גרמניה הרוחנית בירושלים

עלייתה של גרמניה

בתחילת המאה ה־19 חיו בגרמניה קצת יותר מ־20 מיליון איש, רובם (90%) חקלאים, במספר ישויות מדיניות נפרדות, כשהגדולה ביותר היא פרוסיה. בסוף המאה ה־19 חיים בגרמניה המאוחדת קרוב ל־60 מיליון איש, 75% מהם בערים. האוכלוסייה בגרמניה משלשת את עצמה, הופכת לעירונית ותעשייתית, ולמעשה גרמניה מחליפה את צרפת כארץ המאוכלסת ביותר באירופה לאחר רוסיה.

בסדרת מהלכים צבאיים ודיפלומטיים מוצלחים שהונהגו על ידי קנצלר הברזל של פרוסיה – ביסמרק – איחדה פרוסיה את כל המדינות הגרמניות חוץ מאוסטריה תחת שלטונה, והמלך הפרוסי וילהלם הראשון נהיה הקיסר הגרמני הראשון של מה שנקרא הרייך השני או הקיסרות הגרמנית. גרמניה של אותה תקופה היא כוח תעשייתי חשוב שמייצא סחורות לבריטניה. התעשייה הגרמנית משתלטת על שווקי הטקסטיל והפלדה.

לאחר איחוד גרמניה הנהיג ביסמרק, שהיה שליט בפועל, מדיניות זהירה של בריתות עם אוסטריה ועם רוסיה, ויתור על שליטה בים לבריטים, ורפורמות חברתיות וכלכליות נרחבות. הוא הנהיג מדינת רווחה מתקדמת, עמל על ניסוח חוקה, קידם את התעשייה, ועודד את רוח האחדות והלאומיות הגרמנית.

בשנת 1869 מבקר בארץ יורש העצר הגרמני פרידריך השלישי (שהוא קיסר לזמן קצר של שלושה חודשים) ומקבל את המגרש של כנסיית הגואל. במקביל לכך מגיע הקיסר האוסטרו־הונגרי פרנץ יוזף לרגל פתיחת תעלת סואץ.

גרמניה הופכת למעצמה מובילה בעולם. ההתפתחות הטכנולוגית מלווה בתחייה תרבותית ואמנותית שמתבטאת בפילוסופיה ומדע, אך גם מוזיקה, ספרות, מחזות, ציור ופיסול. כל זה קשור גם לתחייה רוחנית שמעודדת על ידי הקיסר וילהלם השני הרואה עצמו שליט בחסד אלוהי ומתעניין ברוחניות – הן גרמנית־היסטורית־נוצרית והן אחרת – אוניברסלית. התחייה הרוחנית מביאה לטיפוח הקשר בין גרמניה לארץ הקודש, וזה מתאפשר הודות לכך שהחל מסוף המאה ה־19, גרמניה הופכת לבעלת ברית מרכזית של האימפריה העות’מאנית.

אבי הגיאוגרפיה קרל ריטר מנסה להבין מה יש בישראל שגורם לה להיות קדושה לשלושת הדתות, ומפתח את גישת הדטרמיניזם הגיאוגרפי (בניגוד לרוחני). ובמקביל לכך, בעקבות ההתלהבות מאיחוד גרמניה והניצחונות הגדולים על צרפת ואחרים, מתפתחות תיאוריות על ייחודה של גרמניה והעם הגרמני, וזה מתקשר לאישים כגון קרל הגדול, פרידריך ברברוסה ופרידריך השני – שלכולם היה קשר לארץ ישראל. בסוף המאה יש לנו גל מחודש של רוחניות הקשור לאיחודה של גרמניה, ובמקרה הזה הוא מתקשר גם לארץ ישראל.

גרמניה היא ארץ שיש בה גם קתולים – בדרום – וגם פרוטסטנטים. הגרעין של גרמניה החדשה הוא מדינת פרוסיה שהייתה פרוטסטנטית, ובאופן כללי גרמניה היא המקום שבו מתפתחת רוחניות פרוטסטנטית לותרנית שמדברת על אמונה, ויש לה קשר חזק לתנ"ך. האדם נולד בחטא, ושום דבר – כולל התבונה והרגש הדתי – לא יכולים להושיע אותו, אלא רק חסדו של האל. יש בנו קלקול מוטבע, טבע אגואיסטי – זהו החטא הקדמון שהאמונה באה להושיע. הרוחניות הלותרנית מדגישה מזמורים, ולותר עצמו כתב כמה מהם, ולכן זה מתאים שבכנסייה הלותרנית של הגואל בירושלים יש אקוסטיקה מדהימה.

הוגה דעות פרוטסטנטי מקורי הוא סרן קירקגור, שכותב על החוויה הרגשית של התנ"ך וסיפורו של ישוע, וטוען שאדם צריך להזדעזע עד עמקי נשמתו מסיפורים כמו זה של אברהם (כתב את הספר חיל ורעדה[1]) וכי יש שלושה מעגלים של החיים – אסתטי, מוסרי ודתי – וצריך זעזוע כדי לעבור ממעגל למעגל. כרגע החברה האירופאית בתהליך של התקרנפות ואטימות, קוראים את הסיפור של ישוע כאילו זה היה רשימת מכולת. או שאתה מאמין בתחייה על כל מה שמשתמע מזה – או שלא. הוא פעל באמצע המאה ה־19.

היו מספר אישים חשובים שפעלו בירושלים, וביניהם נזכיר את קונרד שיק שהגיע כמיסיונר פרוטסטנטי, פעל בבית המלאכה של כנסיית המשיח האנגליקנית, הפך למעין ארכיטקט עירוני ומתכנן בתים, ובין השאר תכנן את הבית שלו ברחוב הנביאים – בית תבור – ועסק גם בחפירות ארכיאולוגיות. הוא היה מודד במקצועו, נגר אומן. מומחה בדגמים רב שכבתיים. כתבה עליו sue kerman Between Heaven and Earth וגם דוקטור שירלי גרץ – ירושלים של קונרד שיק. הוא בנה בית מיוחד ברחום הנביאים הנקרא בית תבור, ומבוסס על הפסוק בתהילים "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם – תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן בְּשִׁמְךָ יְרַנֵּנוּ“ (תהילים 89, 13)

סמואל גובט, היה הבישוף הפרוטסטנטי הגרמני הראשון, הוא בנה מערכת חינוך לתפארת ונחשב לדמות מופת בקרב האוכלוסיה הערבית הנוצרית. מיסיונר פרוטסטנטי נוסף שפעל בעיר היה יוהאן לודוויג שנלר, שהקים את בית היתומים שנלר. הם היו בקשר עם הקונסול פין ואשתו. לימים מגיעים לכאן גם הטמפלרים ומקימים מושבה בירושלים. בסוף המאה ה־19 יש 1,500 גרמנים בעיר, אבל חשיבותם בפיתוחה היא הרבה מעבר לגודל היחסי של הקהילה.

שני סוגי רוחניות

באופן כללי ניתן לומר שיש בגרמניה שני סוגים של רוחניות ובהתאם לכך גם זרמים פילוסופיים, האחד קשור לרוח הזמן, למהלך ההיסטורי, להתפתחות של העולם והתודעה עד לגילוי התבונה. זרם זה מיוצג באופן השלם ביותר על ידי הגל, אך מופיע בצורה אחרת גם בתנועת הרומנטיקה, וזאת גם התפיסה המערבית שאנחנו מחונכים עליה עד היום, היותנו חלק מאורגניזם מתפתח – גם באופן אישי וגם בהקשר לעולם. גם גתה ושטיינר נוטים בחלקם לרוחניות מהסוג הזה, ויחד עם זאת גתה נוגע במצבו של האדם היחיד ובמאבק המתחולל בנפשו. תפיסה זו דוגלת בחירות של האדם.

הרוחניות השנייה קשורה לחוויית הקדושה של היחיד. היא מופיעה בתחילת המאה ה־18 דרך פרידריך שליירמאכר (1768–1834), אבי התיאולוגיה הפרוטסטנטית מהאחווה המוראבית. הוא מטיף לדת אישית ומבדיל בין החוויה הדתית הפנימית לדת חיצונית, ומגיעה לשיאה 100 שנה מאוחר יותר עם רודולף אוטו, שמבקר בארץ ב־1912, חווה את הקדושה ככושר נפרד באדם, מנסה לאפיין אותה וכותב ספר חשוב שנקרא "הקדושה"[2].

פרדריך הגל (1779–1831) הוא מגדולי הפילוסופים שהתייחס להיסטוריה העולמית, מפתח האידיאליזם. ההיסטוריה היא התגלמות הדרגתית של הרוח, ומימוש הולך וגובר של חירות האדם. הוא מגדיר את האסתטיקה ועוסק למעשה בכל תחומי החיים – לוגיקה, מדע הטבע ומדע הרוח. המחשבה מסוגלת להבין את ההוויה אפריורי. התודעה תופסת את העולם כדבר נבדל במהותי, צריך פנומנולוגיה של הרוח. האמיתי הוא השלם, תוצאה של התהוות דרך מודעות חושית, מודעות עצמית, שכל, תבונה מתבוננת ומעשית, רוח, דת וידע אבסולוטי. דרך התנסות מלאה מגיעים להכרת הווייתה של הנפש הטועה. הדרך היא תזה, אנטיתזה וסינתזה. קודם כל תופסים את ההוויה עצמה, ואז רואים שהיא אין, ואז אפשר לעלות לשלב הבא. לאחר ההוויה יש נמצאות, שנמצאת כנגד האחר ומתקיימת ביניהם דיאלקטיקה. לאחר מכן הסופי והאינסופי – השיא הוא שהתבונה קובעת את עצמה, מתבוננת בעצמה, אידיאה מוחלטת.

האידיאה מתגלה כטבע. הישות המיידית והפשוטה היא טבע. הטבע הוא בו זמנית האידיאה ושלילתה. הטבע לובש צורה של חיצוניות, היות מחוץ לעצמך. הוא התגלמות התבונה באחרותה, הנקבעת על פי חיצוניותה ובאופן מקרי. אבל יש תופעות טבע שהן בעלות הגדרה עצמית וחופשיות – תנועה חופשית של כוכבי הלכת, הזמן הופך למפורש את השליליות במרחב.

פילוסופיה של הרוח מחולקת לאנתרופולוגיה, פנומנולוגיה ופסיכולוגיה. הרוח משיגה בהדרגה חופש מהטבע ובתוך הטבע. יש יחסים לוגיים בין תופעות, כשתוצרת תודעה אחת הופכת לנחוצה בידי קודמתה, משום שהיא מציינת במפורש את מה שנרמז בקודמת. וכך הנפש נקבעת על ידי הגוף בתחושה או בתנועות ומחוות. לאחר מכן יש תודעה עצמית – הכרה דרך דמיון, שפה ומחשבה – ויש רצון, יצור חופשי של הידע ברוח, רצון חופשי.

החירות מתבטאת בבעלות על קניין, בחיים מוסריים ואתיים בחברה ובמשפחה, במשפט הצודק. ההיסטוריה העולמית מעידה על התקדמות תודעת החופש. העיקרון השולט במדינות משתנה מהעת העתיקה ועד ימינו – שבהם כל בני האדם הם חופשיים. התקדמות לוגית. ההיסטוריה היא רק מה שמקדם את תפיסת החופש. כל תפיסה חדשה של חופש מביאה שינויים חברתיים ופוליטיים. החירות מתקדמת בעורמה ובחוכמת הבדיעבד, לא בהכרח במודע. אנשים מונעים על ידי תשוקות ויצרים אפלים אך מקדמים למעשה את החירות. רוח העולם אינה כוח טרנסצנדנטי, אלא הבנה עצמית של האנושות. הרוח היא ההוויה עצמה, האידיאה הקובעת את עצמה והופכת להיות מודעת לעצמה באמצעות האנושות. בני אדם מהווים את רגע השיא של רוח מוחלטת המושגת באמנות, דת ופילוסופיה – בכולם יש את אותו התוכן של רוח מוחלטת וחירות אנושית.

למיותר לציין שבמאה ה־20 עם התרחשות מלחמות העולם, עליית המשטרים הטוטליטריים בכל רחבי העולם והקטסטרופה של הנאציזם והשואה, התפיסה של החירות האנושית והמסע כלפי התבונה התמוטטה כמגדל קלפים, אבל אולי בכל זאת בני אדם יגיעו לתבונה בסופו של דבר?

רודולף אוטו מייצג את הרוחניות הגרמנית האינדיבידואלית של הקדושה. הוא יצא במסעות לכל העולם (כולל ירושלים ב־1912) כדי להבין את החוויה הדתית. השינוי בחייו היה כשביקר בבית כנסת במרוקו, ובזמן התפילות ביום כיפור הרגיש משהו שהוא קרא לו אחר כך "הנומינוזי", נוכחות של כוח גדול מהאדם שהוא לא פיזי אלא רוחני. את שארית חייו הוא בילה בניסיון להגדיר את הרגש הנומינוזי והדגיש שזוהי יכולת עצמאית באדם, רגש שונה מכל תחום אחר, ואפשר לחקור אותו רק מתוך החוויה הדתית עצמה, מתוך קבלה של הכושר הזה באדם כתחום בפני עצמו. הוא כתב על ההבנה של רוח הקודש של מרטין לותר, ולמרות דגשו על הקדושה, היה מעורב לזמן קצר בפוליטיקה של פרוסיה ורפובליקת ויימאר.

אוטו הושפע משליירמאכר, אבי התיאולוגיה הפרוטסטנטית המודרנית. לפי תפישתם צריך הרמנויטיקה, פרשנות גבוהה של המציאות, וזה מתיישב עם הסימבוליזם. הוא הושפע מהאחווה המוראבית ששמה דגש על חוויות ספיריטואליות, ניסיון להיענות לאתגרים מודרניים מתוך החוויה הדתית. דת היא צורת חיים שעיקרה חוויית האיחוד, רגישות וטעימה מהאינסוף. יש שני סוגים של דת: לאליטיסטים (רוחנית) ולהמונים – להמונים זו מוסר והזדהות, אצל המיסטיקנים דת אמיתית הופכת אהבה עצמית לאהבת האינסוף, וזה קורה רק דרך חוויה דתית. נוצר איחוד של רגשות ואינטואיציה, וזה מוביל לדבקות. התנ"ך הוא משטח מראה, צריך לקרוא אותו ממקום גבוה לאור ההכרות המטפיזיות והמדעיות.

התנועה האמנותית התומכת ברוחניות של אוטו ושליירמאכר היא התנועה הסימבולית. בעוד שבזרם של הגל אמנות היא פיזית שעברה אידיאליזציה על ידי החופש, האמנות הגבוהה היא אמנות רומנטית שמתחילה עם הגעת הנצרות ומבטאת את יופי הפנימיות. גרמניה התנדנדה בין שני סוגים אלו של רוחניות. וזה יכול להתבטא ביצירה אמנותית אחת. המוזיקה הקלאסית של בטהובן לדוגמה נוגעת בנימי הנפש והיא אוניברסלית, ויחד עם זה המוזיקה של בטהובן נותנת ביטוי לרוחניות התנועה הרומנטית הגרמנית ונוגעת ברוח הזמן. לצרפתים יש את מריה, והיה יכול להיות לגרמנים את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה, את ההתקדשות של ההוגונוטים שהגיעו אליהם, אבל מה שתפס בסופו של דבר היה רוח ההיסטוריה, רוח האומה.

במקביל לשתי התנועות הרוחניות-פילוסופיות הללו יש בגרמניה של המאה ה־19 גל של התעניינות בתורת הנסתר ואזוטריקה, חלקה עם גוון לאומי. מתפתחת אמונה כי לגרמנים יש קשר כביכול לתרבויות עתיקות נשכחות כגון אטלנטיס. ארץ המקור הנשכחת של העמים הארים היא טולה, ארץ אגדית עם תרבות מפותחת בדומה לאטלנטיס. הגרמנים מתעניינים בתרבויות עתיקות ובמיוחד במצרים והמזרח, ומוצאים קשרים נסתרים אליהם. בחברה ללא שורשים שעברה תהליך עיור ותיעוש מהיר, מ־10% שגרים בערים בתחילת המאה ה־19 ל־75% שגרים בערים ועוסקים בתעשייה ומחקר – יש צורך להזדהות, וזה נעשה דווקא עם עבר מיתי.

בחברה עם רקע פרוטסטנטי והיסטוריה של מחשבה דתית עצמאית יש מקום לאסטרולוגיה, אלכימיה, מדעי הנסתר, וזה מעודד בחלקו על ידי השליטים של פרוסיה. ויחד עם זאת צריך להבדיל בין אוקולטיזם לבין רוחניות, שמשמעה איחוד עם האל, עידון ואהבה. לקראת סוף המאה ה־19 וביתר שאת בתחילת המאה ה־20 מתפתח סוג של אזוטריקה מעוותת. בהיעדר אלוהים (ניטשה "הרג את אלוהים"), ובהיעדר החמלה הנוצרית והקתוליות (האוניברסליות), ובהסתמך על מדע כביכול ועל תחושה של עידן חדש, מתפתח סוג חדש של דת שבו הכול מותר – תנועה רוחנית שנקראת אריאניזם, אבל למעשה אין בינה ובין רוחניות אמיתית שום דבר.

יש לגרמנים רומנטיקה, אך עדיין אין להם אסתטיקה מפותחת, עידון, זיכוך – הפרט נטמע בתוך הכלל בארץ שהייתה לכאורה צריכה להיות מעוז הפרטיות. הרוחניות נעשית חילונית, וקמות קבוצות לאומיות המקדשות את האתוס הגרמני רוחנית. באנגליה האינדיבידואליות נשמרת דרך העידון, דרך ההומור. בקרב חלקים גדולים של החברה הגרמנית היא אובדת. רודולף שטיינר התנבא שגרמניה החדשה יכולה להיות מקור של רוחניות ואור לעולם, או משכן לכוחות החושך – לצערנו זה מה שקרה עם עליית הרייך השלישי.

ווילהלם השני

בשנת 1888 מצא את עצמו לפתע בחור צעיר בשם וילהלם השני (1859–1941) כשליט של מדינה שלא הייתה קיימת כמה שנים קודם, מדינה שהייתה הכוח העולה בעולם. מדינה שסיפור היוולדותה היה נס, מדינה שעתיד גדול לפניה, שקמה כמו מהעפר, משום מקום, ועדיין לא ידעה לאן היא הולכת. מדובר על גרמניה, שבשנת 1870 עדיין לא הייתה קיימת. והנה בשנת 1888 כבר הייתה המדינה החזקה באירופה, בת 50 מיליון איש, שהשפילה בסדרת מלחמות מוצלחות עד עפר את הקיסרות הצרפתית והאוסטרו-הונגרית.

לאחר עלייתו לשלטון ב־1888 הגיע וילהלם השני לכלל התנגשות עם ביסמרק הזהיר והמפוכח. וילהלם היה רומנטיקן חסר תקנה בעל נטייה למיסטיקה ששבוי בחלום האימפריה הגרמנית, תמיד לבוש במדי צבא ונוטה אל ערכי האצולה הצבאית האוסטרית. התוצאה הייתה שביסמרק אולץ להתפטר ב־1891. וילהלם הוביל את גרמניה לקראת התפשטות והתרחבות שהובילו בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה.

וילהלם השני שלט עד לסוף מלחמת העולם הראשונה ב־1918. גרמניה של תחילת שלטונו הייתה מעצמה בעלייה מכל הבחינות: כלכלית, תעשייתית, תרבותית, חינוכית, מדעית וגם דמוגרפית. האוכלוסייה גדלה ב־50%. מפעלי תעשייה נוסדו בכל מקום, גרמניה הובילה את העולם מבחינת מדע, תרבות ואמנות. אנשים כמו איינשטיין, ניטשה ואחרים גדלו בגרמניה. היהדות הרפורמית התפתחה בגרמניה, הציונות מצאה כאן משען. אלא שוילהלם חלם על גרמניה כמובילה את העולם, ולשם כך היה עליו ליצור גם אימפריה קולוניאלית גרמנית כמו אלו שהיו לאנגליה וצרפת, וגם לבנות צי שיוכל להתחרות בזה של אנגליה. הרצון שלו נתמך על ידי התעשיינים הגרמניים, אילי ההון, וכן על ידי החלום הרומנטי-לאומי הגרמני ששימש ככלי מאחד לכל הקבוצות השונות בגרמניה.

אלא שגרמניה הייתה בעמדת נחיתות אל מול בריטניה וצרפת מבחינת התפשטות בעולם. רוב המקומות הטובים כבר היו תפוסים, ומה שנשאר באופן טבעי היה ארצות הבלקן שהשתחררו זה עתה מהאימפריה העות'מאנית והאימפריה העות'מאנית עצמה שהייתה האיש החולה על הבוספורוס. חלום ההתפשטות הגרמני פזל מזרחה, לעבר השטחים בשלטון הפולנים והרוסים. במילים אחרות, הכוח המתעורר שנקרא גרמניה היה לחוץ מצד אחד בצרפת, מצד שני ברוסיה, ובעולם על ידי הבריטים, והרגיש שאין לו לאן להתפשט. המדינה המתעצמת שהוקמה במרכז אירופה עמדה לפני התפוצצות שנבעה מתחושתה הסובייקטיבית של חוסר מוצא והילכדות על ידי מערך הכוחות העולמי.

וילהלם השני תמך במפעלי בנייה גרמניים בירושלים, ביניהם כנסיית הגואל ברובע הנוצרי, אוגוסטה ויקטוריה בהר הצופים וכנסיית הדורמיציון בהר ציון. שלושת הכנסיות והמתחמים האדירים נבנו על פני זמן, אבל תוך כדי שהם מתייחסים אחד לשני. גרמניה שיקמה את הצבא העות'מאני לאחר מלחמת הבלקן ועזרה לבנות מסילות ברזל ברחבי האימפריה וביניהן המסילה החיג'אזית ורכבת העמק בעמק יזרעאל. מסיבה זו הגרמנים יכלו לעשות ככל שחפצה נפשם בירושלים, וכך הם התקינו פעמונים במגדלים של הכנסיות שהשמיעו בפעם הראשונה מזה 800 שנה צלצולי פעמונים נוצרים ברחבי העיר. הפעמונים של שלושת המבנים העצומים היו מסונכרנים זה עם זה.

בשנת 1898 מבקר וילהלם בירושלים בכדי לחנוך את כנסיית הגואל, ומסייר ברחבי המזרח התיכון. הוא מגיע בין השאר לדמשק לקברו של סלאח א-דין ונושא נאום בשבחו, מציין אותו כדמות אביר אידיאלית. זה היה שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון בבזל, 1897. וילהלם תומך בציונות ונפגש עם הרצל במהלך ביקור זה. כחלק מהביקור, וילהלם מקבל מהעות'מאנים חלקת אדמה על הר ציון, שם בונים הגרמנים הקתולים את כנסיית הדורמיציון.

וילהלם ראה בעצמו עולה רגל ומגשים שאיפותיהם של אביו וסבו. יש לציין שהמלך האנגלי אדוארד השביעי, קרוב משפחתו של וילהלם ומודל השראה עבורו, ביקר בישראל ב־1862 כנסיך. יש לציין ששני האישים המרכזיים של מעצמות הציר במלחמת העולם הראשונה – וילהלם השני ופרנץ יוזף – שניהם ביקרו ביקור משמעותי בארץ ישראל, וזה היווה נדבך בקשר שלהם לאימפריה העות'מאנית (סינכרוניות).

במשך 20 השנים הראשונות לשלטונו היה וילהלם השני קשור לחוג של אנשים שנהגו להיפגש בטירת לייבנברגר השייכת לפיליפ נסיך אוילנבורג ונקראוLiebenberger Circle . פיליפ היה אולי האדם המקורב ביותר לקיסר, וחוג החברים היה כמו משפחה שלו. הוא היה מיסטיקן ורומנטיקן שכתב ספרים, שירים ומחזות, ספק בדיוניים, על המקורות הקדומים של העם הגרמני, כולל בלדה מיסטית שנקראה "אטלנטיס" ורומנסות אחרות על המקורות הנורדיים העתיקים שלוו במוזיקה. פיליפ האמין ברוחות, מדיומים וספיריטואליזם, ואף טען שהקיסר גם נוטה לכך[3]. הרוחניות שלו מזכירה את זו של הרוזיקרוציאנים ובמקצת את אידיאל האבירות הגרמני. הוא נקרא בפי חבריו "הטרובדור". היה אישיות מרכזית בארגון הפגישה של הרצל עם וילהלם השני ב־1896.

אוילנבורג ביקר כנראה בירושלים במהלך מסעו במזרח התיכון בשנים 1872–1875, וייתכן כי הוא סיפר לוילהלם על נפלאות הארץ הקדושה והקשר שלה למסורת הגרמנית. הוא נלווה לוילהלם במסעו לארץ ב־1898, וכנראה שזה היה לא רק מסע דיפלומטי, אלא גם מסע רוחני עבור שניהם.

כנסיית הגואל

וילהלם השני הגיע לארץ ולירושלים ב־1898 בכדי לחנוך את כנסיית הגואל, אחד המבנים המרשימים ביותר בנוף של ירושלים.
הכנסייה בנויה על מקום הכנסייה הצלבנית סנטה מריה לטינה (ראו פרק על ההוספיטלרים), ובסגנון קתדרלה בעיר פיאצ'נצה באיטליה, מקום שם החל למעשה מסע הצלב הראשון ב־1095. כמה חודשים לפני הכרזת מסע הצלב הראשון בקלרמון, התקיימה מועצת פיאצנצה (Council of Piacenza) במרץ 1095. לשם הגיעו שליחים של הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון קומננוס, וביקשו מהאפיפיור אורבנוס השני סיוע צבאי נגד הסלג'וקים. ואכן החזית של המבנה מזכירה את הכנסייה בפיאצנצה. הכניסה למבנה מזכירה את הכנסיה לכנסייה של מריה מגדלנה בווזלי צרפת, מקום שם ברנרד מקלרוו הכריז על מסע הצלב השני

השימוש במודלים הללו לתכנון הכנסייה הגרמנית המונומנטלית הראשונה בירושלים מאז מסע הצלב, מסמל את מסע הצלב השקט של וילהלם השני ואביו פרידריך השלישי להשגת נוכחות נוצרית בירושלים. השטח ניתן במתנה לגרמנים על ידי הסולטאן העות'מאני אבדילעזיז ב־1869 ואבן הפינה הונחה על ידי פרידריך השלישי שביקר בירושלים לרגל חנוכת תעלת סואץ. באותו הזמן מבקר בירושלים גם פרנץ יוזף הקיסר האוסטרי וחונך את האכסניה האוסטרית. הייתה תחרות של השפעה בין שני האישים. זה היה שלוש שנים לאחר מלחמת פרוסיה–אוסטריה ושנתיים לפני איחוד גרמניה. הרשת הסינכרונית פעלה גם הפעם את פעולתה.

בתחילה שופצה הקומה הראשונה של הקלויסטר הצלבני הסמוך לכנסייה, שם נחנכה "קפלת הצלבנים" כמרכז ראשון של הגרמנים הפרוטסטנטים בירושלים כבר ב־1871. כיום היא חלק מהמוזיאון באתר. הפרויקט נעצר למספר שנים וחודש רק עם עלייתו של וילהלם השני לשלטון.

התכנית התבססה על תכניות מוקדמות של פרידריך אדלר, מומחה לארכיטקטורה עתיקה וגם ארכיאולוג, פרופסור להיסטוריה של ארכיטקטורה בברלין, שהשתתף במשלחות לאולימפיה ואסיה הקטנה וביקר בירושלים ובדק את חורבות כנסיית מריה לטינה כבר ב־1871. הוא תכנן 300 כנסיות, ביניהן כנסיית סנט תומס בברלין. על בסיס הסקר וההצעות שלו, התלמיד Paul Ferdinand Groth תכנן את כנסיית הגואל בירושלים בסגנון רומנסקי של התחייה. הוא היה אחראי גם על הבנייה. הוא השלים גם את בניית הקלויסטר והמבנים הסמוכים. הוא היה בקשר עם קונרד שיק וביצע איתו חפירות ארכיאולוגיות באתר הבנייה, שנפתחו לאחרונה לקהל כפארק ארכיאולוגי מתחת לאדמה, שיורדים אליו ממפלס הכנסייה.

את התכנית של מגדל הפעמונים שרטט וילהלם השני בעצמו, והוא מזכיר מגדל דומה בטיבולי שברומא. בפתח הצפוני יש קשת עם ייצוגים של עבודות חקלאיות על פני עונות השנה. הגילופים מזכירים במקצת מזלות אסטרולוגיים – עדות לחשיבותה של האסטרולוגיה בימי הביניים.

הכנסייה עצמה נחנכה ב־31.10, יום הרפורמציה – היום שבו מרטין לותר הכריז על הרפורמציה. זהו גם יום כל הקדושים (האלווין). בטקס אמר וילהלם את המילים הבאות:
"מירושלים יצא האור בתפארתו, שממנו נהייתה האומה הגרמנית לגדולה ולרוממה; ומה שנהיו העמים הגרמניים – נהיו תחת דגל הצלב, סמל האהבה המקריבה את עצמה.[4]"
המעידות על הקשר בין הלאומיות הגרמנית הרוחנית המתחדשת לירושלים.

כנסיית העלייה אוגוסטה ויקטוריה

המבנה המופלא השלישי שהגרמנים בנו בירושלים הוא כנסיית העלייה במתחם אוגוסטה ויקטוריה במרומי הר הזיתים. כשביקר הקיסר ווילהלם בארץ נלוותה אליו רעייתו ויחדיו הם עלו להר הזיתים וחלמו להקים כנסייה במקום. כמה שנים לאחר שהם חזרו לגרמניה נרכש שטח מתאים במרומי ההר.

כמו כנסיות אחרות בירושלים גם הכנסייה הזו מחקה בחלק מהאלמנטים האדריכליים שלה כנסיות עתיקות בגרמניה, במקרה זה כנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים מהמאה ה־11, שהיא אתר מורשת עולמי. הילדסהיים הייתה באותה תקופה המרכז של האימפריה הרומית הקדושה, ברנווארד הקדוש מהילדסהיים רצה להראות את חשיבותה והוא בנה את כנסייה כמודל של ירושלים השמיימית ואת העיר כך שתתחרה ברומא וירושלים, וגם כדי לתת תוקף אלוהי לשושלת האוטונית הגרמנית (Ottonian dynasty). הוא היה מחנך וקרוב משפחה של המלך וחברו של האפיפיור סילבסטר השני.

האימפריה הרומית הקדושה מתחילה למעשה מאוטו הגדול (912–973), מהשושלת האוטונית, שמחליף את השושלת הקרולינגית, האחרון בשושלת הוא היינריך השני הקדוש, ששלט בשנים 1014–1024 ממרכזו בהילדסהיים. אם המבנה של כנסיית הדורמיציון קשור לאאכן ולשושלת הקרולינגית, הרי שהמבנה של הכנסייה באוגוסטה ויקטוריה קשור לאימפריה הרומית הקדושה, שגרמניה היא המשך שלה.

ווילהלם השני ראה עצמו כממשיך דרכה של השושלת האגדתית של בית הוהנשטאופן מימי הביניים, ששלטה על האימפריה הרומית הקדושה, והחשיבות שלה בין השאר היא שמלכיה האחרונים היו גם מלכי ירושלים. בין המלכים הידועים היו פרדריך ברברוסה (ראו פרק בספר השני) ופרדריך השני (ראו פרק בספר השני), וזה מתבטא בציורי התקרה, שבהם נראים גם ווילהלם ואשתו מחזיקים את מבנה הכנסייה, בדיוק כמו בכנסיות ביזנטיות.

ציורי התקרה של הכנסייה באוגוסטה ויקטוריה הם לפי המודל של כנסיית מיכאל בהילדסהיים, שם רואים את שושלת היוחסין של ישוע מאדם ועד ליוסף, וגם אירועים, נביאים, מלכים ומלאכים מהתנ"ך, דמויות ואירועים מהברית החדשה במדליונים, כמו גם שבע התכונות הטובות. בתקרה באוגוסטה ויקטוריה רואים מלאכים, שליחים, ובקירות ייצוג של הנביאים, סצנות מהברית החדשה וכו'. אבל המיוחד בה הוא ייצוג של ירושלים השמימית עם ארבעת המלכים החשובים של הצלבנים על התקרה, וכן ייצוג של המלכים הגרמנים: פרדריך ברברוסה, פרדריך השני, קונרד השלישי, והמלכים ריצ'רד לב הארי האנגלי, לואי השביעי ופיליפ השני הצרפתים, כולם השתתפו במסעי הצלב, וההקשר ברור. הכנסייה היא מתן תוקף לשלטונו בחסד האל של הקיסר ותפקידו כמחדש התרבות הגרמנית נוצרית.

לכנסייה יציע וממנו כניסה לאולם קבלות אורחים גדול, באחד הקירות פסיפס על הקיר ובו נראה פרדריך ברברוסה יושב מנמנם ליד שולחן מאבן וזקנו האדום מגודל פרא מתארך כמו שורשי עץ וחודר דרך סדקי האבן. לפי האגדה הוא לא מת אלא ישן במרתף הטירה שלו מתחת להר בגרמניה, וכך ייצג אותו ווילהלם השני במונומנט שהקים לכבודו ב־Kyffhäuser  גרמניה (ראו פרק על ברברוסה ספר שני). אם ברברוסה הוא אדום הזקן, הרי שווילהלם הוא לבן הזקן, אם פרדריך השני הוא פלא עולם, כך גם ווילהלם.

האימוץ של ברברוסה על ידי ווילהלם השני מראה גם על ההתעניינות שלו באלכימיה והקשר לאגודות רוזיקרוציאניות אזוטריות גרמניות. בתהליך האלכימי החומר הבסיסי שצבעו שחור הופך דרך האש הרוחנית שצבעה אדום בחזרה ללבן, הדבר הזה משתקף גם בצבעי הלבנים האדומות שחורות של מקום האח (אש) בחדר וגם בתשליבי האבלק הלבנים אדומים שבקשתות האולם. הזקן האדום ברברוסה והזקן הלבן של ווילהלם מרמזים גם הם על קשר לאלכימיה.

כך או כך, האידיאל הרומנטי הרוחני של ווילהלם הביא אותו בסופו של דבר לאסון של מלחמת העולם הראשונה. בסוף חייו הוא יצא נגד הנאציזם וטען שאין לבלבל את הלאומיות הרוחנית הגרמנית האמיתית עם הקנאות החשוכה. וכך הוא אומר: "מגרמניה שלנו, שהייתה אומה של משוררים ומוזיקאים ואמנים וחיילים, היא הפכה אומה של היסטריים ומתבודדים, נבלעה באספסוף ובראשם אלף שקרנים או קנאים…[7]"

דברים נוספים שכדאי לציין בקשר לכנסיית העלייה באוגוסטה ויקטוריה הם האפסיס הגדול בו נראה ישוע עולה לשמיים ומשני צדדיו אנשים לבושים לבן. בניגוד לכנסיות אחרות האפסיס פונה דרומה אל פסגת הר הזיתים – מקום משם עלה. בקירות ובחלונות הרבה סמלים של משפחות אצולה גרמניות, וזה נותן לנו חלון הצצה נוסף לתורת ההרלדיקה, עליה כתבנו בפרק על קתדרלת סנט גורג. בקומת הקרקע סמוך לכניסה ויטרינה ובה ספר תפילה בעברית ובו תפילה לשלום הקיסר, כף סיידים ומפתח של המקום, וזה מראה אולי קשר לבונים החופשיים שכף סיידים היא אחת מסמליהם. במקום יש גם אגן טבילה עתיק שנמצא בחפירות שנערכו במקום.

כנסיית הדורמיציון

זאת אחת משלוש הכנסיות המונמנטליות הגרמניות בירושלים שנבנתה בתחילת המאה ה20 עבור המאמינים הקתולים. קראו על הכנסייה והרעיונות מאחוריה במאמר – רוחנית קתולית גרמנית בירושלים

הטמפלרים הגרמנים

אחת השכונות היפות בירושלים היא המושבה הגרמנית. הסיפור שמאחוריה הוא על קהילה רוחנית פרוטסטנטית שראתה בהתיישבות בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט מעשה התחלה של גאולה, וסיפור שהיה כך היה:

כריסטופור הופמן (1815–1885) החליט להקדיש את חייו לייסוד ממלכת האל בארץ ישראל, לאסוף את עם ה' בירושלים בכדי לזרז את ביאתו המחודשת של ישוע והגאולה. לצורך כך הוא הקים, ביחד עם גאורג דוד הרדג, את אגודת הטמפלרים בגרמניה – תנועה של התחדשות נוצרית ברוח החסידות של המאה ה־18(Pietism) . המילה מקדש – טמפל, מתייחסת למקדש שהוא הקהילה הנוצרית החדשה הנהנית ממתנות הרוח – עם האל. השם מבוסס על פסוק באגרת הראשונה אל הקורינתים (ג', 16): "הלא ידעתם כי היכל אלוהים אתם ורוח אלוהים שוכן בקרבכם: ואיש אשר ישחית את היכל אלוהים האלוהים ישחית אותו כי היכל אלוהים קדוש ואתם היכלו".

הופמן הטיף לשינוי גישה והתנהגות אנושית שתתבטא בחיי קהילה טהורים ויצרניים, כשלב הכרחי בדרך לביאה המחודשת של ישוע. הדגש של הדת צריך להיות מוסריות ודבקות פנימית, שכתוצאה מהם אדם זוכה במתנות הרוח: אינטואיציה, השראה ונבואה. המטרה של חיים נוצריים היא לידה מחדש מיסטית באל, ולאחר מכן, ברוח אהבת האל, להפיץ את האור בין שאר בני האדם.

החידוש המעשי של הופמן והרדג היה הקמת חברת מופת בארץ ישראל, מתוך תקווה שזה יביא להתפשטות הרעיונות של הנצרות הרוחנית בכל העולם ושינוי חברתי עולמי, וכי היא תהווה מודל לחברות אחרות[10].

הטמפלרים עלו לארץ ב־1868 והקימו מושבה בחיפה. זו הייתה אותה שנה שבה הגיע לארץ גם הבהאאוללה, הכותב מכתב לראש הקהילה הרדג, שרצה לפגוש אותו[11]. הבהאאוללה ראה בביאה של הטמפלרים לארץ תגובה אינטואיטיבית לבואו. הוא אישר את האמונה שלהם בישוע בביאתו השנייה המצופה, וקרא להם להכיר בו כהתגשמות של אור האל. זה לא קרה. במקום זאת, הטמפלרים הקימו מושבות נוספות, וב־1873 את המושבה הגרמנית בירושלים, לשם העבירו את מרכזם. וכך הופמן עבר לירושלים ב־1878, ושם הוא מת ונקבר.

מעניין לציין כי לגרמנים הייתה קהילה פרוטסטנטית בירושלים כבר ב־1852, ובשנים 1866–1869 מי שהנהיג אותה היה קרל הופמן, אחיין של כריסטופור הופמן. יש להניח שהייתה תקשורת בין השניים, וכי קרל הופמן עדכן את כריסטופור הופמן שהזמנים טובים להתיישבות חדשה בארץ ישראל. החברה שכריסטופור הופמן הקים נקראה בתחילה "ידידי ירושלים", והספר שהוא כתב בסוף ימיו נקרא דרכי לירושלים. [12]ירושלים הייתה בשבילו מושג אידאי ולא רק מקום פיזי.

הטמפלרים הקימו את המושבה הגרמנית שבתיה קיימים עד היום, וכך גם בית הקברות המעניין שלה. ב־1882 נבנה בית הקהילה שלהם – הכנסייה של הטמפלרים בדרך בית לחם בירושלים. ב־1898 ביקר בירושלים הקיסר וילהלם ואשתו אוגוסטה ויקטוריה, והם התקבלו בברכה על ידי הטמפלרים ששמרו על אזרחותם הגרמנית. עם השנים איבדו הטמפלרים חלק מהכריזמה הרוחנית שלהם, אלא שבינתיים הם הפכו לגורם כלכלי וחברתי חשוב בחיים של העיר. במלחמת העולם השנייה הם גורשו ממושבותיהם בארץ ישראל על ידי הבריטים, אבל עדיין יש קהילה שלהם באוסטרליה.

אידיאליזם גרמני

ברחוב הנביאים יש שני מוסדות חסד של הגרמנים, הראשון הוא בית חולים לילדים ראשון מסוגו בעולם שהוקם על ידי אידאליסט בשם מקס סנדרצקי, שהקדיש את חייו וחיי משפחתו לטיפול בילדים חולים ללא מטרות רווח או השפעה מסיונרית, הוא היה חבר של לא פחות מביסמרק ונתמך על ידי אחד הדוכסים הגרמניים, גנרל בצבא הפרוסי. המוסד השני הוא בית החולים הגרמני השייך לאחיות הדיאקוניסות, מוסד חסד פרוטסטנטי שהוקם על ידי תיאודור פלינדר בגרמניה באמצע המאה ה19, תיאודור הגיע בעצמו לארץ לקדם את המוסד הזה וחנך את בית היתומות טליתא קומי, תיאודור ידוע כמי שהשפיע על פלורנס נייטינגל לפתח את תפיסת הסיעוד המודרנית.

דיאקוניסיות היא מהמילה דיאקונים, מדובר על זרם שהתפתח בעזרת כמה אנשים בסוף המאה ה19 וכיום יש קרוב למיליון איש שפעילים במסגרת התנועה של עזרה קהילתית שלו. הרעיון של דיאקונים בנצרות היא שהם עוזרים לחברה, יש שבעה דיאקונים שאחראים גם על רווחת הקהילה, וגם על הפולחן הדתי. אחת הסיבות להגעת בתי חולים גרמניים לארץ היא שכאן בירושלים נוסד המסדר הטבטוני הגרמני, שבתחילת דרכו חלק מתפקידיו היה טיפול בחולים, והיה להם בית חולים גרמני ברובע היהודי. בנוסף לשני המוסדות הגרמניים הללו, היו ברחוב הנביאים עוד בתי חולים: בית החולים האנגלי שהיום זה מוסד חינוכי, בית החולים האיטלקי, בית החולים רוטשילד, בית החולים ביקור חולים, ועוד.

ראו הרצאה על הנוכחות הגרמנית והאוסטרית בירושלים

הערות

[1] Kierkegaard, S. (1985). Fear and trembling (A. Hannay, Trans.). London: Penguin Books. (Original work published 1843)

[2] אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

[3] Domeier, N. (2015). The Eulenburg affair: A cultural history of politics in the German Empire (Vol. 1). Boydell & Brewer.

[4] בן אריה, י. 1977.  עיר בראי תקופה : ירושלים במאה התשע-עשרה. יד יצחק בן-צבי, ירושלים

[5] Hugeburc. (1968). Vita Willibaldi: The Hodoeporicon of Saint Willibald (C. H. Talbot, Ed. & Trans.). In Soldiers of Christ: The Lives of Saints and Martyrs (pp. 141–163). London: Sheed and Ward.

[6] Michell, J. (1979). The Heavenly city: The heavenly diagram of sacred architecture and geometry. London: Thames & Hudson.

[7] ויקיפדיה על ווילהלם השני

[10] בן־ארצי, י. (1996). מגרמניה לארץ הקודש: התיישבות הטמפלרים בארץ-ישראל, 1869–1948. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.

[11] Ekbal, K., & Lambden, S. (2003). Tablet to Hardegg (Lawh-i-Hirtík): A Tablet of Bahá’u’lláh to the Templer Leader Georg David Hardegg. Lights of ‘Irfán, 4, 97–110

[12] Hoffmann, C. (1884). Mein Weg nach Jerusalem: Erinnerungen aus meinem Leben [My way to Jerusalem: Memoirs from my life]. Stuttgart: Verlag von Christoph Hoffmann.