תרבות האלה בירושלים

תרבות האלה בירושלים

התרבות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה החלה עם המעבר מחיים של ציידים לקטים להתיישבות בכפרים והסתמכות על חקלאות למחיה. זה קרה לפני 11.000 שנה והתחיל בארץ ישראל. במקום שבט של 20-25 איש שנודד ממקום למקום ומבלה חלק מזמנו במערות, יש לנו כפרים ובהם בתים של משפחה גרעינית וקהילה של מאות אנשים. המעבר לחיים בכפרים לווה במהפכה דתית, את אלוהי הציד החליפה האלה אם, ויש הטוענים שהחברה הייתה מטריאכלית מונהגת על ידי נשים כוהנות ומקדשת את המלאכה, הפוריות, האסתטיקה והחיים לצורותיהם השונות, וגם הנסתרות (החיים לאחר המוות).

התקופה הניאוליתית היא מבחינת ספר זה גם זמן "תרבות האלה" הנמשך מהתחלת החקלאות ובניית הבתים והכפרים הראשונים לפני 11,000 שנה ועד תחילת ההיסטוריה והקמת הערים הראשונות לפני 5,500 שנה, במשך כל התקופה הארוכה הזו התקיימו ברחבי הארץ תרבויות שלוות שקידשו את האדמה, המלאכה, הפריון, מחזורי החיים, והעריצו את האלה האם. עדויות לכך אנו מוצאים מהנגב – התרבות הרודדית, ועד לצפון – התרבות הירמוכית בשער הגולן. למרבה ההפתעה בשנים האחרונות התגלה שהיה יישוב גדול מאד מהתקופה הזו במוצא שבהרי ירושלים

אם שאלתם את עצמכם פעם האם מלחמה זה דבר טבעי לתרבות האנושית? הרי שהממצא הארכיאולוגי מראה לנו ללא צל של ספק שלא, במשך התקופה הארוכה של תרבות האלה, יותר מ5000 שנה, אין לנו ישובים שרופים והרוסים, אין לנו ישובים מבוצרים, אין לנו עדויות למלחמות, גולגולות מנופצות או ציורים של הרס והרג. במקום זאת יש לנו יישובים גדולים שמתקיימים בשגשוג והרמוניה במשך אלפי שנים ללא הפרעה, מקיימים מסחר ער עם מקומות מרוחקים מהם, מקדשים את המלאכה, מאמינים בעולם של רוחות וקשר עם חיים לאחר המוות ועורכים בעקבות כך טקסים שמאנים בכדי להתקשר לעולם הזה הכוללים מוזיקה וריקודים, וגם קוברים את המתים באופן שמשלב אותם בעולם החיים ומאפשר להם לקום לתחייה בעולם שמעבר.

החברה של הישובים הניאוליתים שנמצאו בארץ (כגון זו של התרבות הירמוכית) מעודדת ערכים של שוויון, אחריות ותשומת לב, לאנשים יש קשר לטבע, לחיות ולצמחים, והם מקיימים סוג של דת שמאנית הכולל טקסים ריקודים ומוזיקה, לכפרים יש הנהגה שהיא כנראה קולקטיבית והיא מצליחה לגייס את האוכלוסייה מרצון להשתתפות בפרויקטים גדולים משותפים, לשמור על הסדר החברתי, ולקיים קשרי מסחר ושיתוף פעולה מועילים, כולל אגירת מזון לזמנים קשים. התפישה של העולם היא אסתטית וזה מתבטא בעיטורים על אבנים וכדים ובפסלונים, בגדים ותכשיטים, והיקום והעולם נתפשים כמארג של כוחות המשלב זמנים, חיות וצמחים, מחזורי טבע, והופעות שונות של החיים האנושיים. כל זה הוא לא המצאה, אלא מסקנות מבוססות מחקר מחפירות של אתרים ניאוליתיים ברחבי הארץ ובעולם,

אנשי התרבות הניאוליתית (האלה) קידשו את המעגל, ולימים הקימו מעגלי אבנים במקומות שונים בעולם וגם בישראל, צורתו העגולה של האגן הקדוש בירושלים מרמזת לנו כי ייתכן שהיה בו מעגל אבנים כשבמרכזו אבן השתייה, הרבה ממעגלי האבנים הפרהיסטוריים הקדומים יותר, כגון מעגל האבנים קוסב קמן במקדוניה, הוקמו מאבנים שהיו מפוזרות במרחקים גדולים זו מזו, ולעיתים על ראשי גבעות. וכך ניתן לדמיין מעגל של אבנים מפוזרות על פסגות ההרים מסביב לעמק של ירושלים (האגן הקדוש), ומעגל אבנים נוסף באזור הר הבית עצמו או מצפון לו.

ההשערה שבירושלים היו אתרים מגליתים קדומים נתמכת מכוח ממצאים של דולמנים בשני מקומות בעיר. בזמן תרבות האלה יש לנו הופעה של דולמנים (קברים מאבני ענק בצורת תא או דלת), אבנים עומדות, מעגלי אבנים, טומולוסים[1] ועוד. לפי ספר ירושלים[2], בזמן הקמת בית החולים אוגוסטה ויקטוריה בהר הזיתים התגלו שרידי דולמן ולפי אחת החוברות של אריאל עד סוף המאה ה19 היה דולמן גדול בעמק המצלבה, אבל תושבי הכפר ליפתא השתמשו בו לבניית בתיהם. יש המתארכים דולמנים אלו לתקופה מאוחרת יותר, של ברונזה תיכונה, אבל התיארוך הוא לא וודאי, ובאתרים מקבילים בצד השני של השבר הסורי האפריקאי, באתר Al-Murayghat – Hajr al-Mansub לא רחוק ממדבא, יש דולמנים, מנהירים ומעגלי אבנים מהתקופה הכלקוליתית, זמן תרבות האלה[3]. ובאופן כללי יש לנו במזרח התיכון מעגלי אבנים ומגליתים כבר לפני 9000 שנה ויותר[4].

בעיר העתיקה של ירושלים לא נמצאו שרידים מתקופות פרהיסטוריות. אך ממצאים פרהיסטוריים מהרי יהודה ומסורות מתקופות היסטוריות מרמזות שייתכן כי ירושלים הייתה מקום של פולחן קדום של האלה אם. אם כך, יש סבירות שהפולחן הזה התחיל כבר לפני 10.000 שנה או יותר. במרחק יום הליכה מירושלים יש את ההתישבות החקלאית הראשונה בעולם – יריחו, וסביר להניח שירושלים הייתה בתחום ההשפעה שלה. 

כפר פרהיסטורי של תרבות האלה

בשנת 2019 התגלו בסיבוב מוצא הסמוך לירושלים שרידי עיר פרהיסטורית גדולה (3000 איש) ועתיקה מאוד (בת 9000 שנה), הממצאים שהתגלו בה הם עדות נוספת לתמונה שצוירה לעיל[5]. לא ברור מי גר שם ולמה היו כל כך הרבה אנשים. לפי דעתי, כבר בתקופה ההיא היה אזור ירושלים מקודש, וייתכן כי חלק מהבתים היו של אנשים שעלו לרגל, במיוחד בקיץ מעמק הירדן שהיה אז פורה וירוק יותר מהיום (סוף תקופת הקרח) אבל עדיין חם. ידוע שיריחו היא היישוב העתיק בעולם (בן 11,500 שנה) וכי לפני 9000 שנה היו יישובים גדולים של אנשים שהגיעו מיריחו ליד רבת עמון ואפילו מעין עיר דומה וגדולה אף יותר בשם כגון עין עז'אל והקשר הזה בוודאי שהיה קיים גם עם ירושלים

משמעות השם עין ע’זאל היא מעיין הצבי. זהו שם חדש, אך הוא מתאים ליישוב הישן מכיוון שהתושבים בו עסקו גם בציד, ובמיוחד של צבאים. והנה מתברר שגם תושבי סיבוב מוצא עסקו בציד צבאים, יחד עם זאת עין ע'זאל הוא פעם ראשונה שיש לנו יישוב בסדר גודל כזה שמתקיים בעיקר על חקלאות, וגם בסיבוב מוצא הקיום העיקרי הוא חקלאות, בעין עזאל גידלו עדשים שביחד עם החיטה ותוספות בשר מהווים דיאטה מספקת, וגם בסיבוב מוצא נמצאו כמויות גדולות של עדשים. במילים אחרות אורח החיים בשני היישובים שבמרחק יומיים הליכה אחד מהשני היה דומה ומצביע על קשר ביניהם.

בסיבוב מוצא מבני אבן עגולים (השורות הראשונות היו מאבן ומעליהם כנראה לבנים מטיט) עם רצפת טיח ומקום לאש במרכז. בנוסף לזה נמצא מערך רחובות מסודר ומבנים גדולים יותר שהיו כנראה מבנים ציבוריים ואולי גם מקדשים. מתחת לרצפת הטיח התגלו 10 שלדים קבורים בתנוחת עובר, חלקם של ילדים, וחלקם ללא ראש. סוג קבורה שמופיע גם במקומות אחרים בארץ ובעולם באותה תקופה ומרמז לנו שהתרבות השלטת הייתה מטריארכלית והאמינה באלה אם.

בצ'טלהויוק בטורקיה, ישוב עצום מאותה תקופה נמצא קבורה דומה ולפי חוקר האתר ג'יימס מלארט (James Mellart), התקיימה בו מערכת אמונות מתקדמת שהתרכזה בדמותה של האלה אם וביטוייה השונים, החברה הייתה מטריארכאלית ונשים היו הדומיננטיות בתחומים הכלכליים, הדתיים והמשפחתיים[6]. שלדים נקברו מתחת לרצפה (ודרגש השינה) בכדי לקיים קשר עם רוחות המתים, תנוחת העובר היא בכדי לאפשר להם להיוולד מחדש בעולם הרוחני, והפרדת הראש מהגוף היא בכדי להשתמש בראש בטקסים שמאניים, לכייר אותו (לשים עליו מסכה מבוץ, ולשתול אותו באדמה כמו זרע, הראש נתפש כמקום הרוח, וכך אנחנו מוצאים ביריחו ובמקומות אחרים בארץ מקבצים של גולגולות מכוירות קבורות מתחת לרצפה.

ביישוב בסיבוב מוצא נמצאו פסלונים קטנים של ראש אנושי, של שור עם קרניים נפתחות כמעין מפרץ, ואיל עם קרניים מסולסלות בצורת ספירלה. הראש עם פתחים של עיניים ופה צרים ומופשטים והוא מזכיר בצורה שלו ביצה. המוטיב ודרך הייצוג של הפסלונים מצביעים גם הם על קיומה של דת אלה קדומה, כפי שמופיע בצ'טלהויוק ובמקומות אחרים. השור עדיין לא בוית בתקופה הזו אבל היה סוג של חיית טוטם והוא מופיע ביישובים גדולים קצת יותר מאוחרים כגון ווינצ'ה בסרביה, ובמיוחד יש התייחסות לקרניים שלו. הספירלה היא מוטיב חוזר בתרבות המטריארכלית הפרהיסטורית ומופיעה במקומות שונים בעולם, לעיתים כספירלה כפולה, לפי מריה גימבוטס זה מסמל את מחזורי הזמן[7], מכיוון הזריחה והשקיעה של השמש על פני האופק היא בצורה של ספירלה ולא מעגל, המש זזה על פני האופק וזורחת ושוקעת כל יום במקום אחר, כשיש תנועה בכיוון אחד מהיום הקצר לאורך בשנה ותנועה בכיוון אחר מהיום הארוך לקצר. השילוב של דמות אדם וביצה מסמל את תכונת הפריון של האלה, הופעת חיים יש מעיין ומופיע בפסלונים אחרים בארץ כגון וונוס של שער הגולן, הופעת הפה והעיניים בדמות קווים מזכירה גם כן את הפסלונים משער הגולן, ומראה על יכולת מחשבה מופשטת ועל כך שההצגה של דמות האדם בפסלונים היא סמלית ובעלת משמעות, ולאו דווקא ריאליסטית.

היישוב בסיבוב מוצא עסק במסחר על פני מרחקים ארוכים, ונמצאו בו זכוכית געשית (אובסידיאן) שיובאה מאנטוליה או ארמניה, צדפים שהובאו מהים האדום, ביטומן מדרום ים המלח, אבני צור ועוד. במסגרת המסחר המפותח (המראה גם הוא שהזמנים היו זמני שלום) היו בסיבוב מוצא בתי מלאכה לעיבוד צור, שלא קיים באופן טבעי באזור, אלא במדבר יהודה. תושבי הישוב שהיו ייצרו צמידים מאבן שאותם הם ענדו בגיל צעיר, תליונים מצדף אבן הפנינה, חרוזי בהט, ותכשיטים מצדפים. אחד המאפיינים של תרבות האלה היה אסתטיקה ושאיפה ליופי, וזה המקרה גם כאן. מאפיין אחר היה חשיבה מופשטת, ואכן על כמה עצמות מעובדות נמצאו סמלים שאולי היו מעין שפה. לאחר מאות שנים של קיום הרמוני המקום ננטש ללא סימנים של חורבן אלים.

אם נחבר קו בין הישוב בסיבוב מוצא לאבן השתייה, נמצא שהוא מכוון לשקיעת השמש ביום הארוך בשנה (מרחק 7 ק"מ בין האתרים) וזה מצביע על קשר כלשהו, אולי סינכרוני, ביניהם. כדאי להזכיר בהקשר זה שבנגב יש קו של אבנים עתיק הנקרא קו K המקשר בין פסגת הר רמון להר רומם באורך 4.5 ק"מ המכוון לשקיעת השמש ביום הארוך בשנה, וכי יש במזרח התיכון קווים נוספים כאלו ובאורך דומה החל מהאלף ה6 לפנה"ס. ייתכן שבירושלים היו אתרים מגליתים קדומים שאליהם תושבי סיבוב מוצא היו הולכים (פחות משעתיים הליכה), בכדי לקיים את הפולחן במקום נפרד ומיוחד

רמזים היסטוריים לפולחן אלה קדום

אם נעמיק בהיסטוריה הרי שלפני שהעברים הגיעו לארץ, חיו כאן עמים שמים אחרים הנקראים בשם הכולל "כנענים". האל הראשי של הכנענים נקרא "אל", ואשתו הייתה אשרה. המילה "אשרה" בתנ"ך מתייחסת הן לאלה והן לפסלים שלה, שהתגלו ביישובים יהודיים וישראליים. יש לגביה התייחסויות בכתבים עבריים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות. בכונתילת ערג'וד – לא רחוק מקדש ברנע – נמצאה כתובת עברית: "תבורך על ידי יהוה ואשרתו", וכתובת נוספת מ-800 לפנה"ס: "בירכתי אותך על ידי יהוה שמרן ואשרתו". בחרבת אל קום, ליד חברון, נמצאה כתובת: "יבורך אוריה על ידי יהוה ואשרתו".[8]

על פולחן האשרה בירושלים ידוע לנו מהתנ"ך. באופן כללי, פולחנה היה נפוץ בישראל, גם באופן פרטי וגם ממלכתי. עם הקמת בית המקדש בירושלים, הקים שלמה גם מקומות פולחן לאשרה בגבעת המשחה, ממול להר הבית (דרום-מזרח) בצדו השני של נחל קדרון. לפי התנ"ך, זה נעשה בהשפעת נשותיו הנוכריות (במיוחד הפיניקיות), אך נאמר שגם רוב מלכי יהודה עבדו את האשרה, ובנוסף אליה כנראה שתושבי הארץ יהודים ונוכרים עבדו גם את האלות עשתורת וענת.

הפולחן היהודי של עשתורת והאשרה הוא המשך של פולחן כנעני קדום המתבסס כנראה על פולחן פרהיסטורי קדום אף יותר[9]. האלה הקדומה שלטה על מארג כולל של השפעות רוחניות ופיסיות, זמנים וסוגים של חיים: דומם, צומח, חי ואדם, כולל שלבים שונים ומחזורים בחיי אדם, ובמיוחד הלידה, פריון, מוות והחיים לאחר המוות. אחד ההופעות החשובות של האלה היה כשליטה של עולם המתים ומלווה את האדם בתהליך לידתו מחדש בעולמות שמעבר. הופעת האלה בירושלים הייתה במידה רבה הופעה של אלת החיים לאחר המוות. ירושלים היא מקום הבריאה, ולכן יש היבט בה היבט חשוב של אלת הזריחה – הלידה, אבל יותר מכך היא מקום התחייה והקשר אל העולמות הלא נראים. בירושלים יש חשיבות רבה לזריחה, והיה לכך חלק מרכזי בפולחן המקדש, אבל יש יופי מיוחד לשקיעות. ויש לכן חשיבות גלויה לצד מזרח מקום הר הזיתים, אבל חשיבות לא פחות גדולה אבל נסתרת לצד המערב.

ההשערה שלעיל נשענת על השם "ירושלים". ירושלים קרויה על שם האל הכנעני של השקיעה – שלם, שהיה גם האל האחראי על העולם שאחרי המוות, בריאות והגנה. שלם היה אחיו של שחר – אל הזריחה. שניהם נולדו כתוצאה מזיווג של האל הראשי של הכנענים "אל" עם שתי אלות או שתי בנות תמותה שנקראו עתירת ורחמיי. שחר ושלם זוהו עם כוכב וונוס (נוגה), המופיע בשיפולי הרקיע בתחילת וסוף הלילה ולכן נקרא גם כוכב הזריחה והשקיעה. הם ייצגו את הטבע הכפול של האלוהות.

לאחר הולדתם של שחר ושלם נשא "אל" את אשרה לאישה והיא הולידה לו את שאר האלים, וביניהם התאומים עשתר ועשתורת, שבאיזשהו שלב החליפו את שחר ושלם והפכו להיות אלוהי הזריחה והשקיעה. עם הזמן עשתר נעלם, ועשתורת קיבלה זיהוי כפול כזריחה ושקיעה, וככוכב וונוס. בנוסף על כך עשתורת זוהתה גם עם אשתר (או בשמה השומרי איננה) המסופוטמית, האלה שירדה לשאול בכדי לחלץ משם נשמות בני אדם, מתה וקמה לתחייה.

במילים אחרות, ירושלים הייתה בתחילה מקום פולחן לשחר ושלם ומכאן גם מקום של קשר עם הלידה – זריחה, החיים לאחר המוות והתחייה – שקיעה. עם הזמן הזיהוי עם שחר ושלם התחלף בזיהוי עם עשרת ועשתורת, אלא שעשתר כנראה לא היה חשוב במיוחד, או נעלם מהאופק כמו האל תמוז הכנעני או דומוזי המסופוטמי, וכך ירושלים הפכה להיות מקום פולחן לעשתורת, לאשתר המסופוטמית, אלת כישוף, ריפוי, אהבה, שמזוהה גם עם אלת האדמה  האם הגדולה אשרה וגם עם אלת המלחמה ענת. אלא שלאלה בנוסף להיבט האדמה היה גם צד לא נראה, ולכן עשתורת מזוהה גם באלת שמיים. ההיבט הכפול של האלה כאדונת העולם הזה והעולם שמעבר סומל על ידי שיוכה לכוכב וונוס, כוכב הזריחה והשקיעה.

הכנענים עבדו אם כן את אשרה אשתו של אל, ואת עשתורת בתם המשותפת. אבל הייתה להם בת נוספת (היו הרבה ילדים) והיא ענת. אפשר לקרוא את הפסוק מהושע י"ד 9: "אני עניתי ואשורנו" – באופן הזה: "אני ענתו ואשרתו" – שתי האלות העיקריות של ארץ ישראל. משמעות השם ענת באוגריתית (כנענית עתיקה) היא "האישה החשובה". לפי התנ"ך, ביהודה היו סוגדי האלה נפגשים בערים, מדליקים אש, והנשים היו עושות עוגות מיוחדות למלכת השמיים, נוסכות נסכים, ומקטרות קטורת (ירמיהו ז', יח). יש המזהים את אלת השמיים עם ענת, או עם העיקרון הנקבי של השמש (ולכן הדלקת האש), בעוד שעשתורת קשורה יותר לירח. ענת היא אלת אהבה אך גם אלת מלחמה, שזוהתה עם האלה סחמת המצרית, שלה היו מקדשים בארץ ישראל (יפו), ואולי גם בירושלים. אולם יש סוברים שאלת השמיים היא עשתורת וכי ענת היא  הופעה ספציפית שלה, כשם שהאלה סחמת יכולה להופיע כאלה התור, כך או כך, ברור שירושלים בתקופת בית ראשון הייתה מקום פולחן אלה, וכי פולחן האלה היה נפוץ בקרב בני ישראל. יותר על כך בהמשך.

בקרב הכנענים הקדומים היו גם יסודות הודו אירופאים ולא רק כנענים, שלהם תפיסה דתית רוחנית שונה, ומערך אלים תואם, הידועים שביניהם היו כנראה היבוסים (כנראה ממוצא חורי חיתי). גם הם מזהים את ירושלים עם אלוהויות נשיות. במכתבי אל עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס מופיע מלך ירושלים בשם עבדיחיבה. חיבה הייתה האלה הראשית של החורים מממלכת מיתני וזוהתה לעיתים עם אנהיטה הפרסית. והשם מרמז שהמלך עבד אותה. מכאן יש לנו אימות משני כיוונים לקיומו של פולחן אלה בעיר, שלפי הערכתי התחיל כבר בפרהיסטוריה.

תבליט של האלה הכנענית מחזיקה בידה שני צמחים ועומדת על חיה הדומה לנמר נמצא במוזיאון מגדל דוד, פסלונים רבים של האשרה נמצאים במוזיאון ישראל, חלקם נמצאו בחפירות בירושלים. מקום פולחן האשרה היה על הר המשחית, שלוחה של הר הזיתים, אבל היו גם אשרות על הר הבית עצמו, רמז לכך שגבעת המוריה הייתה אולי בתקופות קדומות מקום של פולחן האלה.

הערות

[1] בקרית יובל יש מספר רגמים שמתוארכים לתקופה מאוחרת יחסית (מאה 7 לפנה"ס), אך ייתכן שהם ממשיכים מסורת קדומה יותר.

[2] אחיטוב, ש. מזר, ע & המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה . (2000) . ספר ירושלים – תקופת המקרא. יד יצחק בן-צבי. עמ' 40.

[3] Savage, S. H. (2010). Jordan's Stonehenge: The Endangered Chalcolithic/Early Bronze Age Site at al-Murayghât—Hajr al-Mansûb. Near Eastern Archaeology, 73(1), 32-46.

[4] בן אריה, ז . (2021). תרבות האלה בישראל : גן העדן האבוד של הפרהיסטוריה (מהדורה ראשונה.). פראג הוצאה לאור

[5] Vardi, J., Yegorov, D., Levy, A., Shatil, A., Mitki, N., & Khalaily, H. (2022). Motza: A village of the final phase of the Pre-Pottery Neolithic B, preliminary observations. Tracking the Neolithic in the near East-Lithic Perspectives on Its Origins, Development and Dispersal. Sidestone Press, Leiden, 249-265.

[6] Mellaart, J., Hirsch, U., & Balpınar, B. (1989). The goddess from Anatolia. Eskenazi.

[7] Gimbutas, M. (1989). The language of the Goddess:[unearthing the hidden symbols of Western civilization]. Harper & Row.

[8] Paton, L. B. (1910). The Cult of the Mother-Goddess in Ancient Palestine. The Biblical World, 36(1), 26-38.

[9] Patai, R. (1990). The Hebrew goddess. Wayne State University Press.