כנסייה סורית בירושלים

הכנסיות המונופיזיטיות

מונופיזיטי משמעו "טבע אחד" (מונו – אחד, פיזי – טבע). הזרם המונופיזיטי כולל בתוכו את כל אלו שמאמינים בטבעו האחד של ישוע, בניגוד לאורתודוקסים והקתולים המאמינים בטבעו הכפול. הכנסיות המונופיזיטיות כוללות את הכנסיות הלאומיות של מצרים, אתיופיה, ארמניה וסוריה. כנסיות אלו התפלגו משאר העולם הנוצרי באופן סופי במאה ה-5 לספירה.

העמים העתיקים שקיבלו את הנצרות ראשונים, כגון הקופטים או הסורים ארמים, טענו שלישוע יש רק טבע אחד, ואנושיותו היא רק אשליה. היו אלה בעיקר עמי המזרח התיכון השמיים, שאצלם הדת הייתה מושרשת עמוק בלבבות וקשה היה להם לקבל את השניות בעלת האופי ההלניסטי. המונותאיזם קשור לגניוס השמי, וקשה היה להם לקבל את הפירוד, בעוד שבעמים ההודו-אירופאיים, ובמיוחד בתרבות היוונית רומית, הייתה תפישה של דואליות פיזית ורוחנית, כפי שהתבטאה במסתורין של העולם העתיק והופיעה בתורת האידיאות של אפלטון. בנוסף על כך הקיסרות הביזנטית התחלקה לשניים, העמים דוברי היוונית שהרגישו שהם חלק ממנה, ועמי המזרח התיכון ודוברי שפות אחרות שרצו עצמאות מהשלטון המרכזי שניצל את הפרובינקיות והעדיף את אזורי טורקיה ויוון.

ב-451 לספירה התקיימה בכלקדון שבטורקיה ועידה כלל כנסייתית, שהוקיעה את האמונה המונופיזיטית, וזה הוביל לקרע סופי ובלתי ניתן לאיחוי בין כנסיות שדבקו במסורת האורתודוקסית הדיופיזיטית, לבין הכנסיות של העמים העתיקים במזרח שהדגישו את אחדותו של ישוע ונקראו לכן מונופיזיטיות. אותם כנסיות לא קיבלו את סמכותם ושלטונם של הקיסרים ולא את הדוגמות שהתקבלו בוועידות שהם כינסו.

הקרע מופיע גם בארץ ישראל ובירושלים, מצד אחד הממסד הנוצרי בראשון יובינליס פטריארך ירושלים תומך בתפיסה הדיופיזיטית, ואיתו נמצא אבתימיוס אב נזירות מדבר יהודה. ומהצד השני מרבית הנזירים האחרים וביניהם פטרוס האיברי שתמכו באופן פעיל בתפישה המונופיזיטית. בסופו של דבר הדיופיזיטים ניצחו בארץ ישראל אך בארצות השכנות קמו כנסיות נפרדות מונופיזיטיות שנרדפו בתחילת דרכם על ידי השלטונות, אך הפכו עם השנים לכנסיות לאומיות, ואלו הן: הכנסייה הקופטית במצרים, הכנסייה הסורית, הכנסייה האתיופית והכנסייה הארמנית שלה יש אמונה מעט שונה.

וועידת כלקדון הטילה הגבלות על תנועת הנזירוּת המזרח תיכונית, והביאה לרדיפה של נזירים, במיוחד מהסוג האקסטטי, שרבים מהם נטו לתפיסה המונופיזיטית ומצאו לכן מפלט במקומות מרוחקים כגון אתיופיה, או מדבריות סוריה והרמות הארמניות.

ראו סרטון תפילה של הסורים בחג העלייה הר הזיתים

הכנסייה המוקדמת בעולם – סורים

הכנסייה הסורית אורתודוקסית – נקראת גם היעקובינית טוענת להמשכיות ישירה מישוע, והיותה הכנסייה הנוצרית הראשונה והמוקדמת בעולם, הסורים עדיין משתמשים בארמית (שפתו של ישוע) כשפה חיה בחלק מהכפרים שלהם, ובשפת קודש בתפילה ובפולחן, יש להם תרגום עתיק משלהם של התנ"ך והברית החדשה שנקרא פשיטא, ספרי קודש משלהם, שירה משלהם, פולחן ייחודי, ומסורת נזירית מרתקת.

בזמנו של ישוע חי מלך בשם אבגר ששלט על אדסה וסביבותיה (כיום אורפה בדרום מזרח טורקיה). מלך זה שמע על ישוע וכתב לו מכתב, בו הוא מבקש ממנו שיעזור לו להתרפא ממחלה שממנה סבל. להלן התכתובת בין אבגר לישוע (תכתובת דומה מופיעה גם אצל הארמנים): "אבגר אוקומו, השליט, לישוע המושיע הטוב שהופיע במחוז ירושלים, שלומות. שמעתי עליך ועל הריפויים שלך, איך אתה מרפא ללא תרופות ועשבים… וכששמעתי על כל הדברים הללו הקשורים אליך החלטתי שזה אחד משני דברים, או שאתה אלוהים וירדת מהשמיים לעשות את הדברים הללו, או שאתה בנו של אלוהים מפני עשותך את הדברים הללו. מסיבה זו אני כותב בכדי להתחנן לפניך להגיע אלי במהירות ולרפא את הדברים שאני סובל מהם."

תשובתו של ישוע דרך חנניה: "ברוך אתה שמאמין בי, מבלי לראות אותי… בקשר למה שכתבת אלי, לבוא אליך, אני צריך קודם כל להשלים את כל שבשבילו נשלחתי הנה, ולאחר שאשלים זאת להילקח אליו ששלח אותי, וכאשר אלקח למעלה, אשלח לך אחד מתלמידי לרפא את סבלך ולתת חיים לך ולאלו שאתך"

לאחר מותו של ישוע אחד מתלמידיו מגיע לאדסה ומרפא את אבגר, כתוצאה מכך הופכים אבגר וכל ממלכתו להיות נוצרים, והם הקהילה הנוצרית הראשונה בסוריה. לסורים יש ספר קנוני שמספר את הסיפור הזה וסיפורים שנלווים אליו, והם גדלים על האמונה בקדמות קהילתם. המסר הוא שלכנסייה היה קשר ישיר עם ישוע ועם האנשים שסביבו, והפולחן היום הוא המשך ישיר של הקשר הזה.

סיפור אחר הנפוץ בקרב הסורים הוא לגבי איגנטיוס, ילד קטן שעליו הצביע ישוע כדוגמא לתלמידים שרבו ביניהם. וכך כתוב: "ויבואו אל כפר נחום. כאשר היה בבית, שאל אותם: 'על מה התווכחתם בדרך?' שתקו, כי בדרך התווכחו ביניהם מי הוא הגדול ביותר. ישוע התיישב, קרא אליו את שנים-עשר התלמידים ואמר להם: 'מי שרוצה להיות ראשון, יהיה אחרון לכולם ומשרת לכולם.' לקח ילד, העמיד אותו ביניהם, חיבק אותו ואמר: 'כל המקבל ילד כזה בשמי, אותי הוא מקבל, וכל המקבל אותי, לא אותי הוא מקבל אלא את שולחי.'" (מרקוס ט' 33-37)

העניין עם ילדים הוא שהם בדרך כלל גדלים, וכך קרה גם במקרה של איגניטיוס. הילד גדל והפך להיות הפטריארך השני של אנטיוכיה (לאחר פטרוס). הוא כתב מכתבים שנשארו מחוץ לברית החדשה אך שחשובים להבנת הנצרות הקדומה. לפי הסורים הם התחילו כעדה נוצרית כבר בימיו של השליח פאולוס, והתגבשו לעדה על ידו. וכך כתוב: "ויצא בר-נבא אל טרסוס לבקש את שאול, וכאשר מצא אותו הביאו אל אנטיוכיה. ויהי במשך שנה שלמה נאספו יחד עם הקהילה ולימדו קהל רב, ובאנטיוכיה כינו לראשונה את התלמידים בשם 'נוצרים'." (מעשי השליחים יא' 25-26). לפי אוסביוס פטרוס כונן את הכס הקדוש הראשון באנטיוכיה בסביבות שנת 37 לספירה, ארבע שנים לאחר עלייתו של ישוע השמיימה, ולאחר שהוא עבר לרומא החליף אותו איגניטיוס.

אנטיוכיה הייתה בירת סוריה והמזרח בזמן הרומאים, עיר ענקית בת קרוב לחצי מיליון איש. הפטריארך של אנטיוכיה היה אחד מארבע הפטריארכים העיקריים של הכנסייה והתחרה על תפקיד הבכורה בעולם הנוצרי. עד שנת 518 שלט הפטריארך האורתודוקסי של אנטיוכיה על כל המזרח והסורים היו תחת חסותו, ואז הם התפלגו מהיוונים אורתודוכסים על רקע האמונה המונופיזיטית והקימו פטריארכיה משלהם, שכאיש המפתח בייסוד הקהילה העצמאית הוא יעקוב הקדוש.

הבישוף יעקב ברדאוס (Jacob Baradaeus) הקדוש זכה לתמיכתה של הקיסרית תאודורה (אשתו של יוסטניאנוס) והאוכלוסייה המקומית, הוא עבר ממקום למקום בהסתר, מינה אנשי דת וארגן כנסייה עצמאית, ולכן הם נקראים יעקובינים. בזמן השלטון המוסלמי המוקדם של סוריה הייתה לכנסייה הסורית עדנה, אבל לאחר מכן הם עברו תקופות קשות, כשהשיא היה שואה שמקבילה לשואה הארמנית במלחמת העולם הראשונה. כיום יש בישראל כ1500 סורים נוצרים, רובם בבית לחם, אך כמה עשרות או מאות בירושלים, שם יש להם מרכז, כנסייה עתיקה ומנזר בביתו של סנט מרקוס, הבית המקורי של הסעודה האחרונה (ראו בהמשך)

לנצרות הסורית היה תפקיד חשוב בשמירת התרבות האנושית. הם העתיקו את הכתבים של הפילוסופים היוונים ומשם זה עבר לערבים, היו להם אנשים קדושים משלהם, והם גם שימרו את מסורת המוזיקה המקודשת והשירה של הלויים בבית במקדש. מעניין לציין שאחת הסוגות הספרותיות שהתפתחה בנצרות הסורית היא הספרות התומאית המתרכזת בדמותו של תומא – התאום של ישוע שהפוך להיות כמותו ומראה את הדרך לאחרים על ידי הבאת הלימוד האמיתי והנסתר של ישוע[1].

הנזירות הסורית היא מוקדמת מאד ובעלת מאפיינים ייחודים, היה לה תפקיד מכריע בשימור האמונה. לפי חלק מהחוקרים המקור של הרוחניות הסורית נוצרית הוא מקבוצות איסיים כגון הקהילה בדמשק (מגילת דמשק), שניהלו מלחמת קודש נגד עולם החומר והדגישו צניעות ועוני, הימנעות מיין ובשר, צומות, מניעת שינה והינזרות. אלו הם בני קיימא הסורים (קיימא בארמית משמעו ברית, ומכאן בני הברית). לפי ארתור וובוס (Arthur Võõbus) פליטים מישראל הגיעו לסוריה והביאו איתם את הרוחניות שלהם. בשלב כלשהו הקהילה של בני קיימא הוטבלה, והמסורות שלהם עברו לנצרות ולנזירות הסורית[2].

סגפנות ונזירות סורית

הנזירות הסורית הייתה שונה מזו של מצרים, בעוד שבמצרים המודל היה אנטוניוס הגדול, הרי שבסוריה המודל היה ישוע עצמו. הרעיון היה לאבד את החיים כדי לזכות בחיי נצח והדרך הייתה מעורבות בחיי הקהילה תוך כדי פרישות ועלייה בסולם הרוחני. זה התחיל כקבוצות של בני קיימא, או בני ברית, אנשים שלקחו על עצמם שבועות של פרישות וטהרה, וחיו בתוך העולם הארצי, והמשיך בתור מתבודדים שיצאו למדבר.

במאה ה3-4 מתפשטת תופעת הסגפנות ומופיעים כל מיני סוגים של נזירות סורית[3]. חלקם מזכירים פקירים של המזרח: היו נזירים שעמדו, ביום ובלילה, עד שלפעמים היו מתקבעים במצבם. הם היו ישנים נשענים על מקל, ולא יכלו לספק צרכיהם בעצמם ולכן היו להם עוזרים שעזרו להם לעשות צרכים, לנוע ממקום למקום. היו כאלו שלעיתים עמדו ולעיתים כרעו, היו כאלו שנעו ממקום למקום ואף היו ישנו בהליכה או בעמידה. נזירים אחרים חיו על עצים, הם נקראו מנדריטים, והתקיימו עד המאה ה13, ישנו נזיר מפורסם בשם יוהניט שחי על עץ ברוש ובחסד האל נפל מתוכו כמה פעמים עד שטיכס עצה וקשר עצמו עם שרשרת ברזל לעץ כך שאם הוא נופל הוא תלוי בין ארץ לשמים, ותלוי גם בחסדי עוברי אורח שיחזירו אותו למקומו. נזירים אחרים חיו בחללים סגורים, בין אם זה מערה קטנה, או בקתה. אבל המפורסמים והאקסצנטריים ביותר היו נזירי העמודים, כדוגמא שמעון של העמוד (ראו בהמשך).

הנזירים חיפשו את הסבל והסיגוף כדרך לחוות ולהיות שותף בגורלו של ישוע. אלא שחלקם לא הסתפקו בסיגוף הפיזי וחיפשו גם את הסבל הנפשי. הם עשו עצמם משוגעים במשך היום (בלילה היו מתפללים ומטהרים) בכדי שאנשים יבוזו להם, וכך ישתתפו בגורלו של ישוע הבזוי והנלעג על ידי כל. הרעיון היה לעבוד כנגד הגאווה העצמית. המפורסם מבניהם היה שמעון נוסף שנקרא שמעון המשוגע מהמאה ה7.

הוא חי עד גיל 39 כנזיר בנחל ארנון שבירדן, אבל אז החליט לעשות מעשה. מילא את כיסיו בחרצנים וקליפות אגוזים ופנה לכנסיית העיר הקרובה, בבואו לשם המטיר שלל קליפות וחרצנים על נרות הכנסייה, באמצע התפילה, עד שהצליח לכבות את כולם, לזוועת המאמינים. אך בכך לא אמר די, הוא טיפס על במת המטיף והמשיך להמטיר משם את קליפותיו, כשהוא מכוון אל הנשים. רק איש אחד בקהל סירב להתרשם מהמבצע המטורף והניח שלפניו רק נזיר מתחזה למשוגע. איש זה הזמין את שמעון להתארח בביתו, האורח המוזר החל לחשוש שאולי בכל זאת הוא עלול לחטוא בחטא הגאווה שתבוא כתוצאה מהכנסת האורחים המכובדת, והחליט לעשות מעשה. עם לילה הוא התגנב למיטת אשתו של המארח כשהוא דואג לכך שייתפש בדיוק בזמן. שמעון הועף מהבית לשביעות רצונו והאיש שהזמין אותו אליו נשבע שאין יותר נבל ממנו, מה שעשה את שמעון עוד יותר מאושר.

הנזירים הסורים האמינו שבתוך האדם יש מראה רוחנית, איבר רוחני שאמור לשקף את המציאות האלוהית, אלא שבגלל תאוות ותשוקות הוא מוסתר, מכוסה, וצריך לגלות ולנקות אותו. איבר זה נקרא הלב (מזכיר את המיסטיקה הסופית). במקביל אליו יש בשמיים מקום רוחני שנקרא בית האוצר ששואפים להתחבר אליו, לאחרונה התפרסם בעברית ספר עם כתבי הנזירות הסורית ובעברית שנקרא "בית האוצרות" ובו כתבים הקשורים למסורת זו.

תומס ממרגה (Thomas of Marga), ההיסטוריון של הנזירות הסורית מהמאה ה9 ובישוף, כותב בקשר לנזירים הסורים כך: "חלק מהאבות כתבו בספריהם שקיים בלב מראה נהדרת ואינטלקטואלית שהבורא של הטבעים יצר מכל הטבעים הרוחניים והנראים שבבריאה למען הכבוד הגדול של דמותו, וכאמצעי לגלות את הלא נראות שלו, והוא עשה אותה קשר, וחיבור והשלמה של כל הטבעים. האבות קוראים לזה כעת ה"יופי של הפרסונה שלהם" ועל ידי סנט פאול היא נקראת "הבית של השלום", ועל ידי החכמים "הבית של הטוב", ועל ידי האחרים "הבית של השמחה", שבתוך זה מצויה הרוח של התאמה שקיבלנו מרוח הקודש, ועל זה זוהר האור של החסד. ומי שניקה את הראי הזה של הדברים היפים מחוסר הטהרה של התשוקות ומהחטא וחידש אותו ומיסד אותו במצב הראשוני של הטבע של בריאתו, יכול לראות על ידי האור של קרניו הנהדרות כל מיני דברים רוחניים ששייכים לטבעים ולדברים של הבריאה שהם רחוקים, ושהם קרובים. וזה אשר מסוגל על ידי הכוח הסודי של רוח הקודש לראות לתוכם בקרבה כאילו הם כולם מסודרים בסדר, מבלי שדבר יכסה דבר, לפני עיניו, וכאשר נתפשת עבודת האלוהים על פני הנפשות של אנשים קדושים, אזי נמצאת עליה ושוכנת בתוכה מתנה זו של רוח הקודש, והוא נותן מתנה זו על הטוב, והופך אותם לבעלי חיים ושמחה לנצח."

אפרהט ואפרים

שנים מהאישים החשובים ביותר בכנסייה הסורית המקודמת הם אפרהט ואפרים שפעלו משני צדדי הגבול בין האימפריה הרומית לפרתית. אפרהט (280-345Aphraat ) הידוע בשם ה"חכם הפרסי", חי ופעל בתחילת המאה ה4 בתחום האימפריה הפרסית ססנית, בזמן שהרומאים קיבלו את הנצרות. הוא היה בן זמנו של אפרים הסורי (306-373Ephrem ) שפעל באזורים שבשליטת הרומאים. חשיבותו היא בדרשות שהוא כתב המסבירות את עיקרי האמונה הנוצרית לפי תפישתם של הסורים ארמים. אלו הם עשרים ושלוש דרשות שנקראות הומיליס על נושאים כגון: תפילה, ויתור, אהבה, צניעות, נזירות, מלחמת גוג ומגוג, נבואות המשיח, הגנאלוגיה של ישו, ועוד…משתמשים בהם עד היום בכנסיה הסורית[4]

אפרהט מסביר את השילוש בצורה הבאה: אלוהים זה השמש, ישוע זה הפעולה של השמש על פני האדמה, ההארה והחימום, והקרניים זה רוח הקודש. לפי s. brock אפרהט הוא הנוצרי הראשון שכותב מסה על תפילה, ומציע פרשנות מעניינת למילותיו של ישוע: "היכנס לחדר והתפלל לאביך בסוד (מתי ו' 6)". צריך להתפלל במעמקי הלב, בחדרים הסודיים של הלב.

מדבריו: "כל אדם יודע שהשמש קבועה בשמיים, ובכל זאת הקרניים שלה מתפשטות על פני האדמה ואור ממנה נכנס דרך הרבה חלונות ודלתות, ובכל מקום שבו נופלת קרינת השמש, היא נקראת שמש. ולמרות שהיא מאירה בהרבה מקומות, היא נקראת כך, אבל השמש האמיתית היא בשמיים. כמו כן המים בים הם אינסופיים, וכאשר אתה לוקח כוס אחת ממנו, זה נקרא מים. וגם אם תחלק זאת לאלף כלים, בכל זאת זה נקרא מים, כך גם אלוהים, למרות שהוא אחד, הוא נמצא בהרבה, ודבר לא מפחית ממהותו כשהוא נמצא בהרבה, כשם שהשמש לא מופחתת כשהיא נמצאת בשמיים, כשהיא מקרינה על פני האדמה. הרבה יותר גדול הוא הכוח של האלוהים, מפני שבזכות הכוח של האלוהים השמש מתקיימת".

אפרים הסורי  בן זמנו של אפרהט, ייסד את הכנסיות בניסביס ואדסה שבתחום האימפריה הרומית, והקים בית ספר שפיתח את התיאולוגיה הנוצרית סורית. אפרים כתב מזמורים רבים והלחין לחנים המשמשים בתפילה עד היום, ולכן הוא נקרא "השמש של הסורים", "הנבל של רוח הקודש", ועוד. הסורים מתפללים שבע פעמים ביום, אך מחברים את התפילות לכדי שלושה זמני תפילות (בדומה ליהדות). התפילה משולבת עם שירה בארמית. למוזיקה תפקיד חשוב בכנסייה הסורית ורבים מאנשי הקודש כתבו מזמורים והלחינו לחנים בהשראת שירת הלווים בבית המקדש, אם אם תרצו המלאכים ברקיע השביעי המהללים את אלוהים. בנוסף למזמורים אפרים כותב גם פרשנות לתנ"ך ומלמד תיאולוגיה נוצרית

הוא נולד בניסיביס, על גבול תורכיה וסוריה, שש שנים קודם לכן נכבשה העיר על ידי הרומאים מהפרסים, והמשמעות הייתה ניצחון הנצרות על אמונת זרתוסטרא – הדת הרשמית של האימפריה הפרסית באותה תקופה. כשהיה צעיר הוא קיבל חינוך נוצרי מבישוף ניסביס והפך להיות בר קיימא. זהו מונח שקיים רק בנצרות הסורית אורתודוקסית והוא מבטא אדם או אישה שלקחו על עצמם נדרים של פרישות וחיים בקהילה כמו נזירית, אך בקרב האוכלוסייה הכללית. ברי קיימא (בני הברית) ראו עצמם כנמצאים בתחילתו של סולם רוחני בו עליהם לטפס, וכך גם אפרים.

במשך כל חייו הוא היה משרת של הקהילה, דיאקון, מורה ומיסיונר, אך הוא סירב להתמנות כבישופ בטענה שאיננו ראוי. בשנת 350 לספירה מייסד אפרים עם קבוצת נזירים את האוניברסיטה של ניסביס שנחשבת למוסד נוצרי ראשון מסוגו בעולם. יש בה שלוש מחלקות: רפואה, פילוסופיה ותיאולוגיה, והיא משמשת מרכז לנצרות הסורית המתפתחת.

בשנת 363 נופלת ניסביס לידי הפרסים וכל האוכלוסייה הנוצרית מגורשת. אפרים עובר לאדסה – מרכז נוצרי היסטורי חשוב, ומחדש את האוניברסיטה שם כמרכז התיאולוגי של הנצרות הסורית. אדסה של אותה תקופה היא עיר רב תרבותית תוססת ובה נציגות לכל הזרמים הנוצרים השונים וגם לאלו הכופרים: מניכאים, מרקיונים, אריאנים, כתות גנוסטיות שונות. הנוצרים המאמינים בהצהרת ניקאה, היו בעלי נוכחות מועטת. בתוך המהומה התיאולוגית והסופר מרקט הרעיוני, עולה דמותו של אפרים שכותב ספרים מחבר שירים, מבקש ממקהלות נשים לשיר אותם בכיכר העיר, מחבר תפילות, מקדם ומגן על האמונה של ניקיאה ונהיה הטוען הראשי למענה. בשירים ובפרשנויות שלו משלב אפרים טכניקות רבניות יהודיות, פילוסופיה יוונית וסימבוליזם מיסטי פרסי.

לאפרים יש קשר ישיר עם בסיליוס הגדול וגם עם אבות המדבר המצריים ודמויות דתיות חשובות אחרות בעולם הנוצרי החדש. לאחר עשר שנים של פעילות פורה באדסה הוא נפטר בשנה 373.

לפי הספר "מערת האוצרות"[5]. אפרים כתב בארמית אך כתביו תורגמו ליוונית, כולל חלק מהמזמורים ופירושים לבראשית ולשמות. בין כתביו הידועים "מזמורי גן העדן", מזמורים על האמונה, קובץ מזמורים על הפנינה, המכיל מרכיבים גנוסטיים (כנראה שקובץ זה השפיעה על הכללת מוטיב הפנינה בספר האתיופי כבוד המלכים). לפי מערת האוצרות "הפוטנציאל הסימבולי של הפנינה מתעשר מהתפיסה הרווחת בזמנו שפנינים נוצרות כשברק מכה בקונכייה בים. מחיבור היסודות המנוגדים של אש ומים נולדת הפנינה ומכאן מובנת ההשוואה להולדת ישוע ממרים ומרוח הקודש".

אפרים פיתח שיטה של "תיאולוגית סימבולית עשויה כמארג של הקבלות, טיפולוגיה, שמות וסמלים, שבלבה המושגים סמל ורז המצויים בכל הבריאה. רזים וסמלים אלו נובעים מההרמוניה בין האל לעולם ורומזים למציאותו של האל ולפעילותו היוצרת. הרזים סמלים האוהבים ביותר על אפרים הם המראה, השמן, עץ הזית והפנינה". בכתבים של אפרים ניתן להבחין בהשפעה של מסורת הפרשנות והמיסטיקה היהודית, וייתכן כי העובדה שהוא ידע ארמית עזרה לו בהיכרות עם מסורת זו.

אחד המאפיינים של הרוחניות שהוא מייצג זה התכחשות לעולם המתבטאת בבכי. וכך נכתב בקשר אליו: "כשם שבכל האנשים הנשימה הנה פונקציה טבעית שלא נפסקת, כך עם אפרים זה היה טבעי לבכות. לא היה יום, לא לילה, לא שעה, לא רגע, ולו קצר, שבו עיניו שלא היו ערות ומלאות דמעות, בעודו חושב רגע על החסרונות והטעויות של חייו, ורגע על החסרונות והטעויות של המין האנושי."

בכנסייה הסורית אנו מוצאים שהתואר של סגפן היה "בכיין". יצחק מנינוה כותב על הערך של דמעות: כאשר המחפש מתחיל לעזוב את הגופניות של העולם הזה ועובר לטריטוריה שנמצאת מעבר לטבע הנראה, אז, באחת הוא יגיע לחסד של הדמעות. דמעות אלו יתחילו והם ינהגו אותו להשלים אהבתו אל האל. מעניין לציין אחד מהשמות הראשונים של הסופים היה הבכיינים. על הבכי נאמר: כשהלב בוכה על מה שאבד, הרוח שמחה על מה שהיא מצאה. אחר אמר: אחים, האם לא נבכה בתשוקה לאלוהים? האם זה שבוכה בגעגועיו לאדונו ימנע ממנו החזון של אדונו?

כותב אפרים באחד משיריו: "כל הרבה תחומי האחריות שלי יבקשו יחדיו עד שישיגו וויתור. ויחדיו ישמיעו קולות של בכי, ויזילו דמעות כמו מים, והלב שלנו ישבר באנחות, עד שתהיה מחילה".

לפי אפרים אדם נוצר בדמות אלוהים ונועד להיות מקום משכנו: "הנפש מוכנה להסתכל על האלוהים ולשקף דמותו בתוכה. האלוהים נמצא בתוכנו: "הממלכה שלו, נמצאת בתוך הנפש שלך, אם אתה נכון. כנס, משאיר את בלבול התענוגות ושחיתות התאוות, הטעויות של חשק וכסף, והעניינים שפוגעים בך. כנס והימצא בתוככי עצמך בחלקים הטהורים של מחשבותיך וחפש שם את הממלכה. כנס והימצא בתוככי לבך, מפני ששם הוא האלוהים, מפני שזה לא הוא שהולך ממך, אלא אתה שהולך ממנו".

יש בתוכנו איבר רוחני רדום שנקרא "הלב" שנועד לשקף את העולמות האלוהיים הקיימים בתוכנו וסביבנו, אבל זה לא קורה כי הראי מכוסה בלכלוך שנוצר עקב המעורבות בחיים: "כאן יש להאשים את המראה, אם הבהירות שלה מכהה מפני שיש כתמים עליה, מפני שהלכלוך שעליה נהיה כיסוי מפני אלו שמסתכלים עליה. אם המראה שלנו מכהה, זה עונג לשנואים, מפני שהחטאים שלהם לא נראים, אך אם היא מצוחצחת ונקייה, זה החופש שלנו שמתקשט, ברוך הוא שמצחצח את הראי שלנו". ועוד הוא אומר: "הראי שלך נקי וכולו פונה כלפיך. הבהירות שלך גורמת למלוכלכים לנקות עצמם על ידיה, מפני ששום טומאה לא יכולה להצטרף אליך, אלא אם כן ניקתה עצמה מהלכלוך שדבק בה". נחזור לנושא זה כשנגיע לפרקטיקות של המסדרים הסופים.

לא ברור אם אפרים ואפרט הגיעו לירושלים, סיכוי סביר שזה קרה מכיוון שהם גרו לא רחוק והימים היו ימים של ביטחון ושגשוג שאפשרו תנועה קלה יחסית בדרכים, מה שברור הוא שהם השפיעו רבות על התפתחות תנועת הנזירות של ירושלים, גם באופן ישיר וגם באופן עקיף, כפי שמופיע במקרה של תיאודוסיוס

תיאודוסיוס ושמעון של העמוד

תיאודוסיוס הקדוש (423-529) החל את דרכו כנזיר מן השורה, הפך להיות סגפן בסגנון הסורי, וסיים את חייו כאב מדבר חשוב ביותר שפעל במקביל לאבתימיוס, אחראי על כל המנזרים השיתופיים בארץ וראש מנזר גדול שבו היו 400 אנשים סמוך לירושלים – מנזר תיאודוסיוס. הוא חי עד הגיל המופלג של [6]105.

תיאודוסיוס היה אמנם יווני קפדוקי במקור, אך מקור השראתו היה אחד הסגפנים הסורים החשובים ביותר – שמעון של העמוד. בתור בחור צעיר הוא יצא במסע רגלי מקפדוקיה לירושלים, מתוך רצון לחקות את אברהם שנאמר לו "לך לך". בדרך הוא עצר אצל שמעון של העמוד שהזמין אותו באופן יוצא דופן לעלות אליו לעמוד וברך אותו, מנבא שיזכה לגדולות.

שמעון של העמוד היה הסגפן המפורסם ביותר בעולם הנוצרי עד היום ואחד האנשים המשפיעים ביותר במאה ה5. למרות שבילה את רוב חייו במרומי עמוד גבוה בשממה הסורית, הוא היה בקשר עם אאודוקיה, יובנאליס ותיאוסדיוס, וגם ידע על אבתימיוס. שמעון נולד בשנת 388 לרועה כבשים באזור אדנה שבתורכיה, הפך להיות נוצרי אדוק כבר בגיל 13 לאחר קריאת הברכות של דרשת ההר, ובגיל 16 נכנס למנזר, אלא שהיה כה קיצוני בדעותיו וכה מסתגף, עד שהנזירים האחרים לא רצו אותו בקהילה שלהם וזרקו אותו משם.

לאחר שנזרק מהמנזר עבר לגור בבקתה בצפון סוריה סמוך לחלב כשהוא מתרגל סיגוף קיצוני, כל ה40 יום לפני פסחא הוא לא אכל ולא שתה, כך שעצם ההישרדות שלו נראה כנס לאחרים. הוא היה עומד במשך שעות וימים עד שרגליו לא יכלו לשאת אותו יותר. לאחר שנה וחצי בבקתה עבר למערה קטנה במורדות הר גבוה, שם ביקש להתבודד, אלא ששמעו כקדוש כבר נפוץ לכל עבר והרבה אנשים החלו לשחר לפתחו בבקשה לעצה, ברכה ורפואה. שמעון המסכן לא ידע נפשו מרוב צער, הוא בחר לו דרך של התבודדות וסיגוף והנה הפך להיות אתר עלייה לרגל. לא היה לו זמן לתפילותיו, תרגולותיו והתייחדות עם אלוהיו, שמעון החליט לעשות מעשה: לא רחוק מההר היה שרידי עיר רומאית עתיקה ואחד העמודים המרשימים של מקדש או מבנה ציבור נשאר עומד. שמעון בנה פלטפורמה במרומי העמוד ועלה למעלה מתוך מחשבה נחושה לא לרדת מהעמוד כל ימי חייו. אם הוא לא הצליח להתחמק מהעולם בכיוון אופקי, הוא יצליח לברוח מהעולם בעלייה אנכית. וכך היה. ילדים מהכפר הסמוך היו מביאים לו מדי פעם מעט אוכל.

בתחילה שמעון התגורר על ראש עמוד בגובה 3 מטר, אלא שעם הזמן הוא שיפר את משכנו ובסוף חייו גר 30 שנה במרומי עמוד בגובה 15 מטר! על העמוד היה רחבה בגודל מטר מרובע אחד וזה היה כל עולמו. שמעו של הנזיר המוזר יצא למרחקים, ואם מקודם הוא היה אטרקציה, הרי עכשיו פי כמה וכמה. כל אחר צהרים היה שמעון מקבל את האורחים המרובים שצבאו לפתחו. הוא לא נח על העמוד, אלא היה מתפלל ללא הפסק בתנוחות משונות, משתחווה, עומד כמו הצלוב עם זרועות פשוטות. נצלב בכל יום חדש בחום השמש ובקור הלילה, כמעט ולא נשאר בו גוף, אלא רק רוח, והייתה זו רוח גדולה. אנשים היו עולים בסולם כדי לדבר אתו, הוא גם כתב מכתבים, הדריך תלמידים ואף נשא דרשות ממרומי עמודו (חלק מהמכתבים קיים עד היום). מעניין לציין כי עם הזמן נבנתה במקום כנסייה שנקראת כנסיית שמעון סטיליטס והיא נתנה השראה לברלוצי בתכנון כנסיית הר תבור

לאחר שקיבל את הברכה המפתיעה משמעון של העמוד, המשיך תאודוסיוס בדרכו לירושלים והתקבל כנזיר במנזר הקתיסמה (שרידיו נמצאים בדרך בית לחם, ליד מנזר מר אליאס) שם הוא שימש כחזן, והפך לפופולרי עד כדי כך שרצו להפוך אותו לראש המנזר, האגדה מספרת ששם נחה מריה ההרה, בדרכה ללדת לבית לחם, ובמנזר אליאס הסמוך נח אליהו בברחו מאיזבל אל באר שבע, אלא שתיאודוסיוס לא מצא שם מנוחה, כמהה לחוויה של הקדושה, הוא עבר לפאתי המדבר והתיישב בראש גבעה שוממת, שם הייתה מערה שבה שהו שלושת האמגושים לאחר הביקור שלהם בבית לחם אצל ישוע, זה היה מקום אידיאלי לקיים סגפנות קיצונית, תיאודוסיוס נשאר שם במשך כמה שנים, עומד כל הלילה וקושר עצמו בחבל, אוכל מעט ולא ישן.

סביב הקדוש התקבצו תלמידים רבים ובסופו של דבר תיאודוסיוס שוכנע להקים מנזר שבו היו חברים בשיא 400 נזירים, מהתרכזות בעצמי ובדרך להארה עבר תיאודוסיוס להתרכז במעשי חסד, הוא כיוון את הנזירים לטפל בחולים, ולתת אוכל לעניים המנזר שלו נהיה מרכז של טיפול בנזקקים, ובסופו של דבר הוא מונה לאחראי על כל המנזרים השיתופיים – קוינוביון בארץ ישראל. הקולגה של תיאודוסיוס בקידום תנועת הנזירות והקדוש החשוב של מדבר יהודה היה סבאס הקדוש, תלמידו של אבתימיוס ומייסד מנזר מרסבא, הוא מונה לאחראי על המנזרים של המתבודדים – לאורות. שני האישים שיתפו פעולה עם הפטריארכים של ירושלים, ובמיוחד עם פטריארך אליאס שהיה מרקע נזירי, ויחדיו הם הביאו לניצחון סופי של התפיסה הנוצרית הדיופיזיטית (טבע כפול של ישוע) בארץ ישראל על התפיסה המונופיזיטית, שניהם הגיעו לגיל מופלג.

ניתן לומר כי הסגפנות הקיצונית של תיאודוסיוס קיבלה את השראה מהסגפנות הסורית והייתה מעין צליבה יומיומית שכיפרה על חטאי הארץ וטיהרה אותה אנרגטית, לאחר שהוא מת ונצלב, הוא קם לתחייה מחדש כאדם חדש ופעל ללמד ולעזור לאחרים. הוא קבור בקריפטה של המנזר שלו ביחד עם אימו, עם סופיה הקדושה – אימו של סאבא הקדוש, השותף שלו להנהגה הנוצרית בארץ ישראל, ועם יוהנס מוסכוס מחבר ה"אחו הרוחני" (ראו בהמשך). המנזר נזנח עם השנים, אך חודש על ידי הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית ב1872.

כנסיה סנט מרקוס הסורית

המרכז של הסורים בעיר העתיקה הוא מנזר סנט מרקוס, הנמצאת סמוך להר ציון בגבול הרובע הארמני, בתוכו נמצאת אחת הכנסיות המיוחדות בירושלים וכנראה שהעתיקה שביניהן. מקום הסעודה האחרונה, ביתו האמיתי של סנט מרקוס. בשער הכניסה למנזר קשת צלבנית ופסיפס של סנט מרקוס כשמסביבה כתובת בארמית, הסורים משתמשים בניב של ארמית עתיקה הקרוב לשפה שבה דיברו בישראל לפני אלפיים שנה, הם רואים עצמם כנוצרים האמיתיים, ממשיכי דרכם הישירים של ישוע והשליחים. הכניסה מובילה לחצר שמסביבה קומפלקס של מבנים שחלקם משמשים למגורים.

ממול לכניסה נמצאת הכנסייה העתיקה, שם היה לפי הסורים נמצא חדר הסעודה האחרונה. כשרצו ישוע והתלמידים לקיים את הסעודה האחרונה שלהם, הם חיפשו בשוק אדם שנושא על ראשו כד של מים, וזה היה מרקוס, לימים כותב הבשורה. לאחר צליבתו של ישוע חזרו התלמידים לאותו הבית ושם הקימו את הקהילה הנוצרית הראשונה וזכו לירידת רוח הקודש בפנטקוסט, בית מרקוס נקרא במקור בית מרים, אימו של יוחנן המכונה מרקוס. המסתורין של הסקרמנטים הופיע לראשונה בבית הזה. וכך כותב הקדוש הסורי החשוב אפרים: "בבית מרקוס ביטל ישוע את הקורבנות הקדומים ובאותו לילה מנע את הסכין מבעלי החיים. שם כתב את האמונות החדשות וביטל את האמונות הכוזבות."

התיאולוג הסורי איאוניס (860 לספירה), מספר לנו כי השליחים קיימו את סקרמנט שמן המשחה הקדוש בפעם הראשונה בתולדות הכנסייה בבית זה. כמו כן העניקו את סקרמנט ההכנסה בברית הדת הנוצרית לראשונה בבית זה (טבילה) במהלכו אפילו מרים הבתולה נטבלה. שבעה הדיאקונים (עוזרים) הראשונים נבחרו בבית זה. ועוד כהנה וכהנה.

רוב הנוצרים מזהים את ביתו של מרקוס בחדר הסעודה האחרונה בהר ציון, אבל הסורים טוענים שזיהוי זה מוטעה וכי המקום האמיתי הוא בכנסייה שלהם, והם כנראה צודקים: בכניסה לבית מצד ימין נמצאה כתובת בארמית המעידה שהבית שופץ במאה הראשונה ושהוא אכן ביתו של מרקוס, וכך היא אומרת: "זהו בית מרים, אם יוחנן, המכונה מרקוס, אותו הנציחו השליחים הקדושים ככנסיה בשם אימו של האל, מרים, לאחר עליית אדוננו ישוע המשיח השמיימה. הכנסייה נבנתה מחדש בשנת 73 לספירה, לאחר שהקיסר טיטוס החריב את ירושלים."

החלקים התחתונים של הכנסייה עתיקים והם כנראה מסוף ימי בית שני, אבל המבנה שהיה מנזר סורי שופץ בימי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס (מאה 6) וגם בתקופת הצלבנית (מאה 12) לאחר שהוחרב בידי אל חכים בתחילת המאה ה11. רוב החלקים העליונים של הכנסייה כיום הם צלבנים, במאה ה18 בוצעו בה שיפוצים, והותקן הכיור, כיסא בישוף, ארון הספרים וארון האוצרות, תמונות רבות הן מתקופה זו.

ממול הכניסה יש מעמד ובו איקונה קדושה במיוחד. תמונה של מריה מחזיקה בידיה את ישוע שצוירה בזמן אמת על ידי לוקס, כותב הבשורה השלישית שהיה גם רופא וצייר, זאת אומרת שהוא צייר את התמונה כשמריה הייתה עדיין בחיים והוא ראה אותה ולכן מופיעה בה דמותם האמיתית של ישוע ומריה, ואכן ישוע התינוק נראה כמו אדם מבוגר. לאיקונה מיוחסים כל מיני מעשי פלאים והוא משמשת מושא להערצה ולתפילות.

אזור המזבח – הקודש בכנסייה סורית מופרד מהחול על ידי ווילון צבעוני שמוסט הצדה לפי בקשת המבקרים ומגלה קיר עץ יפהפה ועליו שלוש כיפות. מצד שמאל של המזבח ישנו כיסא מפואר, זה הוא הכיסא של יעקוב, אחי ישוע, שהנהיג את הקהילה הנוצרית הראשונה בירושלים והתגורר בבית זה, וגם הכסא של הבישופים הסורים של ירושלים שממשיכים את דרכו.

מעל הכיסא של יעקוב, על קיר הצדדי של הכנסייה, ישנו פסל של דרקון שממנו יוצאת יד שמחזיקה יונה. היונה היא סמל לרוח הקודש שנכנסה לגופה של מריה המסומל על ידי היד וטיהרה אותה מבפנים. לפי אמונת הסורים בזמן הבשורה ירד מלאך אלוהים על מרים וניקה את קרביה מבפנים, עושה אותה טהורה, ורק אז יכל העיקרון השני של האלוהות (בן האלוהים) להתגשם בתוכה. לפי הסורים מריה היא יולדת אלוה שבו הטבע האלוהי והאנושי מחוברים. אמונות אלו חשובות כי הם מנוגדות לרוח הנצרות הנסטוריאנית שהייתה היריבה האידיאולוגית, ולעיתים גם הפיזית, של הסורים באותו חבל ארץ בימי קדם. הנסטוריאנים התנגדו לפולחן מריה ולהגדרתה כיולדת אל.

את הביקור בכנסייה משלימים בירידה לקריפטה שנמצאת מתחתיה. זה אולם מאורך שחציו חסום בקיר, כך שנכנסים רק לחצי ממנו, שם לפי המסורת היה חדר הסעודה האחרונה. בעבר היה מפלס הרחוב נמוך הרבה יותר, דבר שמוכח בחפירות שנעשו באזור, ואז החדר היה עליית גג כפי שנכתב בברית החדשה, על הקיר ישנו ציור של הסעודה האחרונה בגרסה סורית. מעברו של הקיר ישנו חלל שבו מונחים גופות הבישופים של ירושלים. כל בישוף שמת מושב לאחר כבוד כל כיסא מעבר לקיר, כשהוא לבוש בבגדיו הטקסיים ובידיו שרביט הרועה. לפי האגדה הגופות נשארות יושבות במקומותיהם שלמות עד זמן המוות של הבישוף הבא זה נעשה בכדי לבלבל ולהרתיע את רוחות השדים כפי שהיה גם במקרה של שלמה.

הערות

[1] בליניצקי, ב., & רוטמן, י . (עורכים). (תשע"ח, 2018) . מערת האוצרות: אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי . תל-אביב: הוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע"ש חיים רובין.

[2] Vööbus, A. (1958–1988). History of asceticism in the Syrian Orient: A contribution to the history of culture in the Near East (Vols. 1–3). Louvain: Secrétariat du CorpusSCO.

[3] Peña, I., & Sullivan, J. (1992). The amazing life of the Syrian monks: in the 4th-6th centuries. Franciscan printing press. Milano.

[4] קופסקי, א., & רוזר, ס. (2018). האמונה הנוצרית הקדומה: אתגרים, תמורות, פולמוסים. תל‑אביב: הוצאת אדרא

[5] בליניצקי, ב., & רוטמן, י . (עורכים). (תשע"ח, 2018) . מערת האוצרות: אנתולוגיה לספרות סורית משלהי העת העתיקה בתרגום עברי . תל-אביב: הוצאת אוניברסיטת תל-אביב ע"ש חיים רובין.

[6] אשכנזי, י. (עורכת מרכזת משולם, ש.). (2009). אם הכנסיות כולן: כנסיית ירושלים מראשיתה ועד הכיבוש המוסלמי. ירושלים: יד יצחק בן‑צבי.