ירושלים הביזנטית

ממקדשים לכנסיות

במאה ה-4 לספירה הופכים הרומאים להיות נוצרים ומתחילים לבנות כנסיות. עד אז הנצרות הייתה דת נרדפת ולא היו לה מבנים ציבוריים. הכנסיות הראשונות מאמצות דגמים של בניינים ומקדשים רומאיים. ישנן ארבע צורות בסיסיות שאומצו: הראשונה והחשובה ביותר היא הצורה של הבזיליקה, השנייה היא צורת תיבה (מלבן), השלישית צורת מתומן והרביעית – צורת עיגול (רוטונדה).

המילה "בזיליקה" נובעת מהמילה "בזיל" – מלך. זה היה המבנה הציבורי החשוב ביותר בעיר הרומאית, בו היו התכנסויות אזרחים, פעילות מסחרית ומקום בית המשפט. צורת הבזיליקה הקלאסית הייתה אולם אורך גדול וגבוה ומשני צדדיו אולמות אורך קטנים ונמוכים יותר. אולם האורך הראשי נשען על עמודים בצדדים ומעליהם היה גג מוגבה. צורה זו אפשרה כניסת אור ואוויר פנימה והגבהה של החלל. הבזיליקה שמרה במידת האפשר על פרופורציות מסוימות: היחס בין גובה ורוחב האולם הראשי לאולמות הצד היה אחד לשניים. יחס זה מופיע בכל הבניינים של העולם העתיק והוא מבטא הרמוניה.^[1] זהו יחס נעים לעין שנתפס כיפה מבחינה קוגניטיבית. מבחינה תיאולוגית הוא ביטא את שלישיית האלים של רומא – יופיטר, יונו ומינרווה – ומבחינה קוסמולוגית היה זה ביטוי לשלושת העולמות, העקרונות שמרכיבים את העולם (שמים, ארץ ושאול, וכן שמש, ירח וכוכבים או ארץ) הפרופורציה של אחד לשניים, או שני שליש ושליש, אומצה בהתלהבות על ידי הנוצרים כמסמלת את השילוש הקדוש, שעומד בבסיס כל הדברים.

הנוצרים הכניסו מעט שינויים בצורת הבזיליקות: באדריכלות הקלאסית היו בצדי הרוחב של הבזיליקה שני אפסיסים (שקערוריות מעוגלות גדולות בקיר) שבהם ישבו שופטים או היו פסלים של האלים (הכניסה הייתה מצד האורך). אצל הנוצרים נותר רק אפסיס אחד ובו הוצב המזבח שעליו נערכו טקסי האוכריסטיה (התגשמות בשרו ודמו של ישוע דרך היין והלחם).

בבזיליקה נוצרית יש משני צדדי האפסיס הראשי שני חדרים. זה שמימין נקרא דיאקון ומשמש כחדר מלבושי הכמורה, וזה שמשמאל נקרא פרוטסיס, ומשמש להכנת הלחם והיין. הכמרים עוברים מהדיאקונין אל הפרוטסיס מאחורי האפסיס, ומשם למזבח. מתחת למזבח יש בדרך כלל שריד קדושה (Relic), המונח בתוך קופסה.

הנוצרים, אם כן, מאמצים את מבנה הבזיליקה הרומאית כאחת הצורות הנפוצות של כנסיות, במיוחד כנסיות עירוניות גדולות. צורה זו מאפשרת יצירת חלל גדול, מואר ולא מופרע, לצורך כינוס אנשים, ומרכזת את המאמינים כלפי האפסיס שבצד המזרחי, בו נערך טקס ההתגשמות האל (האוכריסטיה). כיוון האפסיס כלפי מזרח ביטא את הזיהוי של ישוע עם עקרון האור, דמות השמש. מכיוון שכך, נקבע מדרג של היררכיה במבנה הכנסייה. ככל שמתקרבים אל האפסיס, כך הקדושה הולכת וגוברת. זה הביא להעברת פתח הכניסה לבזיליקה מצד האורך, כפי שהיה אצל הרומאים, אל צד הרוחב שממערב, כך שצריך לעבור את כל אורך האולם במסע מהכניסה אל הקדוּשה.

האפסיס הנוסף שהיה במערב הבזיליקה הרומאית מתבטל ובמקומו יש פתח, או שלושה פתחים, בצורה המחקה שער ניצחון. בכניסה לבזיליקה מתווספת חצר רבועה עם עמודים מסביב שנקראת נרתקס (Nartex), שם היו מתרכזים במאות ה-4–5 אלה שהצטרפו לדת החדשה ובאו לקבל הדרכה במסתרי הדת. במאה ה-6 פחת זרם המצטרפים, אך הנרתקס נשאר כאלמנט אדריכלי. הבזיליקה הבולטת בירושלים הביזנטית היא זו של כנסיית הקבר.

שני מבנים רומאיים נוספים שהנוצרים מאמצים מהאדריכלות הרומאית כמודל לכנסיות הם המתומן – אוקטגון, והעיגול – רוטונדה. באדריכלות הקלאסית נבנו מקדשים לאלוהויות הנשיות בצורת עיגול ולאלוהויות הגבריות בצורת מצולעים בעלי זוויות ישרות, לרוב מרובע, אך במקרים רבים המצולע שנבחר היה מתומן. המתומן סימל עבור הנוצרים את התחייה של ישו, ביום השמיני של השבוע הקדוש, ואת ממלכת שמיים שנמצאת מעל הטבע (שמיוצג על ידי המספר שבע), ולכן רבות מהכנסיות הקדומות כמו זו שבקיסריה או בכפר נחום, הכנסייה המתומנת החשובה והידועה ביותר באיטליה מהתקופה שלאחר התנצרות האימפריה היא כנסיית סן ויטאלה ברוונה, שנבנתה במאה ה-6 לספירה. העיגול סימל את השלמות והרוחניות. כנסייה מתומנת ניתן למצוא בירושלים את הקתיסמה ליד רמת רחל, ורוטנדה עגולה היא זו של כנסיית הקבר.

לפי אליאדה[2] בתחילת הנצרות היו שני סוגים של כנסיות: בזיליקות ומרטיריה (כנסיות מרטירים, שהיו בעלות כיפה ומזבח מקורי אשר הוקדש לקדוש), הקדוש נתפש כמקשר בין שמיים וארץ, המשך של ההתגשמות של ישוע בחומר, בחלק מהכנסיות היו קפלות מיוחדות שנקראו "מרטיריום". קברי (כנסיות) הקדושים הפכו לאתר עלייה לרגל עצומים, התפתחו סביבם סיפורי ניסים, היו בהם חפצים מקודשים ושרידים מביאי ברכה, הקדוש בישר את השתנות החומר המשיחית, הוא היה התגלות אלוהית, פרדוכס של קיום בו זמני. התגשמות של הדוגמה הנוצרית. בירושלים בתקופה הביזנטית היו כמה כנסיות מרטיריום, אבל החשובה והמהותית שביניהם היא כנסיית הקבר

רוטונדה בכנסיית הקבר

הרוטונדה שהיא מבנה עגול עם כיפה סימלה בתקופה הרומית את עקרון הבריאה האלוהי, הסדר של היקום, מעגל החיים והניצחון על המוות. הקיסר קונסטנטינוס בנה מספר רוטונדות במקומות שונים בעולם, כגון המאוזוליאום לאימו הלנה וקבר בתו קונסטנסה בקונסטנטינופול, ולכן אך טבעי היה שהוא ישתמש במודל של רוטונדה לציין את מקום הקבר הריק של ישוע. אבל הרוטונדה בירושלים היא שונה, הסוד שלה הוא שהיא מהדהדת את בניין הפנתאון, המקדש המפורסם ביותר באימפריה הרומית.

כנסיית הקבר בירושלים דומה במקצת בתפקידה למקדשי ההראיון בערים היווניות רומאיות האחרות, המנציחים את הגיבורים מקימיהן. הגיבור המייסד של ירושלים השמיימית הוא ישוע, המנצח את המוות ומייסד דת החדשה. בנוסף לכך הרוטנדה היא מעין מאוזוליאום קבורה, ובכך מתחברים שלושה עולמות – עולם השאול, עולם הקיום הארצי, ועולם הנצח השמיימי. מבנה הקבר המרובע והעיגול שסביבו מייצגים את האדמה, והכיפה מייצגת את השמיים. במילים אחרות, המבנה הוא ציר העולם.

כנסיית הקבר קשורה לבריאת העולם הראשונה ולחידושה על ידי הקורבן של ישוע, מיתתו ותחייתו בזמן חג הפסחא מסמלת את בריאתו מחדש של העולם הרוחני, העולם של האור, ולכן, הטקס החשוב ביותר המתקיים בכנסיית הקבר הוא שבת האור, שבו יורדת מהשמים אש פלאית ומדליקה את נרות המאמינים בקבר. זו חזרה לזמן ההיולי הקדום, השיבה אל הנצח. אמנם כיום מודגש יותר במקום מאפיין החושך (מיסטיקת החושך) אך בעבר, בתקופה הביזנטית ובזמן מסעי הצלב, כשהבניין היה שלם יותר והומוגני יותר, הייתה הדגשה גדולה יותר על האור.

בלב הרוטונדה ניצב הקבר הקדוש, שפעם היה סלע ובתוכו קבר חצוב. היום הקבר כמו עולה מן הרצפה, אך עד זמנו של מקים הכנסייה הקיסר קונסטנטינוס הוא היה מכוסה בגבעה סלעית, וכדי לחשוף אותו חצבו את הסלעים מסביב ויישרו את השטח, וכך למעשה הוא קם לתחייה, בדיוק כמו ישוע. מעל הקבר נמצאת כיפה בצורת חצי עיגול שלם, שבראשו פתח המחדיר פנימה קרן אור, (בשלב מאוחר יותר הפכה הכיפה לחרוט, ולאחר מכן שוב לכיפה), המודל של התכנון הזה הוא הפנתאון.

לפי בארי, הפנתיאון בנוי כך שהאור החודר פנימה מהפתח בתקרה מחיה את המקום ומקשר אותו לתנועת השמש והירח בשמים, וכך גם נוצר החיבור של עיגול וקו ישר, ארצי ושמימי. הפנתיאון הוא לא רק עגול בשטחו, אלא גם בחלל שהוא יוצר – חצי עיגול מושלם – וזהו אחד הדברים המרשימים בו. קירותיו בנויים כך שהם מגיבים לאור החודר מהתקרה במשחקים של אור וצל. בעיני רבים מהמבקרים בכנסיית הקבר, החוויה האסתטית המרשימה ביותר בכנסיית הקבר היא החדירה של קרן האור מהפתח של כיפת הרוטונדה אל החלל.

במבנה המקורי של כנסיית הקבר היה עוד מפגש בין קו ישר של קרן שמש והעיגול של הרוטונדה: מבנה של כנסיית הקבר המקורית היה פתח ממזרח שפנה כלפי זריחת השמש מעל הר הזיתים. (בניגוד לכנסיות אחרות בעולם שהפתח הוא ממערב והאפסיס במזרח) ואז נוצר החיבור בין קרן השמש הראשונה והעיגול של מבנה הרוטונדה, בדומה למעגלי האבנים העתיקים והמקדשים של העולם הקלאסי.

לרוטונדה המקורית הייתה פסאדה (חזית) ישרה של שמונה עמודים מצד מזרח, והיא נראתה גם מהחזית שלה כמו הפנתאון. האזור שבו נמצא כיום הקתוליקון וסלע הגולגותא היה חצר עם עמודים, וממזרח לו נבנתה בזיליקה ענקית שיצאה מהקרדו. לימים הבזיליקה הגדולה נהרסה, והמבנה העגול של הרוטונדה הוא החלק היחיד שנשאר ממתחם כנסיית הקבר הקדוש המקורית מהמאה ה-4. במאה ה-11 הרוטנדה חוברהעם כנסייה שנבנתה באזור החצר, במקום הבזיליקה הישנה שנהרסה, ולתוך המתחם הוכנס בהזדמנות זו גם סלע הגולגותא ואתרים נוספים שהיו בחצר.

הסמליות של השמש בנצרות הקדומה הביאה לכך שכנסיות פנו מזרחה ושיום הולדתו של ישוע נקבע לסביבות היום הקצר בשנה 25.12. ישוע הוא דמות השמש שמתה וקמה לתחייה, ולכן בניגוד לכנסיות אחרות שהפתח שלהם היה ממערב, פתחה של הרוטונדה היה ממזרח, בדומה לבית המקדש היהודי, שהיה מכוון על ציר מזרח-מערב. באופן כזה זריחת השמש מעל הר הזיתים, כפי שהיא נצפית מכנסיית הקבר, החייתה את הדרמה הקוסמית של מות ישוע והתחייה.

החיבור בין קו ישר ועיגול מדמה את החיבור בין הזכרי והנקבי, בין העולם הרוחני לזה הפיזי, כשהרוחני (הזכרי) הוא הקו הישר המפרה את הפיזי (הנקבי) שהוא העיגול, וכך החלל מתקדש ולמעשה נולד מחדש. קרן האור הפיזית החודרת לחלל הרוטונדה מהכיפה מסמלת קרן אור רוחנית, התגשמות של הרוחני בחומר. בדומה לציורי האיקונין הנוצרים בהם נראית קרן אור לבן המגיע מהאלוהות נכנסת אל מצחו של ישוע התינוק שזה עתה נולד.

בסמליות הנוצרית השילוש הקדוש מסומל על ידי השמש שהיא האב, איך שהשמש מאירה ומשפיעה עלינו, מופיעה בעולם הזה, שזה הבן, וקרן השמש המזוהה עם רוח הקודש. העיגול הוא העולם הארצי במובנו הנמוך או העולם השמימי האלוהי במובנו הגבוה, העיגול מתקדש בעקבות חדירת קרן האור לתוכו והופך מארצי לשמימי. ניתן לומר כי הרוטונדה, מקום קבורתו של ישוע, מסמלת את גופו הפיזי, היא מתעברת מקרן השמש, רוח הקודש החודרת אליה, ועל ידי כך מתאפשרת לידה חדשה (התחייה), והרוטונדה ובמיוחד הכיפה שלה נמלאות בחיים, מתעלות לרמה אחרת של קיום, הופכות להופעה של היקום, האלוהות, על פני האדמה.

מבנה הרוטונדה מחקה כאמור את מבנה הפנתאון ברומא, אלא שזה מעט גדול יותר. קוטר הפנתאון 43 מטרים, ואילו קוטרה של הרוטונדה 23 מטרים. לפי ארקולף  (Arculf), צליין פרנקי שביקר בישראל במחצית השנייה של המאה ה-7, ברוטונדה המקורית היו תריסר עמודים והם סודרו בארבע קבוצות של שלושה עמודים הפונות לארבעה כיוונים. זוהי סימטריה מושלמת. גובהם של העמודים המקוריים היה 7.15 מטר וקוטרם 1.20 מטר. וזה יחס דומה לסדר הדורי הקלאסי של אחד לשש, סדר המסמל את גוף הגבר. במילים אחרות, העמודים סימלו את 12 השליחים של ישוע, כלומר את האדם, והמקום כולו נועד לקדש את האדם ואת הפרופורציות שלו, כמנהג מקומות קדושים בעולם הקלאסי. גם באפסיס שבבזיליקה הענקית במזרח היו 12 עמודים, וכך שני המבנים שהפרידה ביניהם חצר התכתבו זה עם זה.

בלב הרוטונדה ניצב הקבר הקדוש. כיום זהו מבנה שנקרא "אדיקולה" שהוקם בתחילת המאה ה-19, אך בעבר היה במקום סלע ובתוכו קבר חצוב. עם השנים לקחו אנשים חלקים מהסלע למזכרת ובסופו של דבר הוא נעלם ומה שנשאר הוא רק דרגש האבן שעליו הונחה גופתו של ישוע בקבר הריק, וסביבו הוקם מבנה האדיקולה. ממערב לאדיקולה יש פתח בקיר המוביל לקפלה הסורית שחלקה חצוב בסלע האם, מהקפלה הקטנה נפתחות מערות קבורה יהודיות מימי בית שני החצובות בסלע, וכך כנראה גם נראה הקבר של ישוע הסמוך לפני אלפיים שנה. מציאת הקברים במקום זה מחזקת את הסברה שכנסיית הקבר היא האתר האמיתי של קבורת ותחיית ישוע.

מחוץ לרוטונדה הייתה חצר ומעבר לה בזיליקה ענקית המכוונת כלפי זריחת השמש[3]. הקו הישר של הבזיליקה מבטא את רצף הזמן ואת המסע של העולם ושל האדם מנפילה לגאולה. ובהשלמה לכך הצורה העגולה של הרוטונדה מסמלת את הנצחיות, את האלוהות, את החיבור בין המישורים, האיחוד הוא לא רק בין הקו הישר והעגול, אלא בהשאלה בין הנצחי לזמני. הקדוּשה הנצחית מופיעה דרך הדרמה הארצית של מותו ותחייתו של ישוע, דרך הצלב והסבל בעולם הזה, ועל ידי כך עולם החומר מתקדש. הקבר הריק חושף כי המוות לא קיים אלא באופן זמני, ואילו תחייתו של ישוע מסמלת את האפשרות להגיע לחיי נצח.

קיריליוס מירושלים  (313-86)

בזמן בנייתה של הרוטנדה פעל בירושלים אחד המורים הנוצרים המוקדמים החשובים שהפך לבישוף שלה במשך 38 שנים מכריעות של התבססות הנצרות (348-386). קיריליוס מירושלים נולד בכפר ליד ירושלים, ומקובל עד היום מאד על ידי הנוצרים המקומיים. בזמן רעב בארץ הוא מכר פרטי כנסייה בכדי להאכיל את העניים, ולכן נרדף על ידי הבישוף של קיסריה, שהתנגד לו על רקע אידיאולוגי ופוליטי. קיריליוס מדגיש את הרצון החופשי, ושהחטא נובע מבחירה של האדם. התרופה לחטא היא חרטה שמביאה לחיים מוסריים. קיריליוס מדגיש את אהבת האלוהים, כתביו מרפאים ומנחמים, סלחניים ומאפשרים. הוא עצמו סלח לכל אלו שפגעו בו ולא שמר טינה או דיבר סרה באיש

לאחר שהאימפריה הפכה להיות נוצרית הרבה אנשים רצו להיטבל לדת החדשה, והיה צריך להנחות אותם בעיקרי האמונה, קיריליוס מנהל טבילה המונית בכנסיית הקבר ב348. כדי להכין את האנשים הוא מחבר קטכיזם ראשון מסוגו וחשוב, 18 הרצאות שבהם הוא מספר על עיקרי האמונה, תחיית המתים, טבעו של ישוע ועוד. בדרשות נוספות ואחרונות שלו הוא מגלה את משמעות הסקרמנטים.

הוא טוען לקיום תורה סודית שאותה אפשר לגלות רק לנבחרים שנקראת "מסתורין". "הרוח בא בעדינות ומראה עצמו דרך ניחוחו, הוא לא מורגש כעול מפני שאלוהים הוא אור, קל מאד, קרניים של אור וידע זורמים מלפניו כשהרוח מתקרב, הרוח מגיע ברכות של חבר אמיתי להציל, לרפא, ללמד, לייעץ, לחזק ולנחם". העולם מוחזק על ידי אמונה שמופיעה בכל הדברים. ישוע הלך למותו מרצון ונתן את עצמו למעניו, סולח להם על מעשיהם.

בשנת 351 ראה קיריל צלב בשמיים מעל כנסיית הקבר, והיה בטוח שזה סימן לבואו המחודש של ישוע, ולתפקיד המרכזי של ירושלים בכל זה. הוא כתב על כך מכתב לקונסטנטיוס השני (הבן של קונסטנטינוס). וכך כותב קיריליוס "בימים קדושים אלו של הפנטקוסט, בשבעה במאי, בסביבות השעה השלישית, הופיע צלב גדול מאוד עשוי אור, בשמים מעל הגולגותא, ונמשך עד ההר הקדוש, הר הזיתים. המראה הזה לא נגלה לפלוני או לאלמוני בלבד, אלא נראה בבהירות רבה עד מאוד לעיני כל המון העיר, ולא היה זה מחזה חולף של תעתועי הדמיון, כפי שעלול מן דהו לחשוב, אלא נראה גלוי לעין במשך שעות רבות, כשהוא עולה על קרני השמש בנגוהות זוהרו".

לפי יעקב אשכנזי[4] קיריליוס רוצה לחדש את התפיסה הרואה בירושלים הנוצרית סמל לאחדות האימפריה והאמונה. הנס של הופעת צלב האור בשמיים מופיע גם בכתבי היסטוריונים בני התקופה אחרים, וייתכן כי הייתה תופעה אטמוספרית שגרמה להופעת צלב אור בשמיים, הצלב של האור מתגלה במקום שבו נצלב ישוע ועלה לשמיים, והוא כפרה לצלב הארצי, התופעה גרמה להתנצרות המונית, והיא מזכירה תופעות טבע דומות שגרמו להתנצרות במקומות אחרים בארץ (כמו בפטרה) ובעולם.

ניתן לראות התפתחות בהופעת הקדושה בירושלים דרך ההתייחסות לצלב שעליו נצלב ישוע, הקיסרית הלנה מוצאת את הצלב הארצי ב325 לספירה, ועשרים ושש שנה אחר כך מתגלה הצלב השמיימי שמי ירושלים. באותו האופן כנסיית הקבר נחנכת ב335, ועשרים שנה מאוחר יותר קיריל מקדם את התפיסות הרוחניות דתיות של העיר הקדושה, הוא מפתח ליטורגיקה ייחודית לעיר ומעודד עלייה לרגל, כפי שמופיע בתיאוריה של עולת הרגל אגריה בסוף ימיו.

הלנה מצאה את הצלב האמיתי בחללים התת קרקעיים שליד כנסיית הקבר, לאחר שהוצא ממעמקי האדמה הרימו את הצלב למעלה, וזה סימל את ניצחון הנצרות. טקס הרמת הצלב הפך להיות אחד מהחגים של השנה הליטורגית ב14.9. היום שבו הוקדשה כנסיית התחייה (הקבר) של קונסטנטינוס בירושלים, הקמת סדר עולם חדש ונוצרי. הצלב שנפל הורם, וזה היה עץ חיים חדש בעולם חדש, הניחוח של העץ התפשט בכל היקום. ב335 הורם הצלב מחדש וההמונים קראו ישוע קם לתחייה, בשנת 351 הצלב עבר סובלימציה והופיע בתור דמות אור בשמיים.

הצלב הוא הנשק של ישוע, הכלי שבעזרתו הקללה שעל המין האנושי הוסרה, יצורי ארץ זכו לחזור למצבם האלוהי והשטן נוצח, הצלב הוא ציר עולם, עמוד התמיכה שמחזיק את היקום, הוא שובר את הכוח של העמים הברברים, מחזק את המטה של המלכים והתרבות הנוצרית. אם ישוע הוא אדם חדש, אז הצלב הוא עץ חיים חדש, מחזיר את העולם שנפל למצב גן העדן הנצחי, הצלב עוטף את השמיים בשתי זרועותיו, ושופע חסד לארבע פינות היקום.

לאחר הופעת הצלב השמימי בירושלים הציבו הנוצרים צלב זוהר גדול באתר העלייה בהר הזיתים שסימל את ניצחון הנצרות. בדומה לצלבים מוארים שמקימים היום במקומות גבוהים רבים ברחבי העולם.

הנבואות על בוא יום הדין אומתו על ידי עלייתו לשלטון של יוליאנוס הכופר ב361 שנחשב לאנטי כרייסט שעליו ניבאו הכתובים. מבחינת היהודים זה היה תחילת ימי המשיח מכיוון שיוליאנוס כתב מכתב להלל השלישי, נשיא יהודי ארץ ישראל ובו או מביע את רצונו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, ככתוב "ואחדש פניה כמו שקיוויתם לראותה זה מכבר, ושם אהלל עמכם לאל שדי". אבל אלוהי הנוצרים התערב. לפי האגדה קיריליוס נשא תפילה שגרמה לרעידת אדמה שעצרה את העבודות המתוכננות, ואכן ארץ ישראל סבלה מרעידת אדמה חזקה במאי 363, שהחריבה בין השאר את העיר סוסיתא ליד הכנרת, וזה היה סימן ברור לחרון אלוהים. עוד באותו חודש נכשל ניסיונו של יוליאנוס להרחיב את גבולות האימפריה, וחודש לאחר מכן הוא נהרג בשדה הקרב, מילותיו האחרונות היו "הגלילי, אתה ניצחת". במקומו עלה לשלטון קיסר נוצרי.

בשנת 381 התקיימה ועידת הכנסייה השנייה בקונסטנטינופול, שזומנה על ידי הקיסר הנוצרי תיאודוסיוס, האיש שקבע את הנצרות כדת רשמית ויחידה באימפריה הרומאית, הוועידה קיבלה בכבוד רב את קיריליוס כמגן הנצרות ונציג העיר הקדושה, בוועידה זו הוכרזה ירושלים כ"אם הכנסיות כולן". קיריליוס זכה לעדנה בסוף חייו ונפטר כנראה ב386. ב1883 הוא הוכרז כדוקטור של הכנסייה על ידי האפיפיור.

לפי קיריליוס ירושלים היא עיר האלוהים הנצחית, היא לא איבדה את קדושתה, אלא הורישה אותה לנוצרים, ולכן יש לבנות אותה מחדש, בניגוד לדעה של נוצרים אחרים שטענו כי חורבנה הוא פועל יוצא של בגידת היהודים והוכחה לאמיתות נבואותיו של ישוע, ולכן יש להשאיר אותה כפי שהיא. מזמן קיריליוס והלאה החלה הבנייה של העיר ירושלים הן הפיזית והן התיאולוגית, וכך לדוגמא הוא מנהיג את תהלוכת הדקלים בפסחא מהר הזיתים לירושלים. את מפעלו המשיכו אנשים גדולים אחרים.

כנסיות בהר הזיתים

בתחילת השבוע הקדוש מגיע ישוע לירושלים מהר הזיתים רכוב על חמור לבן (כמו המשיח המיועד), הוא מבלה חלק גדול מהשבוע הקדוש בהר הזיתים, מייבש את התאנה בבית פגי, ומקים את לזרוס לתחייה בבית ענייה שבמזרח הר הזיתים. הוא בוכה על מר גורלה של העיר במקום שבו היו מקריבים את הפרה האדומה וכיום נמצאת שם כנסיית הדמעה על מדרון הר הזיתים, מתארח בבית של מרתה ומרים, ועוד. לרגלי הר הזיתים הוא מעביר את שעותיו האחרונות כאדם חופשי (בגת שמנים) וחווה את חבלי השאול. לאחר התחייה הוא מגיע שוב להר הזיתים, מלמד את התלמידים את המסתורין הנוצרי ומה המשמעות הנסתרת של תפילת אבינו שבשמיים, ועולה לשמיים לאחר 40 יום, כשמשני צדדיו שתי דמויות מסתוריות. ההר שנתקדש גם במסורת היהודית הפך להר נוצרי קדוש בתקופה הביזנטית, ובו ריכוז כנסיות ומנזרים יחיד מסוגו. הארכיטיפ של הר קדוש מופיע בהר הזיתים במלואו ומועתק אחר כך למקומות אחרים בעולם הנוצרי. בניגוד להר ציון או הר המוריה הר הזיתים לא היה בנוי בתקופות עתיקות יותר (אלא שימש כמקום קבורה) כך שהנוצרים יכלו לעצב אותו כרצונם

על הסלע שעל פסגת הר הזיתים יש טביעת כף רגל של ישוע שעלה לשמיים[5], ומסביב למקום זה נבנתה בתקופה הביזנטית כנסייה חשובה עגולה שנראתה היטב מכנסיית הקבר. זהו אחד משלושת הסלעים הקדושים, שיחדיו מהווים את "הקו המשיחי" – קו האנרגיה של ירושלים. הסלעים האחרים הם סלע הגולגותא ואבן השתייה על הר הבית, ויש קשר בין המקומות: על אבן השתייה היה המקדש שכוון כלפי פסגת הר הזיתים, ומעל הגולגותא הייתה כנסיית הקבר שכוונה כלפי פסגת הר הזיתים (הפתח שלה היה ממזרח, בניגוד לכנסיות אחרות שפתחן ממערב), מעל סלע הר הזיתים הוקמה כנסיית העלייה. שלושת הסלעים והבניינים שהוקמו מעליהם ממוקמים על אותו ציר – מזרח-מערב. זהו ציר שקיעת וזריחת השמש, המוות והלידה מחדש

בסמוך לכנסיית העלייה נבנתה קודם לכן על ידי הקיסרית הלנה בעצמה כנסייה גדולה שנקראה אלאונה Eleona, כשבמרכזה מערה הנמצאת כיום בתוך מתחם אבינו שבשמיים. מעליה הייתה חצר פתוחה שבסיסי עמודיה נראים עד היום, וממזרח לה בזיליקה קטנה. לא ברור אם הסלע הקדוש היה בתוך הכנסייה או שנשאר מחוץ לה, כמו במקרה של הגולגותא וכנסיית הקבר, מה שכן ברור הוא שיותר מאוחר הופרד מתחם העלייה מכנסיית אלאונה ועליו נבנתה כנסייה נפרדת, בסוף המאה ה4 לספירה.

ייתכן מאד שבתחילת התקופה הביזנטית מקום העלייה והסלע נשארו ריקים, מכיוון שהנוצרים האמינו שזהו מקום ההשתנות של ישוע, ולא הר תבור, כך לפחות מציע אייל דווידסון[6], ולכן המקום  יכל לשמש לטקסים של יהודיים שהאמינו שזה מקום עליית השכינה לשמיים. סמוך למקום העלייה יש את כנסיית העלייה הרוסית, שבחצר שלנו התגלו שרידי כנסיות ופסיפסים ביזנטיים נוספים.

"אבינו שבשמיים" הוא שם התפילה הנוצרית החשובה ביותר (מעין "שמע ישראל" ביהדות). כשהתלמידים שואלים את ישוע איך צריך להתפלל, הוא מלמד אותם את התפילה הבאה: "אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, יעשה רצונך כאשר בשמים גם בארץ. את לחם חוקנו תן לנו היום, ומחל לנו על חובותינו, כאשר מחלנו גם אנחנו לחייבנו, ואל תביאנו לידי ניסיון כי אם תחלצנו מן הרע (כי לך הממלכה והגבורה והתפארת לעולמי עולמים, אמן" (מתי ו', 7-13)

לפי המסורת הנוצרית ישוע לימד את התפילה במערה שבמקום, כפי שמופיע בלוקס יא 1-4, אבל לא רק את נוסח התפילה אלא גם את המשמעות הנסתרת שלה, וזה קרה לאחר מותו, כפי שנרמז בפסוק "ובמשך ארבעים יום נראה אליהם ודבר איתם על מלכות האלהים" (מעשי השליחים א', 3). לימים (ובמיוחד בתקופה הביזנטית) נקברו רבים מהפטריארכים של ירושלים במערה זו. מיסטיקנים נוצרים רבים עמדו על המשמעות העמוקה של מילים אלו וביניהם פרנציסקוס מאסיזי ותרזה מאווילה שעליהם נרחיב יותר מאוחר. הנוסח של התפילה עתיק ומגיע כנראה מחוגי האיסיים.

בנוסף לכנסיות האלאונה והעלייה היו על הר הזיתים עוד 24 כנסיות ומנזרים בתקופה הביזנטית. ביניהם המנזר הכפול של מלניה. תהלוכות התקיימו מכנסיית הקבר לכנסיית האלאונה בזמן העלייה לשמיים וההר היה מתמלא בנרות עם לילה וכמו עולה באש. נזירים רבים גרו בתוך מערות שנחצבו באבן הגיר הרכה, חלקן מערות קבורה ישנות. מסורות שונות התקשרו להר כמו שזה היה מקום קבורת ראשו של יוחנן המטביל (במקום כנסיית העלייה הרוסית), ועוד.

בבשורה הסודית של יוחנן (ספרות גנוסטית מהמאה ה2 לספירה) מסופר על יוחנן שצופה מסע הייסורים של ישוע, וקול בתוכו קורא לו לבוא להר הזיתים, שם הוא מוצא את ישוע במערה שמגלה לו שהוא לא נצלב, אלא שמי שנצלב בעצם זהו שמעון מקיריניה שהתחלף איתו בגופו. ישוע מלמד אותו את המסתורין של ההתגלות והישועה במערה, ולאחר כמה שבועות הוא עולה לשמיים, ויורד שוב לבוש במחלצות של אור, ומלמד את התלמידים במשך 14 שנה את המסתורין הגדולים. בעקבות הספר הזה והמסורות הנוספות הקשורות ללימוד המסתורין, התקדשה המערה גם לתנועה הגנוסטית. ולענפי המיסטיקה הנוצרית, וכך, ההיסטוריון אאוסביוס כותב במאה ה-3 לספירה כי "במערה זו חנך מושיע העולם את החברים באחווה שלו במסתורין המופלאים".

כנסיות ומנזרי הר הזיתים נחרבו על ידי הפרסים בתחילת המאה ה-7, ועם הכיבוש המוסלמי פסגת ההר נשארה ריקה ושימש כמקום פולחן של יהודים ובמיוחד קראים שהאמינו שזה מקום עליית השכינה שהייתה בבית המקדש לשמיים, ומקום הגאולה. בתקופה הצלבנית נבנתה מחדש כנסיית העלייה בצורה מתומנת, כחלק מהתכנון המקודש של ירושלים וכמשקפת כנראה את המבנה המתומן של כיפת הסלע. בלב הכנסייה הצלבנית הייתה אדיקולה פתוחה לשמיים בעלת כותרות מיוחדות שבהן מופיעים גריפונים (חיות מיתולוגיות שהן חצי אריה וחצי נשר), סמל לעלייה לשמיים של ישוע ולזריחת השמש המהדהדת אותה בכל בוקר מעל הר הזיתים.

לאחר הכיבוש של ירושלים על ידי צלאח א-דין נהרסה הכנסייה הצלבנית והמקום עבר לידי המוסלמים, החלק הפנימי של הכנסייה אדיקולה שצורתה משושה ללא גג נותרה על כנה, אך כוסתה בכיפה על ידי המוסלמים והותקן בה מחרב. כיום המבנה הקטן מעל הסלע הקדוש נמצא בתוך חצר גדולה מתומנת מוקפת חומה, החצר והמבנה משמשים כמקום תפילה וביקור נוצרי, המוחזק על ידי משפחת אל עלמי המוסלמית, שגרה בשכנות אליו. במערה שמתחת לפסגה יש קבר קדוש שמזוהה על ידי הנוצרים כקברה של פלגיה, ועל ידי היהודים כקבר חולדה הנביאה.

בסוף המאה ה-19 נבנה מנזר ומתחם אבינו שבשמיים של הכרמליתיות על מקום כנסיית אלאונה הביזנטית. בכניסה לכנסייה שבמקום יש מצבה של אישה שוכבת, זו הנסיכה הצרפתייה אורליה דה בוסי, שהגיעה ארצה בשנת 1866 ורכשה את אתר הכנסייה שעמד בחורבותיו מאז התקופה הצלבנית. היא בנתה את המבנה הנוכחי שהושלם ב-1875 והעבירה אותו לאחות חוויאר – נזירה כרמליתית מצרפת, בכדי שישמש את המסדר שחזר באותה תקופה לארץ ישראל. במנזר גרות נכון להיום 17 נזירות כרמליתיות. על קירות חצרות המנזר, בנייניו ומסדרונותיו, ניתן לראות את התפילה ביותר מ-160 שפות.

מייסדת מסדר הכרמליתיות הקדושה תרזה מאווילה שבספרד במאה ה16, נתנה פרשנות נפלאה לתפילה זו, לפי דבריה המילה הראשונה אבינו מרמזת על כך שאלוהים הוא האב של כולנו ולא רק של ישוע, המילה השנייה שמיים מתייחסים לשמיים רוחניים שקיימים בתוכנו, מכיוון שאת השמיים בראו ביום הראשון של הבריאה ואת הרקיעים ביום השני, ואי אפשר שיהיה שמיים פיזיים ללא רקיע. הפסוק הנביא יתגדל שמך תבוא מלכותך מלמד אותנו שבכדי שמלכות שמיים תבוא צריך קודם כל לגדל את שמו של ישוע בתוכנו. וכן הלאה..

הערות

[1] מבין הפרופורציות האדריכליות, שתיים היו חשובות ביותר: האחת היא יחס הזהב, והשנייה היא היחס של אחד לשניים, או שני-שליש לשליש. פרופורציה זו מופיעה במבנה הגוף האנושי (לדוגמא, גובה האף הוא שליש מהפנים), ולכן הייתה הבסיס לתכנון כל המקדשים בימי קדם, כולל בית המקדש בירושלים.

[2] אליאדה, תולדות האמונות והדתות ג' עמ 48

[3] ניתן לראות כיום חלק משרידי הקיר המזרחי של הבזיליקה הביזנטית הגדולה בתוך מתחם כנסיית אלכסנדר נייבסקי הסמוכה.

[4] יעקב אשכנזי, אם הכנסיות כולן, הוצאת יד יצחק בן צבי. 2009 עמ 55

[5] אומרים שפעם היו על הסלע שתי טביעות רגל של ישוע ולא אחת.

[6] איל דודסון. (2022). " ובעלותם על הר הזיתים": הצעה לזיהוי אתר" עליית השכינה" בירושלים במסורות יהודיות מימי הביניים. In the Highland's Depth (IHD), 12.‎ עמ' 92