חידת קברי בית ראשון
מאה ושלושים קברים נמצאו בירושלים מימי בית ראשון, ובחלק מהם כתובות, המעידות על האמונה של אבותינו הראשונים. כמה מהם מערות קבורה מפוארות, כמו אלו שנמצאו מתחת למתחם סנט אטיין שמצפון לעיר העתיקה, במערות אלו אולם גדול שממנו יש חדרים צדדיים בסגנון ארמונות של ימי קדם. גבריאל ברקאי טוען שהם מזכירים מערות קבורה של אצילי ומלכי ממלכת אררט במזרח תורכיה, ושזה היה מעין היפוגיאום (מבנה תת קרקעי שהוא קבר או מקדש) ששימש בני משפחה שונים.
בתוך החדרים שבמערות סנט אטיין היו ספסלים ובחלק מהם משכב ראש מעוצב בדמות תסרוקת פאת השיער של חתחור – האלה המצרית שלה כעין פאה עם תלתל, לכוהנות חתחור היה תפקיד מרכזי בטקסי המוות של המצרים, והיא נקשרה לעיקרון הנשי של התחייה והשמיים. לפי גבריאל ברקאי מערות קבורה מפוארות אלו נבנו תוך כדי שימוש במידות מצריות של אמה ארוכה וקצרה, ופרופורציית יחס הזהב. הקשר של ירושלים מימי בית ראשון ומסורות הקבורה שלה למצרים מתבטא גם במונומנט המונוליטי (אבן אחת|) שנקרא על שם בת פרעה ונמצא כיום בין בתי הכפר סילואן. זהו ריבוע חצוב בסלע ועל ראשו פירמידה וכרכוב מצרי, דומה במקצת לקבר זכריה הסמוך, אלא שזה מימי בית שני מאות שנה אחר כך.
בסמוך לקבר בת פרעה, במצוקי נחל קדרון למול מעיין הגיחון, יש מקבץ קברים נוספים מימי בית ראשון, רובם קברים לאנשים בודדים (אצילים) דומים באדריכלות שלהם לאלו של מצרים, בקברים אלו יש שימוש באמה מצרית ארוכה, פרופורציות מקודשות, צורות של גמלון וקמרון חבית בגג, כרכוב מצרי, וחציבה דומה למצרים, אחד הקברים הוא של יהו על הבית, כך כתוב בכתובת עברית עתיקה שנמצאה בפתח הקבר, ובה קללה מאגית על מי שיפריע את מנוחת המתים, בדומה קצת לקללת הפרעונים.
מצרים הייתה תרבות שהדגישה את החיים לאחר המוות יותר מכל תרבות אחרת. המצרים האמינו שיש באדם כמה גופים רוחניים והם נפרדים לאחר המוות, גוף אחד האקה הגיע מהשמש והכוכבים וחוזר אליהם, הוא מצטרף לאל רע (השמש) במסע הלילי שלו על פני מחוזות האין, נלחם במפלצות וקשיים בדרך ועולה מחדש מנצח בצד השני, מנקודת מבט אחרת הסירה של רע, מעאת ותחות חוצה את הים הגדול בדרכה אל הנצח ואיתה החלק הרוחני של האדם. חלק אחר הבה שאפשר אולי להשוות אותו לנשמה שאותה יש לכל חי נשאר בעולם הזה אבל בצורה רוחנית והוא משוטט בעולם כשהעוגן שלו הוא הקבר. חלק זה חי מחדש את החיים הארציים דרך התמונות, הפסלים והחפצים שנמצאים בקבר, ולכן חשוב להכין את הקבר כל עוד אפשרי. אבל זה לא אומר שלא לחיות את החיים. התפישה המצרית הבסיסית הייתה שיש סדר יקומי שנקרא מעאת, על שם אלת האמת שסמלה הוא נוצה, יש אמת קולקטיבית, סדר של העולם והחברה שעליו אחראים הפרעה והכוהנים, ויש אמת אישית של כל אדם ואדם, התפקיד שהוא צריך למלא בחיים, הגורל והיעוד האישי שלו. בסוף החיים אדם ניצב למשפט וליבו נשקל על מאזני האמת, כשמהצד השני נוצה, אם הלב קל מנוצה, כלומר אם האדם היה נאמן לעצמו, הוא עובר למחוזות של המבורכים, ואם כבד מהנוצה טורפת אותו מפלצת, כלומר אדם צריך להיות נמאן לעצמו ולקריאה האישית שלו, ואז גם החברה באופן מופלא וסינכרוני מסתדרת מעצמה, אצל אחת זה להיות אימא, ואצל השני להיות משורר, בנוסף לזה מכיוון שהבה – הנשמה חיה אינספור פעמים את הרגעים של החיים לאחר המוות, דרך החפצים והתמונות שהושארו בקבר, חשוב לחיות כל רגע במלואו
בתחילת התרבות המצרית ההיבט של לחזור אל השמש הרוחנית ולחצו את הים הגדול היה חשוב יותר, יכלו לעשות את המסע הזה רק מעטים, ולכן המאמץ היה להבטיח את מסעו של הפרעה ולשם כך נבנו הפירמידות, אלא שעם השנים שינויי האמונה השפיעו על שיטת הקבורה, וכך עם עליית מעמדו של האל אוסיריס במצרים החדשה, המלכיפ עוברים לקבורה במערות, במקום פירמידות או מקדשים, מכיוון שאוסיריס הוא הנסתר, שליט העולם התחתון.
ההשפעה המצרית בירושלים היא מהתקופות האחרונות של מצרים, השושלת הנובית ולאחר מכן השושלת ה26 ששלטה מסאיס, מערות הקבורה הקטנות בכפר סילואן נבנו בצורת מעין בית או חדר, בדומה לקברים במצרים, אלא שלא מצאו בהם ציורים, מערות הקבורה הגדולות בסנט אטיין נבנו בצורת מקדש, או קבר מצרי של אציל שבו יש מספר חדרים.
מקבץ קברים נוסף היה במצוקי גיא בן הינום, אבל הוא בעל אופי מעט שונה, יותר כנעני, באחד הקברים (ממילא) נמצאו צלמיות של עשתורת האלה הכנענית שעוזרת ללידה מחדש, מקבילתה של חתחור. בקבר אחר (כתף הינום) התגלתה מאספה, בור במרכז שאליו נאספו העצמות של הנפטרים בקבורה משנית וחפצים שונים הקשורים אליהם (מכאן הביטוי נאסף אל אבותיו), בתוך המאספה התגלו לוחות כסף מגולגלים, עליהם הכתובות העבריות הקדומות בעולם ובהן ברכת הכוהנים.
באותה מאספה של אותו קבר התגלו גם תכשיטים, קמעות, חותם, חפצי זכוכית, עצם ושנהב, וכדים רבים. בקבר אחר נמצאו כלי חרס למראשות הנקברים וכדי יין לרגליהם. כל זה מראה על חשיבות של נוסחאות קסם וחפצים מאגיים למסעו של המת אל העולם שמעבר, ובאופן כללי על נוכחות תפיסות הרוחניות המאגית המצרית לגבי העולם הבא במנהגי הקבורה של ימי בית ראשון ירושלים.
ויחד עם זאת ובניגוד למצרים, הרי שלפי התנ"ך בימי בית ראשון לא הייתה אמונה בתחיית מתים אישית, גמול ומשפט לאחר המוות, אלא בתחיית מתים קולקטיבית (מודעות קולקטיבית) ולכן יש במערות הקבורה המשפחתיות מאספות. אין בתורה התייחסויות ספציפיות לעולמות שמעבר, נוסחאות קסמים, ספר מתים וכיוצא בזה, יש נוכחות של אלוהים וניסים שקורים, אבל זה קשור לגאולה היסטורית וכינון ממלכת צדק עלי אדמות. הקברים לעומת זאת, מספרים סיפור מעט אחר..
מפעל המים עיר דוד ירושלים
מקומות פולחן לאשרה והעשתורת
בירושלים של ימי בית ראשון לא היה רק מקדש אחד, במקביל לקיום בית המקדש היו מקומות פולחן ואולי גם מקדשים לאלוהויות הפגאניות, ובמיוחד לאשרה ולעשתורת, רמזים לכך אנחנו מוצאים גם בארכיאולוגיה, ואזכורים ספציפיים בספר התנ"ך. שלמה המלך, האיש שבנה את בית המקדש בהר המוריה הנמצא בצד אחד של נחל קדרון, בונה מקדש (או יותר נכון במות) לאלוהות הנקבית מהצד השני של נחל קדרון בהר המשחה. כך כתוב: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים…" (מלכים ב' 23:13).
האמת היא שזה לא היה באשמתו, היו לו אלף נשים וביניהם נסיכה ממצרים ונסיכה פיניקית מצור, והוא בנה את הבמות לכבודן, כך לפי גרסת התנ"ך, אבל אם נעמיק במשמעות המילה עשתורת, הרי שפירושה הוא "רחם" או "זה שבא מהרחם", ואם ירושלים היא מקום הבריאה, זה מסביר את הקשר שלה לעשתורת ומדוע היה כה חשוב לבנות לה במות במקום.
בפרק על "רוחניות אלה קדומה בירושלים" הועלתה ההשערה שירושלים הייתה מרכז של פולחן אלוהות נשית כבר בפרהיסטוריה, ואת הטענות המבוססות בדבר היות ירושלים מקום פולחן לאלוהות הנשית בתקופה הכנענית. והנה אנחנו מוצאים שעם הפיכת ירושלים לבירת העם היהודי והקמת המקדש, בד בבד מופיע פולחן של אלוהות נשית, והוא נמשך במשך רוב ימי בית ראשון עד למהפכה הדתית של יאשיהו. רוב הסיכויים שהפולחן הזה המשיך פולחן קדום יותר, וזה מחזק את הטענות בדבר היות ירושלים מרכז של פולחן ותרבות האלה בימי קדם.
כך או כך, רפאל פתאי כתב ספר חשוב על פולחן האלה היהודי שנקרא The Hebrew Goddess וממנו ניתן ללמוד על הפולחן של האלוהיות הנשיות שהתרחש בירושלים, וגם במקומות אחרים בארץ בקרב היהודים, כמו גם הנוכרים, פולחן המוזכר בתנ"ך פעמים רבות, אך רק בהקשר שלילי. המרכז של פולחן זה בירושלים היה על הר המשחית, שהוא הר המשחה הנמצא ממול להר המוריה
הר המשחה הוא שלוחה של הר הזיתים, שפסגתה בגובה זהה של הר המוריה, אך היא ממוקמת מעבר לעמק העמוק של נחל קדרון, במרחק 800-850 מטר ממקום המקדש בקו אווירי בכיוון דרום-מזרח. כיום יש שם חורשה של עצי אורן, שמזכירה מעט את מה שהיה שם בעבר, שכן בנוסף לבמות פולחן האלה כלל גם עצים קדושים שנקראו אשרה. מתחת לאותם עצים התקיימו טקסי נישואין מקודשים על ידי קדשות (זנות פולחנית), ולכן נאמר "על־כל־גבעה גבהה ותחת כל־עץ רענן את צעה זנה" (ירמיהו ב' 2). העצים נקשרו לתכונת הפריון של האלה, ויחסי המין אמורים היו להפעיל תכונה זו.
הקשר של צמחיה לאלוהות הנשית מתבטא בחשיבות של הקטורת שנעשית משרף עצים וחומרים אחרים המופקים מצמחים, ולעיתים מערבוב של כמה מוצרי צמחים כפי שהיה קיים בקטורת בבית המקדש. בתנך כתוב "לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים" (ירמיהו מד' 17). הנסכים היו הרבה פעמים תוצר צמחי כמו יין או בירה. הקטורת והנסך ביטאו את המהות הגבוהה של הצמחים, שנתפסו כיכולים לשמש בית לישויות אנרגטיות (ולכן גם המשכן עשוי מעצים, ויש שימוש רב בעצים בציפוי הקירות והרצפה בבית המקדש).
החורשה היפה על הר המשחה היא אכן בית לאנרגיות שאין כמותן בירושלים, ומומלץ לבקר במקום, ולו רק בגלל התצפיות הנפלאות שיש ממנו לעיר דוד והר הבית. החורשה היא חלק ממתחם הארחה נזירי נוצרי בשם "בית אברהם" הצרפתי, שנבנה לפני יותר ממאה שנה. זהו אתר כמעט שלא מבוקר, ויש צורך לתאם את הביקור בו מראש.
בזמן שלטונו של המלך אסא, נעשה ניסיון להרוס את הבמות והאשרות בהר המשחה, וכנראה שהיו גם אשרות על הר הבית עצמו. אימו של אסא, מעכה בת אבשלום, הקימה מפלצת לאשרה, מקום פולחן סודי שביסודו גזע עץ. אסא הסיר אותה ממעמדה המלכותי וכרת את העץ הקדוש: "וַיְכַרֵּת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן" (מלכים א', טו' 11-14). עם זאת, השיקוצים והמפלצות חזרו בגדול בתקופת שלטונו של נכדו יהורם, שנשא לאישה את עתליה, בתה של איזבל מלכת צידונים שהייתה כנראה גם כוהנת גדולה של האלה.
אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, עתליה ניסתה לקדם את פולחן האשרה והעשתורת בירושלים וגם את זה של הבעל, פרק שלטונה היה דרמטי ויסופר בפרק הבא. אחרי עתליה עלה לשלטון המלך מנשה, שהמשיך לקדם את פולחן האשרה, ואפילו בימי המלך חזקיהו מוזכר פולחנה למעשה, פולחן האשרה לא נפסק בישראל עד הגלות והחורבן, וביהודה הוא המשיך עד הרפורמות של המלך יאשיהו. ייצוגה של האשרה היה בדמות נשית בצורת קונוס עם שדיים בולטות הנתמכות על ידי ידיים. לראש הדמות הייתה לרוב תסרוקת גלית מאוזנת או כובע מסוג כלשהו. כנראה שהגוף הגלילי הולבש על עמוד עץ, רבות מהאשרות היו עשויות מעץ ולכן לא שרדו, ונותרו רק אלו שנעשו מחומר.
האשרה הייתה האלה אם של הפנתאון הכנעני, והיו לה ולבעלה (ששמו היה אל) שלושה ילדים "טובים" — בעל, ענת ועשתורת, ושני ילדים "רעים" — ים ומות, אשר שאפו להשמיד כל חי. בעל, ענת ועשתורת נלחמו בים ומות ונצחו אותם, ומאז התפשט פולחן הבעל, ענת ועשתורת בישראל. לפי רפאל פתאי העברים עבדו מספר אלות, במספר צורות, את עשתורות על ידי קדשות, ואת האלה ענת, לדוגמא, על ידי אפיית עוגות מיוחדות שבהן היו יוצקים את דמותה שנראתה כמו נערה רזה, לעיתים רוכבת על פנתר ובידיה שני ענפי גומא (כפי שמופיע בתבליט במוזיאון מגדל דוד). וכך כתוב: "והנשים היו לשות בצק, לעשות כונים למלכת השמים (ירמיהו ז' 18). יש חושבים שמלכת השמיים הייתה עשתורת, וייתכן שזה תלוי בנקודת המבט, מכיוון שדמותן של ענת, עשתורת ואשרה מתמזגות זו עם זו לעיתים, כפי שדמותן של האלוהיות הנשיות המצריות התור, סחמת, ובסתת הן הופעות שונות של אותה האלה.
עתליה והארמון ברמת רחל
לאחר מות שלמה ועלייתו של רחבעם בנו לשלטון, מרדו בו עשרת שבטי ישראל והקימו ממלכה משל עצמם, בממלכת יהודה הקטנה נותרו רק שבטי יהודה ובנימין (וחלקים משמעון ולוי). מי שמייצב את ממלכת יהודה ומחזק אותה הוא אסא, נכדו של רחבעם שמלך 41 שנה, ולאחריו בנו יהושפט שינסה להסדיר את היחסים בין יהודה לישראל, לצורך כך הוא כרת ברית עם אחאב מלך ישראל, השניים החליטו להשיא את ילדיהם זה לזה בכדי לחזק את הברית, וכך יהורם מלך יהודה בנו של יהושפט נושא לאישה את עתליה ביתם של אחאב ואיזבל.
עם השנים מת יהורם מת ממחלה קשה, ובנו אחזיה נרצח על ידי הגנרל יהוא מישראל יחד עם מלך ישראל יורם ואימו איזבל, בזמן ביקור מלכותי אצל קרובי משפחתו בעיר יזרעאל. כתגובה לכך, תפשה עתליה את השלטון ביהודה. היא רוצחת לפי התנ"ך, את כל בית המלוכה של דוד, חוץ מיהואש, שניצל על ידי חוגי הכהונה, ובראשם יהוידע הכהן. מרגע שהיא אוחזת במוסרות השלטון היא מקדמת את פולחן הבעל והאשרה ביהודה.
בתנ"ך מסופר סיפור מוזר על איזבל המלכה, המחכה ליהוא, הגנרל הקנאי שמרד בבנה המלך יורם. יהוא היה בדרכו להרוג את איזבל לאחר שהרג את יורם ואת כל משפחתו. איזבל שמה פניה בפוך וישבה על עדן חלון הארמון שלה בשומרון, מחכה למותה. מדוע היא עשתה זאת? זו לא התגובה המצופה במצב כזה. איזבל יכלה לברוח, לכתוב צוואה או להתפלל, אך במקום זאת היא בחרה להתאפר, ובכך התריסה מול המוות. מנהג הכוהנות של עשתורת היה להתאפר ולשבת בחלון, כדי לזמן למקדשן גבר לקיום מין פולחני שהבטיח את פריון האדמה. איזבל בת מלך צידונים ומלכת ישראל, מכשפה וכוהנת גדולה לעשתורת, בחרה למות ככוהנת.
במהלך חייה, איזבל חינכה את בנותיה ללכת בדרכה, כמנהג הכוהנות הגדולות בימי קדם שהיו מכשירות את הכוהנת הגדולה הבאה. וכך, המלכה תי אימו של אחנתון חונכת את נפרטיטי להיות הכוהנת הגדולה אחריה. ואיזבל חונכת את עתליה להיות כוהנת גדולה לעשתורות ולשאוף להשפעה פוליטית בכדי לקדם את האמונות שלה. ולכן מרגע שמוסרות השלטון עוברות לידיה בונה את בית הבעל בירושלים, ומן הסתם היא גם קידמה את פולחן האשרה והעשתורת. מסיבה זו כנראה היא האישה היחידה שמכונה בשם "מרשעת בת מרשעת" במקורות היהודים. בסופו של דבר הכוהן הגדול יהוידע מכין נגדה קשר שמביא לרציחתה בבית המקדש, בזמן שהיא נקראת לשם. זו הייתה הפעם הראשונה, אך לא האחרונה, שבה הכהונה התערבה במשחק הפוליטי.
בשנות החמישים התגלה ברמת רחל ארמון מפואר, ובו נמצאו כותרות אופייניות לתקופת בית ראשון (פרוטו-איאוליות עם משולש במרכז) המופיעות בארמונות אחאב. הכותרות הפרוטו-איאוליות מסמלות במקורן את עץ התמר שהיה קדוש לאשרה באתר נמצא מעקה מעוטר של חלון המזכיר ייצוגים של כוהנות האשרה בחלון המופיעים בתבליטים מהתקופה. במקומות של מין פולחני הקשור לפולחן העשתורת היו קדשות שישבו בחלון, כמו איזבל, ונמצאו תבליטים שלהן במצב זה. הממצא הוביל חלק מהארכיאולוגים (ידין), לזהות את המקום כארמונה של עתליה. למרות שהזיהוי הזה לא מקובל כיום הוא עוזר להחיות את הסיפור של עתליה.
האתר ברמת רחל הפך לפארק ארכיאולוגי מרשים, ובו חצר גדולה ומסביב לה חדרים, חומות, ואף קולומבריום ומערות קבורה. השרידים משולבים במיצגים פיסוליים של אבנים גדולות שהועמדו באוויר על ידי האמן רן מורין. ישנן פינות ישיבה מוצלות, וניתן לראות שרידים של מערכת מים מתקדמת עם בריכות ואמות, כנראה מהתקופה הפרסית. השרידים הארכיאולוגיים משתלבים בחורשה ובגן יפהפה. האתר נמצא על אחת הפסגות הגבוהות והקרירות בירושלים, והנוף הנשקף ממנו מדהים. בקצה החורשה, במצפה הצופה אל עמק רפאים, יש אלמנט פיסולי של חרוט גדול מאבני צור ובראשו נשתל עץ אלון גדול. נראה כאילו פולחן העצים של עשתורת חזר דרך האמנות בצורה חדשה.
שערי חולדה הנביאה
ישנן שלוש נביאות מפורשות בתנ"ך: מרים, דבורה, חולדה. כשחולדה היא האחרונה שבהן ומזוהה עם שני מקומות בירושלים: האחד זה שערי חולדה, השערים העיקריים למתחם הר הבית מדרום, והשני זה הקבר שלה במרומי הר הזיתים, שמזוהה על ידי המוסלמים כקבר ראבעה אל-עדוויה משוררת האהבה (ראו פרק בספר השני), ועל ידי הנוצרים כקבר הנזירה פלגיה (ראו פרק שתי המלניות). שלוש נשים בקבר מאוזוליאום אחד.
חולדה פעלה בזמנם של המלך יאשיהו וירמיהו הנביא. כשיאשיהו מוצא את ספר דברים במקדש ומבין שהעם חטא כל השנים הללו, הוא שולח משלחת לשאול בדבר אלוהים אל נביאי האל, ולמרות שירמיהו כביכול חשוב יותר, המשלחת מגיעה אל חולדה שיושבת בפתח הר הבית (מלכים ב', כ"ב, 14): "והיא יושבת בירושלים במשנה". חולדה עונה מפי אלוהים כי אכן העם חטא ויבוא על עונשו, אבל זה לא יקרה בזמנו של יאשיהו כי הוא נכנע לאל.
בתקופת החשמונאים החלו לקרוא לשערים בחומה הדרומית של הר הבית "שערי חולדה", והורדוס בנה אותם מחדש לתפארה במסגרת הבנייה הכללית של מתחם הר הבית. מדובר בשתי מערכות של שערים ומעברים תת-קרקעיים אל הרחבה, האחד יותר מערבה ובו יש שני פתחים עם קשת מעליהם, והשני יותר מזרחה כמה עשרות מטרים ובו שלושה פתחים עם קשת מעליהם. כיום השערים סגורים בקיר אבן, אבל המעברים התת-קרקעיים שמאחוריהם עדיין קיימים. בשער המערבי היו עולים להר לרחבת הר הבית ובשערים המזרחיים יורדים, אלא אם כן אדם היה באבל ואז היה הולך "נגד התנועה" ועולי הרגל מנחמים אותו.
הנבואה נקשרה לשערים מכיוון שהאנרגיה של מקום נמצאת במעטפת שלו, כפי שאמר אפלטון: "הזיכרון נמצא במעטפת של הנפש". מסיבה זו (וגם מסיבות פרקטיות) שופטים וחכמים ישבו בשערים, וכך גם הנביאים.
בימי קדם התפקיד של נבואה בקרב עמים אחרים היה בעיקר בקרב נשים שנקראו סיבילות, וביוון פיתיות, אבל בישראל הנבואה זוהתה לרוב עם גברים, ולמרות זאת יש לנו מספר מקרים מפורשים ואחרים מרומזים של נשים נביאות. אלא שחולדה היא נביאה יחידה שנקשרת לבית המקדש, היא יושבת לא רחוק מלשכת הגזית. הרבה מהנבואה של ימי קדם הייתה קשורה למקדשים, וכך אנחנו מוצאים נביאות מקצועיות בכמה ממקדשי יוון ובמצרים. ניתן לומר שחולדה ממשיכה את המסורת הרוחנית הזו, ולימים גם מרים אמו של ישוע שגדלה במקדש.
מערת צדקיהו וחצר המטרה
שלוש שנים לפני מות יאשיהו, בשנת 612 לפנה"ס, מרדו הבבלים באשורים והצליחו להביס אותם ולהשתלט על האימפריה שלהם. האשורים ניסו להשיב מלחמה שערה בעזרת המצרים, פרעה נכו הוביל מסע צבאי לעזרתה של אשור, ובדרך נלחם ביאשיהו והרגו. אבל בסופו של דבר נוצח על ידי הבבלים בקרב כרכמיש. המלך יהויקים ניצל את המאבק המתמשך בין המצרים לבבלים ומרד בהם בשנת 600 לפנה"ס, בתחילה המרד הצליח והצבא שנשלח על ידי נבוכדנצר הושמד, מה שהוביל את נבוכדנצר לבוא בעצמו בראש צבא גדול ליהודה. לאחר מצור של חצי שנה, הוא כבש את ירושלים והגלה את המלך יהויכין (בנו של יהויקים שהחליף אותו בתפקידו) ו-8,000 איש מקרב האצולה והשכבות הגבוהות. במקומו מינה את צדקיהו לשליט מטעם, אלא שגם צדקיהו מרד בבבל לאחר 10 שנה, ונבוכדנצר חזר לירושלים. לקח לו שנה וחצי להביס את היהודים, ובשנת 586 לפנה"ס כבש את העיר, הרס את בית המקדש, והגלה את רוב האוכלוסייה לבבל. במשך כל הזמן הזה ירמיהו התגורר בירושלים והיה צריך לצפות בהתממשות הנבואות השחורות ביותר שלו.
לפי המסורת, לאחר כיבוש העיר ברח צדקיהו המלך דרך מערה מלאכותית גדולה (9000 מ"ר) שנמצאת מתחת לרובע המוסלמי, ולה סעיפים רבים, שאחד מהם שימש כמנהרת מילוט לאזור ים המלח. אבל הבבלים לכדו אותו בערבות יריחו ונבוכדנצר ציווה להוציא להורג את בניו לנגד עיניו, ולאחר מכן לנקר אותם, ואז הגלה אותו לבבל. המערה שדרכה צדקיהו ברח נקראת מערת על שמו, ויש בה מעיין מטפטף, שיש הטוענים כי אלו הדמעות של המלך.
הפתח של מערת צדקיהו הוא לא רחוק משער שכם לרגלי החומה, המקום היה במשך הדורות מחצבה של אבני בניין לירושלים, המסורת זיהתה את המקום כמחצבות של שלמה המלך מהן נלקחו אבנים לבניית בית המקדש הראשון, וייתכן שהכרייה במערה התחילה כבר בתקופה ההיא, אך עיקר השימוש בה היה כמחצבה לבניית בית המקדש של הורדוס, ובתקופות מאוחרות יותר. מעניין לציין כי על אחת מהאבנים שנשארו מחוברות לקיר המערה התגלה ב1873 ציור של דמות כרוב עתיקה, לפי זאב וילנאי האבן והציור נמצאים כיום במשרד החברה הבריטית לחקירת ארץ ישראל.
עם הכיבוש הערבי של העיר נשכחה המערה ופתחה נסתתם, ורק בשנת 1854 גילה אותה במקרה מיסיונר וחוקר בשם גיימס טרנר ברקלי. 13 שנים אחר כך הגיע לירושלים צארלס וורן, ממובילי הקרן הבריטית לגילוי ארץ ישראל, הוא היה חבר בכיר בבונים החופשיים (לימים הגרנד מאסטר של הלשכה האנגלית), והביא להתחלת השימוש במערה לטקסים מסונים. עד היום משתמשים הבונים החופשיים ובעיקר לשכת ירושלים במערה לטקסים, המקום חשוב להם בגלל הקשר למקדש שלמה וחירם, ומפני הסמליות של פעולת החציבה והסיתות של האבנים למקדש החדש של האנושות. האדם נמשל לאבן לא מהוקצעת שצריך להפריד אותה מכור מחצבתה, לסתת, לעצב ולעבד אותה בצורה שתוכל לשמש אבן גזית בבניין המקדש החדש. ואכן במגדל בניין ימק"א בירושלים שנבנה בהשראת הבונים החופשיים (ראו בהמשך) יש בתחתית המגדל אבני גוויל ממערת צדקיהו, ובראשו אבני גזית.
ממול למערת צדקיהו נמצאת תחנת האוטובוסים של מזרח ירושלים. בצדה האחורי של התחנה יש מצוק ובו מערה נוספת פתוחה, הנחשבת באופן מסורתי למקום חצר המטרה, הכלא שבו הושלך ירמיהו לאחר שניבא על תבוסת הממלכה היהודית לבבלים, בניגוד לנביאי השקר שניבאו לניצחון, ובכך פגע במורל הלאומי. יש אומרים שזה היה מקום מושבו בעת ששהה בעיר החל מזמן יאשיהו דרך ארבע המלכים שבאו בעקבותיו ועד לזמן חורבן העיר, שבמקום זה הוא שהה, למד, התפלל, כתב וקיבל את נבואותיו. המערה נמצאת מתחת לגבעה סלעית ותחומה בחומה, המקום נחשב גם כמקום קברו של איברהים איבן אדהם, קדוש מוסלמי חשוב, ובעבר היה שם מרכז של חסידיו, וכיום מסגד לכבודו (קראו בחלק על התקופה המוסלמית הקדומה).
