: Tradition and Innovation in Ethiopian Culture. University of Chicago Press, 1972

[10] Kessis kefyalew merahi. The meaning of quine. 2006

[11] Christine Chaillot. The Ethiopian orthodox tewahedo church tradition. Inter orthodox dialogue. 2002

ראו הרצאה על הנצרות האתיופית