דרך היסורים והקסטודיה טרה סנטה

הקוסטודיה דה טרה סנטה

המסדר הפרנציסקני הוקם בשנת 1209, עשרים שנה לאחר שצלאח א-דין כבש את ירושלים מידי הצלבנים. כבר עם היווסדות המסדר ובזמן שפרנציסקוס היה עדיין בחיים, עודדו הנזירים לפתוח מחוזות נוספים, וכך ב-1219 פרנציסקוס הקדוש עשה את דרכו למזרח התיכון במטרה לבקר במקומות שבהם חי ופעל ישוע. את הדרך לארץ הוא עשה ביחד עם צבאות מסע הצלב החמישי שנחתו קודם בדמאיטה שבדלתא של הנילוס מתוך מחשבה לכבוש את מצרים, ועל ידי כך להבטיח את עתידה של ארץ ישראל הנוצרית. אלא שפרנציסקוס לא הגיע כאיש מלחמה, אלא כאיש של שלום, והוא החליט לעשות מעשה, ביחד עם אח נוסף חצה את הקווים וביקש להפגש עם הסולטן אל כמאל, ולמרבה ההפתעה הסולטן שהתפעל מאומץ ליבו הסכים. הם בילו כמה ימים ביחד בשיחות ברומו של עולם ולאחר מכן הסולטאן ליווה אותו חזרה למחנה ונתן לו מתנות ששמורות עד היום בכנסייה באסיזי.  

בעקבות המפגש, שיש רואים בו דוגמא ראשונה של דיאלוג בין דתי, פרציסקוס כתב בתקנון הפרנציסקני (Regula non bullata, 1221) הוראה מפורשת לנזירים “לחיות בקרב המוסלמים בשלום ובענווה” ללא התנצחות. ומהצד השני הסולטאן הרשה לפרנציסקנים לפעול באופן חופשי בכל רחבי ממלכתו. בראיון עם האחראי על הקוסטודיה דה טרה סנטה כיום, האב פרנצ'סקו פטון (Francesco Patton), הוא מספר שהפגישה עם הסולטאן שינתה את פרנציסקוס, והוא הדריך את האחים לא לעורר מחלוקת ולייצג את הנצרות בכבוד[1]. הדוגמא של המפגש הזה וההערכה ההדדית שבאה בעקבותיו הביאה לנרטיב שאפשר השתלבות של המסדר הפרנציסקני במרחב הארץ ישראלי המוסלמי

פרנציסקוס הקדוש הטיף לצניעות, עוני, חיקוי אורח החיים של ישוע, שירות הקהילה, ובעקבות המסע שלו למזרח גם לכיבוד התרבות המקומית והאסלאם, הוא נפטר ב1226 אך המסדר שהוא הקים התפשט כאש בשדה קוצים והיה פעיל מאד בהפצת הנצרות ברחבי העולם, ובקשר ושירות הקהילות הנוצריות השונות, כולל בארצות מוסלמיות. ב-1229, עשר שנה לאחר הקמת המסדר, כתוצאה ממסע הצלב השישי בהנהגת פרדריך ה-2, הנוצרים קיבלו לידיהם בחזרה את השליטה בירושלים (פרט לכיפת הסלע). לפי מקורות נוצריים, פרדריך הביא איתו לירושלים את הנזירים הפרנציסקנים ואלו ייסדו את מרכזם ליד התחנה החמישית של הוויה דולורוזה (המקום שבו שמעון מקירנה עזר לישוע לשאת את הצלב). בזמן הזה האפיפיור גרגורי ה-9 נטה חסד לפרנציסקנים, הכריז על פרנציסקוס כקדוש ב-1228, ובנה את הקתדרלה באסיזי. ב-1230 הוא הוציא בולה (איגרת קודש רשמית) המאשרת את נוכחות האחים הקטנים הפרנציסקנים בארץ הקודש.

גרגורי ה-9 נחשב לאחד האפיפיורים החשובים, שמצד אחד עשה מעשים טובים כמו הקמת וחיזוק המסדרים של הנזירים היחפנים (פרנציסקנים) והנזירים הלמדנים (הדומיניקנים – הוא מכריז על דומיניקוס כקדוש ב-1234), חיזוק האוניברסיטה בפריז והתרת העיסוק בחיים האקדמיים במסגרת הנצרות (דבר המתיישב עם תמיכה במסדר הדומיניקני שמבין שורותיו באו מלומדים גדולים כגון תומס אקווינוס). הוא גם כתב בולה בשם "אם המדעים", שנחשבת למגנה קרטה של האקדמיה. אך מצד שני, הוא נלחם מלחמות ארציות ופוליטיות, ובמיוחד מלחמת חורמה עם פרדריך ה-2 שהרסה את איטליה, ועם הקתרים בדרום צרפת. הוא האיש שהקים את האינקוויזיציה בכדי להילחם בכפירה הקתרית והתיר לעשות מעשים איומים בשם הנצרות.

כנראה שבגלל חטאי הנצרות נגזר על הנוצרים לאבד את ירושלים, ולכן ב-1244 פולשים החורזמשים (לוחמים מוסלמים טורקים ממרכז אסיה שכבשו לזמן קצר חלקים מהמזרח התיכון) לארץ ישראל, כובשים את ירושלים והורגים בנזירים הפרנציסקנים והאחרים הנמצאים שם. מזמן זה והלאה אין יותר נוכחות נוצרית רשמית בירושלים, ורק החל מהמאה ה-14 ממלאים את החלל שנוצר הנזירים הפרנציסקנים שחוזרים למקומות הקדושים.

בשנת 1291, לאחר נפילת עכו, מגורשים הצלבנים האחרונים מישראל ובכלל זה הנזירים הפרנציסקנים, זה לא מפריע להם לשמור על הזיקה למקומות הקדושים ולנהל פעילות נמרצת בכדי לטפח את הקשרים עם הממלוכים, הם נתפשים על ידי השלטונות המקומיים כגורם לא מאיים, צנוע ונסבל שלא קשור למדינות ומוסדות עויינים. לאט לאט הפרנציסקנים חוזרים למקומות הקדושים ובמאה ה-14 הם הופכים באופן רשמי ומעשי לשומרי המקומות הקדושים. הפרנציסקנים דואגים לשמונה מקומות קדושים שניתן לקרוא להם "מקדשי הגאולה" (כגון כנסיית המולד בבית לחם). ראש הפרנציסקנים בארץ מחליף את מלכי ירושלים והאבירים כראש המסדר של הקבר הקדוש, ומזמן זה והלאה הם נהיים "משמורת ארץ הקודש – קוסטודיה דה טרה סנטה".

בשנת 1333 קונה רוברט מאנג'ו מלך נפולי את הסנקולום, המתחם הקדוש בהרי ציון ומוסר אותו לפרנציסקנים, בעקבות כך נחתם הסכם עם הממלוכים, שלפיו הממלוכים מכירים בבעלותם של הנזירים הפרנציסקנים על מקומות קדושים נוצריים. במקביל לכך הנזירים הפרנציסקנים מתחילים לפתח את המסורת של הוויה דולורוזה. השלטון הממלוכי הקל על פעילותם של הנזירים הפרנציסקנים שנתמכו על ידי מלכי נפולי והמעצמות הימיות האיטלקיות ובראשן ונציה. לממלוכים היו קשרי סחר חשובים עם אירופה שאותם הם רצו לפתח, ולכן היה להם חשוב לשמור על יחסים טובים עם הנוצרים ובמיוחד עם המעצמות הימיות של איטליה.

ב-1342 האפיפיור קלמנט ה-6 (אחד מאפיפיורי אביניון שהתפרסם בכך שהגן על היהודים בזמן המגפה השחורה) ממנה את הפרנציסקנים באופן רשמי לשומרי ארץ הקודש ומנחה אותם להישאר וללון במקומות הקדושים, כלומר לייסד מנזרים, וכך קורה. לא ידוע לנו הרבה על התקופה הזו, אבל בסופו של תהליך זה מביא לכך שבתחילת המאה ה-15 מקימה הקוסטודיה דה טרה סנטה ארגון חיצוני של נציגים מטעמה בקהילות הנוצריות ברחבי העולם, שתפקידם לגייס כספים למען השמירה על המקומות הקדושים בארץ ישראל, ומאמצת את התפקיד של דאגה לנוצרים המקומים ולעולי הרגל. מגייסי הכספים נקראים נציבים, הם פעילים גם כיום, ומונים בזמן זה 84 איש.

לקוסטודיה טרה סנטה כיום יש כ-300 נזירים ו-100 נזירות המשרתים בה, והיא אחראית בנוסף על אחזקת ושמירת המקומות הקדושים בארץ הקודש (וכמה מקומות מחוץ לארץ ישראל), גם על שירותי דת מטעם הקתולים בישראל, לבנון, סוריה, ירדן, מצרים, רודוס וקפריסין, וגם על שירותי חינוך לנוצרים המקומיים. יש להם 11,000 תלמידים בעשרות בתי ספר שהם מנהלים ושנחשבים לטובים ביותר במגזר הערבי, כשחלק גדול מהתלמידים הם מוסלמים או מעדות אחרות.

באופן כללי הנזירים הפרנציסקנים ברחבי העולם מאורגנים בשלושה מסדרי נזירים, הגדול שביניהם הוא המסדר של האחים הקטנים הפרנציסקנים (Friars Minor) שמונה כ-15,000 איש, הקוסטודיה טרה סנטה היא שלוחה שלו. שני המסדרים הפרנציסקנים האחרים הם הפרנציסקנים הקפוצינים (Capuchins)  והפרנציסקנים הקונוונטואלים (Conventuals) והם מונים כ-15,000 איש נוספים.

התפתחות דרך הייסורים

מאז תחילת הנצרות ניסו אנשים לזהות את המקומות שבהם עבר ישוע בימיו ורגעיו האחרונים, ובמיוחד את תוואי מסע נשיאת הצלב שלו ממקום המשפט ועד מקום הצליבה. לכאורה זה היה אמור להיות פשוט, אבל מכיוון שירושלים נחרבה במרד הגדול (37 שנים לאחר צליבתו של ישוע), ולאחר מכן פעם נוספת במרד בר כוכבא (135 לספירה), ובמקומה נבנתה העיר הרומאית איליה קפיטולינה שבה הנוצרים היו נרדפים, זה הפך למשימה קשה יותר.

עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית במאה ה-4 לספירה מזהה הלנה אמו של הקיסר קונסטנטינוס את המקומות הקדושים ומתחילה מסורת של הליכה בעקבות הפסיון של ישוע. התהלוכות הראשונות יצאו מגת שמנים ופנו תחילה אל הר ציון, שם האמינו שהיה ביתו של כיפא הכוהן הגדול, אליו הובא ישוע לאחר מעצרו. מהר ציון התהלוכות המשיכו אל מגדל דוד, שזוהה בתור מקום ארמונו של הורדוס והמצודה של האנטוניה, אליה נלקח ישוע למשפט ביום שישי בבוקר. במילים אחרות, אזור מגדל דוד נחשב למקום ההרשעה, ההלקאה, כתר הקוצים וכפיית הצלב, ומשם התחיל הפסיון, התחילו התהלוכות, עד למקום הצליבה בכנסיית הקבר.

בזמן מסעי הצלב הוקם ארמון של מלכי הצלבנים מצפון למצודת דוד ששופצה והפכה למצודת העיר, ולכן בדמיון העממי נקשרו שני המקומות הללו עם ארמונו של פונטוס פילטוס ומקום המשפט, ההשראה, ההלקאה, כתר הקוצים וכפיית הצלב, וכנראה שהתהלוכות עם הצלב בעקבות הפסיון של ישוע התקיימו מהר ציון או מהארמון אל כנסיית הקבר ולא בתוואי הנוכחי.

מהצד השני הצלבנים הפכו את כיפת הסלע לכנסייה נוצרית וקראו לה "מקדש האדון", זה היה המרכז של האבירים הטמפלרים בזמן ממלכת ירושלים הראשונה והסמל שלהם, האתר הנוצרי השני בחשיבותו בירושלים לאחר כנסיית הקבר. במפות מהתקופה הצלבנית נראית ירושלים בצורת עיגול שבתוכו שני עיגולים זהים, האחד הוא מקדש האדון – כיפת הסלע, והשני הוא כנסיית הקבר. כנראה שהיו תהלוכות דתיות מכיפת הסלע לכנסיית הקבר, וייתכן שהן נקשרו עם הזמן לפסיון של ישוע.

לאחר סיום מסעי הצלב חוזר הר הבית לשלטון מוסלמי, אבל הרעיון של תהלוכות ממזרח למערב, מאזור הר הבית לכנסיית הקבר נשאר, מגדל דוד גם הוא עובר לשלטון מוסלמי ומבין שתי אפשרויות הזיהוי של הפסיון בתהלוכות מזרח–מערב מתחזק. את הנוכחות הקתולית בארץ ישראל מקיימים הנזירים הפרנציסקנים הנהפכים לשומרי המקומות הקדושים ומקימים את הקוסטודיה דה טרה סנטה. החל מהמאה ה-14 הם מעצבים את מפות העלייה לרגל לארץ ישראל והגיאוגרפיה הקדושה, ובמסגרת זו הם מזהים את האזור המוגבה מצפון להר הבית כמקום ארמונו של הורדוס ומצודת האנטוניה, מגבשים את המסלול של הוויה דולורוזה שאנחנו מכירים כיום.

הפרנציסקנים הם אלו שמפתחים את המסורת של הוויה דולורוזה, הזיהוי ומספור של התחנות השונות, וההתייחסות אליהן בתהלוכות, תפילות ומערכים מקודשים שנבנים ברחבי אירופה ומחקים את דרך הייסורים בירושלים. בחירת התחנות והמסלול נעשית בחלקה מתוך רצון ליצור גיאוגרפיה מקודשת עבור עולי הרגל, ובחלקה בכדי להשיג דריסת רגל בחלקים של ירושלים שבהם אין נוכחות נוצרית מודגשת (רוב תחנות הוויה דולורוזה נמצאות ברובע המוסלמי). בנוסף לתחנות המקובלות והמופיעות בחלקן בברית החדשה ובספרים החיצונים הפרנציסקנים מוסיפים שלוש תחנות המציינות שלוש נפילות של ישוע בדרך הייסורים, והן התחנות שלוש, שבע ותשע, תחנה המציינת מפגש לכאורה בין אישה בשם ורוניקה לישוע – השישית (משמעות השם היא התמונה האמיתית, לפי האגדה ורוניקה נתנה לישוע מטפחת לנגב את פניו, וכשקיבלה אותה בחזרה ראתה שפרצופו טבוע בה, המטפחת הפכה לאחד החפצים המקודשים לנצרות הקתולית: ורו – אמת, איקון – תמונה), ועוד.

במאה ה-15 מגובש באופן סופי המסלול של הוויה דולורוזה בחסות הקסטודיה דה טרה סנטה. עדיין לא נתקבעו בו כל התחנות, אבל כבר חובר ספר תפילות לתחנות השונות, ומה שיותר חשוב הוא שהפרנציסקנים ברחבי העולם החלו להעתיק את התחנות של דרך הייסורים בכנסיות נוצריות בכל רחבי העולם הקתולי.

מאז ועד היום, בכל יום שישי שהוא יום הפסיון והצליבה של ישוע, עורכים הפרנציסקנים תהלוכה לאורך דרך הייסורים בירושלים שמחייה את הפסיון של ישוע, נושאים צלב גדול על גבם ואומרים תפילות בתחנות השונות. גם בשאר ימות השבוע יוצאות שיירות של צליינים הנושאים איתם צלבי עץ גדולים מהחצר היפה של המתחם הפרנציסקני בתחנה השנייה לכיוון כנסיית הקבר

תחנות מעניינות בוויה דולורוזה

ישנן כמה תחנות בוויה דולורוזה שבהן ניתן לראות חיבור למשמעות מיסטית עמוקה ומסורות רוחניות עתיקות:
התחנה הרביעית היא המקום שבו ישוע פגש את אימו והיא נמצאת בקומת המרתף של כנסייה ארמנית קתולית שנקראת "כנסיית גבירתנו הדואבת". המסורת של מפגש מריה עם ישוע נושא את הצלב היא מאוחרת, אבל המקומיים יציגו זוג פסיפס ובו זוג רגליים, ויטענו שזה המקום שבו מריה עמדה וכי הפסיפס עתיק. מכאן והלאה פוגש ישוע בעיקר נשים, את ורוניקה בתחנה השישית, את נשות ירושלים בתחנה השמינית, ושוב את אימו בזמן הצליבה. נדמה כאילו העיקרון הנשי מכיל את ההקרבה של ישוע ונותן לה משמעות רגשית עמוקה. מעניין לחשוב, אם אכן ישוע פגש את אימו בתחנה הרביעית, מה היה השיח ביניהם?

התחנה החמישית היא מקום שבו מתחילה עלייה של הרחוב לכיוון הרובע הנוצרי, היא מצוינת על ידי שקע קטן בקיר במקום שעליו נשען ישוע היגע, ויש בה קפלה קטנה. מכיוון שישוע התקשה בנשיאת הצלב, הרומאים הכריחו אדם בשם שמעון מקירינאה שצפה במחזה לשאת את הצלב במקומו. לפי כמה מהמקורות הגנוסטיים (תנועה מיסטית נוצרית מהמאות ה-2–3 לספירה שלה היו ספרי בשורה נוספים), ישוע ניצל את ההזדמנות, נעלם בקהל, ואף הגיע להודו וחי שם באושר ועושר עד גיל 120, ומי שנצלב בסופו של דבר היה אותו שמעון מקירינאה. הסיפור האלטרנטיבי הגנוסטי נוכח במקום זה.

הקתולים מקבלים את סיפור שמעון מקירינאה (אזור בצפון לוב, שם הייתה קהילה יהודית גדולה וחשובה) כפשוטו ורואים בו מודל אצילי למאמינים שנקראים לעזור לישוע לשאת את הצלב. ולא רק לישוע, אלא גם לאחרים, כל אחד והמשא שלו. לימים התפתח מושג הקשור לכך שנקרא "החלפה" (ראו בפרק על מרים בוארדי בהמשך), וכך כתוב: "ויהי בצאתם וימצאו איש קוריני ושמו שמעון ויאנסו אותו לשאת לו את-צלובו" (מתי כ"ז, 32).

הלאה במעלה הרחוב נמצאת התחנה השישית, שם נכחה אישה בשם ורוניקה, שצפתה בישוע סוחב את צלבו וריחמה עליו. היא ירדה לרחוב וניגבה את פניו המזיעות במטפחתה. להפתעתה היא גילתה כי דיוקנו של ישוע הוטבע על המטפחת, שהפכה כמובן לחפץ מקודש חשוב בנצרות, שמתעד את דמותו האמיתית של ישוע (השם ורוניקה משמעו – Vero Icon, הדמות האמיתית). הנס של הופעת הדיוקן במטפחת מהדהד את נס הבשורה וההתגשמות, והוא קרה כתוצאה מטוב הלב והרחמים שוורוניקה גילתה כלפי ישוע.

הנס של המטפחת לא מוזכר בברית החדשה והוא התפתחות מאוחרת, אבל בדים קדושים שעליהם טבועה דמותו של ישוע הופיעו באירופה ובביזנטיון קודם לכן והם היו חלק מעולם האמונה של עולי הרגל. יש שזיהו את ורוניקה עם האישה שנוגעת בכנף בגדו של ישוע בכנרת ונרפאת. ישוע המופתע מרגיש שמישהי נמצאת שם, פונה אליה ואומר: "חזקי בתי אמונתך הושיעה לך ותושע האשה מן השעה ההיא" (מתי ט', 22). השיעור של ורוניקה ואותה אישה הוא שיש להתאמץ ולגעת בישוע, הוא מחכה לכך, ואם הרצון אמיתי אזי קורים דברים מופלאים. בתחילת המאה ה-13 החלו להציג את הצעיף של ורוניקה ברומא, ויש להניח כי המסורת והאמונה הללו הופיעו גם בישראל.

במקום התחנה השישית של ורוניקה בנה ברלוצ'י קפלה קטנה ויפה השייכת ליוונים מלכיתים, לידה יש חדר ובו באופן המתאים ביותר נמצא בית מלאכה של ציור איקונות שמאוכלס על ידי כמה נזירות צרפתיות. במקרה שלהן, הפרצופים של ישוע והקדושים מופיעים בעזרת מברשת צבע על לוחות עץ.

בהמשך מעלה הרחוב נמצאת התחנה השביעית – שער המשפט, וקצת הלאה משם התחנה השמינית, שם פוגש ישוע כמה מבנות ירושלים שמרחמות עליו. וכך כתוב: "אחריו הלכו המון רב מן העם, וגם נשים שספדו וקוננו עליו. פנה אליהן ישוע ואמר: 'בנות ירושלים, אל תבכינה עלי, אלא על עצמכן בכינה ועל ילדיכן, כי הנה ימים באים' ויאמרו 'אשרי העקרות, אשרי כל בטן שלא ילדה ואשרי השדים שלא היניקו'. אז יאמרו אל ההרים, 'נפלו עלינו', ואל הגבעות, 'כסונו'; שהרי אם ככה עושים בעץ הלח, מה יקרה ליבש?" (לוקס כ"ג, 28–31).

זהו המגע האחרון של ישוע עם אנשי (נשות) ירושלים, שמרחמים עליו ומנסים לעזור לו לאורך הדרך, וזה בניגוד לדימוי של המון צמא דם שרוצה רק במותו. ישוע הוא העץ הלח, החי, ואילו אלו שלא מחוברים לאור הרוחני הם עץ יבש שלא נותן פירות וסופו להישרף. לפי המחשבה הנוצרית, בפני האדם יש שתי ברירות, או להצטרף לנשיאת הצלב של ישוע ולהיהפך להיות לחלק מעץ החיים, או להתכחש לו ולהישאר עץ יבש. ויחד עם זאת, חייבים לציין כי ועידת הוותיקן השנייה (שהיא הוועידה האקומנית האחרונה) קבעה כי יש אמת ודרך גם מחוץ לנצרות, ועל הנוצרים להוקיר את כל האמונות והדתות, ובמיוחד את הדת היהודית.

נראה לי שהן ההכרה והן ההתכחשות הן לא כלפי ישוע כאדם, אלא כלפי הרעיון שהוא מייצג. באלפיים השנים מאז מותו של ישוע עבר העם היהודי מסע ייסורים מידי הנוצרים וידע לקבל בסבלנות את כל הפורענויות, מתוך תקווה ואמונה בביאת המשיח ובניין ירושלים מחדש, וניתן לומר שהוא נשא את הצלב של הגולה בהצלחה מרובה. דרך הייסורים בפרט וירושלים בכלל הן מקומות טובים להרהר בהם במשמעות של נשיאת הצלב, בין אם זה הצלב של ישוע לפני 2,000 שנה ובין אם זה הצלב של עם שיוצא לגלות וסובל פרעות ופורענויות במשך 2,000 שנה. כך או כך, ההרהור מביא להערכה מחודשת את חוזקו של האדם, והייתי מוסיף לכך: תמיהה על חוזקו ועוצמת חיותו של העם היהודי.

המשמעות האלגורית של דרך הייסורים

אומרים שהסבל מקרב את האדם אל עצמו. ובהקשר זה חשוב לציין שאמנם התהלוכות מתרחשות בציבור, אך דרך הייסורים היא מסע פרטי של האדם. התחנות שבדרך מעוררות תחושות פנימיות בתוכנו, הסבל של ישוע מחבר אותנו לסבל הפנימי שלנו, ולמרות זאת בתוך המכאוב אנחנו יכולים למצוא משמעות, והיא קשורה להבנה שכל זה מוביל למקום כלשהו, ושבסוף הדרך תהיה תחייה והיוולדות של משהו חדש. בדומה לכל לידה, גם זו קשורה בתחילתה לסבל וכאב. ההבנה הזו מובילה לסבלנות בנשיאת הפורענויות, ואין הכוונה לסבלנות פסיבית אלא לסבלנות הנובעת מידיעה ואהבה.

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להעניק משמעות נוספת ל-14 התחנות מעבר למשמעות הרגילה, ובעיקר משמעות אלגורית ומיסטית. היו אף ניסיונות לסדר ולקבוע את התחנות מחדש, להוסיף תחנות או להוריד, והאיש הבולט בהקשר זה הוא כאמור האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2, שהציע להחליף חלק מהתחנות באופן שיצור מסלול הנשען ומסתמך יותר על הטקסט של הברית החדשה^[2]. אבל לא חייבים להיות אפיפיור בכדי ליצוק תוכן למסע הייסורים של ישוע, או בכדי לפרש אלגורית את נשיאת הצלב של ישוע. כולנו נושאים את הצלב שלנו, ואפילו אנשים בני דתות אחרות יכולים לנסות ולתת משמעות לתחנות (השלבים) השונות שבדרך.

נשיאת הצלב היא המהות של הדרך הנוצרית. כל אחד מאיתנו נושא את הצלב שלו, אצל האחד אלו הורים זקנים שצריך לטפל בהם, אצל השני זו מגבלה פיזית כלשהי, וכן הלאה. אבל מעטים מאיתנו נושאים את הצלב באהבה, ועוד פחות מזה יש מי שנושאים את הצלב עבור אחרים. ישוע נושא את הצלב ממקום ההרשעה וההלקאה אל מקום הצליבה באהבה ועבור כל המין האנושי, זהו הפסיון שלו, ובכל זאת הוא אומר: "מי שאינו נושא את צלבו ואינו בא אחרי אינו יכול להיות תלמידי" (לוקס י"ד, 27).

חשוב להבין כי הנוצרי המאמין חי בתחושה רגשית שונה מזו של אנשים רבים בימינו. רובנו חיים בתחושה שהעולם רוצה כל הזמן לקחת, ולכן אנחנו עסוקים בלהגן ולהדוף. הבנק דורש את שלו, הילדים, העבודה, שירות המילואים, השכנים, ומי לא. אבל הנוצרי המאמין חי בתחושה שיש מישהו המוכן לעשות בשבילו את הכול, שאוהב אותו, שסבל והקריב למענו בלי לדרוש תמורה, ואיש זה מגלם נתינה אינסופית שבאה מתוך אהבה ומאפשרת גאולה.

הקורבן של ישוע הוא אפשרות טובה ולא צפויה, חסד, מתנת חיים. הרז החבוי בקורבן הזה הוא שישוע קורא לנו להשתתף איתו בנשיאת הצלב ובצליבה. וכך, פרנציסקוס הקדוש, מייסד המסדר הפרנציסקני שאחראי על התחנות בוויה דולורוזה ועל המקומות הקדושים הקתוליים בישראל, מבקש מאלוהים שייתן לו את ההזדמנות לשאת את משאו של ישוע, לקבל עליו את עול הצלב והצליבה, אבל ראשית דבר שתינתן לו האהבה של ישוע בלבו בכדי שיוכל לעמוד בפורענות, וכך היה: פרנציסקוס זכה בנס הסטיגמטה, הפצעים של ישוע המופיעים בגופו כשהוא קשור לצלב, לא לפני שהוא הולך בעצמו בדרך ייסורים של סיגוף וחרטה.

הסוד של נשיאת הצלב הוא סבלנות בנשיאת פורענויות, ויש מי שאמר כי הסבלנות היא התכונה הגבוהה ביותר של האהבה. אדם שלם מסוגל לשאת באהבה את מאורעות החיים, כפי שעשו רבים מהקדושים לפנינו, ובראשם ישוע. לפי יוחנן פאולוס ה-2, כשאומרים "הנה האדם (האיש)" (יוחנן י"ט, 5) המשמעות היא שהמקור וההגשמה של האדם נמצאת בדוגמת ישוע. נשיאת הצלב איננה רק סבל מיותר, אלא גם הזדמנות לאהבה. הסבלנות בנשיאת הפורענויות נובעת בחלקה מהאהבה ובחלקה מההבנה שבזמן שהצרות קורות יש לנו הזדמנות לצבור אוצרות בשמיים. דרך הייסורים מסתיימת בסופו של דבר, ואת הפירות של הסבלנות והאהבה שלנו אנחנו קוצרים במקום אחר.

ישוע חייב היה לעבור את דרך הייסורים בכדי להשתתף בגורל האנושי, ולהפיץ אור ונוחם גם בממלכות האפלות של הסבל. בקידוש הסבל נתנה הנצרות פתח של תקווה למיליוני אנשים סובלים, ובמקום ייאוש היא הביאה אפשרות של גאולה. כדאי להזכיר בהקשר זה כי גם הבודהיזם מתייחס לשאלת הסבל, אבל מכיוון אחר. הנצרות מכניסה לתוך הסבל אהבה וקורבן, נותנת לו משמעות רגשית, מחברת אותו לגורל וייעוד, ועל ידי כך פותרת אותו.

בקידוש הסבל נתנה הנצרות פתח של תקווה למיליוני אנשים סובלים, נתנה אפשרות של גאולה למצב הסבל האנושי. הנצרות מכניסה לתוך הסבל אהבה וקורבן ונותנת לו משמעות רגשית. דרך הייסורים היא מסע פרטי של האדם, התחנות שבדרך מעוררות תחושות פנימיות, הסבל של ישוע מחבר אותנו לסבל הפנימי שלנו, שבתוכו אנו אמורים למצוא משמעות, ומשמעות זו קשורה לתחייה, להיוולדות מחדש, למרות הניסיון הרע, אל תוך תפיסה ומציאות טובות יותר.

הצעה לדרך ייסורים חדשה

האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 הציע לחדש גם את המסורת של 14 תחנות הצלב, ולהחליף כמה מהתחנות המסורתיות שאין להן סימוכין בכתובים בתחנות אחרות, כך שהדרך כולה תתייחס יותר לברית החדשה ופחות למסורות מאוחרות יותר. הוא הציע שהתחנה הראשונה של דרך הייסורים (שנקרא לה מעתה "דרך הצלב") לא תהיה מקום המשפט של ישוע בפני פונטיוס פילטוס כפי שנהוג כיום, אלא מקום חבלי השאול בגת שמנים. וכך, התחנות של המשפט, ההלקאה בעמוד וכתר הקוצים, שהם תחילת הוויה דולורוזה כיום, הופכות להיות רק התחנות החמישית והשישית. התחנה החמישית של שמעון מקירינאה הופכת להיות התחנה השמינית, והתחנה האחת-עשרה של המסמור לצלב הופכת להיות התחנה העשירית^[3].

יוחנן פאולוס ה-2, שהיה אוהד מריה מושבע, הציע שתחנה מספר 11 תהיה ישוע מבטיח לגנב הטוב מלכות שמיים, ותחנה מספר 12 תהיה הרגע שבו ישוע מקדיש (מפקיד) את מריה ויוחנן (התלמיד האהוב) אחד בידי השני לרגלי הצלב, באומרו "הנה אימך" (יוחנן י"ט, 26), ועל ידי כך מקדש יוחנן פאולוס ה-2 את מריה כאם כל האנושות ומכניס מרכיב של הערצת מריה לדרך הצלב המבוסס על אירוע המופיע בברית החדשה. בשנת 2000 הוא הציע הוספת תחנה נוספת, ה-15 במספר, לדרך הצלב והיא תחנת התחייה, ועל ידי כך הוא משנה באופן סופי את דרך הייסורים לדרך המובילה לגאולה והארה. אפשר לראות ניצוצות של גאונות בחידושים שלו, חוש תיאטרלי ודתי מפותח, ויש הצדקה לפי דעתי לרצון לכנות אותו בתור ה"גדול".

מעניין לציין שחמש התחנות הראשונות של דרך הצלב החדשה קשורות להתכחשות לישוע. הראשונה היא חבלי השאול וההירדמות של התלמידים בגת שמנים, השנייה היא הבגידה של יהודה איש קריות, השלישית היא המשפט על ידי הסנהדרין, הרביעית היא ההתכחשות של פטר, והחמישית היא המשפט של פילטוס. רק משכוס התרעלה מתמלאת עד תומה יוצא מסע הצלב לדרך, כשאין ברירה, וגם זה רק לאחר שישוע מולקה וכתר הקוצים מונח על ראשו. את הנפילות של ישוע בדרך לעומת זאת הציע יוחנן פאולוס להוריד.

תהלוכת דרך הצלב שהציע יוחנן פאולוס ה-2 (שנקראת "דרך הצלב של הכתובים") התקיימה בפעם הראשונה ביום שישי הטוב של פסח 1991, כלומר תשע שנים לפני המילניום, ובאופן די מוזר זה נעשה מסביב לקולוסיאום ברומא. לפי עניות דעתי, דרך זו מוסיפה מימד רוחני יותר לפסיון של ישוע ומציגה אותו כמסע של התקדשות ולא רק כדרך ייסורים גרידא. דרך הצלב החדשה של הכתובים גם מציעה פתרון לפסיון, כפי שמופיע בתחנה ה-11, כשישוע מבטיח מלכות שמיים לגנב הטוב שמתחרט על מעשיו, בתחנה ה-12 כשישוע מקדש את מריה כאימו של יוחנן ואת יוחנן כבנה של מריה, ובתחנה מספר 15 – התחייה.

השאלה הגדולה היא האם דרך הייסורים היא סבל מיותר, או שהסבל הזה נועד ללמד אותנו משהו, להכין אותנו לקראת חיים חדשים, ועל כך נותן המיסטיקן הנוצרי פטר דנוב (Dunov) תשובה מפתיעה: אלוהים רוצה לפעול על ליבו וקרביו של האדם, לשנות אותם מבפנים, לטהר אותם, אבל האדם מתרוצץ כל הזמן ממקום למקום ומדבר לדבר, ואי אפשר לפעול עליו. לכן אלוהים ממסמר אותו לצלב, מקבע אותו במקומו, בכדי שיוכל לפעול ולשנות את תוכו. מכאן שהצליבה איננה דבר רע אלא שלב הכרחי בדרך, ואת הסבל הקשור אליה צריך לקבל באהבה מפני שהוא בא ללמד ולשנות אותנו.

דרך הייסורים של הקסטודיה טרה סנטה

החל מ1333 ועד ימינו יש נוכחות פרנציסקנית בארץ ישראל בתפקידם הרשמי של שומרי המקומות הקדושים, אלא שהדרך לא הייתה תמיד קלה. יותר מ130 מרטירים פרנציסקנים מבין חברי הקסטודיה מסרו את נפשם במשימה קדושה זו, שהידוע ביותר מביניהם הוא ניקולה סווליץ Nikola Svelić מקרואטיה שהוצא להורג ב1391, יש אומרים בשריפה ליד שער יפו, וסיפור שהיה כך היה. ניקולה ועוד שלושה אחים לקחו ברצינות את ההוראה של ישוע להפיץ את האור בין העמים, ובניגוד לדרך של הפרנציסקנים לכבד את המסורת המקומית, עשו דרכם לאימאם של כיפת הסלע וניסו לשכנע אותו לקבל את הדת הנוצרית.

הניסיון הנועז ויש לומר החצוף לבשר את הבשורה בכיפת הסלע הסתיים רע מאד מבחינת העולם הפיזי, אך טוב מאד מבחינת העולם הרוחני, ניקולה סווליץ וחבריו נהפכו לקדושים, ויש כנסייה לכבודו בעיר סיבניק על חוף הים האדריאטי בקרואטיה.  

הערות

[1] Custodia of the Holy Land. (2025, July 11). Being a Custos like a pilgrim: Interview with Br. Francesco Patton on his experience in the Holy Land. Retrieved from https://www.custodia.org/en/news/being-a-custos-like-a-pilgrim-interview-with-br-francesco-patton-on-his-experience-in-the-holy-land

[2] John Paul II. (1991). Via Crucis: Biblical Way of the Cross. Vatican: Libreria Editrice Vaticana.

[3] Ibid.

ראו הרצאה על הקסטודיה טרה סנטה