אדריאנוס ואיליה קפיטולינה
לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול, ולקראת מרד בר כוכבא, עלה לשלטון ברומא אחד הקיסרים הגדולים ביותר שנחשב לבנאי הגדול ביותר בהיסטוריה שלה, הלא הוא אדריאנוס. אדריאנוס התעניין בתורות רוחניות, עבר חניכה במסגרת המיסטריות של אלאוסיס, בילה חלק ניכר מזמנו במחוזות האימפריה, ובשנת 130 ביקר ביהודה והחל בפרויקט בנייה עיר מוקדשת לאלים בירושלים ההרוסה, לפי תכנון אדריכלי מקודש, דבר שתרם לפרוץ מרד בר כוכבא. בספר "זיכרונות אדריאנוס"[1] משרטטת הסופרת הצרפתיה מרגריט יורסנאר דיוקן של אדריאנוס כשליט נאור שרודף שלום ורוצה את רווחתם ושגשוגם של תושבי ממלכתו, בעוד שבמקורות היהודים הוא נקרא "שחיק עצמות" בגלל תפקידו בדיכוי מרד בר כוכבא.
לאחר המרד משלים אדריאנוס את בנית איליה קפיטולינה והיא הופכת למקום מושב הלגיון העשירי, ומתקיימת כעיר פגאנית במשך 200 שנה. אדריאנוס השאיר את הרחבה של הורדוס על כנה, מכיוון שהתאימה לתכנון המקודש של העיר שרצה להקים, וגם את מערך הרחובות שנשען על הכותל המערבי. במקומו של בית המקדש הוא הקים מקדש ליופיטר, שהאוריינטציה שלו היא ציר צפון-דרום (העתק של מקדש דומה שקיים בבעל בק), ועל מקום סלע הגולגותא הוא הקים מקדש לאפרודיטה, שהאוריינטציה שלו הייתה על ציר מזרח-מערב. שני המקדשים מוקמו על הקו המשיחי, ולפי ציר זה סודרו רחובות הרובע הנוצרי, שהיה החלק העיקרי שנוסף לעיר בתקופתו.
ככל הנראה אדריאנוס יישם תוכנית שהייתה כבר אצל הורדוס, ואולי נשמרה במגרות של בית הספר לאדריכלות מקודשת שהיה ברומא או באגם קומו (לפי הבונים החופשיים). ייתכן גם כי הוא פענח את המשמעות הרוחנית של התכנון העירוני ההרודיאני וביקש להוסיף עליו, ומסיבה זו הוא השאיר חלקים של העיר על כנם (ראו פרק על העיר העתיקה כמקדש).
באופן כללי, העיר הרומאית התייחסה לכיווני השמיים. האוריינטציה של הרחובות והבניינים הראשיים הייתה, במידת האפשר, לפי כיווני הרוחות, וזאת בהתאם לתכנון העירוני שנשען על מסורת תכנון ערים יוונית שנקראה "תכנון היפודמי". בכל עיר היה מתחם מקודש אחד או שניים, במקום המרכזי ביותר, ובו מקדשים לאלים השונים, הן לאלים זכרים והן לאלות נקבות. מקדשים לאלים כגון יופיטר או מרס נבנו על הציר צפון–דרום, ומקדשים לאלות כגון יונו או מינרווה ודיאנה – על הציר מזרח–מערב. הציר צפון–דרום סימל את הנצח, הר האלים שבירכתי צפון. הציר מזרח–מערב סימל את העיקרון הנשי של לידה והתחדשות, מעשה הבריאה שמתחדש כל יום על ידי זריחת השמש. יופיטר הוא מקבילו של זאוס היווני, מעניק אות הניצחון, הגנרל או הקיסר הופך להיות יופיטר, ואדריאנוס ראה עצמו כמייצגו ושליחו עלי אדמות. יוני זה הכוח החיוני של החיים, היא מלכה וקשורה לתחיית הירח, מלוכה קדושה, מינרווה היא פטרונת המלאכות והאמנויות, אך עם הזמן זוהתה עם אתנה אלת המלחמה.
מקדשים לאלוהויות הנשיות נבנו בצורת עיגול, ואילו מקדשים לאלוהויות הגבריות – בצורת מצולעים בעלי זוויות ישרות. לרוב ריבוע או מלבן, ולעיתים גם מתומן. אחת הדוגמאות לעיגול נשי הוא מקדש הבתולות הווסטליות ברומא. דוגמא למקדש מרובע הוא המקדש ליופיטר בבעלבכ בלבנון, המעניין הוא שנמצא במקום גם מבנה מתומן הדומה למבנה כיפת הסלע בהר הבית בנוסף למקדש. הרומאים הדגישו את חזית המקדשים, שהייתה צריכה להיות סימטרית, ואת המרחב הציבורי הקשור אליהם. בחדר המרכזי של המקדש היה פסל האל ומאחוריו מקום לאכסון. לעתים תכופות, המקדשים כוונו אל זריחת השמש[2].
העיר החדשה איליה קפיטולינה נבנתה לפי מודלים של אדריכלות מקודשת, היו בה שני מתחמי מקדשים עיקריים, מקדש ליופיטר על רחבת הר הבית וצורתו מתומן (שימוש בקווים ישרים), ומקדש לאפרודיטה (ונוס) באזור כנסיית הקבר שצורתו עגולה. העיר עצמה צורתה הייתה מרובעת והיא חולקה על ידי שני רחובות עיקריים האחד צפון דרום והוא הקרדו, והשני מזרח מערב והוא הדקומנס, שני הרחובות נפגשו במבנה בן ארבע שערים שנקרא טטראפילון, ששרידיו נמצאים כיום בשיפולי שוק דוד בכניסה לרובע היהודי. שאר הרחובות היו בדרך כלל שתי וערב ובמרכז שטחים ציבוריים[3]. על בסיס התכנון הזה נוספו עם הזמן עקרונות תכנון רוחני שהתבטאו במרחק שבין המבנים והיחס בין הרחובות והמידות השונות של הבניינים והמקדשים.
לפי התיאורים של איליה קפיטולינה[4] על רחבת הבית היה פסל של יופיטר וגם של אדריאנוס רכוב על סוס, עם הפיכת האימפריה הרומאית לקיסרות מזמן אוגוסטוס והלאה והאלהת הקיסרים, החלו להיבנות מקדשים גם עבור השליטים, שהפכו לאלים, ולעיתים בשילוב עם מקדשי של אלים. אדריאנוס לא חיכה למותו, אלא בנה מקדשים לעצמו בעודו חי. הוא בנה באתונה מקדש לעצמו כזאוס ובו פסל גדול שלו, ואולי תכנן לעשות אותו דבר גם בירושלים.
בצד הדרומי של הרחבה הוקם מבני עם שנים עשר שערים בשם "דודיקאפילון". כדאי להזכיר בהקשר זה שהמספר שנים עשר נקשר לכוכבים וליסוד האתר השמימי, התריסריון הוא אחד המצולעים הפלטונים המסמל את האתר, ואם יופיטר הוא אל השמיים, הרי שהוא צריך את שני עשר הכוכבים (או האלים), שילוו אותו.
לפי האדריכל טוביה שגיב מי שבנה את מתחם הר הבית הוא הקיסר אדריאנוס ולא הורדוס, והוא כיסה במעשהו את הרחבה הקטנה יותר שבנה הורדוס, שגיב טוען שמבנה ומיקום כיפת הסלע ומסגד אל אקצא תואם את המבנה המתומן המוקדש ליופיטר בבעלבכ – כיפת הסלע, והמקדש בזיליקה שהייתה מדרום לו – מסגד אל אקצא. העיר הנוכחית היא בתוואי העיר הרומית, ואם כך אזי כנסיית הקבר היא במיקום ובתוואי מקדש לאפרודיטה (ונוס) שהיה בירושלים הרומאית[5].
וכדאי להוסיף בהקשר זה כי הרומאים הצטיינו בסדר ובלימוד. תכונות אלה באו לידי ביטוי בכך שלא הייתה להם בעיה עם אימוץ סגנונות אדריכלות של מישהו אחר, ובלבד שהדבר יתאים לצורכיהם ולסדר שהם ניסו לייצר. מהות המקדשים הרומאיים הייתה סדר והיותם חלק מהמארג החברתי מדיני. הם ביטאו את גדוּלת האימפריה והקיסר, בעוד שמהות המקדשים היווניים הייתה האמנות והיופי שבהם, שביטאו את גדוּלת האלים והאדם. הגאונות של הרומאים התבטאה בבנייה. הם היו התרבות היחידה שבנתה שלא לצורך שימושי או דתי, אלא בכדי לבטא את הסדר החברתי או לציין אירוע. דוגמאות לכך הן קשתות הניצחון והפורומים בערים השונות.
בנוסף למקדשים הרומאים בנו גם שערי ניצחון, מבני שער ורחבות – פורמים, שער ניצחון ורחבה צמודה אליו ניתן למצוא באזור הויה דולורוזה, והוא משתלב במה שנקרא בטעות אקו הומו. ניתן לראות את השערים הצדדים בתוך המנזר ואת הרחבה במרתפיו שהם מוזיאון ארכיאולוגי, שער ניצחון או כניסה שני היה ליד כנסיית הקבר עם רחבה לידו, וניתן לראות את שרידיו בתוך הכנסייה הרוסית של אלכסנדר נייבסקי, ומבנה שער ורחבה נוספים ומרשימים ניתן לראות ליד שער שכם, שם היה עמוד שממנו התחילה רשת הרחובות של העיר ונמדדו המרחקים.
באזור בריכת השילוח הקימו הרומאים נימפאון שנקרא טיטראנימפון, ובנוסף לכך גם שני בתי מרחץ שכיום הם חמאם אל עין, וחמאם א שפע הסמוכים להר הבית, הם התקינו מערכת הספקת מים לעיר, ולמרות שלא ידוע הרבה על התושבים של העיר באותה תקופה, ההיסטוריה והמבנה המפורט שלה, כנראה שזו הייתה תקופת שגשוג שלווה שנמשכה כמעט 200 שנה. העיר חולק לשבע שכונות, וחנה בה גם לגיון רומאי (העשירי), המספר שבע הוא מספר ארכיטיפי חשוב, במיוחד ברומא במאות ה2-3 לספירה.
בתור מקום מושב הליגיון העשירי, איליה קפיטולינה הייתה במידה רבה עיר צבאית, מבין 10.000-20.000 התושבים שלה, כ5000 איש היו חברי לגיון ישירים, והרוב המכריע של שאר התושבים היו בני משפחה, ווטרנים, ונותני שירותים לצבא. לדבר הזה היו משמעויות רבות. ראשית דבר הלגיונרים הועסקו בזמני שגרה בעבודות בנייה, וזה אפשר לבנות את המתחמים האדירים של העיר, שנית בצבא נפוצו כל מיני אמונות וכתות של מיסטריות, כגון זה של מיתרה, וזה תרם לחיים הדתיים. זה גם מסביר את השתיקה במקורות היהודיים במידע על איליה קפיטולינה ואת אי הנוכחות שלהם בעיר.
לפי שלומית ווקסלר[6], מחנה הליגיון העשירי היה באזור הרובע הארמני, הרובע היהודי והר ציון של היום. הוא היה מוקף חומה, והוקם כבר לאחר המרד הגדול, לאחר מרד בר כוכבא נוספו חלקים אחרים של העיר האלילית, מערך הרחובות הקיים עד היום, שכמו עוטף את מחנה הלגיון מצפון וממזרח, המקדשים והרחבות המונומנטאלית.
הלגיון העשירי הוקם על ידי יוליוס קיסר בגאליה, והוא נחשב לאב האגדי והפטרון שלו, מעין דמות אלוהית שקיימו טקסים לכבודה. הסמל של הלגיון היה חזיר בר, ובתחילה הוא הורכב בעיקר מרומאים ואיטלקים, אך עם הזמן התגייסו אליו גם מקומיים מעמים שונים, הלגיון השתתף בדיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, והיה גורם מרכזי במערך הצבאי במזרח האימפריה, המחנה העיקרי שלו היה בירושלים, כשהוא נוכח ממרד בר כוכבא ועד לתחילת המאה ה-4 זמן של קרוב ל200 שנה. ואכן, כשעזב הלגיון את העיר בימי דיוקלטיאנוס, החלה התדרדרות שלה.
ויחד עם זאת, במשקוף של הקשת הרומאית בשער שכם כתוב את השם איליה קפיטולינה, ובאבן שנמצאת בחומה של שער ציון הייתה כתובת שהתחילה במילים "ליופיטר סראפיס הגדול ביותר והטוב ביותר, לשלומו ולנצחונו של האימפרטור נרווה טריאנוס הקיסר הטוב ביותר…" וזה מלמד אותנו שהנוכחות הרומאית בעיר היא קדומה לאדריאנוס (טריאנוס היה הקיסר לפניו), וכי פולחן יופיטר היה קשור בפולחן סראפיס האל המצרי הלני.
עם הניצחון של הרומאים על היהודים במרד בר כוכבא נבנית איליה קפיטולינה כעיר מקדש צבאית לאלי הניצחון הרומאים, מתוך הכרת תודה על חסדם. ולכן יש לעיר מעין תכנון על, והיא כולה כמו מקדש. עם הפיכת ירושלים לנוצרית המבנה העירוני נשמר בחלקו אבל מקבל משמעות חדשה והיא ניצחון ישוע על המוות, המרכז של העיר הופך להיות כנסיית הקבר במקום הר הבית.
דת שמש רומאית
לפי אליאדה[7], הגניוס הדתי הרומאי הצטיין בהקדשת קולקטיבים אורגניים כמו המשפחה והמולדת, על הרומאי לכבד את התחייבויותיו (fide), והחוק, האדם הוא בעל משמעות רק במידה והוא שייך לקבוצה. זה מופיע במונח פיאטס (Pietas), שמירה קפדנית על כללי הטקסים והפולחני, הכבוד כלפי היחסים בין בני אדם, כיבוד אב וכן הלאה. יש גם פיאטס כלפי האלים, ולמרבה ההפתעה גם פיאטס כלפי זרים שמביא להתייחסות לכלל האנושות כאחווה של כל בני האדם, וזה מה שנתן את הכוח לאימפריה.
עם השנים מתפתחת האסטרולוגיה למעין דת מדינה אסטרלית של האימפריה הרומאית במאה ה-3 לספירה, המתייחסת לשבעה כוכבים שולטים (שבעה כוכבי הלכת הנראים נעים בשמים על רקע הכוכבים הקבועים) כשבע כוחות ששולטים על כל היבטי חיי אדם והחברה. הכוכבים מייצגים פלרומה (מערך) של כוחות שדרכם הכוח האלוהי מופיע בעולם. כך, גם בקבלה היהודית (ספר היצירה), הספירות השונות מתקשרות למזלות אסטרולוגיים ולכוכבי הלכת בשמיים.
לפיכך, האסטרולוגיה אינה רק ניבוי עתיד, אלא הבנה של האקולוגיה האנרגטית-רוחנית שבתוכה אנחנו חיים, ודרכה או איתה אנו צריכים לפעול. זאת ועוד, כל תופעה פיזית יש לה שורש והשפעה בעולמות העליונים (החוק של האסטרולוגיה הוא "כמו בעליונים כך בתחתונים"), וכפי שנאמר, "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גְדַל". בתוך מערכת מורכבת זו יש תפקיד חיוני ומרכזי לקיסר שמייצג את השמש.
התיאולוגיה האסטרלית הובילה לסגידה לשמש שהגיעה לשיא בסוף המאה ה-3 לספירה. אלא שפולחן השמש סתר את אלה שמיקמו את אלוהים מחוץ ליקום הנראה – היהודים והנוצרים. הם טענו שהפגאנים עובדים את הבריאה במקום את הבורא. טיעונים אלה הביאו לתיאוריה שיש יופיטר בלתי נראה היושב ברקיע שמעבר לשמיים הקבועים, והשמש היא רק ביטוי שלו. מעבר לשמש הנראית יש שמש לא נראית, רוחנית, וממנה נובעים השכל וההיגיון, והיא שולטת בעולם האידיאות. שמש זו היא המדיום בין אלוהים לעולם הנראה, אך לא ניתן לראותה אותה בעין הרגילה, אלא רק בעין הרוח הפנימית[8].
העולם הרומי אימץ לתוכו את הפילוסופיה הסטואית, פילוסופיה שהייתה שזורה באמונה האסטרולוגית, זה הביא למהפכה דתית עמוקה שהושפעה מדת המזרח, ששיאה היה יצירת דת חדשה, דת אסטרולוגית ופולחן השמש. הקיסר נהיה ההתגשמות של השמש, וכוחו נובע ממנה. לשמש תכונות של מלכות ושליטה. השמש נותן לבחיריו את יכולת השליטה ומועיד אותה להם מלידתם. הקיסר במובן אנרגטי הוא בן השמש.
במשך כמעט חצי מאה, מ193 לספירה ועד 235 נשלטה רומא על ידי משפחה סורית מאמשה, שם היה מקדש לאלאגבלוס – אל השמש. בשנת 218 הושם על כס הקיסר נער בן 14, כוהן של אלאגבלוס שנקרא בשם זה. היוונים קראו לו הליוגבלוס. הנער ניסה לרומם את מעמד אל השמש על פני שאר האלים, מוקד פולחנו של אלאגבלוס היה אבן שחורה שהובאה מאמשה. כל דת האימפריה כוונה להערצה של "סול אינויסטוס אלאגבל". היה כאן ניסיון ליצור דת שמש מונותיאיסטית אחת, כמו שעשה אחנאתון במצרים. אך כמו ניסיונו של אחנאתון, זה לא צלח.
ניסיון זה נוסה שוב בשנת 274 לספירה, והפעם הצליח. וזה נעשה על ידי אורליאן. הוא יצר כת של ה"שמש הבלתי מנוצחת". הוא בנה לשמש מקדש מפואר, ויצר משחקים לכבודו כל ארבע שנים. האל "השמש הבלתי מנוצחת – סול אנויסטוס" הועלה לדרגה הגבוה ביותר, וכן כוהניו, והוא נהיה המגן הרשמי של האימפריה והקיסר. המודל שעליו אורליאן נשען היה המודל של המלכה זנוביה מתדמור. אותה הוא ניצח בשורה של קרבות.
גם הקיסר דיוקליטיאנוס שבנה רבות בארץ ישראל ראה עצמו כאלוהי "דיו" ומייצג את השמש, וכך גם קונסטנטינוס כלורוס שמלך אחריו בשנת 305, הוא היה אביו של קונסטנטינוס הגדול שהפך את האימפריה הרומאית לנוצרית, עידן חדש התחיל בעולם, ויחד עם זאת גם קונסטנטינוס ראה עצמו כדמות שמש, וגם את ישוע מיטיבו בדמות שמש, ושילב שילב בין דת השמש לבין הנצרות. הקיסר הפגאני האחרון – יוליאנוס הכופר, ראה את עצמו כקיסר שמש, כבן הרוחני של השמש, וכשליח הנשלח מהשמיים לחדש את דת האסטרולוגיה, אך כידוע הוא לא הצליח במעשיו והנצרות ניצחה.
מקדש אסקלפיוס בירושלים
הנושא של ריפוי בירושלים הוא נושא מעניין, באופן מסורתי כוהנים בבתי מקדש במצרים עסקו גם בריפוי, או לפחות חלק מהם, ולכן אפשר היה לצפות שקיום בית המקדש בירושלים יהפוך אותה גם למרכז לריפוי. השאלה האם הכוהנים בבית המקדש ימי בית שני עסקו בריפוי היא נושא פתוח, מצד אחד האיסיים שבאו מחוגי הכהונה נודעו כמרפאים, והיו גם כתות יהודיות כגון התרפויטים באלכסנדריה שנודעו ביכולת הריפוי שלהם, ישו מגיע לבריכת בית חסדא מצפון להר הבית שם יש חולים המקווים לריפוי בזכות טבילה במי הבריכה, ויש להניח שגם עולי הרגל לירושלים ציפו במקרים מסוימים לריפוי כזה או אחר, גם בחירת גורן ארוונה היבוסי על ידי דוד כמקום המקדש קשורה לעצירת המגפה שאיימה על תושבי ירושלים הבירה היהודית החדשה, ומצד אחר אין לנו עדויות ישירות על כוהנים מרפאים.
בעולם ההלני-רומי של אותה תקופה הריפוי היה קשור לאל הרפואה אסקלפיוס וליכולת לזמן את אנרגיית הריפוי – הילינג באמצעים מאגיים. המסורת מתחילה כבר במצרים, לחשים, קמעות ומרקחות שנועדו לרפא ולהיטיב עם אנשים, ומתבססת על מדע העשבים והאבנים הפרהיסטורי, המרפא השמאן המסורתי. עם תחילת ההיסטוריה, מדע הריפוי מופיע בתור מאגיה לבנה שיש בה גם ריפוי של גירוש שדים, כפי שמופיע בסיפור של ישוע וגם בספרות חיצונית יהודית מאותה תקופה. היוונים הקלאסיים והרומאים מנסים לבסס את הריפוי על מחקר מדעי והבנה של גוף האדם.
אסקלפיוס היה אל הרפואה וידע גם להחיות מתים, בן של אפולו ובת תמותה, קיבל את ידע הרפואה שלו מאפולו ומהקנטאור כירון, היה מרפא אגדי בתקופת מלחמת טרויה שהפך לאלוהות. הבת שלו הייתה היגיאה (מכאן המילה היגיינה), והיו לו ילדים אחרים שהמשיכו את דרכו אחריו. הוא נולד באפידאורוס והקים בה את האסקלפיון, המקדש לחולים, שעיקרו אולם שינה ענק, שם ישנו החולים, מחכים לאל שיתגלה להם בחלומם, יאבחן את מחלתם וייתן את המרשם לרפואה שלמה. ובידו החזיק מטה עם נחשים. היפוקרטס היה מהשושלת שלו.
ברחבי העולם ההלני-רומי הוקמו מקדשים רבים לאסקלפיוס ששימשו כמעין בתי חולים. הכניסה אליהם הצריכה תהליך טיהור שכלל דיאטה מיוחדת של כמה ימים וטבילות. לאחר מכן החולים ישנו באולם מיוחד בתקווה להופעה של אסקלפיוס בחלומם, ובמידה ולא הופיע, מסרו את תוכן החלום לכוהן שפירש אותו ונקט בטיפול בהתאם. השינה הקדושה שנקראה ביוונית enkoimesis (בתוך שינה עמוקה) נעזרה בכוונה ותפילת ההולך לישון, ולעיתים גם בחומרים משכרים – משני תודעה כגון אופיום, והיא הביאה לחלומות שונים מהרגיל. במקרה זה הפכה השינה לכלי להתקשר עם האל, כפי שמופיע גם בתנ"ך במקרה של שלמה שאלוהים נראה לו בגבעון בחלום הלילה (מלכים א', ג, 5).
באיליה קפיטולינה, העיר הרומית שהוקמה בירושלים לאחר מרד בר כוכבא, הוקם מקדש לכבוד אסקלפיוס, אל הרפואה היווני-רומי, במקום ששימש לריפוי כבר בימי בית שני, ואולי גם קודם לכן. השרידים של המקדש הם כמה מבנים ובריכות, ויש להניח שבריכת בית חסדא הייתה חלק ממנו[9]. בנוסף לכך התגלו פסלים של אסקלפיוס בדמות נחש בין שני עמודים, פסלים – ייצוגים של איברי גוף חולים שהושארו במקום בכדי להבריא את בעליהם, ועוד. סרפיס מופיע על מטבעות העיר איליה קפיטולינה במאה ה-2, החל מימי אנטונינוס פיוס. היגיאה, הבת של אסקלפיוס, מופיעה על מטבעות העיר מהמאה ה-3[10]
הערות
[1] יורסנאר, מ'. (1991). זיכרונות אדריאנוס (תרגום: אביבה ברק). תל־אביב: עם עובד.
[2] ויטרוביוס, על אודות האדריכלות, תרגם: רוני רייך, תל־אביב: דביר, תשנ"ז.
[3] ווקסלר, ש'. (2018). איליה קפיטולינה: ירושלים הרומית לאור הממצא הארכאולוגי. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.
[4] Lendering, J. (2002). Hadrian’s Jerusalem: The transformation of a pagan city. In J. Lendering, Rome and Jerusalem. Amsterdam: Livius.
[5] שגיב, ט. (2007). “כיפת הסלע כמקדש יופיטר: פרספקטיבה אדריכלית.” קתדרה, 125, 5–32
[6] ווקסלר, ש'. (2018). איליה קפיטולינה: ירושלים הרומית לאור הממצא הארכאולוגי. ירושלים: יד יצחק בן־צבי.
[7] אליאדה, תולדות הרעיונות הדתיים ג', עמ 92
[8] Cumont, F. (1912). Astrology and Religion among the Greeks and Romans (Vol. 581). GP Putnam's sons.
[9] Lizorkin-Eyzenberg, E. (2014, December 1). The Pool of Bethesda as a healing center of Greek-god Asclepius. Israel Bible Center. https://israelbiblecenter.com/articles/pool-bethesda-healing-center-greek-god-asclepius
[10] Gibson, S. (2010). The excavations at the Bethesda Pool in Jerusalem. Palestine Exploration Quarterly, 142, 159-181.
