עלייה לרגל מהותה וחשיבותה
מהות הרעיון של עלייה לרגל היא שבסופו של המסע יש דבר ששווה לעשות בשבילו את המאמץ. מעין גביע קדוש. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בזמן קיומו, שמטרתה הייתה הגעה לבית המקדש ואפשרות לגעת (להתחכך) בקדושה ולהיות מועשר על ידה, לקבל השראה. באותו האופן צריך להבין את העלייה לרגל הנוצרית והמוסלמית לירושלים. לעולי רגל באופן כללי יש מטרה, אמונה ברעיון שיש משהו שמחכה להם בסוף הדרך, והוא לא רק מקום פיזי כמו למשל אבן הכעבה במכה, אלא דבר-מה מעבר לכך. והשאלה הנשאלת כשניגשים לנושא העלייה לרגל צריכה להיות קודם כול וראשית דבר: מהו הדבר הזה?
זו נקודה שאותה מפספסים רוב החוקרים האקדמיים והכותבים על נושא העלייה לרגל. קשה להם לקבל את הרעיון שיש דבר כלשהו בסוף הדרך שיכול לשנות מציאות. מבחינתם העולם הוא "שטוח" ואין הבדל בחוויה בין להיות במקום כזה או אחר. לכן קראתי לאחד מספריי הקודמים שעוסק בבית המקדש "לגעת בקדושה". אני מאמין שמטרת העלייה לרגל היא לחוות את המישור האחר, המקודש, הנצחי והמשמעותי, במקום זה השגרתי, היומיומי והסתמי. והיעד הפיזי, המקום הקדוש, הוא רק אמצעי לכך.
כדי שזה יקרה אדם צריך לעבור שינוי, היטהרות, שבזכותם יהיה מוכן לחיבור עם החלקים הגבוהים שבתוכו ולמפגש עם הקדושה. התהליך הזה קורה במסגרת העלייה לרגל, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא העלייה לרגל היהודית לירושלים, שבסופה התקיימו טקסי טהרה והתכווננות לפני הכניסה לבית המקדש. חלק גדול מההיטהרות והשינוי מושג בזכות המאמץ והמעשה של העלייה לרגל עצמה. אפשר להתבונן על תהליך העלייה לרגל כמעין מסע גיבור, שאותו מתאר ג'וזף קמפבל בספרים שלו.[1] כמו במסע הגיבור של קמפבל, גם מסע העלייה לרגל כרוך בהתגברות על מכשולים, והוא דומה להרפתקה שאליה יוצא הגיבור, שבמהלכה יש משברים והתגברות עליהם, ובסופה יש חזרה הביתה עטורת תהילה וניצחון.
העלייה לרגל מוסיפה למסע הגיבור מימד דתי-קדושתי. אם המודל הארכיטיפי של קמפבל מתאר חפץ מיוחד, תובנה או כוח קסום שבו הגיבור זוכה עם תחילת הדרך שעוזר לו להשיג את מטרותיו – הרי שמבחינת מסע עולי הרגל זהו הרליק (שריד) הקדוש. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור מביא לגיבור חוכמת חיים וניסיון שאותו אפשר לממש בשני העולמות, הרי שמבחינת העולה לרגל הוא זוכה בחוכמה דתית וחוויה דתית מיסטית. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור בחציית סף, הרי שזה מה שקורה ברגע שעולי הרגל עלו על הספינות שלקחו אותם לארץ ישראל. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור נעזר בחונך, הרי שמבחינת העלייה לרגל אלו הם הכמרים ומנהיגי הדת שהנהיגו את השיירות. אם מבחינת קמפבל מסע הגיבור קשור באיחוד עם העיקרון הנשי, הרי שמבחינת מסע עולי הרגל הנוצרי זה נקשר לדמותה של מריה.
אפשר להרחיב על ארכיטיפ מסע הגיבור שגילה קמפבל והקשר שלו לתהליך מסע העלייה לרגל, אלא שתקצר היריעה במסגרת ספר זה, ולכן הזכרתי רק בקצרה את הנושא וההשלכות (השוואות) שלו. אפשר גם להרחיב במשמעות הפנימית, הפסיכולוגית והרוחנית של העלייה לרגל, כשמתוך שלל העובדות ההיסטוריות והגיאוגרפיות תצוץ לעיתים משמעות עמוקה ורוחנית וגם כזו הקשורה למסע הגיבור, שהוא בעצם המסע שכל אחד מאיתנו עובר בחיים בהתמודדות מול אתגרי המציאות שמחוצה לנו.
תיאורטיקנים של מדעי הדתות, ובמיוחד מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade) טענו שהמסע, כל מסע, הוא בעצם רצון להגיע הביתה – שהמקום הבטוח, האמיתי, המזין והמספק היחידי היה בקשר עם הקדושה (המזכיר את המצב שלנו לפני הלידה)[2]. ואכן, כשאנחנו הולכים בדרך ומגיעים לאכסניה כלשהי, הרצון הוא להרגיש בבית. אבל זה לא רק בית פיזי: יש באדם משהו שכל הזמן שואף להגיע אל המקום הקדוש והזמן הקדוש, כמו בציור המפורסם של מיכלאנג'לו על בריאת האדם, שבו האדם נראה נוגע-לא-נוגע באלוהות. לפעמים, כדי לגעת באלוהות, צריך לצאת לדרך, והתהליך חשוב כמו המטרה, התקווה, התשוקה. הציפייה להגיע היא לא בהכרח שלילית אלא מביאה לכך שנפגוש את ההקרנה שלנו ברגע שנגיע, וזה עוזר לנו לפגוש את עצמנו. ההבדל בין האדם לחיה הוא שהחיה הולכת ממקום למקום, והאדם הולך ויודע שהוא הולך – הוא מדמיין את המקום שהוא הולך אליו, ובמובן הזה הוא נמצא בו עוד לפני שהגיע, ופוגש את עצמו כשהוא מגיע אליו.
המסע הוא מודעות מסוג אחר, שנעזרת ברצף המקומות ומשרעת (רצף) הזמן, והוא מאפשר לנו לפתח מודעות חדשה בתוכנו. עצם היציאה לדרך וההגעה הן כשלעצמן תהליכים עוצמתיים מאוד, המפעילים ארכיטיפים עמוקים בתת-מודע שלנו. המודעות הזו נעזרת בכוונה של המסע, ועלייה לרגל למקום קדוש מבחינה זו היא הכוונה העוצמתית ביותר – במיוחד כשמתווספות לה כוונות אישיות כגון מציאת תשובה לשאלות, או כפרה על חטא, וכן הלאה.
גם תחושת הזמן שלנו היא אחרת כשאנחנו הולכים ממקום למקום, או אפילו נוסעים ממקום למקום, ואפשר לראות זאת בטיולים שבהם כל יום (ובמיוחד הימים הראשונים) נדמה כמו שבוע, ושבוע נדמה כמו חודש. זה מעיד על כך שבמהלך מסע על פני מקומות שונים אנחנו נמצאים במעין מודעות אחרת. הוכחה לכך היא יומני מסע, ואני בטוח שאם אי פעם מישהו יתעמק בהם מההיבט הפסיכולוגי – הוא יגלה שבזמן מסע עולות באדם מחשבות ותובנות שהוא לא מגיע אליהן בחיי היומיום.
לפי אליאדה, העלייה לרגל היא למקומות קדושים – אתרים שבהם הייתה תיאופניה, התגלות של כוח עליון. האדם מחפש תמיד את המקום הקדוש והזמן הקדוש שדרכם הנומן, המישור האחר, הופיע ומופיע בעולם, מתוך תקווה שכשהוא יגיע לשם יתאפשר לו תהליך התקשרות והתקדשות[3]. הרעיון האפלטוני של היזכרות בקיום קודם הוא חלק מהעלייה לרגל, וזה מתבטא בשיבה אל מיתוס האל, הקדוש, וחשיבה עליו בזמן המסע.
אלפונס דופרונט, היסטוריון ואנתרופולוג צרפתי (1905–1990) (Alphonse Dupront)[4] מתאר ספיריטואליזציה של חיי עולה הרגל כתוצאה ממעבר בשטח לא מוכר שהופך אותו זר לעצמו ולאחרים. זה מאפשר התנקות והתנתקות מהיומיומי והסתמי, ותהליך של ריפוי עוצמתי המוביל לישועת נשמתו של עולה הרגל ולבריאת יקום חדש.
ירושלים קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, ואם נתייחס למטרת העלייה לרגל לירושלים בשלוש הדתות, הרי שלכל אחת מהן הייתה וישנה מטרה מוצהרת אחרת: אצל היהודים המטרה הייתה להיראות לפני האלוהים (שלוש פעמים בשנה "יראה לי כל זכורך"), ואחרי חורבן המקדש – לזכור אותו ולהחיש את הגאולה. אצל המוסלמים – להתקרב לסודות המסע הלילי של מוחמד ולזכות בברכת התפילה המוסלמית במקום הזה. ואצל הנוצרים – להתחבר לדמותו של ישוע, להיטהר, להיטען, למות ולקום לתחייה מחדש. ויחד עם זאת, העלייה לרגל לירושלים בשלושתן נקשרה לאותם נושאים: גאולה, מעבר מימדים, תפילה, טיהור והיטענות, מוות ותחייה.
כשהתפתחו מסורות העלייה לרגל בשלוש הדתות, זה הביא למיליונים רבים של אנשים שעשו את דרכם ברגל לירושלים וחוו את התהליכים של העלייה לרגל בצורה הרבה יותר עמוקה מאשר כיום, מכיוון שהיא לקחה הרבה יותר זמן מאשר היום והייתה קשורה במאמץ ואף בסיכון. אבל זה מה שאפשר לתהליכים פנימיים וחיצוניים להתרחש, ואז אפשר היה להתייחס למושגים כגון קומוניטס או לימינליות, והסיכוי לחוות חוויה מיסטית היה גדול הרבה יותר.
ישוע לא ציווה על חסידיו לעלות לרגל לירושלים, ולמעשה ההיפך הוא הנכון. הוא טען כי המקדש הוא פנימי, ומה שחשוב זה מלכות שמיים, שאין לה מקום ספציפי על האדמה אלא בליבו של האדם. ומכאן אפשר היה להסיק שאין לקדש מקומות בנצרות, אבל טבע האדם והארכיטיפים התת-מודעים שקשורים לעלייה לרגל ולמסע הביאו להתפתחות מסורת של מקומות קדושים ועלייה לרגל אליהם, וזה הפך להיות תופעה נפוצה החל מהתקופה הביזנטית – הזמן שבו הנצרות הפכה לדת המדינה הרומאית והביזנטית והתפשטה ברחבי אירופה.
זיהוי המקומות הקדושים בירושלים נעשה עם קבלת הנצרות כדת מותרת באימפריה הרומית על ידי הקיסרית הלנה, אימו של הקיסר קונסטנטינוס, בתחילת המאה ה-4 לספירה. כמה עשרות שנים לאחר מכן, בזמן הקיסר תיאודוסיוס, בסוף אותה מאה, הפכה הנצרות לדת רשמית, והחשיבות של אותם מקומות עלתה. נבנו בהם כנסיות מפוארות והחלה מסורת של עלייה לרגל, המתועדת בספרות נוסעים כבר מאותה תקופה.
וכך מאות אלפי עולי רגל הפליגו ממערב אירופה בספינות דגן שהגיעו מלאות מאלכסנדריה וחזרו ריקות למצרים. ההפלגה ארכה כשבועיים מרומא או צפון אפריקה, וכמה ימים מיוון או ביזנטיון. מאלכסנדריה היו עולי הרגל ממשיכים בספינות מקומיות לישראל תוך כדי ניצול הרוחות הצפון-מערביות. עולי רגל רבים נהגו לבוא באותה תקופה מהאזור המזרחי של הים התיכון, וכך הייתה גם עלייה לרגל ממשית (ללא ספינות) מקונסטנטינופול דרך אנטיוכיה אל ירושלים. אנשי אותה תקופה היו בעלי כושר הליכה טוב ויכלו לגמוע כ־30–35 ק"מ ביום. מקונסטנטינופול ועד ירושלים יש קרוב ל־1,800 ק"מ, ולאורך הדרך, שארכה כחודשיים, היו 58 אכסניות לעולי רגל.
בתחנות היו אורוות לבהמות וחדרים, אזורי לינה וטברנות. רבות מהאכסניות היו מקומות לינה לעולי רגל רשמיים של הכנסייה, תחת השגחת הכמורה, הקשורים לרוב למנזרים או למתחמים דתיים בערים וביישובים שלאורך הדרך. עולי הרגל לקחו איתם את התנ"ך וספרי מסעות שמבוססים על ה"אונומסטיקון" של אוסביוס, שתורגם על ידי הירונימוס. הם ביקשו לבקר באתרים הנזכרים בכתבי הקודש ולחוות את הקדושה שבמפגש עם המקומות שבהם ישוע חי, פעל, נצלב וקם לתחייה.
עם הזמן התחילה להתפתח תרבות שלמה סביב מסעות העלייה לרגל. לפי מאמרו של פרופ' רוברט וורת' פרנק (Robert Worth Frank Jr.) המופיע בקובץ המאמרים מסעות אל האלוהים[5], העלייה לרגל התחילה לפני העלייה עצמה. הייתה אאורה של קדושה מסביב למקומות הקדושים, שנחשבו לתחום הפלאי והנסי שמשפיע גם לפני העלייה לרגל וגם אחריה, ולכן רוב הנסים קרו בדרך אל המקום ולאחר החזרה ממנו, ולא במקום עצמו. יחד עם זאת, המקום נחשב ל"שדה כוח".
בימי הביניים היו כאמור שלוש דרכי עולי רגל חשובות: האחת לסנטיאגו בספרד, השנייה לירושלים, והשלישית לרומא. לאחר השלמת המסע לסנטיאגו, עולה הרגל היה מקבל צדף; לאחר השלמת המסע לרומא – צלב; ולאחר השלמת המסע לירושלים – ענף דקל שסימל אפשרות לחיי נצח. אלא שאלה עליות לרגל של העולם האירופי, ואילו הנצרות התפשטה גם למחוזות אחרים, והיו גם עליות לרגל אחרות, כמו כאלו של הארמנים, גיאורגים ואתיופים.
דרך הדקל לירושלים
פרופ' ג'ון איאד (John Eade) ניתח את מאפייני העלייה לרגל הנוצרית בזמננו, ולפי דעתי הניתוח שלו רלוונטי בחלקו גם להבנת מהות העלייה לרגל הנוצרית גם בתקופות קדומות יותר. לפי דבריו, העלייה לרגל לירושלים שונה מעלייה לרגל נוצרית למקומות אחרים בעולם, שהיא יותר הומוגנית, ומערבת אוכלוסייה בעלת מאפיינים דומים, כמו למשל בסנטיאגו. איאד מסביר כי בעליות לרגל באירופה יש "אגני ניקוז" – שטחים שמהם עולים לרגל, וכי עליות לרגל בעבר היו קשורות למערכת חברתית-תרבותית. לעומת זאת העלייה לרגל לירושלים (בדומה לעלייה לרגל למכה) היא של אנשים הבאים ממקומות שונים בעולם, ושייכים לזרמים שונים ותרבויות שונות.[6] במילים אחרות העלייה לרגל לירושלים היא רב תרבותית, רב לאומית ורב דתית.
איאד מציין כי בניגוד למסורת המוסלמית הנוגעת לעלייה לרגל למכה, או למסורת היהודית של עלייה לרגל לבית המקדש בירושלים, העלייה לרגל הנוצרית לירושליםכד לא קשורה בטקסים מיוחדים, וזה מתבטא בכך שעבודת הקודש והתפילות של הנוצרים בישראל לא שונות מהתפילות וטקסי הדת בשום מקום אחר. כדאי לזכור בהקשר זה כי בימי הביניים היו זרמים בנצרות שלא עודדו עלייה לרגל למקום פיזי. ברנרד מקלרבו לדוגמא התנגד לעלייה לרגל של נזירים לירושלים, מתוך טענה שזה פוגע בערך של הקביעות והיציבות של עבודתם, אבל תמך לעומת זאת בעלייה לרגל של המוני העם, מתוך תקווה שזה יעורר חלק מהם לפנות לחיים דתיים.
העליה לרגל לירושלים בימי הביניים הייתה כרוכה במפגש עם תרבות זרה, אמונות אחרות, מזג אוויר אחר, אוכל אחר, נוצרים שמאמינים בישוע ובברית החדשה אבל ניגשים לדת באופן אחר, ועוד. איאד מבחין בין החוויה של עולה הרגל האורתודוקסי לבין זו של הקתולי. לפי דבריו,[7] מטרתו של עולה הרגל האורתודוקסי היא טיהור וחיבור אל העולם האחר, להשיל מעליו את הזוהמה של העולם ולזכות בחיי נצח. העליה לרגל היא הכנה למוות, ולעומת זאת אצל הקתולים העלייה לרגל היא תהליך של תיקון, לימוד, והתחברות לאמונה.
העלייה לרגל לירושלים בתקופה הביזנטית נסתייעה ברשת הדרכים המפותחות ובתשתית העירונית המתקדמת של התקופה, כך שבמידה מסוימת היא דמתה לביקור במקומות הקדושים היום. רוב עולי הרגל הגיעו באניות ליפו או קיסריה, הם יכלו לנוע בדרכים בחופשיות וביטחון, ואף לשכור סוס או מרכבה. אך עם הכיבוש המוסלמי ובמיוחד עם תחילת ימי הביניים ומסעות הצלב מקבלת העליה לרגל מימד וחשיבות אחרת ונוספת.
תופעת ותנועת העלייה לרגל של ימי הביניים מתפתחת סביב נתיבי העלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד ולרומא שבאיטליה, לאחר הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל מתפתח בארץ מסלול עלייה לרגל "תקני" כמו זה שבסנטיאגו, במסגרתו הלכו ברגל בחבורות מעכו לירושלים תוך כדי ביקור באתרים שחלקם הגדול לא היו קיימים קודם לכן (הומצאו או "נמצאו"). דרך עולי הרגל המחודשת מתגבשת במאה ה-13 בתקופת ממלכת ירושלים השנייה ונקראת "דרך הדקל",[8] מכיוון שבסופה ירדו לירדן ליד יריחו וקיבלו ענף דקל. אבל מהי משמעות הדקל? ומה משמעות העלייה לרגל ב"דרך הדקל"?
אם המשמעות של הצלב שקיבלו עולי הרגל לרומא הייתה חיבור עם הכנסייה, הרי שהמשמעות של הדקל הייתה ניצחון, ולא סתם ניצחון, אלא ניצחון על המוות, כזה שישוע השיג עבור המין האנושי כולו. רומא הייתה בירת הנצרות, עירם של פטרוס ופאולוס, שם יושב נציגו של ישוע עלי אדמות, אבל היה זה שלטון ארצי. בכדי להתחבר לרוחו של ישוע עצמו, צריך היה ללכת מזרחה, למקום של שלטון רוחני. היציאה לעולם לא מוכר של המזרח הייתה מעין מעבר למימד אחר, ומשמעות ההגעה לירושלים הייתה החוויה של מסע הייסורים, המוות והתחייה של ישוע. עולה הרגל יצא ל"דרך הדקל" בידיעה שחייו הם קצרים וסופיים ושכל הדברים חולפים מן העולם, וכך גם האנשים שהוא מכיר והזהות שלו, ודרך מסע העלייה לרגל והמפגש עם המקומות שבהם פעל ישוע הוא חיפש להתחבר לחיי נצח וקדושה. אלא שההתחברות לקדושה לא קורית באופן אוטומטי, ויש כאלו שחזרו מירושלים במצב גרוע יותר מזה שבו יצאו לדרך, כמו פרדריך ה-2, שנגרר למלחמות אינסופיות. ולעומתו אלינור מאקוויטינה מצאה במסע הזה את דרכה הייחודית ואת האומץ ללכת בה.
המסתורין הגדול ביותר של הנצרות הוא הניצחון על המוות ואפשרות ההגעה לחיי נצח שהיא מציעה לאנשים בזכות הקורבן של ישוע. כשם שהשמש זורחת במזרח כל יום מחדש, כך המסע לירושלים היה אפשרות לתחייה רוחנית, ניצחון על המוות, לא לפני שמוותרים על כל מה שידוע ומוכר. מסע העלייה לרגל זה היה האחרון שבשלושה מסעות העלייה לרגל של ימי הביניים והמכריע שביניהם. אם המסע לסנטיאגו היה ההתחברות למלכות שמיים והדגירה של האמונה בתוכך, והמסע לרומא היה התחברות עם הסדר של הכנסייה, העלייה לתיבת נוח שלה, הרי שהמסע לירושלים היה מעין יציאה מחוץ לגבולות העולם הארצי ולידה אם תרצו לתוך חיי הנצח. לא מקרה הוא שלאחר שפרנציסקוס הקדוש הגיע לישראל ב-1219, ויש להניח שגם לירושלים, הוא חזר לאיטליה בתור אדם אחר וזכה כמה שנים אחר כך בנס הסטיגמטה כפי שיסופר בהמשך.
כותב מקסימוס המוודא שהמלאך גבריאל הגיע למריה לפני מותה והביא לה ענף של דקל, סמל לניצחונה על המוות, ולכך שתעלה לשמיים. גם כשישוע נכנס לירושלים מניחים לפניו ענפי כפות דקל, סמל לניצחון על הסבל. הדרך לירושלים אמורה הייתה לחבר את האדם עם המסתורין של גולגולתא, אירוע התחייה של ישוע, לא פחות ולא יותר. ומעניין לציין בהקשר זה כי העלייה לרגל התגברה לקראת חג הפסחא, שאז קורה בירושלים נס האש הקדושה בשבת האור, ועל ידי שהות במקום אפשר היה להתחבר לניצחונה, מהותה וברכתה של רוח הקודש. משהו אמור היה לקרות במקום התחייה, במקום שממנו נברא העולם, שבו מתחברים העולמות, שבו דמו של הצלוב כיפר על החטא של אדם ושטף את גולגולתו שמתחת לגבעת הגולגולתא. בירושלים בתוך הרוטונדה היה את הקבר הריק, והריק הזה היה נס על-טבעי, בתוכו היה מעבר למימד אחר. בדיוק כמו במקדש.
מבחינה היסטורית התפתחות "דרך הדקל" קשורה בחלקה לאנשיו של פיליפ אוגוסט, מלך צרפת הגדול בתחילת המאה ה- 13: אנרי משמפיין, ובעיקר ז'אן דה בריין, מלך ירושלים בשנים 1210-1225, הרפתקן ולוחם, מי שתואר כאביר נודד המחפש את מזלו. דה בריין עולה לרגל לסנטיאגו, חוזר לממלכת ירושלים ומעצב את מסלול העלייה לרגל הצלבני, ולימים הופך גם לנזיר פרנציסקני. רבים מעולי הרגל חוו שינוי בחייהם בעקבות תהליך העלייה, והוא לא היה שלם בלי זה, וכך קרה גם לז'אן דה בריין, בזמן שהיה בסנטייגו.
לאחר שחרור ירושלים וכנסיית הקבר משלטון מוסלמי על ידי פרדריך שני ב-1229. מגיעים הרבה עולי רגל מנמלי דרום איטליה, לאחר שביקרו ברומא. בתור שליט של סיציליה, קפריסין וירושלים, הנשען על המיומנות הימית שבמקורה היא נורמנית, פרדריך השני הופך את דרכי ההגעה לארץ לבטוחות ומהירות. הנסיעה לארץ באונייה נמשכה כשישה שבועות. לעיתים היו מפליגים ישירות לישראל, לעיתים לאלכסנדריה ומשם לארץ, או לקונסטנטינופול ואיי יוון ומשם לארץ. וכך גם בדרך חזרה.
הידיעה שאפשר להגיע ולבקר בירושלים בביטחון ובקלות יחסית ושהיא תחת שלטון נוצרי תרמה לזרם עולי רגל, שהתגבר החל מהכיבוש הנוצרי החדש של ירושלים ב-1229 ועד לכיבושה המחודש על ידי המוסלמים ב-1244. אלא שאנשים ביכרו ללכת במסלול שהתפתח באותה תקופה והתחיל בעכו, עובר דרך הכרמל ומישור החוף עד יפו ורמלה ומשם לירושלים. הדרך הייתה קיימת פיזית גם קודם לכן, אבל הפעם הדרך מתפתחת גם כמושג, מאפיין תרבות, ובמשך הזמן הקצר של קיומה היא קיבלה תנופה והשראה מהתפתחות דרכי העלייה לרגל באירופה של הצדפה והצלב, ובמידה רבה השלימה אותן.
ירושלים הייתה יעד המסע הנכסף, עולי הרגל היו מתקבלים בחגיגיות בכנסיית הקבר ומשלימים בכך את המסע הארוך שלהם על פני יבשות וימים. הם היו ממלאים את הנדרים, השבועות והשאיפות שהביאו אותם לצאת לדרך, מקיימים טקסים וחגיגות התקדשות ונחים מעמלם. אבל זה לא היה סוף המסע, ולאחר כמה ימים בירושלים היו עולי הרגל יוצאים למסעות יומיים לבית לחם, מנזר המצלבה, עין כרם ואתרים נוספים בהרי יהודה, או למסעות ארוכים יותר לחברון ולעיתים גם לסנטה קתרינה. הפרק האחרון במסע העלייה לרגל וב"דרך הדקל" היה ירידה ליריחו על פני אתר השומרוני הטוב והגעה לאתר הטבילה בירדן, שם קיבלו כף דקל שתסמל את ניצחון הרוח והסיום הסופי של מסע העלייה לרגל שלהם.
בתקופה ההיא רוב עולי הרגל נהגו ללכת מעכו לירושלים ברגל, ולא לקצר את המסלול על ידי שיט מעכו ליפו כפי שהיה נהוג בתקופות קדומות ומאוחרות יותר, שבהם היו מפליגים בסירה ליפו ומשם הולכים מרחק יומיים מאומצים לירושלים. זה היה חלק מההווי ותחושת השליחות, וגם חלק מתהליך דתי שבחלקו היה קשור לכפרת עוונות. המסע היה קשור להתמודדות עם פיתויים, ולהבדיל אתגרים, מפגש עם האלוהות וכפרה, חרטה וסליחה. ללא המסע הזה אי אפשר היה לפגוש את האלוהות.
יש קשר בין העליות לרגל למסעי הצלב. מסע הצלב החמישי התרחש בשנים 1217-1218 ובעקבותיו נבנו מצודת עתלית וקיסריה, ומסלול עולי הרגל לאורך החוף הפך לחשוב יותר. ב-1229 התקיים מסע הצלב השישי בהנהגתו של פרדריך ה-2, שהשיג מסדרון שליטה נוצרי לירושלים, כולל שליטה בעיר, וחיזק את הנוכחות הנוצרית באזור החוף, קיסריה נבנתה מחדש וכך גם יפו, וזרם העולים לרגל הפך לשיטפון. הנוכחות הצלבנית בארץ התחזקה לאחר מסע הברונים ב-1239, ובתקופה זו יש לנו התחלה של נוכחות פרנציסקנית בארץ והם מקבלים קפלה בתחנה החמישית בוויה דולורוזה. פרדריך ה-2 היה קשור למסדר הטבטוני מצד אחד, ובקשר נסתר עם הפרנציסקנים מהצד השני, ובמיוחד עם האח איליה, שותפו למסעות בארץ ישראל של פרנציסקוס הקדוש.
בנושא העלייה לרגל צריך להביא בחשבון שלמרות שאין לנו תיאור מדויק של מסעותיו, הרי שבשנים 1219-1220 פרנציסקוס הקדוש ביקר בארץ הקודש. הוא הגיע עם אח בשם אילומינטו מארקה ((Illuminatus of Arce, שלימים היה הראשון שמזהה אצלו את הסטיגמטה בהר אלוורו. בתחילה הוא מגיע למצרים, נפגש עם הסולטאן אל כמאל, ולאחר מכן מסתובב בארץ ישראל ובה הוא חובר עם האח איליה מקורטונה (Elias of Cortona), שנמצא בארץ כבר שנתיים, והוא מסתובב איתו כמה חודשים ולאחר מכן הם חוזרים לאיטליה ביחד. יש להניח שפרנציסקוס הגיע בחשאי לירושלים באותה תקופה, אם כי אין לנו עדויות לכך.
הערות
[1] Campbell, J. (2008). The hero with a thousand faces (3rd ed.). New World Library
[2] אליאדה, מירצ'ה, המיתוס של השיבה הנצחית: ארכיטיפים וחזרה, תרגם: יותם ראובני, ירושלים: כרמל, תש"ס.
[3] Ibid
[4] Dupront, A. (1973). Pèlerinages et lieux sacrés. Mélanges F. Braudel. Toulouse: Privat
[5] Sargent-Baur, B. N. (1992). Journeys Toward God. Pilgrimage and Crusade. Volkskunde in Österreich
[6] Eade, J. and Sallnow, M.J. 1991. Contesting the sacred: the anthropology of Christian pilgrimage. Routledge, London.
[7] Ibid P. 108
[8] פראוור, יהושע (1975) .הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. מוסד ביאליק
