לפי המדרש, כשאלוהים יצר את האדם הראשון מאדמה, הייתה זו האדמה של הר המוריה, שעליו ייבנה לימים בית המקדש. במקום זה הייתה אבן השתייה, שממנה התחילה בריאת העולם, ומתחתיה נובעים כל מי התהום של העולם. אל מקום זה הגיעו אדם וחווה לאחר הגירוש מגן עדן, ולכן האדם הראשון מקריב את הקורבן הראשון לאלוהים על הר המוריה ולימים נקבר מתחת לאבן השתייה. מאוחר יותר, קין והבל מקריבים קורבן לאלוהים באותו המקום ועל אותו המזבח, ולאחריהם גם נוח[1].
אל הר המוריה (שמזוהה עם הר הבית) הגיע אברהם אבינו כדי להקריב קורבן נורא, את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק. הוא הקים מזבח על פסגת ההר והתכוון לעקוד שם את בנו, אך אז נראה איל בסבך ונשמע קול המלאך הקורא לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער". בעקבות כך היה לאברהם חזון על מקדש שייבנה לאלוהים במקום אבן השתייה. לפי הזוהר, האבן למראשותיו של יעקב אבינו הייתה אבן השתייה, שם (בהר המוריה ולא בבית אל) הוא ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם, קיבל הבטחה מאלוהים לתת לזרעו את הארץ, והקים מצבה לכבוד האירוע (הארכיטיפ של סולם הוא מוטיב מרכזי בספרות המרכבה מסוף ימי בית שני, עולי המרכבה מטפסים דרך השלבים השונים של ההיכלות).
אם כל האירועים הללו אכן קרו בירושלים, הרי שזה מסביר את קדושת המקום ואת הסיבה לכך שדוד ושלמה בחרו בו להקמת בית המקדש. אך אז נשאלת השאלה: מדוע במשך 400 שנה לפניהם (לפי מניין השנים התנכ"י), כאשר בני ישראל כבר שכנו בארץ, הם לא טרחו לכבוש את ירושלים, להתיישב בה ולהקים על הר המוריה מקדש, במה או מזבח? ירושלים נשארה בידי היבוסים. במקום זאת בני ישראל הקימו משכן של קבע במשך 369 שנה בשילה, ולאחר מכן בשני מקומות נוספים שנמצאים לא רחוק מירושלים – גבעון ונוב. ואף אחד לא חשב על ירושלים או הזכיר אותה אפילו במילה.
למרבה ההפתעה, ירושלים לא נזכרת בתורה אפילו פעם אחת. אמנם מלכיצדק מלך שלם הוא כהן לאל עליון ומברך את אברהם, אך לא בהכרח שלם היא ירושלים, וייתכן שהסיפור הוא אנכרוניסטי. אם ירושלים הייתה חשובה לאלוהים, היא הייתה נזכרת במעמד הר סיני, אך היא לא. במקום זאת הוטל על בני ישראל לבנות לאלוהים בית "במקום אשר יבחר לשכן שמו שם" (דברים, י"ד 23). ישראל הם עם הבחירה, וירושלים הופכת להיות קדושה מתוקף מעשה בחירה היסטורי.
בחירת ירושלים כעיר בירה על ידי דוד המלך והקמת בית המקדש על ידי שלמה יוצרת קשר משולש שנמשך עד היום בין שושלת (בית דוד), מקום (ירושלים) והיהדות. כתוצאה מכך אנחנו מתפללים לכיוון ירושלים ומקשרים את הבריאה והגאולה עם ירושלים. לפני כן התפללו לכל כיוון והאור הנבואי והרוחני יכול היה לעבור דרך כל אדם. מה שזה אומר הוא שהרוחניות של בית המקדש שונה מזו של המשכן, בראש ובראשונה מפני שהיא נקשרת למקום קבוע על פני האדמה – לירושלים. נדמה כאילו לאחר 400 שנות מבחן הגיע הזמן לעגן את האנרגיה האלוהית באופן קבוע בארץ. ואכן, לפי הקבלה בית המקדש מהווה את חיתום בריאת העולם, תכלית התגלות השכינה בקרב עולמות החומר[2].
המשמעות של בניית מקדש הייתה קידוש האדמה וקיבוע הברית בין העם היהודי לבין הארץ. לא עוד התנחלות או נדודים, אלא עיגון האנרגיה היהודית בסלעים, בהרים ובאדמה של ארץ ישראל. אפשר לראות זאת גם באופן הבא: לאחר 400 שנה של ניסיון, הארץ "ראתה כי טוב" והשפיעה על האנשים שחיים עליה, עוררה בהם מחשבות ורגשות ורצון לקדש אותה. הארץ בחנה אותם במשך כל התקופה הארוכה, והם קיבלו לבסוף את ברכתה להקמת מקדש קבע.
לפני בוא הישראלים לארץ הייתה כאן נוכחות מצרית במשך 400 שנה, אך המצרים לא קיבלו את ברכתה או אישורה של אדמת הארץ להתבסס עליה, ולכן נאלצו לעזוב את ארץ ישראל. כך גם לגבי בני ישראל במצרים, שהיו שם 400 שנה ונאלצו לעזוב, מכיוון שלא התאימו לתדר האדמה של מצרים. במידה מסוימת אפשר לומר, כמו שאמרו הציונים הראשונים: "ארץ בלי עם ועם בלי ארץ" מצאו זה את זה, והחיבור ביניהם הוא שהביא להקמת המקדש בירושלים, כחותם של הברית ביניהם וכחותם של הבריאה.
אבל למה דווקא ירושלים? מדוע לא לחתום את הברית במקומות אחרים כמו גבעון, שנמצאת לא רחוק מירושלים ושם שכן המשכן? או שילה, שם עמד המשכן במשך 369 שנה? התשובה לכך, לדעתי, היא שבני ישראל, ובמיוחד דוד המלך, הבחינו שיש בירושלים היבטים של גיאוגרפיה וטופוגרפיה מקודשת (כפי שבואר בפרקים קודמים), לצד יתרונות פוליטיים וחברתיים, שעשו אותה מתאימה להקמת המקדש יותר מכל מקום אחר. אפשר להוסיף שירושלים מאופיינת באנרגיה חזקה היוצאת מהאדמה וגם באור אולטרה-סגול מיוחד (ולכן ציירים רבים אהבו אותה)[3]. אמנם הקדושה שלה נשכחה על ידי היהודים בזמן השופטים, אך ההסתר הזה נועד לשמור עליה לזמן הנכון, שהגיע עם עלייתה לשלטון של שושלת בית דוד, שיצרה משולש קדושה בלתי ניתן להפרדה בין העם והדת היהודית, השושלת שממנה יבוא המשיח, וירושלים כמקום לבית המקדש.
דוד היה רועה מבית לחם, שבוודאי הסתובב באזור ירושלים עם הכבשים שלו, וכנראה שהר המוריה תפס את תשומת ליבו כמקום שבו אפשר להתחבר עם הקדושה. כשבגר הופיע דרכו האור הנבואי, ובשיתוף פעולה עם שמואל הנביא הוא התעמק במגילה נסתרת שגילתה לו את ההיסטוריה הרוחנית של ירושלים, את תבנית המקדש כפי שנתגלתה למשה בהר סיני, ואת הציווי להקים אותו (כפי שנראה בהמשך). מסיבות אלו בחר דוד בירושלים כבירה ומקום להקים בו את בית המקדש ולהעלות אליו את ארון הברית, הוא לא זכה להקים את המקדש בעצמו, אבל הכין את הקרקע ובנו שלמה השלים את המלאכה.
המשכן היה נייד, והיו למצב זה יתרונות והיבטים טובים רבים, אך כדי שאפשר יהיה להתקדם במסע ההתפתחותי של העם היהודי כמוביל האנושות לקראת הגאולה, היה צורך ליצור מרכז קבע. מרכז אשר יאפשר ריכוז של מאמץ, השראה, התפתחות והתקדשות, ויהיה קשור למיתוס של מקום – לאדמה. זה קרה עם הקמת בית המקדש בירושלים.
תבנית עולם וציר עולם
לפי אליאדה בספרו "מיתוס השיבה הנצחית"[4], החוויה הבסיסית של האדם היא התחושה שהוא נולד רחוק מבית, והרצון לחזור אליו – להתחבר מחדש למישור הנצחי, המקודש והמשמעותי, במקום הסתמי, הזמני והשגרתי. כלי העזר בתהליך הזה הם מקומות קדושים. ביהדות אפשר להקביל את "הרצון לחזור הביתה" לשאיפה לתיקון עולם. לפי הרוחניות היהודית, תפקידו של האדם הוא לתקן את עצמו, ועל ידי כך לעזור לבורא ולבריאה לתקן את עצמם, כדי שיוכלו לחזור למצבה הראשוני בגן עדן – מעין חזרה הביתה.
הבית והמצב הטבעי שלנו היה בגן עדן, אך בעקבות החטא הקדמון נפלנו לעולם החומר. מתן התורה בהר סיני ובניית המשכן ולאחר מכן המקדש בירושלים הם נקודת ההיפוך שמתחילה את המסע הביתה ומאפשרת אותו. בניית המשכן והמקדש הם שלבים מכריעים בתהליך התיקון ההיסטורי מהנפילה אל הגאולה. המקדש הוא יצירת מציאות שמיימית על פני האדמה, שתוביל בסופו של דבר לחזרת העולם למצב גן עדן[5].
המשמעות העמוקה של בניית המקדש היא יצירת מרכז, נקודת התייחסות, מעין ציר עולם המחבר בין המישורים של השמיים, הארץ והשאול. כך היה גם במקדשים אחרים בעולם העתיק. אך מעבר לכך, בניית המקדש היהודי בירושלים יוצרת נקודת היפוך בתהליך ההיסטורי, המחברת את מה שהיה – הנפילה מגן עדן – אל מה שיהיה, אל הגאולה. במעשה בניית המקדש, העם היהודי יוצר מרכז שיכול להוות ציר עולם מצד אחד וציר היפוך של התהליך ההיסטורי מצד שני. לכן המקדש מתקשר באופן אנכרוניסטי למעשה הבריאה.
אפשר להמשיל את המעבר ממשכן למקדש למעבר של האנושות מהתקופה שבה היינו ציידים-לקטים ונדדנו במסע המקודש על פני האדמה, אל הזמן שבו התיישבנו בבתים וביישובים של קבע. בכך יצרנו מרחב מקודש מסוג אחר, שאינו טבעי. בבניית בית, האדם משתתף במעשה הבריאה, בורא לעצמו את סביבתו, והוא שונה בכך מחיות אחרות. עקב כך, הוא ממקם עצמו מחוץ לטבע ומכוון במקום זאת לשמיים ולאלוהיות הנסתרות.
הבית הוא פועל יוצא של תכנון, מחשבה, תפישה ועשייה שלנו כבני אדם – הוא המהות שלנו. לפי אליאדה, כל הבתים, בדומה לכל המקדשים, הארמונות והמבצרים, נמצאים באותה הנקודה – מרכז היקום. מדובר במרחב טרנסצנדנטי, השונה לחלוטין מהמרחב החילוני, וייתכנו בו ריבוי ואף אינסוף "מרכזים". נקודת המרכז משחזרת למעשה את מעשה הבריאה, את הזמן ההיולי, ויוצרת את הסדר היקומי[6]. לכן, מדובר לא רק במרכז גיאוגרפי אלא גם במרכז בזמן. אם הבית הוא כזה, מקדש שהוא בית לאלוהים, על אחת כמה וכמה.
הערות
[1] אריאל, ישראל. בית המקדש בירושלים. מכון המקדש.
[2] מקובר, מנחם, אורו של מקדש: עולם המחשבה של המקדש, 2 כרכים, ירושלים: מכון המקדש, תשס"ג-תשס"ה.
[3] בן אריה, יהושע. 1992 . צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. יד יצחק בן-צבי, ירושלים
[4] אליאדה, מירצ'ה. (2000) המיתוס של השיבה הנצחית. תרגום יותם ראובני. הוצאת כרמל, ת"א.
[5] אפטוביצר, א. (1931). "בית המקדש של מעלה על פי האגדה". תרביץ, (חוברת ב), 250-137.
[6] Eliade, M. (1959). The sacred and the profane: The nature of religion (Vol. 81). Houghton Mifflin Harcourt.
