עלייה לרגל וחווית הקדושה
בית המקדש היה מרכז של התרחשות, פעילות, חיים, ולא בניין הקיים בפני עצמו. חלק מרכזי בהתרחשות זו היו שלושת הרגלים ומצוות העלייה לרגל שנלוותה אליהם. התורה מצווה על עלייה לרגל למקום שבו יבחר אלוהים שלוש פעמים בשנה, ולימים המקום הזה זוהה עם ירושלים. מטרת העלייה לרגל היא להיראות לפני האלוהים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל" (דברים, ט"ז 16). בנוסף לשלושת הרגלים, היה צורך לעלות לרגל למקדש באופן אישי באירועים מיוחדים כגון הכרת תודה על הולדת ילד, הקרבת קורבן על אשם או חטאת, נדרים, נזירות וטהרה, ואפשר היה גם לעלות לרגל סתם כך.
יש לזכור שבימי קדם הלכו ברגל, ולכן כל כינוס של העם למטרות דתיות כלל בתוכו עלייה לרגל. תהליך ההליכה לעבר המקום הקדוש היה בעל ערך בפני עצמו, הוא הביא לטיהור, הפרדה מחיי היום יום, גיבוש (בין עולי הרגל), והטענה.. מסורת העלייה לרגל בישראל מאד קדומה, ולמעשה אפשר להגיד שמעמד הר סיני היה מעין עלייה לרגל. הארכיאולוג אדם זרטל גילה שישה מתחמים בצורת כף רגל בבקעת הירדן והשומרון וטוען שהם היו אתרי עלייה לרגל בזמן השופטים, ומופיעים בשם "גלגל". ציור של רגל ציין כבר בתקופה הפרהיסטוריות מקום עלייה לרגל, וכך מופיע בציור הסלע בנגב ובסיני, המתחם המפורסם ביותר הוא בגלגל, בגודל 200 על 80 מטר במתחמים הגדולים הללו היו מתכנסים בני ישראל ומקיימים את הפולחן, וכן עסקו בענייני מנהיגות, חברה ומשפט[1].
עלייה לרגל היא תופעה חוצת גבולות, תרבויות ודתות, ומקורה כבר בפרהיסטוריה במסע המקודש על פני האדמה. העלייה לרגל לירושלים הייתה חלק חשוב מהחיים היהודיים בזמן קיום המקדש, אנחנו יודעים עליה ממקורות שונים ויכולים לשחזר את מסלולה, במיוחד בימי בית שני. לגבי ימי בית ראשון אין לנו מספיק מידע, ובנוסף לירושלים היה בממלכת ישראל עוד שני אתרי עלייה לרגל אלטרנטיביים והם דן ובית אל.
במשך מאות שנים שימש מקום המשכן בשילה כאתר עלייה לרגל, עד שחרב ועשרות שנים אחר כך כשבית המקדש הוקם הוא הפך להיות יעד העלייה לרגל האולטימטיבי. העלייה לרגל היהודית הייתה שונה מהעלייה לרגל הפגאנית, מכיוון שהיא נקשרה בקיום פולחן של אל מונותאיסטי, ולאו דווקא למקום. אם ננסח זו בצורה ציורית העלייה לרגל היהודית הייתה למקום שבו נמצא המקדש, ואילו העלייה לרגל הפגאנית למקום קדוש שעליו נבנה בשל כך מקדש. היהודים קיבלו את התורה בהר סיני הנמצא מרחק כשבועיים-שלושה הליכה מבאר שבע[2], ולכן אפשר היה לצפות שתהיה עלייה לרגל שנתית אל ההר שבמסגרתו תחודש הברית בכל שנה מחדש, כפי שקיים עד היום ביהדות אתיופיה בחג הסיגד. או לפחות עלייה לרגל של בודדים, אבל בגלל התפישה השונה של מקום קדוש וקדושה זה לא קרה
ויחד עם זאת, הארכיאולוג עוזי אבנר, הייתה עלייה לרגל יהודית להר סיני בתחילת ימי בית ראשון ותקופת השופטים. אבנר נשען על ממצאים בכונתילת עג'רוד, אתר שנראה כמו מצודה ובו שפע של כתובות עבריות וציורים. השם יהוה מופיע חמש פעמים מתוכן ארבע פעמים עם השם אשרה. יהוה ואשרתו. יש ציורים של האלים, זכר ונקבה, ומעליהם כתובת ליהוה שומרון ואשרתו. ישנה קערת אבן בקוטר מטר ועליה כתובים הפסוקים התנ"כיים – "אלוהים בא מהמדבר, שעיר פארן", אבנר טוען שפארן נמצאת בדרום סיני ושריבוי הכתובות בכונתילת עג'רוד מעיד על עלייה לרגל לכיוון זה[3].
כך או כך, דרכי עולי הרגל היהודיות בימי בית שני יצאו מהגליל ועברו בעיקר דרך מישור החוף, או בקעת הירדן, ולא דרך שדרת ההר, מכיוון שזה היה אזור שומרוני ונחשב טמא, ועל העולים היה לשמור על טהרתם במהלך המסע. המסלול המערבי עבר דרך קיסריה, לוד, מודיעין, כשמודיעין היא נקודת איסוף והתארגנות חשובה, יום או יומיים הליכה מירושלים. מודיעין נחשבה בתחום השפעתה של ירושלים, בגלל קדושתה כלי החרס שיוצרו בה נחשבו טהורים ומתאימים לשימוש בבית המקדש, כך שהיא הפכה לבסיס הצטיידות.
בימי בית ראשון היו ערי לווים וכוהנים, אך אלו נעלמו בימי בית שני, משמרות הכהונה עברו לגור בערים "רגילות". העיר היחידה ששמרה את מעמדה כסוג כלשהו של עיר כהנים היא מודיעין וזאת הייתה עוד סיבה לחשיבותה. יש להניח שלאחר מרד החשמונאים ועלייתה לשלטון של שושלת בית חשמונאי החשיבות של מודיעין אף גברה.
ממודיעים יצאו שיירות אל העיר הקדושה. במהלך העלייה לרגל היו מעירים את האנשים עם בוקר, בקריאה "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו" (מסכת ביכורים, ג' 2), ואולי גם בעזרת חצוצרה או שופר. במהלך היום נהגו לחזור על הפסוק מתהילים קכ"ב 1-2: "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", כשהגיעו לירושלים נהגו לומר את המשך הפסוק: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים", בהר הבית נהגו לומר את הפסוק הראשון של תהילים ק"נ: "הללו הללו אל בקודשו", ובעזרה של בית המקדש את הפסוק האחרון של שיר יפה זה, שבו מהללים את האל בתוף, מחול, עוגב, נבל, כינור ועוד: "כל הנשמה תהלל יה הללויה".
בירושלים עולי הרגל היו מיטהרים מטומאה בבתי טהרה מיוחדים, ולאחר מכן מתקבלים בברכה על ידי תושבי העיר ומתאכסנים בבתי התושבים ללא תשלום (לפחות באופן רשמי, באופן לא רשמי הם היו נותנים מתנות למארחים). מהלך טיהור מיוחד היה שריפת הפרה האדומה בהר הזיתים ושימוש באפרה לטהר טומאת המת. על עולי הרגל היו מתיזים מים עם אפר פרה אדומה, שטיפות אחדות מהם מטהרים טומאת מת. המים נשאבו מבריכת השילוח והועברו משם בטהרה למקומות מיוחדים, שם היו עורכים את טקסי הטהרה. תהליך הטיהור לפני הכניסה לבית המקדש נמשך כשבוע, לאחר מכן עלו לבית המקדש, דרך שערי חולדה, חלצו את הנעליים ונכנסו עם הקורבנות שאותם רצו להקריב לפני האל. אנשי המקדש והאומנים נהגו לצאת כדי לקבל את פני הבאים.
העלייה לרגל לבית המקדש בזמן קיום הבית נתפשה כתהליך תיקון אישי ולאומי, ולכן ההכנות הרבות וההקפדה על טהרה. במהלך השנים התפתחה גם התייחסות סמלית רוחנית לתהליך העלייה לרגל, במיוחד בקרב קבוצות רוחניות יהודיות של סוף ימי בית שני. פילון האלכסנדרוני (15 לפנה"ס-45 לספירה) מתייחס לעלייה לרגל של אנשי התפוצות וטוען כי היא סימלה עבורם את עזיבת כל המוכר למען אלוהים, ושמתוך יראת שמיים הם מוכנים להקריב את הנוחות שלהם. ולכן העלייה לרגל נתפשה כמבחן אופי שכרוך בהקרבה[4].
"וכן (משה) אינו נותן רשות לאלה המבקשים להביא קרבנות בבתיהם (לעשות זאת), אלא הוא מצווה עליהם לקום מקצוות תבל ולבוא אל (המקדש ה)זה, ובכך הוא מעמיד את אופיים במבחן. שהוא נחוץ מאד, כי מי שאין דעתו לזבוח זבחים כדת, לא יקבל על עצמו לעזוב מולדת, ידידים וקרובים ולנדוד. אלא נראה שרק כאשר מוליך אותו כוח משיכה חזק יותר, המשיכה אל יראת השמים, יקבל על עצמו להינתק מידידיו הקרובים כהינתק החלק מן הגוף שהוא מעורה בו".[5]
המעניין הוא שלפי תפישה זו רק מי שגר בחו"ל יכול לעבור את התהליך המלא של העלייה לרגל, שמשמעותו לעזוב ארץ ושפה מוכרות ולעבור אל הלא נודע. כלומר כשהיינו בגלות היה לנו יותר ירושלים מאשר יש לנו היום. "ואמנם בשביל פילון צעד דתי – זה סימנו: שיוצא אדם מאותו תחום חיים האופף אותו ברגיל ונכנס אל תחום הקרנתה של האלוהות. צריך שאדם יעמוד על הניגוד בין מסגרת החיים שבה הוא נתון בחיי יומיום ובין אותם חיים שאליהם הוא נקרא".[6]
התוצר של העלייה לרגל הוא הגעה לחוויה של הקדושה שמספקת שלווה ומנוחה, תחושה של הגעה הביתה. וכך כותב פילון: "שם הם חוסים כאילו במקום מעגן ומקלט משותף, שיהיה בטוח מהמונם ומהמולתם של החיים, שם הם מבקשים להם שלוות השקט ומרגוע מדאגות אלה. אשר תחת עולן הם הולכים שחוח משחר ילדותם. לשעה קלה יינתן להם עתה לנשום לרווחה ולחיות שמחים ומדושני עונג. וכשמלא לבם תקוות טובות. נחים הם מנוחת מצווה ומתפנים לקדושה וליראת שמים, ותוך כדי כך הם קושרים קשרי ידידות עם אנשים שלא הכירו אותם עד כה, ושעה שם מביאים זבחים ונסכים, הם מחליפים רגשות ביניהם ומגיעים לאחדות לבבות נאמנה".[7]
הנפש מוצאת מנוחה מכיוון שהיא נמצאת בתחום של הקדושה, שזהו ביתה הטבעי: "עצם הצעד שנקט משנה את זווית הראיה שלו מן הקצה אל הקצה, ומי שיצא לדרכו כמקריב קרבן. מגיע אל מחוז חפצו כנמלט המברך על הישועה". ההירגעות הקשורה להגעה לבית המקדש נובעת מהתחברות ללוגוס והימנעות מהסערות של הריגושים והיצרים, ההתפעלויות. ירושלים שפילון מדמיין היא ירושלים של מעלה, המטרופולין של הנפש. לפי התפישה הסטואית שהשפיעה על פילון, הנפש שמגיעה לעולם הפיזי מתנתקת מכור מחצבתה ושואפת לחזור אליו, ההגעה למקדש היא כמו חזרה הביתה.
לפי אוטו רודולף[8], יש באדם סוג מיוחד של רגש המופיע רק בהקשר הדתי, שאותו הוא כינה "הרגש הנומינזי". למילים כמו נשגבות, רוממות, יראה ופליאה אין הקשר מחוץ לתחום האמוני והדתי, והן מבטאות את הקשר של האדם למשהו גדול יותר מחוצה לו, שהאדם נכנע לו ונטמע בתוכו, ובכך מתחבר למישור הנצחי והמקודש ולחלקים הגבוהים שבתוכו. אליאדה מדבר על שני מישורים של הוויה וחוויה: נצחי ומקודש, חולין ושגרתי. שניהם מסכימים עם התפישות של פילון לגבי העלייה לרגל.
המטרה הרוחנית של העלייה לרגל הייתה התחברות לרגשות נומינזים גבוהים, ולא תהליך מכני של מילוי הוראה או הליכה למקום כלשהו. העלייה לרגל הוציאה את האדם מהשגרה ואפשרה לו להתחבר דרך מקום וזמן מקודשים לרגשות של נשגבות ורוממות. המסע היה מסע של התקדשות, שאחד הביטויים היפים ביותר שלו הוא במזמורי התהילים המתייחסים אל העלייה לרגל לבית המקדש. מזמורים אלו, שנכתבו כביכול על ידי דוד, מבטאים את תחושת בני ישראל כלפי בית המקדש והקדושה, כשהגיעו אליו או כשחשבו עליו: "אלוהים אלי, אתה אשחרך, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף, בלי מים, כן בקדש חזיתיך, לראות עזך וכבודך" (תהילים, ס"ג 3-2); "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהילים, פ"ד 3); "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה', כל ימי חיי, לחזות בנעם ה', ולבקר בהיכלו" (תהילים, כ"ז 4).
שורות אלו מבטאות את תחושת ההגעה הביתה של עולי הרגל ואת האושר שנלווה לכך. ההגעה לבית המקדש והטעימה מהקדושה שנכחה בו היו כמו מים חיים להלך צמא במדבר. אווירת הקדושה ששרתה במקדש אפשרה למבקרים בו להתחבר לחלק האלוהי שבתוכם. עולי הרגל עשו את המסע לירושלים פעמים רבות במהלך חייהם, ויש להניח כי זו הייתה החוויה המכוננת של חייהם, רגע שבו הם הרגישו שאפשר אחרת, שיש משמעות ותכלית, שהעולם הוא טוב וצודק ושיש מי שדואג להם. בעקבות זאת הם התמלאו בכיסופים וגעגוע לאותם רגעים שבהם חשו משהו בתוכם שלא ידעו אפילו לקרוא לו בשם.
החוויה שהייתה לעולי הרגל במקדש נתנה להם נוחם וביטחון, כוח ואומץ להתמודד עם בעיות החיים לאחר שחזרו לכפרם. הם תמיד ידעו שה' שוכן בציון, ושבזמן צרה ומצוקה, אפילו נפשית, יוכלו למצוא שם ישועה ועזרה. בית המקדש נתפש בעיניהם כמקום מקלט מאויבים וצרים, מבצורת ופגעי טבע, רעב ומלחמה, מקום שבו אדם יכול לשפוך את לבו ובקשותיו לפני אלוהיו ויש מי ששומע.
הפסוקים בתהילים מעבירים את החוויה, אך לא במלואה, מכיוון שאי אפשר לכתוב על אהבה מבלי לחוות אותה. וכפי שאמר המשורר: "אי אפשר לתאר את טעמו של הדבש". וכך הם אומרים: "ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשונו ולא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם" (תהילים, ט"ו 5-1).
בית המקדש נתפש כמקום שיש בו טוהר, יופי, סדר, דבקות, נכונות, פליאה ויראה, מקום שמגלה את הצדדים הטובים בבני אדם, שבו הצדיקים מרגישים בבית, ומי שלא היה צדיק שאף להיות טוב יותר: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשו, ולא נשבע למרמה, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו" (תהילים, כ"ד 5-3).
בעבודת הדוקטורט שלי הראיתי את הקשר שבין מקום קדוש כריזמטי לאפשרות של חוויה של קדושה באדם, הטענה שלי הייתה שיש מקומות שעוזרים לעורר את החוויה הזו, ובית המקדש בירושלים הוא דוגמא קלאסית[9]. אלא שצריך להוסיף לכך שמה שעזר לחוות את המקום באופן מלא ואקוטי היה תהליך העלייה לרגל והטיהור שקדם לביקור במקדש, שניתק את האדם מהשגרתי והסתמי, פתח אותו לחוויה של משהו אחר, והפעיל אצלו באופן אחר את כושרי התפיסה, ההרגשה וההבנה.
הערות
[1] זרטל, א . (2023) . כפות רגלי האל : איך גילינו את הגלגלים בבקעת הירדן. הוצאת סלע מאיר
[2] במקרה של זיהוי הר סיני עם ג'בל קתרינה, יש הטוענים שזה היה הר הלאל בצפון סיני או הר כרכום, ואז מקום העלייה לרגל קרוב הרבה יותר, מרחק כמה ימי הליכה מבאר שבע.
[3] Avner, U. (1984). Ancient cult sites in the Negev and Sinai deserts. Tel Aviv, 11(2), 115-131.
[4] יהושע אמיר, העלייה לרגל נוסח פילון, בתוך "עלייה לרגל: יהודים, נוצרים מוסלמים", האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 110-122.
[5] שם, עמ' 114.
[6] שם, עמ' 115.
[7] שם, עמ' 118.
[8] אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.
[9] בן אריה, זאב. אוניברסיטת חיפה. החוג ללימודי ארץ ישראל, מ. מ. ת. (2023). קיומם של מחוללי קדוּשה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל.
