רוחניות מסעי הצלב

ציפייה משיחית נוצרית

לקראת סוף האלף הראשון התגברה בנצרות ובמיוחד זו של אירופה הקתולית הציפייה המשיחית, ציפייה לשובו של ישוע, וזה הביא לגל מחודש של עלייה לרגל לירושלים. החברה של ימי הביניים התחלקה למתפללים, לוחמים ועובדים, הבישוף של לאון אדלברון Adalberon שפעל בתחילת המאה ה-10 תיאר את הסדר החברתי הזה. שלושת המעמדות נתפסו כמכינים את הדרך לבואו של המשיח, תפקיד חשוב במיוחד יועד לאנשי הדת המתפללים. בדומה לתפיסה של הדתיים היהודים כיום, האנושות לא יכולה להיוושע ללא תפילה בלתי פוסקת, ולכן יש חשיבות לתפילה, ולכנסיות ולמנזרים, והדרך של המעמדות האחרים להתחבר לזה הייתה בעזרת עלייה לרגל למקומות הקדושים. במנזרים התפתחה ליטורגיה מורכבת מסביב לשרידי קדושים. ריבוי המנזרים והכנסיות היה במטרה להרבות תפילות, בדיוק כמו הישיבות ולומדי התורה היום.

בזמן קרל הגדול (סוף המאה ה-8) הייתה רפורמה במסדר הבנדיקטי בהנהגת Benedict of Anian התפיסה שהוא הביא היא שהנזירים פורשים למנזר שלהם לא רק למען עצמם, אלא למען כל המין האנושי. המנזרים אכסנו שרידי קדושים, והאיכות של התפילות לפני השרידים האלו היא שקבעה. התקווה של המין האנושי הייתה בתיווך של הנזירים והקדושים. במאה ה-10 התפתחה תנועה רוחנית של נזירות בהנהגת מנזר קלוני שחידשה את הנזירות לפי התקנון של סנט בנדיקט, כשהחשוב הוא התפילה. משך התפילות והטקסים שסביבם התארך עד לכדי תפילה לא פוסקת. הרקע של התפילות (הכנסיות והמנזרים) הפך להיות מפואר יותר ויותר וקשור לשרידי קדושים. נוצרה מעין מציאות שמימית על פני האדמה שנועדה לסלול את הדרך בפני הגעת המשיח. כמובן שזה הותיר רושם אדיר על המבקרים. התרומות זרמו למנזרים.

הציפייה לבוא המשיח לא התממשה בשנת אלף, אולם היא התעצמה שוב לקראת מניין אלף שנה מצליבתו של ישוע – 1033. הפחד מהאפוקליפסה ואירועים לא טבעיים בשמיים כגון מטאורים הביאו להתגברות העלייה לרגל למקומות קדושים בכלל ולירושלים בפרט. במקביל לכך אירופה החלה לשגשג, לגדול ולהתפתח, מתאוששת מהפלישות של הברברים והוויקינגים, ונכנסת לתקופה חדשה.

התקופה הצלבנית

רבים רואים במסעי הצלב מסע של שוד והרג, ובמידה מסוימת הם אכן היו כאלו, אחרים רואים בהם תנועה חברתית, פוליטית, ואף דתית במובן הרגיל של המילה (שייכות לדת זו או אחרת), אך בכל אלו אין בכדי להסביר כיצד התעוררה פתאום תנועה אדירה של בני אדם שעזבו את כל מה שהיה להם, ופנו אל הלא ידוע. הסיבה העמוקה שמאחורי מסעי הצלב היא אידיאולוגיה רוחנית שקשורה להגשמת אידיאל האבירות^[1]. בנוסף על כך באותה תקופה התעורר רצון לחדש את הכנסייה ולתקן אותה ברוח תורתו של ישוע המקורית, ואת זה אי אפשר היה לעשות ברומא, ולכן היה צריך ליצור בירה נוצרית כלל עולמית חדשה, ואת זה ניתן היה לעשות רק בירושלים.

מסעי הצלב החלו בעקבות קריאתו של האפיפיור אורבן השני לצאת לירושלים ב1095 אורבן השני הוא תוצר של הרפורמות הכנסייתיות בקלוני, כנראה שהיה לו חזון של אימפריה נוצרית חדשה, מאוחדת, שהבירה שלה היא ירושלים^[2]. הקריאה שלו הציע מחילה לחטאים לאלו שישתתפו במסע וציגה מימד חדש בסמכות האפיפיורית שבה האפיפיור לא רק מייצג את מחזיק את המפתחות למלכות שמיים, אלא גם את נותן המפתחות, זאת אומרת שהוא מייצג לא רק את פיטר, אלא גם את ישוע. ייתכן גם שמאחוריו היו גורמים כנסייתים אחרים שרצו לחדש את הכנסייה לרגל המיליניום החדש. לאחר שנת 1000 החלה ציפייה משיחית חדשה לחזרתו של ישוע, אלא שהאופי של המשיח המצופה עבר שינויים. במקום החזרה הישירה של ישוע, הייתה ציפייה שצבא נוצרי יגאל את ירושלים מהאויב, ומאורע זה יחיש את שיבתו של ישוע ואת תקומתה של מלכות השמיים.

מסע הצלב הראשון הורכב ברובו מצרפתים (פרנקים) והונהג על ידי אצילים ורוזנים (שליטים מקומיים ולא מלכים) בתוך המחנה הנוצרי צרפתי היו כמה זרמים עיקריים: האנשים מפרובנס – דרום צרפת שנטו למיסטיקה, לחזיונות והיו קשורים גם לאנשים מאזור שמפיין. האנשים מאזורי צפון צרפת שהיו יותר ארציים והגיוניים, והנורמנים מצפון צרפת שבינתיים הספיקו להתיישב גם במקומות נוספים כגון אנגליה ודרום איטליה, האנשים מדרום צרפת הונגו על ידי ריימונד מסנט גיל, רוזן טולוז, שהיה קרוב ברוחו לקתרים ותנועת הרפורמה של הכנסייה, כולל האפיפיור אורבן השני.

בשנת 1099 כובשים הצלבנים את ארץ ישראל וירושלים בסערה. אירוע דרמטי זה הוא לא רק תוצאה של תהליכים חברתיים ופוליטיים באירופה ובמזרח התיכון, אלא במידה רבה ביטוי של תורות רוחניות שהחלו להיות נפוצות באותה תקופה, ובראש ובראשונה אידיאל האבירות (ראו בהמשך).

גוטפריד מבויון מצפון מזרח צרפת היה מושל הממלכה הצלבנית של ירושלים הראשון. אמו הייתה מצאצאי קרל הגדול. היו לו נימוסים טובים, שיער בלונדיני, מראה נאה וכוח רב, ובנעוריו הוא נלחם בקרבות בארצו, ביניהם כיבושה של רומא, ולאחר מכן נשבע שלעולם לא יילחם יותר בנוצרים. הוא משכן את אחוזותיו בכדי לממן את המסע היקר, הקים צבא של 10,000 איש ודאג לו באופן אישי, ולפי האגדה תכנן שלא לחזור לארצו. גוטפריד היה דתי אדוק, אדם שחי בפשטות ונהג להתפלל ארוכות. ביום השמיני לאחר כיבוש ירושלים התכנסו האצילים בכדי לבחור מנהיג (מלך). הם בחרו בגוטפריד, שהסכים בתנאי שלא ייקרא מלך, מכיוון שהוא ראה עצמו כווסל לפטריארך של ירושלים, ומשרת של המלך האמיתי היחיד שהוא ישוע.

לאחר שנה מהכתרתו הורעל גוטפריד ומת. הפטריארך רצה להפוך את ממלכת ירושלים למדינה בחסות האפיפיור, אבל האבירים אצילים לא הסכימו לכך וקראו לבלדווין אחיו של גוטפריד שיבוא מאדסה ויהיה מלך ירושלים במקומו. בלדווין קיבל ממלכה שסועה שחלקה עדיין בידי המוסלמים, אבל מצליח בתקופת שלטונו (1100-1118) לייצב מדינה גדולה, רחבה ובעלת רצף טריטוריאלי. הוא נחשב ליהושע בן נון של הצלבנים.

לאחר מותו של בלדווין הראשון מחליף אותו בן דודו בלדווין השני, ששולט 17 שנה, מצליח להגן על הממלכה מהאיום המוסלמי, קובע את החוק האזרחי ומכיר במסדרים האביריים. הוא נושא לאישה נסיכה ארמנית שמולידה לו את מליסינדה, האישה מאחורי הקלעים בירושלים של אמצע המאה ה-12, תור הזהב של הצלבנים.

על מליסינדה והמלכים שהמשיכו את השלטון הצלבני, ועל קורות הממלכה הצלבנית בירושלים נספר בפרקים הבאים. אלא שלפני כן צריך להרחיב על הרוח האבירית, מכיוון שהגיבורים של הסיפור שלנו, ובכלל זה המלכים, הם לוחמים אבירים. הממלכה הצלבנית של ירושלים היא פאודלית ריכוזית. מי שמחזיק אותה ומקים אותה הם האבירים, שבתחילה הם חלק מהמערכת הפאודלית – אדון, סניור או ווסל – ולאחר מכן מתווספים אליהם סוג חדש של אבירים, החברים במסדרים צבאיים.

אבירות ומסעי הצלב

אפשר להסתכל על מסעי הצלב כתוצאה של ההתפתחות הכלכלית והדמוגרפית של אירופה במאה ה־11, אפשר להסתכל עליהם כתכנית אפיפיורית שנתמכה על ידי המלכים. ואפשר גם להסתכל עליהם כביטוי והגשמה של תפישה אידיאולוגית. המסעות לא היו מצליחים לולא היו מדברים להמונים, ובמיוחד לאבירים שהיו הכוח הצבאי העיקרי של אותה תקופה. מה שדיבר אליהם היה אידיאל האבירות והאפשרות להגן על הכנסייה והסדר החברתי, לעזור לחלשים ולהילחם כנגד העוול, והעוול היה ההחזקה של ארץ ישראל ובמיוחד הקבר הקדוש על ידי הכופרים. החלש שנזקק לעזרתם היה לא אחר מאשר ישוע, שלו הם הרגישו חייבים כל כך הרבה, והיה זה עניין של כבוד להתאמץ למענו ולתת משהו בתמורה למעשיו. במילים אחרות מסעי הצלב הם הגשמת אידיאל האבירות, והם סיפקו באופן כמעט מושלם את האתוס שיאפשר את מילוי מצוות וחובות האבירות.

האביר הוא האדם החדש של אירופה שמחפש דרכים להילחם כנגד העוול, להגן על הכנסייה, להוכיח את האומץ שלו, וההזדמנות נקרית בדרכו בדמות מסעי הצלב. האבירים שיצאו לדרך לארץ ישראל עשו זאת מתוך אידיאל. זו הייתה דרך שנמשכה חודשים ושנים, שעלתה להם בממון רב, שרבים לא חזרו ממנה והם ידעו זאת. האבירים שיצאו במסעי הצלב לא עשו זאת ממניעים כלכליים או חברתיים, בדיוק כפי שסבא שלי, שהיה בגדוד העבודה ועלה לארץ ישראל, לא עשה זאת ממניעים כאלו. הם עשו זאת מתוך אידיאולוגיה ורצון להוכיח את עצמם לעצמם ולחבריהם, פועל יוצא של אידיאל האבירות שהם גדלו עליו. התפישה הרווחת בנצרות ימי הביניים הייתה ששחרור הארץ משלטון הכופרים וכינון ממלכת צדק נוצרית במקומות שבהם חי ופעל ישוע יזרזו את ביאתו – חזרתו השנייה, ויהיו מעין התחלה של הגאולה.

מסעי הצלב נתפשו כחלק מהמוסריות האקטיבית של האביר. יש לאבירים תפקיד בדרמה הקוסמית של הגאולה — חייבים כל הזמן להילחם ברע כדי לאפשר מקום לאור. האבירות הייתה כוח פיזי בשירותו של כוח רוחני, שהוא הכנסייה והנצרות. הכיבוש של ארץ ישראל נחשב להחזר הסדר הנכון על כנו ונקמת הצדק. האבירים שיצאו לארץ הקודש הכירו טוב יותר את שירת רולנד מאשר את התנ"ך או הברית החדשה^[3].

אבירות מוסרית

האבירות היא אידיאל, דרך חיים, ולא רק התרחשות הסטורית, ואם ננסה להגדיר אותה ואת חשיבותה, אז אפשר להשתמש בציטוט הבא: "בכל הזמנים אנשים ניסו תמיד למצוא קוד התנהגות הנכון לבני אדם, וכך קוד האבירות הוא ביסודו ספר הדרכה להתנהגות נכונה. זה היה סט של הגבלות שהחזקים לקחו על עצמם, גם מתוך מחשבה להוות דוגמה לאחרים וגם מתוך שכנוע פנימי עמוק. העולם של ימי הביניים היה עולם פראי בו כל דאלים גבר, ובו לא הייתה סמכות חיצונית של חוק וסדר, בתוך התוהו ובוהו הזה בחרו מספר אנשים לכוון את דרכם לפי קוד התנהגות פנימי שביסודו אמת וצדק. אותם 'מספר אנשים' הפכו עם הזמן לתנועה אדירה שלמעשה כיוונה את דרכו של העולם המערבי.
כיום, עולמנו לא שונה בהרבה מימי הביניים בכך שיש לנו הרבה כוח ביד, ואנחנו יכולים להשתמש בו לרעה או לטובה. ולכן, הקונספט של אבירות כל כך רלוונטי. צריך שיהיה לנו את שביעות הרצון של הידיעה שאנחנו עושים את הדבר הנכון למען הסיבה הנכונה, לא מפני שאמרו לנו, אלא מפני שכך בחרנו. זו המשמעות של אבירות, בקצרה – בחירה. הבחירה לעשות דברים נכונים, למען הסיבות הנכונות, בזמן הנכון."

במאה ה-8 מתחזקת שיטת לחימה חדשה של אבירים רכובים, הפרשים הופכים להיות הגורם החשוב ביותר בשדה הקרב. מכיוון שציוד פרשים הוא יקר, שכבת הפרשים נהיית לאדונים והשאר לאיכרים שהם צמיתים שלהם. האבירות מתפתחת במאה ה־8–9. כל מי שיכל להרשות לעצמו נהיה לאביר. ובמאה ה־10 מתפתחת חברה הפיאודלית כפי שאנו מכירים אותה. ההחזקה בקרקע היא בתמורה לשירותי ביטחון או שירות אחר. אנשים חופשיים מספקים שירות צבאי או אישי, אנשים לא חופשיים מספקים חלק מהיבול ואת כוח העבודה שלהם. אלו שיש להם אמצעים נהפכים ללוחמים אבירים ומקבלים בתמורה מהשליטים חזקה על נחלות וסמכות על האנשים הלא חופשיים.

במאה ה־11 מקבלת האבירות מימד אתי מוסרי, בהשפעה חזקה של נזירי קלוני, שמפתחים את האתוס של מלחמה בכופרים. זה מוביל לניסיון להגדיר את החייל של ישו שנוהג לפי קוד התנהגות מסוים. החל מאמצע אותה מאה נוספים לכך הרומנסות האביריות. עד המאה ה־11 אצילים לא היו בהכרח אבירים ואבירים לא בהכרח אצילים, במאה ה־11 הם מתמזגים. והאבירות–אצילות עוברת בירושה. המלך הצרפתי לואי ה־6 הופך להיות אביר ללא ידיעת אביו, אך לאחר מכן כל מלך צרפתי מוכתר לאביר.

מתגבשת התפישה של אבירות כחובה מוסרית, ויחד איתה עקרונות האבירות כפי שאנו מכירים אותם כיום. בני האצולה ואפילו המלכים מבקשים להפוך לאבירים והכנסייה תומכת בהם. זה מתבטא בשבועות ובטקסי האבירות שבהם אביר היה מושבע בכנסייה באמצע הלילה לאחר שעבר טקס דתי במסגרתו היה כורע ברך למול אביר ותיק שהיה מעביר חרב מכתף אל כתף של המיועד לאבירות ואומר בערך כך: "אני משביע אותך להגן על הכנסייה, להילחם כנגד עוול, לעזור לנשים וילדים במצוקה, להיות בכל מקום האלוף של הטוב, אבל זכור שישוע אדוננו כבש ממלכות בכוח האהבה ולא בכוח החרב".^[4]

האבירות היא דרך חיים שבה יש חיפוש אקטיבי אחר הטוב. התכונות של האביר לא נובעות מהחינוך שלו, מהגנטיקה או מהסביבה, אלא הן תוצאה של מאבקו עם עצמו והתקדמותו בשלבים השונים שבהפיכתו לאביר, והתחברות למשהו פנימי, מהותי בתוכו. האביר לא נתקל ברע ומגיב אליו, אלא מחפש במודע את הרע כדי להילחם בו — בממלכתו שלו. הוא יכול להופיע מאי שם ולהציל מצב שנראה כלאחר ייאוש. הוא סמל התקווה בעולם ולעולם, הוא אפשרות טובה שאף אחד לא חזה מראש.

קוד האבירות המוסרית קבע שאם מגיעה אל האביר בקשה לעזרה ואין סיבה מוסרית שלא להיענות לה, על האביר לעזוב את הכל ולצאת לעזרת המבקש, במיוחד כשמדובר בתיקון עוול. זהו מצב של שירות מתמיד ואקטיבי למען הקהילה. לא רק שעל האביר להיענות לבקשות העזרה, אלא מוטל עליו גם לחפש באופן אקטיבי את המשימות שעליו לבצע, העוולות שעליו לתקן. האביר יוצא לעולם בכדי לתקן אותו וגם כדי לחפש הרפתקאות, והנה כאן נקלעה לפניו ההרפתקה הגדולה מכולן, הרפתקה שעירבה את כל העולם הנוצרי בתוכה, ושבמסגרתה עליו לנדוד על פני חצי עולם, להילחם בדרך בקשיים עצומים ולעזור במשימה החשובה מכול: גאולתו של קבר ישוע מידי הכופרים.

זאת ועוד, עד המאה ה-12 אצילים לא היו בהכרח אבירים, ואבירים לא היו בהכרח אצילים, אלא שאז המעמדות מתמזגים והאבירות-אצילות מתחילה לעבור בירושה ומעמדה עולה. כל מלך צרפתי מוכתר לאביר, עד שבסופו של התהליך המלך הצרפתי לואי ה-9, שעולה לרגל לארץ ישראל, נחשב לאידיאל האביר ולקדוש. בנים של אצילים הופכים להיות נושאי כלים, והכניסה למעמד האבירים מותנית בהכתרה על ידי המלך. הקשר בין מלוכה ואצילות לאבירות עוזר להתפתחות אידיאל האבירות הרוחנית והמוסרית, כאידיאל ספרותי, חברתי, מוסרי ורוחני דתי, כפי שמשתקף בסיפורי המלך ארתור, השולחן העגול והגביע הקדוש.

המלך האנגלי ריצ'רד לב הארי יצא למסע הצלב השלישי בישראל בהשראת אידיאל האבירות ובהשפעת אימו אליאנור מאקוויטניה, ולא רק מסיבות דתיות – היא בוודאי הקריאה לו בילדותו סיפורי אבירים לפני השינה, וכך גם ריצ'רד מקורנוול, מנהיג מסע הצלב של הברונים, ופרדריך ה-2, ועוד רבים אחרים. בחגיגות הכתרת המלך הצלבני האחרון בעכו, הוצגו מחזות מסיפורי אבירי השולחן העגול^[5]. 

אבירות רוחנית

האבירים הצלבנים כבשו את ישראל בסערה והחזיקו בה במשך קרוב ל-200 שנה. כפי שמתאר זאת יצחק חיות מן: "הרוח האבירית, במאמץ אחרון נואש, הצליחה, בדרך לא דרך, לכבוש את ירושלים ולשחרר אותה מידי הכופרים. היה זה שיא המאמץ הזכרי של כיבוש והקרבה, שאי אפשר יותר ממנו, תנועה שלמה של אנשים שבמשך כמה שנים עוזבים את הכל והולכים לארץ לא מוכרת, אל מול סכנות שמהן היה להם סיכוי טוב לא לחזור. אי אפשר שלא להעריץ את אומץ הלב, הנחישות וההקרבה של האבירים שנענו לקריאתו של האפיפיור לצאת ולגאול את הקבר הקדוש".

אלא שכאן, בארץ ישראל, מתפתח סוג אביר חדש: שילוב ראשון מסוגו של אידיאל האבירות עם אידיאל הנזירות, היוצר אדם חדש שלוחם למען האל – אביר הפועל במסגרת המסדרים הצבאיים דתיים נזיריים. המסדר הראשון שנוצר ככזה הוא המסדר הטמפלרי ומיד אחריו ההוספיטלרי, ועם הזמן נוצרו אחרים כגון הטבטוני.

בעקבות כך החלה האבירות לקבל גוון יותר מיסטי, אזוטרי, של חיפוש אחר קִרבה לאלוהים ומשמעות בחיים, ולא חיפוש אחר ניצחון בקרב בלבד. בנוסף לחשיבותה של הלחימה והאיכויות הגבריות, החלה להופיע דגש על החוויה הרוחנית והדתית, הטוהר והמחשבה המופשטת. זה הלך בד בבד עם פיתוח אידיאל האהבה החצרונית (האישה שבשבילה האביר יוצא לקרב). מכאן והלאה לא הספיקו רק היושר והאומץ, אלא גם אצילות הרוח והרגישות.

ההגעה למזרח הפגישה את האבירים עם תרבויות מוסלמיות ונוצריות מקומיות שהיו במובנים רבים מתקדמות יותר מאלו של אירופה. אירופה קיבלה בחזרה את הפילוסופיה והמדע היווניים מהערבים, את המיסטיקה הנוצרית מהנוצרים המזרחיים והאורתודוקסים, והשפעות של המיסטיקה הסופית והשיעית שרווחה במזרח התיכון באותה תקופה.

כל זה הביא להעברת הדגש של אידיאל האבירות מהפיזי והמוסרי אל הרוחני והפנימי. לכולם היה ברור שמסעי הצלב לא הביאו לחזרתו המחודשת של ישוע או ליצירת חברת מופת, וגם נכשלו במידה רבה במבחן המוסרי של נדיבות ואנושיות. הכישלון הוביל לחיפוש אידיאלים נוספים, בין אם הם דתיים או אחרים, שיהיו נר לרגלו של האביר. בעקבות כך התפתח אידיאל האהבה החצרונית בקרב האבירים החילוניים ואידיאל החסידות הדתית בקרב האבירים נזירים שבמסדרים האביריים.

המלחמה לא נתפשה יותר כמתרחשת בחוץ. על האביר להילחם בעצמו אם הוא רוצה להיות ראוי לגבירה, ובעקבות כך הוא נחשף ונפתח לחוויות שלא יכול היה להגיע אליהן לפני כן. הוא נע בעולם של דימויים שבו מחשבות מתממשות, וההבדל בין אויב לידיד לא תמיד ברור. לאביר יש מטרה חדשה, שמופיעה באופן מובהק בסיפורי הגביע הקדוש הנכתבים בתקופה זו (ראו בהמשך).

האביר נמצא במסע אל הקדושה, אל הפלאי, האלוהי. זהו המאבק האמיתי, ובכדי להצליח בדרך הוא חייב להתגבר על חולשותיו ולהתחבר ליסוד הנשי, התת-מודע, שבתוכו. העולם שבו הוא נע הינו עולם של ארכיטיפים שבו קורים נסים. המסע הרוחני מתבטא בסמליות שמתפתחת בכנסייה, בסוג של אדריכלות אחרת, גותית, בפרקטיקות רוחניות חדשות, בעליית חשיבותה של מריה, באמנות ובספרות.

הערות

[1] Wright, F. (1995). The Cross Became a Sword: The Soldiers of Christ and the First Crusade. RW Pub..

[2] אורבן השני מת שבועיים לאחר שירושלים נכבשה, מבלי שהידיעה על הכיבוש הספיקה להגיע לידיו

[3] Wright, F. (1995). The cross became a sword: The soldiers of Christ and the First Crusade. RW Publishing.

[4] Barber, R. W. (1975). The knight and chivalry. Rowman & Littlefield

[5] פראוור, ההיסטוריה של ארץ ישראל כרך ו' עמ 331

ראו הרצאה על האבירות רוחנית בימי הביניים