לפי האגדה היהודית, כאשר דוד בורח משאול בפעם הראשונה, הוא מתארח אצל הנביא שמואל, ושני ענקי הרוח הללו מתעמקים בתורה ובעזרת הרוח הנבואית מוצאים, במיוחד בספר יהושע, רמזים למקום שבו בחר אלוהים לשכון ושבו אפשר וצריך להקים את בית המקדש. יש גם הטוענים שהם מצאו מגילה נסתרת ובה תבנית המקדש וההיסטוריה הרוחנית הקדומה של הר המוריה כמקום בריאת העולם, נפילת אדם וחוה, עקדת יצחק וכן הלאה. או שהם גילו אותה בעיני רוחם
כך או כך, דוד המלך מייצג לפי הקבלה את ספירת מלכות, אדם שהיה מחובר לרוח הקודש ואנרגיית השכינה. בזכות מתנת ההשראה הנבואית שזכה לה הוא הראשון שמזהה את הקדושה הקיימת בירושלים מעבר לזמן ולמקום, וזה מה שמביא אותו לבחור את ירושלים כבירת ישראל ולרצות להקים שם בית קבע לאלוהים. וכך, לאחר כיבוש ירושלים מידי היבוסים הוא מקים אוהל בהר המוריה, בגורן ארונה היבוסי, ומעלה אליו את ארון הברית.
ישנה אפיזודה מעניינת בחיי דוד, שבה הוא בורח מירושלים מפני בנו המורד, אבשלום. צדוק הכהן מבקש להצטרף אליו ועמו ארון הברית, אלא שדוד מבקש ממנו שיחזיר את ארון הברית לאוהל שבו שכן, כי שם מקומו. כלומר, דוד מזהה את ירושלים כמקום היחיד שבו ארון הברית רוצה לשכון, ומכאן שירושלים היא המקום היחיד שבו ניתן לעבוד את האל באופן מלא, גם אם זה לא נעשה על ידו אלא על ידי אלו המורדים בו. זה מעיד על כך שבעיני דוד מעמד הקדושה בירושלים גדול מזה של מלך כזה או אחר. דוד מאמין במשהו גדול ממנו הקובע את הגורל, ולכן כששמעי בן גרא לועג לו בבורחו מירושלים, הוא מקבל את הדין ומורה לגיבוריו להניח לאיש, כי אלוהים מדבר דרכו.
דוד מלך תחילה מחברון, שם, לפי ספר הזוהר, התחבר לשלושת האבות והפך לאחד מארבעת רגלי ה"מרכבה". מעניין לציין שחברון היא המקום היחיד בשדרת ההר שיש לו צורה גיאוגרפית וטופוגרפית דומה לזו של ירושלים, מעין עיגול קעור, ומכאן שיש קשר פנימי עמוק בין חברון לירושלים. תכונתו של דוד המלך היא מעורבות עם כלל התושבים והמקומות של ארץ ישראל; סבתא רבתא שלו היא רות המואביה, חברו חושי הארכי היה מתושבי הארץ הכנענים, הכהן שלו צדוק היה כנראה ממוצא יבוסי, אחת מנשותיו היא מעכה בת מלך גשור, והוא מוצא מקלט אצל הפלשתים. רועה הכבשים מבית לחם מגיע לכל רחבי הארץ. הוא מתואר כאדום שיער, ג'ינג'י, ובתור שכזה, ידו בכל ויד כל בו. יש בדוד משהו "צברי" גאה של עוצמה וחופש.
לאחר הרחבת מלכותו גם לשבטי הצפון, כובש דוד את ירושלים מידי היבוסים והופך אותה לבירת הממלכה המאוחדת. לאחר מכן הוא מעלה את ארון הברית לירושלים מקריית יערים ומכין לו אוהל על הר המוריה. באותה תקופה ישנה הפרדה בין המשכן לבין מקום ארון הברית, וזה קורה לאחר שהארון נופל בידי הפלשתים במלחמת אבן העזר ומשכן שילה נחרב. בני ישראל מקימים משכן חדש בגבעון, מכיוון שיש צורך במשכן כדי לקיים את עבודת הקורבנות, אבל ארון הברית שחוזר לידי בני ישראל נשאר בקרית יערים, אליו הוא מגיע בדרך פלאית לאחר שהפלישתים מחליטים להיפטר ממנו. לא ברור מדוע לא העבירו את ארון הברית מקריית יערים, מרחק כמה ק"מ, לגבעון. מה משמעות ההפרדה בין שני הדברים? באותה תקופה וכנראה גם בגלל ההפרדה, מותר להקריב קורבנות לאלוהים במקומות אחרים ברחבי הארץ, בבמות.
לאחר איחוד הממלכה וכיבוש ירושלים דוד המלך בונה לעצמו בית ארמון, ומבקש לבנות במקביל גם בית לאלוהים, וכך הוא אומר: "אנוכי יושב בבית ארזים וארון האלוהים בתוך יריעה" (שמואל ב', ז' 2). דוד שואל את אלוהים על כך דרך נתן הנביא, והתשובה מתחלקת לשניים: בתחילה אלוהים מתרעם על הבקשה וטוען שהוא שוכן באוהל ומעולם לא ביקש שיבנו לו בית. לאחר מכן, הוא מחזק את דוד ומבטיח לו שזרעו ייכון לעולם ויביא שלום ושלטון על ישראל. לבסוף אלוהים מקבל את הרעיון שייבנה לו בית, אלא שזה צריך להתבצע על ידי צאצא של דוד, שיהיה לאלוהים כבן והוא יהיה לו כאב. הצאצא הזה הוא שלמה.
הסיבה שבגללה דוד לא מקבל את האישור לבנות את הבית, כפי שהוא עצמו אומר בספר דברי הימים, היא שהוא איש דמים. יחד עם זאת, דוד זוכה לראות את המקדש בעיני רוחו, ואולי אף מקבל מגילה סודית עם תוכנית הבית משמואל הנביא ומעביר אותה לשלמה. דוד מכין את הקרקע להקמת המקדש, ולפי המסורת היהודית חופר את היסודות, מסמן את שטח העזרה ומקדש אותו. דוד מכין את "מחנה שכינה", רצפת העזרה. זו הייתה המסורת במקדשים עתיקים אחרים בעולם העתיק – לחרוש את האדמה ולסמן את גבולות בית המקדש כשלב ראשון בהתקדשות המקום. מרגע שזה קרה, שטח המקדש נחשב לטהור. ואכן, אזור החצר של בית המקדש (בדומה לחצר של המשכן) נחשב לטהור, ואסור היה להכניס אליו טומאת מת. דוד קידש את העזרה (מקום מושבה החדש של השכינה) עד לקרקעית התהום, וכשהוא עשה זאת הוא חיבר את אחד השירים של ספר תהילים, פרק צ"א: "יושב בסתר עליון…"
לפי אביגדור אפטוביצר במאמרו על מקדש של מעלה[1], דוד חזה בעיני רוחו במקדש של מעלה, אלא שאין בהכרח קשר ישיר בין תבנית של מקדש של מעלה לתוכנית בית המקדש של מטה. אמנם ניתנה תבנית למראה לדוד ולפני כן למשה בהר סיני, אך ייתכן שזה נותר בגדר מחשבה מופשטת ולא ראו דבר פיזי קונקרטי, ויחד עם זאת הפרשנות הקבלית של בית המקדש (כפי שנראה בהמשך) טוענת שיש כזה קשר וכי המבנה הפיזי של המקדש משקף תבנית אלוהית של המבנה הרוחני של האדם והעולם.
החשיבות של ירושלים והקשר של דוד אליה מתגלה בסיפור גורן ארונה היבוסי (שמואל ב', כ"ד; דברי הימים א', כ"א). לפי המסופר, מגפת דבר הכתה את עם ישראל והפילה רבבות חללים, וזה קרה בגלל חטאו של דוד, שציווה לפקוד את בני ישראל בניגוד לציווי מפורש של האלוהים לא לעשות זאת. לאחר פרוץ המגפה נשלח מלאך ה' לירושלים להשחיתה. דוד המלך רואה אותו עומד בין שמיים וארץ עם חרב שלופה בידו והוא מתפלל אל האלוהים לרחמים. אלוהים מתרצה ומצווה על דוד על ידי גד הנביא להקים מזבח בגורן ארונה היבוסי, וזה מה שעוצר את המגפה. זכותו של יצחק, שהוקרב במקום עומדת לעם בעת צרה, וזה מה שמוכיח את היות ירושלים מקום הבחירה. (ברובע הנוצרי בירושלים, רחוב פרנציסקוס הקדוש, יש כנסייה לכבוד המלאך מיכאל שם מראים את המקום שבו עמדה רגלו של המלאך בהופיעו לפני דוד המלך).
מה שמעניין הוא שגם ארונה היבוסי רואה את המלאך. דוד פונה אליו ומבקש לרכוש את המקום, אך ארונה רוצה לתת לו אותו חינם. דוד מתעקש, משלם ובונה את המזבח. אש יורדת משמיים, ומלאך ה' מחזיר את חרבו לנדנה. בעת ההיא היה המשכן בגבעון, אך דוד לא הולך לשם כי הוא פוחד מהמלאך. הסצנה של המפגש עם המלאך מזכירה כמובן את יעקב, שחשש גם הוא מהמפגש. זהו אחד המאפיינים של הקדושה – היותה מפחידה עבור מי שנחשף אליה. אוטו רודולף קרא לזה "מסתורין נורא", ואלו אותם רגשות ותחושות של יראה, אימה ופחד שבני ישראל הרגישו במעמד הר סיני, והנביאים הרגישו בזמן שהתנבאו.
האירוע עם מלאך ה' מגלה את הר המוריה כמקום שבו יש שער לשמיים, לגן העדן, מקום שבו יש מלאך עם חרב מתהפכת ואש יורדת מהשמיים, וזה הופך אותו למתאים מאין כמוהו לעבודת הקורבנות. ירושלים היא מקום של ישועה (מהמחלה), רחמים, ועקב כך גם פתח לגאולה – מקום שבו קורים אירועים פלאיים, כגון אלו המזכירים את סיפור גן העדן. במילים אחרות, דרך סיפור גורן ארונה היבוסי מתקבע מעמדה המקודש של ירושלים במקום זה של המשכן בגבעון, שהופך ללא רלוונטי. ואכן, בפרק הבא בדברי הימים מדובר על ההכנות לבניית בית המקדש.
בספר דברי הימים מסופר על דוד המלך המקהיל את כל עם ישראל לירושלים ומספר להם על רצונו לבנות בית לאלוהים, אלא שאלוהים אסר עליו, ומי שיבנה את הבית במצוות אלוהים הוא בנו שלמה. דוד מברך את שלמה, ומצווה עליו לשמוע בקול אלוהים ולבנות את בית המקדש. הוא מקדיש את שלמה לאלוהים כבן ומצווה עליו שאלוהים יהיה לו כאב. דוד מחזק את לבו של שלמה לעשות את המלאכה ומנבא שאלוהים ייתן לו שכל ובינה ושבימיו יהיה שקט ושלום, שהוא יהיה איש של מנוחה. הוא מגלה לו כי אם ישמור את דרכו, צאצאיו ישלטו עד עולם.
דוד מעביר לשלמה את כל החומרים שאסף מתרומות העם לבניית בית המקדש – את הזהב, הכסף, הנחושת והאבנים הטובות. הוא מעביר לשלמה את תבנית בית המקדש כפי שנגלתה לו בעיני רוחו (ואולי גם מגילה), ומחזק אותו לבנות את הבית בעזרת הכוהנים והעם ולהעביר אליו את הכלים ואת ארון הברית. לאחר מכן מברך דוד את אלוהים לעיני כל העם ואומר כך: "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יהוה הממלכה" (דברי הימים א', כ"ט 11).
במילים אלו מבטא דוד את מבנה העולמות הרוחניים. בתוך הפסוק נמצאים שמות שבע הספירות התחתונות של עץ החיים הנקראות "זעיר אנפין", והן: ספירת חסד – גדולה, ספירת דין – גבורה, ספירת תפארת – תפארת, ספירת נצח – נצח, ספירת הוד – הוד, ספירת יסוד – כל שבשמיים ובארץ, וספירת מלכות – הממלכה. בכך מרמז דוד, לפי אחת הפרשנויות, על המגבלה שלו והסיבה האמיתית שבגינה לא בנה את בית המקדש – שאין לו חיבור לשלוש האנרגיות הגבוהות: חוכמה, בינה וכתר (בעץ החיים יש עשר ספירות, שבע מהם נמוכות וקשורות להאצלות אלוהים לעולם הפיזי ולחלק התחתון של דמות אדם רוחני, ושלוש מהם גבוהות וקשורות למחשבה האלוהית ולראש של דמות אדם רוחני). דוד מסמל את אנרגיית המלכות (הספירה התחתונה), המעבירה דרכה את שש הספירות שמעליה ולכן הוא מחובר ל"זעיר אנפין", שבע הספירות התחתונות של עץ החיים. אבל כדי לבנות את המקדש צריך את האנרגיות של "אריך אנפין" – שלוש הספירות הגבוהות: כתר, חוכמה ובינה.
היו כאלו שטענו כי דוד הוא נשמה טהורה שבאה לעולם לגלות את סוד בית המקדש בירושלים, שכל הדמים שהוא שפך היו למעשה קורבנות למען השם, וכי הסיבה לכך שהוא לא בנה את הבית היא שאם היה עושה זאת, בית המקדש היה מתקיים לעולם ולא ניתן היה להחריבו. ובכל זאת, גם אם לא זכה לבנות את בית המקדש, דוד מגלה לנו את סודה של ירושלים וקובע את הקשר שלא ניתן לנתק יותר בין שושלת, העם והדת היהודית לבין ירושלים. בתקופת מלכותו מגיעה ממלכת ישראל לשיא התפשטותה.
שלמה המלך
ביהדות ישנה חשיבות רבה לגימטרייה, לסודות הטמונים בשמות, בחילופי אותיות ובערך המספרי שלהן. השם שלמה, בהיפוך אותיות, הוא למשה, כלומר משה והאות ל'. אם משה הוא בונה המשכן, הרי ששורש נשמתו שהתגלגלה בשלמה היא זו שבונה את בית המקדש. רק בתקופתם של משה ושלמה מופיעים אנשים מלאי חוכמה, בינה ודעת; בזמן משה זהו בצלאל בן אורי, ובזמן שלמה חירם אביף.
לפי האגדה, שלמה שלט בשדים ובמלאכים וידע את שפת החיות. החכם באדם הוא זה שכתב את ספרי קהלת ומשלי, שבהם מיטב אוצרות החוכמה היהודית. וגם את מגילת שיר השירים, שהיא אחד הכתבים המיסטיים והאזוטריים ביותר בתנ"ך, אלגוריה לאהבת אלוהים ועם ישראל. שמעו של שלמה נודע בכל העולם, ומכל קצוות הארץ באו לחזות בחוכמתו, כולל מלכת שבא שבאה במיוחד מאתיופיה. דרך נשותיו, קשריו, מפעלותיו וחוכמתו, הפך שלמה לדמות משפיעה בזירה הבינלאומית, בדומה לדוד אביו אך באופן אחר.
לפי חז"ל, שלמה קיבל מדוד את מגילת המקדש, מגילה שבה תוכנית בניית הבית, שעברה ממשה ליהושע, לזקנים ולשמואל, ובה תבנית המקדש שהתגלתה בהר סיני. לכן המידות של הבית הראשון מחייבות ויש בהן סודות. דוד סימן וחפר את יסודות בית המקדש בקרקע, ושלמה בנה את הבניין. השנה הרביעית לשלטונו של שלמה מציינת 480 שנה בדיוק ליציאת מצרים, שזה 12 פעמים 40 שנה, כלומר עוון השבטים כופר, ואפשר היה לגשת לשלב הבא של תיקון העולם, לבניית בית המקדש. הסיבה לכך ששלמה הוא שבנה את בית המקדש ולא דוד, היא שאי אפשר היה לבנות את המקדש לפני שיחלפו 480 שנה. זהו גם הזמן שעובר בין בניית בית המקדש הראשון לבית המקדש השני. התוכנית האלוהית נגלית כמדויקת מאוד. כדאי להעיר בהקשר זה, כי מההגעה לארץ ועד לבחירת דוד בירושלים כבירה מונים 400 שנה, אולם מיציאת מצרים ועד תחילת בניין המקדש מונים 480 שנה, מכיוון שמוסיפים 40 שנה במדבר ו-40 שנות שלטון דוד המלך.
כך או כך, בניית בית המקדש על ידי שלמה הייתה הדבר החשוב ביותר שהוא עשה והתכלית שלשמה הגיע לעולם. זו הייתה השלמת מעשה הבריאה, פאר היצירה של ימי קדם, הבית האנושי השלם, תיקון עולם. כתוצאה מהחטא הקדמון, יש בעולם הנברא רעב, סבל, חום וקור קיצוניים, מזיקים וכיוצא בזה. אולם בבית המקדש קרו ניסים יום ביומו שסיפקו את הרעב והצמא, הביאו לריפוי והשראה ויצרו גן עדן עלי אדמות. שלמה יצר מקום שבו אין שלטון של המוות (חוקי הטהרה קבעו שאין להכניס לעזרה טומאת מת), ויש בו שער לגן העדן.
אם נחזור לרגע לנקודת המבט ההיסטורית: שלמה היה הבן של בת-שבע ודוד, והוא שלט על ישראל המאוחדת במשך 40 שנה. בזמן שלטונו היה לישראל קשר עמוק מאוד עם מצרים מצד אחד ועם ממלכת צור הפיניקית מצד שני. שלמה נשא לאישה את בת פרעה, וכחלק ממפעלות הבנייה שלו בנה לה ארמון בירושלים. בנוסף, הוא היה בברית אסטרטגית וכלכלית עם ממלכת צור הפיניקית, ולמיותר לציין שכמה מבין אלף נשותיו היו פיניקיות, ככתוב: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמוניות אדמיות צדניות חתיות" (מלכים א', י"א 1).
חשוב לציין שעד לתקופתו של שלמה, בני ישראל לא בנו מקדשים ולא עסקו בבנייה מונומנטלית. לא היה להם את הידע והיכולות ההנדסיות והארגוניות המאפשרים בניית מקדש בקנה מידה גדול, וגם לא הייתה קיימת בקרבם התפיסה הדתית שאלוהים שוכן בבית של קבע. לכן המשכן בשילה היה ללא גג קבוע, וכך גם המשכנים בנוב ובגבעון. בארצות השכנות, לעומת זאת, הייתה תרבות מפותחת של בניית מקדשים, ובמיוחד במצרים ובפיניקיה.
סביר להניח כי שלמה המלך, שהיה החכם באדם וידע שבעים שפות, קיבל חלק מהידע של הקמת בית המקדש, היכולות הטכנולוגיות, הארגוניות והתפיסות הדתיות מארצות אלו. הוא נעזר בחירם מלך צור מבחינת חומרים ובנאים, כמסופר במפורש בתנ"ך, אך כנראה שהוא נעזר גם בידע של אדריכלות מקודשת שהיה קיים במצרים. ידע זה נבע מתוך התפיסה המאגית, לפיה מבנה הבנוי לפי עקרונות דתיים קוסמיים ותוך שימוש בפרופורציות מקודשות, צבעים וחומרים מסוימים, יכול לזמן אנרגיה שתביא שפע אל הארץ ותחבר שמיים ואדמה. חשוב לזכור ששלמה היה נשוי לנסיכת מצרים ובנה לה ארמון בירושלים, ומצרים הייתה ארץ של מקדשים.
לא ברור היכן שלמה למד את שבעים השפות. האם הוא ביקר בארצות אחרות בתור ילד? האם הגיעו אנשים לארמון ללמד אותו? ואם כן, אולי הם גם לימדו אותו את התורה העתיקה ואת סודות האדריכלות המקודשת? כדי ששלמה ידע להכין את הכלים לבית המקדש, לדוגמה, הוא חייב היה ללמוד את סודות האלכימיה. האלכימאים נהגו לעבוד על מתכות בבטן האדמה, משום ששם אין הפרעה של אנרגיות קוסמיות, והמקום מבודד ונקי ומאפשר את הפעולה האלכימית-מאגית של הפיכת מתכת פשוטה לזהב. כלי המקדש היו ממתכת, אך הם הוכנו בצורה מיוחדת. מבין כל המקומות בארץ, עמק הירדן ליד יריחו הוא המקום המתאים ביותר לפעולות האלכימיות-מאגיות של הכנת כלי קודש, מכיוון שהוא נמצא 300-400 מטר מתחת לפני הים, ולכן ממוסך על ידי שכבה נוספת ומבודדת של אטמוספירה. ואכן, שלמה המלך יצק את כלי המקדש שם, במעבה האדמה: "בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה" (מלכים א', ז' 46).
אחד ההיבטים של מדע האלכימיה בבניית בית המקדש הוא ההימנעות משימוש בברזל, בגלל הקשר שלו למלחמה (השפעת כוכב מאדים). במקום זאת, שלמה משיג מכשיר פלאי שנקרא "תולעת שמיר" (יש האומרים שהוא הביא אותה מגן עדן) ומשתמש בו לחיתוך מדויק ומהיר של האבנים. מתברר שתולעת השמיר היא זו שחתכה את לוחות הברית, אבני החושן וכן הלאה. הפעם האחרונה שהשתמשו בה הייתה במעמד הר סיני.
חירם מלך צור (שלט בשנים 970-936 לפנה"ס) עוזר לדוד לבנות ארמון על ידי אספקת עצי ארז ואומני עץ ואבן. חשוב להבין בהקשר זה כי בניית ארמון נתפשה במיתולוגיה הכנענית-פיניקית כאישור דתי לשלטונו של מלך או אל וביסוס הלגיטימיות שלו, מעשה מאגי. התיאור של עזרת חירם לדוד מתחיל בפסוק אניגמטי: "וישלח חירם מלך צור מלאכים אל דוד", והשאלה היא מי הם אותם מלאכים. גם הפסוק הבא מוסיף לתעלומה: "וידע דוד כי הכינו יהוה למלך על ישראל" (שמואל ב', ה' 12), כלומר התמיכה של חירם נתפשה על ידי דוד כאישור מאלוהים לשלטונו, ובעקבות כך הוא לוקח עוד נשים ומוליד עוד ילדים, ביניהם שלמה. לאחר ששלמה גדל, חירם שמח לעזור לבן של דוד וממשיך את הברית עימו. הוא שולח לו ארזים וברושים לבניית בית המקדש ומצרף אליהם את ברכתו.[2]
בנוסף לחירם מלך צור, יש פיניקי נוסף שעוזר לשלמה בבניית בית המקדש וזה האומן חירם אביף, בן אישה אלמנה (סמלי), שמלא ב"חוכמה תבונה ודעת", והוא כנראה יהודי רק מצד אימו. לפי ספר דברי הימים, חירם אביף הוא איש חכם יודע בינה שנשלח לשלמה על ידי חירם מלך צור, והוא עוסק ב"נחושת, בזהב ובכסף, בברזל, באבנים ובעצים, בארגמן בתכלת ובוץ ובכרמיל, ולפתח כל פתוח ולחשב כל מחשבת" (דברי הימים ב', ב' 6).
התנ"ך לא מציין זאת במפורש, אבל ייתכן ששלמה קיבל עזרה בבניית בית המקדש גם ממצרים. החותן שלו היה פרעה סיאמון, אחד הבונים הגדולים של מקדשי מצרים, שבנה מחדש את מקדשי אמון בממפיס ובטאניס שבדלתא. סיאמון כבש את גזר מידי הפלשתים ונתן את העיר כמתנת כלולות לשלמה, בדיוק כפי ששלמה נתן ערים בגליל במתנה לחירם מלך צור. ידוע כי שלמה בנה ארמון לבת פרעה בירושלים, והשאלה היא האם הוא בנה גם מקדש בשבילה, והאם בבניית בית המקדש הוא הושפע מרעיונות המקדשים המצרים. אך גם אם לא, ההשפעה המצרית שהייתה על מבנה המשכן הופיעה בבית המקדש, שהיה בנוי בתבנית המשכן ועם אותם כלים.
ויחד עם זאת, אם נאמץ את נקודת המבט הדתית-רוחנית, נוכל לטעון שהידע לגבי בניית בית המקדש והכלים הגיע לשלמה באופן ישיר מאלוהים או מהאינטליגנציה של הבריאה, נקרא לזה כפי שנרצה. כאמור, תכונתו של שלמה הייתה היותו מלא בחוכמה ובינה. הוא זכה בכך בזכות מבחן שבו אלוהים שאל אותו מה מבוקשו כמלך, ותשובתו הייתה "תבונה בכדי לשפוט את העם". אלוהים מרוצה מתשובתו החכמה והצנועה של שלמה, שלא מבקש דבר לעצמו (חיים ארוכים, נקמות באויביו, וכו'), אלא יכולת למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ולשם כך הוא מודה בצורך שלו לקבל עזרה, שזאת ראשית חוכמה. ואכן, החוכמה ניתנת לשלמה כפי שלא ניתנה לאיש לפניו או אחריו, ולא רק חוכמה אלא גם בינה. "וייתן אלוהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאוד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים, ותרבה חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ויחכם מכל האדם" (מלכים א', ה' 9). בזכות השילוב של חוכמה ובינה, ניכר בשלמה גם "רוחב לב".
נשאלת השאלה: מדוע נדרשים שני סוגים של חוכמה? האם חוכמה ובינה הן לא שני שמות לאותו הדבר? מתברר שלא. חוכמה ובינה הן שתי צורות שונות של מחשבה: האחת קשורה לאונה השמאלית של המוח, והיא המחשבה האנליטית, והשנייה קשורה לאונה הימנית של המוח, והיא המחשבה האסוציאטיבית, להבין דבר מתוך דבר. האחת היא מחשבה במילים ומספרים והשנייה היא מחשבה בצורות ותמונות, האחת היא פרטנית והשנייה כוללת. הקבלה מצווה עלינו לחשוב בשתי הצורות במקביל. בספר היצירה, הספר הקבלי הקדום ביותר, נאמר "החכם בבינה והבן בחוכמה". רק השילוב של השתיים מביא לידיעת אלוהים, התאחדות אתו, שהרי "דעת" משמעה התאחדות. ולכן שלמה צריך להיות מלא גם בחוכמה וגם בתבונה, וכך גם חירם אביף עוזרו הראשי. רק בעזרת השילוב של שניהם יכול שלמה לבנות בית לאלוהים, המדויק בצורתו, מידותיו, בעבודה הנעשית בו, ובאופן שיבטא את השלמות האלוהית.
החיבור בין חוכמה ובינה מאפשר תפיסת מציאות ברמה גבוהה יותר. הקשר של שלמה וחירם אביף לחוכמה ובינה מאפשר להם לדעת את רצון האלוהים ולבנות בית שהוא ביטוי לשבע האנרגיות שדרכן אלוהים נאצל לעולם הזה. חוכמה, בינה וכתר הן שלוש הספירות העליונות בעץ הספירות, שמייצגות עקרונות מופשטים ואת ביטוי האלוהות עצמה. שבע האנרגיות התחתונות בעץ הספירות, שדרכן הספירות העליונות נאצלות לעולם הזה, הן שבעת השמות המוזכרים בברכת דוד לשלמה לבניית בית המקדש: "לך יהוה הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך יהוה הממלכה" (דברי הימים א', כ"ט 11). מכאן שדוד הכין את התשתית לבניית בית המקדש, ואילו שלמה הביא את החיבור המאפשר את כינון בית האלוהים, ולכן אלוהים מכנה אותו "בני". דוד ושלמה משלימים אחד את השני.
לפי המקרא, היו לשלמה 150,000 פועלים בבניית בית המקדש. העבודה נמשכה שבע שנים והוא נחנך בסוכות. בניית בית המקדש שינתה את פני הארץ וירושלים, ובסיומה התקיימה חגיגה גדולה של כל העם. הענן שהיה מעל המשכן נכנס אל תוך הבית: "אז אמר שלמה יהוה אמר לשכון בערפל" (מלכים א', ח' 12). תקופה חדשה מתחילה בחיי העם היהודי, תקופת בית ראשון.
מכלול הבנייה של שלמה
בית המקדש היה חלק ממכלול של מבנים ששלמה בנה בירושלים, המוזכרים בתנ"ך. ביניהם: בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם המשפט, ארמון המלך וארמון לבת פרעה. ישנם ויכוחים בין המפרשים והחוקרים בנוגע למבנים הללו: האם היו נפרדים, מחוברים או חלק ממבנה אחד, איך הם נראו ומה היה תפקידם? עם זאת, ברור ששלמה בנה מבנים נוספים לבית המקדש (וייתכן שגם כאלו שאינם מופיעים בתנ"ך), ובראשם המבנה המסתורי הנקרא "בית יער הלבנון". זה היה מבנה גדול באורך 50 מטר, ובו ארבע שדרות עמודים גדולים, בדומה לאולם העמודים במקדשי כרנך שבמצרים. לפי חלק מהחוקרים, ייתכן שבית יער הלבנון היה מעין ארמון קיץ, מקום קריר יחסית שניתן להימלט אליו מחום הקיץ, ומכאן השם "לבנון". עם זאת, זהו הסבר מעט פשטני. הכיוון הנכון יותר, לדעתי, הוא הכיוון המיתי; הר הלבנון נחשב בימי קדם להר קדוש, מקום מושב האלים, ומוזכר אפילו בעלילות גילגמש המסופוטמיות.
בנוסף לבית יער הלבנון, בנה שלמה אולם משפט, ובו הוצב כיסא מיוחד עשוי זהב, שעולות אליו שש מעלות שבצדדיהן 12 אריות עומדים, ושני אריות נוספים שולבו בידיות הכיסא. לכיסאות מלכות היה תפקיד מאגי חשוב במצרים, והם נחשבו לבעלי חיים בפני עצמם, ישות אלוהית המעניקה מכוחה לאנשים שישבו עליהם, וכך מופיע גם באגדות של עמים אחרים. כיסא המלך של שלמה, יחד עם שש המעלות שמובילות אליו, מתקשר לקדושת המספר שש וקדושת המספר שבע – המלך הוא המדרגה השביעית. שבע מסמל את הטבע, את שבעת הצבעים בקשת ושבעת הרקיעים, כפי שמופיע במבנה המנורה בעלת שבעת הקנים. המשמעות כאן היא שמי שיושב על הכיסא מסוגל לשלוט על כוחות הטבע ולכוונם כרצונו, וזו הייתה תכונתו של שלמה.
כלל המבנים ששלמה בנה יצרו בירושלים קומפלקס שלטוני מורכב של מקדשים וארמונות, המזכיר את המתחמים הקדושים הגדולים במצרים. לפי דוד שפירא[3], המערך של הארמון מחקה את מערכי הארמונות של מלכי מצרים, שנבנו לפי מודל של בתי מקדש. לכן, בכניסה לארמון היה אולם עמודים, ולאחריו אולם כס, ולאחר מכן מקום מגורי המלך. כך או כך, הבנייה שינתה את פני הארץ בכלל, וירושלים בפרט. היא החלה בשנה הרביעית למלכותו של שלמה ונמשכה כעשר שנים, כשהשיא שלה היה בניית בית המקדש, חצרותיו והכלים הקשורים אליו., על כך בהמשך, לפני כן נתייחס למערך הגיאוגרפי של העיר וסביבתה.
הערות
[1] "בית המקדש של מעלה על פי האגדה", תרביץ, חוברת ב', 1931, עמ' 250-137
[2] סלים ג'ורג' חלף טוען שבית המקדש בירושלים הזכיר את מקדש מלקרת בצור, שנבנה על ידי חירם והיה מקדש גדול ומפואר המוזכר גם על ידי הרודוטוס.
[3] שפירא, ד. (2016). "'ואולם על פניהם ועמדים ועב על פניהם' – אולם העמודים או אולם הכיסא? קריאה חדשה במלכים א׳ ז 7-6". בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, 61(2), עמ' 289-276.
