חנית הגורל
הקדושה של ירושלים מועצמת מכוח היותה בית לשרידים קדושים, הן עצמות של אנשים והן חפצים, ואחד החפצים שהיו חשובים ביותר בהיסטוריה של העיר הוא הרומח הקדוש, או בשמו האחר – חנית הגורל, זה הרומח ששימש לדקירת צדו של ישוע בזמן הצליבה. הדקירה הביאה ליציאת מים ודם מגופו של ישוע, ולפי אוריגנס ללידה חדשה מצלעו (כפי שהיה במקרה של אדם וחווה) והיא הכנסייה.
לפי הגרסה המקובלת כפי שמופיע בבשורה על פי יוחנן, חייל קנטוריון רומאי בשם לונגינוס שנכח בזמן הצליבה דקר את ישוע בצדו כדי לוודא שהוא מת, מהפצע יצאו מים ודם. לפי האגדה המאוחרת יותר, הדם נזל לאורך החנית אל האדמה ומשם חלחל לתחתית הגבעה, מקום שם הייתה קבורה גולגולתו של אדם, שוטף אותה ומכפר על החטא הקדמון. שמיים וארץ התחברו, קורבנו של ישוע שעלה לשמיים הביא ישועה לאדמה. לפי גרסה אחרת, לונגינוס ריחם על ישוע שגסס תלוי בין שמיים וארץ, ודקר אותו בחניתו בצדו בכדי לקצר את ייסוריו, זאת הייתה פעולה של רחמים שאפשרה את שחרור מהותו של ישוע לעולם.
כתוצאה מהשימוש בה ברגע הגורלי הפכה החנית לכלי מאגי שבאמצעותו ניתן להשפיע על ההתרחשויות בעולם, תכונתה שהיא מאפשרת להוציא דברים מהכוח לפועל[1]. היא נשמרה במשך מאות שנים בירושלים ועד היום יש קפלה לכבודה באמבולטוריום (מסדרון) של כנסיית הקבר. למרות זאת, הארמנים טוענים שחנית הגורל הגיעה לארמניה כבר במאה ה-1 לספירה והוחבאה במנזר גחארד לא רחוק מיירוואן. לאחר התמוטטות השלטון הביזנטי בארץ ישראל בזמן כיבושי הפרסים והערבים (מאה 7) עברה החנית למקומות אחרים בעולם, ויש מספר הצעות לאן היא עברה והיכן היא נמצאת היום, בין השאר: קונסטנטינופול, אנטיוכיה, רומא, וינה, פריז.
החנית הופיעה בכל המאורעות המכריעים בהיסטוריה (כמו בקרב לכפלד של אוטו הגדול נגד ההונגרים במאה ה-10), וכמו המטה של משה, או ארון הברית, יכלה להביא לניצחון בכל מערכה. האגדות סיפרו שבעל החנית, אם יפתור את המסתורין שלה, יוכל לקבוע את גורלו של העולם כולו. וכי היא הייתה בידיו של קונסטנטינוס כשניצח בקרב על גשר מילביוס. היא הייתה בידיו של קרל הגדול כשהקים את האימפריה שלו. האגדות (ובכלל זה אגדות הגביע הקדוש) גם סיפרו שאם החנית נופלת מידיו של השליט, אזי בא אסון עליו. גם קרל וגם קונסטנטינוס הפילו את החנית לפני מותם.
בזמן מסעי הצלב הייתה בקונסטנטינופול חנית שנחשבה לחנית הגורל, אולם רצה הגורל והחנית ה"אמיתית" התגלתה באנטיוכיה, בזמן המצור והקרב המכריע נגד המוסלמים, בעזרת חזיונות של אדם בשם פיטר ברתולומיאו. וסיפור שהיה כך היה:
לאחר מסע רגלי מייגע מאירופה למזרח התיכון, מצור ממושך ומתיש, הצליחו משתתפי מסע הצלב הראשון לכבוש את אנטיוכיה בצפון סוריה, בדרך לארץ ישראל, אלא שאז הם מצאו את עצמם נצורים בעיר החרבה על ידי צבא מוסלמי חדש וגדול שהגיע ממזרח. המצב נראה כלאחר ייאוש, האוכל אזל במצור הממושך והארוך, הצבא שחנה מחוץ לעיר היה גדול פי כמה מזה שבתוכה, הוא נראה מאורגן, מפחיד ובידיו כלי נשק איומים כגון פצצות תבערה מהסוג העתיק שנקראו "אש יוונית" (תרכובת כימית של גופרית, שרף וחומרים דליקים נוספים שהמציאו הביזנטים). לצבא היו פצועים והרוגים רבים כולל מפקד המסע – גוטפריד דה בויון, שנפצע באורח קשה.
הצלבנים התפללו "אלוהים, עזור לנו", הם פנו בתחינה, "שלח לנו את ישעך, שלח לנו סימן, מגן, ישועה, למען תגדיל את תהילתך על פני הארץ, למען יראו כולם שאתה הוא האלוהים האמיתי וישוע הוא בנך. ואם נגזר עלינו למות, אזי נמות מות קדושים ונצטרף אל אבינו ואל אדונינו אשר בשמיים." כך חשבו האבירים הנצורים ורוחם שחה.ואז… לפתע… רוח חדשה החלה מנשבת בתוך המחנה, עוברת כאיושה ממקום למקום, רחש לחש שהלך והתגבר. אנשים החלו לדבר אחד עם השני, להתלחש, להתפלא, להגיד, לצעוק, לשיר ולרקוד בחדווה. "סימן", "סימן", אלוהים שלח לנו סימן, אלוהים זוכר אותנו ועוזר לנו ושלח לנו ברוב חסדו את "חנית הגורל".
ריימונד מסנט ג'יל היה אחד מהמנהיגים העיקריים של מסע הצלב, העשיר והמבוגר ממנהיגי מסע הצלב, אדם דתי ביותר ומיסטיקן בנשמתו ומי שיועד להיות מלך ירושלים. ריימונד היה רוזן טולוז, ארץ שבה החלה להופיע באותה תקופה הכפירה הקתרית ושירת (אידיאל) האהבה החצרונית. המחנה של ריימונד מסנט ג'יל היה הגדול ביותר וכלל את נציג האפיפיור אדהמר בישוף לה פווי-אן-ולה, וגם איכר פרובינציאלי בשם פיטר ברתולומיאו.
לאותו פיטר היו חזיונות שבהם ישוע וסנט אנדרו גילו לו על מציאות חנית הגורל מתחת למזבח כנסייה באנטיוכיה הנצורה, וכשהוא בא לספר על כך לריימונד, הלה לא היסס וציווה לחפור את הכנסייה עד היסוד. וכך היה. לאחר יום שלם של חיפושים ביקש פיטר מהאחים להתפלל, והחל חופר בעצמו עד שמצא את החנית הקבורה. השמחה התפשטה במהירות בכל העיר. החנית נהפכה לקמע של הצלבנים וסמל לסמכות של ריימונד מסנט ג'יל, שהפך את פיטר ברתולומיאו לחוזה החזיונות הפרטי שלו ויועצו הקרוב.
לאחר צום של כמה ימים, בו ניתנו מנות כפולות לסוסים, יצאו הצלבנים מהעיר, התנפלו על אויביהם בכוח אדיר, מונהגים על ידי החנית, ולמרבה הפתעתם זכו לניצחון גדול. בקרב זה היו דיווחים רבים על התערבות אלוהית. הבישוף אדהמר שפיקד על הקרב בעצמו, מת זמן קצר לאחר מכן. מזמן זה והלאה האנשים הפשוטים האמינו בכוחה של החנית והוליכו אותה בתהלוכות עם שירים ותלבושות. היא הובילה אותם כל הדרך לירושלים, וגרמה לריימונד מסנט ג'יל ללכת לטבול בירדן ולסרב לקבל על עצמו את כתר ירושלים.
בדרך לירושלים הייתה לפיטר ברתולומיאו חזיון נוסף, ישוע הופיע לפניו ולפתע השתנה, בגדיו היו סגולים עם רצועות של ירוק, אדום ולבן. ישוע אמר לפיטר איך עליו לסדר את הצבא, ושעליו להעניש בוגדים ולעשות סדר בצבא, כולל להחרים שופטים שחטאו, ושעל משתתפי המסע לעשות את הדרך יחפים. אלא שהפעם היה קשה לצלבנים לקבל את החזיונות של ברתולומיאו, שמשמעותם הייתה שהוא יהיה לראש שלהם, עם סמכות דתית עליונה. הם החלו להקניט את חזיונותיו ולפקפק בהם.
בתגובה הציע פיטר להעמיד את עצמו במבחן האולטימטיבי שיוכיח את נכונות חזיונותיו: הוא יעבור בתוך חומת אש באורך שלוש עשרה מטר ויצא ממנה בחיים. "לא רק שאני רוצה, אלא שאני מתחנן לפניכם להדליק את האש… עם החנית של האדון בידי, אם זאת באמת החנית של האדון, אצא מהאש ללא כוויה, אך אם זאת חנית מזויפת, אישרף בלהבות."
פיטר קיבל את שרצה. בזמן המצור על טריפולי בצפון לבנון, אפריל 1099, נערך המבחן המכריע: לאחר צום ותפילות ארבעה ימים, לבוש בגד כותנה פשוט ובידיו החנית עטופה בבד. נכנס פיטר ברתולומיאו לתוך מסדרון אש בגובה שני מטר, נעצר באמצע הדרך, שם לטענתו פגש את ישוע, ויצא מהצד השני. על בגדיו לא נראו סימני שריפה, אך על פניו וחלקי גופו החשופים האחרים היו מספר כוויות, לפי דבריו: עונש על חוסר ההיענות הקודם שלו לחזיונות הראשונים. כשיצא מתוך האש הרים את ידיו וקרא: "אלוהים עזור לנו".
הקהל נכנס להיסטריה. כאיש אחד רצו כולם למטה לנגוע באיש הקדוש ולתלוש חלקים מבגדיו, שישמשו כחפצים מקודשים. בהתנפלות הזאת נפצע פיטר פצעים חמורים ואף שבר את רגליו. ומפצעים אלו הוא מת כעבור שבועיים. יש כאלו שטענו שבזמן המעבר שלו באש ליוותה אותו ציפור מלמעלה, ויש גם שטענו שהוא מת למעשה מהכוויות. רוב האנשים ראו בהצלחת פיטר במבחן אות לנכונות הטענות בדבר חנית הגורל. ואכן, לאחר מותו המשיך יצא הצבא בדרכו לירושלים וכבש אותה בדרך פלאית עוד באותה שנה.
כחודש לאחר מכן החנית נלקחה על ידי איש הדת של ריימונד לקרב של אשקלון, ולאחר מותו של ריימונד (1105) הועברה לקונסטנטינופול לידיו של אלכסיוס הראשון (שלט 1081–1118), הקיסר הביזנטי הגדול האחרון ובעל בריתו של ריימונד, שם היא נעלמה אולי באחת המפלות לסלג'וקים, ומאז ישנם אגדות שונות על הופעתה מחדש
הטמפלרים
המסדר הטמפלרי, הנקרא גם "מסדר היכל שלמה", נוסד בירושלים, וסמלו היה בניין כיפת הסלע שנקרא על ידם "מקדש שלמה". הטמפלרים היו המסדר הצבאי הגדול והחזק ביותר בישראל ובעולם כולו. מסדר מסתורי שלו טקסים סודיים סגורים, ורבות האגדות עליו – לטוב ולרע. עשרים שנה לאחר שעזבו הטמפלרים את ישראל, בתחילת המאה ה-13, הכריז עליהם האפיפיור ככופרים ופיזר את מסדרם. מאז ועד היום האגדה של הטמפלרים רק הלכה והתעצמה, ועד היום ישנן קבוצות ואנשים הטוענים להמשכיות הדרך הרוחנית שלהם בנסתר – קבוצות ואגודות שונות, החל מהבונים החופשיים והמשך במסדר צלב הוורד ואחרים.
לפי המקורות[2], כמה שנים לאחר כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים, בשנת 1119, בעידודם של מלך ירושלים בלדווין השני ואנשי דת מכנסיית הקבר, התיישבה באזור הר הבית קבוצה של תשעה אבירים שמונו ל"חיל המשיח", ותפקידם היה להגן על עולי הרגל שרצו לטבול בירדן ולהגיע לירושלים. לפי האגדות, הם חיו שם במשך תשע שנים כשאיש איננו יודע בוודאות את מעשיהם והקשר שלהם למתחם המקודש, ובינתיים עמלו אנשי הדת ובמיוחד ברנאר מקלרבו להכשיר את העיסוק של הנזירים בהרג – דבר שהיה בלתי מתקבל על הדעת עד לאותה תקופה.
האבירים אחסנו את סוסיהם וכלי הנשק שלהם בחללים שמתחת לרחבת הר הבית, וכך הם קיבלו את השם "אורוות שלמה". המנהיג שלהם היה היג דה פיין. לאחר תשע שנים הם קיבלו את התקנון שלהם מברנאר מקלרבו, והוא אושר בוועידה כנסייתית שנערכה בטרואה שבצרפת בשנת 1128, וכך נולדה דמות אדם חדש – נזיר שהוא גם אביר, הנלחם מכוח הצדק האלוהי, כפי שעשה ישוע כשנדרש לכך, לדוגמה בגירוש החלפנים ממתחם הר הבית לפני חג הפסחא.
כותב על כך ברנאר מקלרבו, האב הרוחני של המסדר והקדוש בעל ההשפעה הרבה ביותר באותה תקופה, במכתב להיג דה פיין – הראש הראשון של המסדר:
"פעם, פעמיים, שלוש פעמים, אם אינני טועה, הוגו היקר, ביקשת ממני לכתוב לך מילות עידוד, לך ולחבריך האבירים, ולכן, כתוצאה ממעמדי החדש, למרות שאינני יכול לאחוז בכידון כנגד הרודנות של אויבינו, לפחות אני יכול לאחוז בעט[3]."
ברנאר מצדיק את ההרג של הלא-נוצרים בעזרת העובדה שהלחימה וההרג מתבצעים למען ישוע:
"האבירים של ישוע נלחמים בקרבות של אדונם בבטחה, לא מפחדים לחטוא בהורגם את האויב, ולא מפחדים ממותם שלהם, מפני שהן הרג והן מוות למען ישוע לא מהווים פשע אלא דווקא זכות וגמול מפואר. בדרך זו מגיעים לישוע דרך מלחמה למען ישוע. מי שבאמת רואה במותו של האויב אקט של נקמה, ימצא נחמה במעמדו כחייל של ישוע. החייל של ישוע הורג בבטחה, ומת עוד יותר בבטחה. לא בלי סיבה הוא נושא את חרבו, הוא כלי של אלוהים בכדי להעניש את הרשעים ובהגנה על הצודק. למעשה, כשהוא הורג עושי רע, זה לא רצח אלא גירוש זדון, והוא מהווה המוציא לפועל החוקי של ישוע…"
ברנאר מקלרבו רואה את אב הטיפוס של הטמפלרים במכבים או במלכי דוד. הוא היה האב האידיאולוגי של סוג חדש של אביר – שילוב של נזיר ולוחם. בזכות הכוח שלו, השפעתו, הטפתו, נימוקיו והתמיכה הבלתי מסויגת שהוא העניק לטמפלרים, התקבל השילוב הבלתי אפשרי הזה, ובמקביל לכך, וכתוצאה מהחיבור בין אבירות ורוחניות דתית, נפתחה הדרך בפני השלב הבא בהתפתחות האבירות, והוא – אבירות רוחנית.
המסדר החדש שם לו למטרה לשמור על הדרכים בישראל ועל עולי הרגל שהיו נתונים עד אז לסכנות גדולות גם בתוך שטחי הממלכה הצלבנית. הוא קבע את משכנו בכיפת הסלע וקידש את הבניין כסמל שלו. הטמפלרים בחרו בלבוש של גלימה לבנה ועליה צלב אדום, הם גילחו את שערות ראשם ומגדלים זקן. הכללים ואורח החיים של המסדר הם קשים ונוקשים, אך רבים רוצים להצטרף אליו, ותהילתם מתפרסמת במהרה על פני הארץ והעולם. הם הופכים למסדר החזק והעשיר בעולם, ויחד עם ההוספיטלרים הופכים לצבא הקבע של הממלכה הצלבנית. מפני העיסוק שלהם בהגנה על עולי הרגל בנו הטמפלרים מצודות לאורך הדרכים, כמו זו של לטרון או עתלית.
היג דה פיין מבקר עם ייסוד המסדר הרשמי ב-1128 באנגליה ובסקוטלנד, מגייס אנשים ממשפחות האצולה הנורמנית למסדר ומקים את מרכזי הטמפלרים בלונדון, אנגליה וסקוטלנד.
המסדר הטמפלרי היה ברובו צרפתי, אבל צריך להבין שהאצולה הנורמנית באנגליה דיברה צרפתית והייתה קשורה לנחלות שלה בצרפת. המלך הנרי השני שלט גם על מערב צרפת, אזור שממנו הגיעו רבים מחברי וראשי המסדר. הוא תמך בו, וכבר ב-1154 עזר לבנות כנסייה עגולה בסגנון כיפת הסלע בלונדון, שהוחלפה על ידי כנסייה עגולה (המקדש החדש) הקיימת עד היום, שנבנתה 30 שנה אחר כך. הטמפלרים נהפכו לכוח הכלכלי החשוב באנגליה. אוצרות הממלכה נשמרו במרכזם בלונדון. היו להם אחוזות עם אדמות ברחבי אנגליה, מנזרים ואיים. מלכים כגון ריצ'רד לב הארי וג'ון בלי ארץ מהשושלת והאימפריה של בית פלנטג'נט (צאצאי הנרי השני ואליאנור מאקוויטניה) היו סמוכים על שולחנם.
האפיפיור אינוקנטיוס השני (Innocentius II) שהיה תלמידו של ברנאר מקלרבו, מכנס את ועידת לטראן השנייה ב-1139 ומאשר מחדש את הקיום והתקנון של המסדר החדש, וכך הוא כותב:
"כל מתנה הטובה ביותר וכל מתנה מושלמת היא מלמעלה, באה למטה מהאב של האורות, שבו אין שינוי וצל של שינוי. וכך, בנים אהובים של האל, אנו מברכים את אלוהים הכל-יכול מפניכם ובשבילכם, מאז שהמסדר והמוסד המכובד שלכם הוא מפורסם בכל העולם. מפני שבטבעכם הייתם ילדים של זעם, ניתנים לתענוגו של העולם, אבל עכשיו דרך ההשראה של החסד נהייתם כלי למסר של הבשורה, ובעוזבכם מאחוריכם את ההדר הארצי ואת רכושכם וכן את הדרך הרחבה המובילה למוות, אתם בצניעות בחרתם את הדרך הקשה המובילה לחיים, ובכדי להוכיח זאת אתם באופן מצפוני מאד השבעתם על חזיכם את הסמל של הצלב החי, מפני שאתם החלטתם במיוחד להיות חברים באבירות של האלוהים. ובנוסף לכך, כמו ישראלים אמיתיים ולוחמים שמנוסים בקרב הקדוש, באש עם הלהבה של חסד אמיתי, אתם נושאים במעשיכם את המילה של הבשורה, שבה נאמר: 'אהבה גדולה מזאת אין לאיש, שאדם יקריב את חייו למען חבריו'. ובהמשך לצו של הרועה הראשי, אינכם מפחדים כלל לתת את חייכם למען אחיכם ולהגן עליהם מהכופרים. ואתם ידועים בשם אבירי ההיכל (הטמפלרים), נוסדתם על ידי האדון כמגנים של הכנסייה וכתוקפים של האויבים של ישוע".
לטמפלרים היה קוד חוקים, כללים, שהיו דומים בחלקם לכללים של נזירים ומסדרים אחרים: היה עליהם ללבוש גלימה לבנה בכל הזמנים חוץ מאשר בזמן שבו היו חולים. הגלימה הייתה צריכה להילבש כהלכתה ואסור היה להם לאכול או לשתות בלעדיה. היה עליהם להגיד עשרים ושש פעם "אבינו שבשמים" עם הקימה, עוד שישים פעם לפני האוכל. היה צריך לאכול בשקט, בלי יין או מים בארוחה, לאכול רק מה שכולם אכלו יחדיו. יתרה מזאת, בכדי להדגיש את עיסוקם הדתי, היה עליהם לצום שתי צומות בשנה – אחד לפני פסח ואחד לפני כריסטמס, בכל פעם ארבעים יום של צום.
בירושלים היו לטמפלרים כמה מרכזים, אבל בראש ובראשונה מתחם הר הבית, שהיה למרכז שלהם. כתוצאה מכך, הרבה כנסיות שלהם ברחבי אירופה, כגון כנסיית הטמפל בלונדון, נבנו כחיקוי של כיפת הסלע.
בספר צופן דה וינצ’י נטען כי בזמן שהם התגבשו במתחם הר הבית הם עסקו בחפירות במקום ומצאו את הכתבים הסודיים של ישוע, ואולי גם עדויות לכך שהוא היה נשוי ויש לו שושלת שנועדה לשלוט בעולם ולהביא לכינון ממלכת צדק עלי אדמות. הטענות הללו לא נשענות על עדויות היסטוריות מוצקות, אלא בעיקר על חשאיותו של המסדר והטענות כלפיו. לחלק מהטמפלרים היו קשרים עם גורמים בעולם המוסלמי, ובחלקם הקשורים למיסטיקה הסופית.
באמצע המאה ה-12 מתחילים להופיע באנגליה סיפורים על אחוות השולחן העגול של המלך ארתור ועל הגביע הקדוש, ולקראת סוף המאה ה-12 הסיפורים הללו מתחברים לנרטיב אחד. האנשים שמחברים את הסיפורים קשורים בצורה זו או אחרת למסדר הטמפלרי, ויש הטוענים שבתוך הסיפורים הם הצפינו את התורה הסודית-מיסטית של המסדר, שאי אפשר היה לגלות אותה לעולם ימי הביניים הנוצרי בפומבי. בנוסף לכך, סיפורים, דרך אגב, נחשבו מאז ומתמיד כדרך לנטרל את המוח החושב והמנתח, אשר מפריע לקליטה של המציאות העל-חושית – עולם האידיאות והאנרגיות, האצלות של האל – שנמצא מאחורי עולם התופעות וממנו נובעים כל הדברים. כך זה היה בקרב בתי ספר של המיסטריות בעולם הקלאסי (כגון בית הספר האורפי), שבהם המיתולוגיה נתפשה באופן אלגורי ונלמדה כמסמלת את המסע הרוחני; כך היה בקרב חוגים של מיסטיקנים מוסלמים סוּפים בספרד הסמוכה; וכך היה גם בקרב חוגים של מיסטיקה נוצרית ובכתות כופרות שפרחו באותה תקופה בצרפת, כגון הקתרים.
המקום שבו מופיע הסיפור השלם של החיפוש אחר הגביע הקדוש לראשונה הוא אזור שאמפיין בצפון-מערב צרפת. היג דה פיין עצמו, הוגו עצמו, ורבים מן האבירים הם מאזור זה, שהבירה הספרותית שלו הייתה טרואה (Troyes), וכך הגרסה הראשונה של סיפורי הגביע הקדוש כחפץ מיסטי היא של כרטיאן מטרואה.
הגביע הקדוש
הגביע הקדוש הוא הגביע ששימש את ישוע בסעודה האחרונה, הוא מילא אותו יין, העביר אותו בין התלמידים ואמר להם "זהו דמי שאתם שותים". אותו גביע שימש לפי האגדות את יוסף מארמתיה בזמן הצליבה – הוא אסף אליו את דמו ומימיו של ישוע שניגרו מצלעו לאחר שנחדרה על ידי חנית הגורל, ועל ידי כך הגביע קיבל את מהותו של ישוע והפך לחפץ מאגי פלאי.
לגביע יש כמה יכולות הקשורות לישוע, והן: ריפוי והקמה לתחייה, תקשורת עם אלוהים וידע של אלוהים, היותו נסתר מפני הרוע ועיניים לא ראויות, יכולת להאכיל את הנוכחים, נצחיות, והיכולת לקרוא לאלה הראויים – ולמעשה הוא מסמל את החלק הרוחני הגבוה באדם.
לאחר הקמת כנסיית הקבר בירושלים נשמר הגביע הקדוש שם, בנוסף לחנית הגורל, אלא שעם השנים הוא אבד, ובמאה ה-12 התחילו להופיע אגדות שונות על מקום הימצאו. לפי האגדות, הגביע האמיתי נלקח על ידי יוסף מארמתיה מירושלים לאחר המרד הגדול. הוא הגיע איתו למקום כלשהו באירופה, שם הוא ייסד את טירת הגביע בה נשמר החפץ המקודש, כשמשפחתו וצאצאיו הופכים לשומרי הגביע. כתוצאה מכך, הארץ שבה הגביע נשמר מבורכת והופכת לרוחנית.
אגדות הגביע הקדוש הופיעו במקביל בצרפת ובאנגליה, שהיו נתונות בסוף המאה ה-12 לשלטון והשפעתה הנאורה של המלכה אליאנור מאקוויטניה וצאצאיה, כך שהיה קשר בין שתי הארצות. הגביע הקדוש עצמו מופיע לראשונה ב-1180 בשיר לא גמור שנכתב על ידי כרטיאן מטרואה (Chrétien de Troyes) סופר החצר של מרי משאמפיין (הבת של אליאנור). כרטיאן עסק בנושא האהבה החצרונית והשתדל להכניס בה מרכיב רוחני מוסרי. הוא כתב עלילות של אבירים כגון לנסלוט ופרסיבל, ולבסוף את הספר פרסיבל – סיפורו של הגראל(Perceval, le Conte du Graal) בספר זה הגביע מופיע לראשונה כחפץ מסתורי, "הגראל" (שמו בצרפתית של הגרייל Grail שהוא לאו דווקא גביע, אלא מעין קערה שבתוכה עיגול של מציית לחם הקודש). וכן מופיעה לראשונה העיר האגדית "קמלוט". חשיבותו של כרטיאן היא בכך שהוא מתחיל את הסוגה של נובלה רומנטית, סיפור עלילה רומנטי, שמתפתח ככלי העיקרי של סיפורי הגביע הקדוש.
האיש שאחראי לניצור של הגביע הוא כנראה רוברט דה בורון (Robert de Boron) ממזרח צרפת, שכתב את יוסף הרמתי או ההיסטוריה של הגביע, כעשר שנים לאחר מותו של כרטיאן. בסיפור זה מקבל הגביע את המשמעות של כלי שאסף לתוכו את הדם והמים שיצאו מצידו של ישוע, ועל ידי כך קיבל ממהותו. יוסף הרמתי לקח את הגביע והביא אותו לאבלון (גלסטונברי) באנגליה, שם הוא חיכה עד זמנם של המלך ארתור ופרסיבל. הוא הופיע לפני אבירי השולחן העגול וגרם להם לצאת במסע חיפוש אחריו.
סיפור הגביע החשוב הבא, ואחד המופלאים שבהם, הוא פרסבלוס האלמוני. כאן פרסיבל נפגש עם אבירי הגביע, שמופיעים כסוג של אחווה נזירית, לבושים בלבוש לבן עם צלב אדום על החזה. הסיפור מתייחס לאלכימיה ואזוטריקה, תוכנו והטון שלו שונים באופן מהותי מקודמיו, אך המרכיבים הבסיסיים של סיפור העלילה דומים.[4]
הגביע נשמר ב"טירה המסוכנת" במשך דורות רבים על ידי השושלת הקדושה, ביחד עם חנית הגורל, והשפיע רוב ברכה ושפע על הארץ. השמירה התאפשרה הודות לחיים של טוהר במחשבה, מעשה ומילה; אלא שביום מן הימים, אחד מצאצאיו של יוסף מארמתיה חטא ומיד נפלה עליו חנית הגורל ופצעה אותו. ואותו מלך טירה נקרא "המלך הדייג" (הוא מנסה לדוג ולא מצליח, כיוון שהוא פצוע בירכו). הגביע נעלם מעיני עולי הרגל, ומאז והלאה ניתן היה לראותו רק מכוסה, ואף נורא מזה – כתוצאה מכך הארץ שמסביב נהייתה שוממה. בכדי לגאול אותה, צריך היה שאביר חדש וטהור יגיע לטירה ויהפוך לשומר הגביע החדש. וכך קרה שהגביע מופיע באופן פלאי לפני אחוות השולחן העגול של המלך ארתור, והופעתו גורמת לאבירים לרצות לצאת ולחפש אותו.
ארבעים שנה לאחר הסיפור של כרטיאן, מופיע סיפור הגביע הידוע ביותר של וולפרם פון אשנבך (Wolfram von Eschenbach) פרסיבל .וולפרם מתחיל בהקדמה בה הוא טוען שסיפורו של כרטיאן שגוי. הוא מסביר שהסיפור האמיתי הועבר אליו על ידי אדם בשם קיוט, ששמע אותו בטולדו מפי כופר בשם פלגטניס. הוא נכנס לפרטים רבים בקשר לטבע של אבירי הגביע, מראם ודרכם – הם לבושים גלימה לבנה ועליה צלב אדום, כמו הטמפלרים, ונקראים הטמפליזן (Tempelisen) – או במילים אחרות "הטמפלרים". וולפרם הוא גרמאני לפי שמו, אך ייתכן כי חי כנזיר באנגליה. הקשר למיסטיקה המוסלמית מופיע בתיאור אביר מוסלמי השווה בכוחו לפרסיבל, שמתגלה כאח אבוד שלו.
החיפוש אחר הגביע הקדוש הוא למעשה חיפוש אחר משמעות, רוחניות, הארה, שהתקיים כחלק ממהות האדם והחברה האנושית במהלך כל הדורות. האדם נולד חסר ומחפש כל חייו את מה שאבד לו. חוקר הדתות הגדול מירצ'ה אליאדה קרא לזה "מיתוס השיבה הנצחית"[5] – האדם רוצה לחזור לזמן שלפני הזמן, לחדש את מעשה הבריאה, להימלט מאימת ההיסטוריה אל מקום הקדושה הקיים לנצח. בחוגי המיסטיקה קוראים לזה "לחזור הביתה" – נשמת האדם, שהייתה באיחוד עם האלוהים לפני הלידה, נכלאה ונשבתה לאחר הלידה בעולם החומר, והיא מתגעגעת לחזור לכור מחצבתה, להתאחד עם האלוהים והבריאה. גם אם האדם שכח מיהו ומנין בא, יש בו משהו תת-מודע שזוכר ועורג אל עולמות אחרים. הופעת הגביע הקדוש מעוררת את הזיכרון הזה ומביאה ליציאה למסע שמטרתו הגעה אל הקדושה.
הרומנסות האביריות שעליהן גדלו דורות של אנשים צעירים הכילו בתוכן מרכיבים תת-מודעים ורוחניים של מסע זה. הצעירים בקרב משפחות האצולה הכירו את סיפורי הגביע הקדוש טוב יותר מהתנ"ך ומהברית החדשה, ורצו להגשים בחייהם את האידיאלים המופיעים בהם ולצאת בחיפוש אחר הגביע, שנתפש על ידם כשער למציאות שמימית, וכך המסע לירושלים נתפש כמעין מסע בחיפוש אחר הגביע הקדוש, והטירה המסוכנת הייתה למקבילה של ירושלים השמימית.
כיום יש במרכז כנסיית הקבר גביע מאבן שמסמל את היות המקום מרכז העולם, אלא שמי שמבין בסמליות יכול לראות בגביע זה ייצוג של הגביע הקדוש, למרות שהוא שייך ליוונים אורתודוקסים שאין להם קשר למסורת סיפורית זו. הגביע מכיל בתוכו כדור ועליו חרוט צלב שחור מאבן; כדור עם צלב הוא סמל לעולם החומר – העולם הפיזי. היותו בתוך הגביע מראה שהעולם הפיזי נולד מהרוח, והיא זו שמחזיקה אותו. הגביע, אם כן, הוא הרוח, ולכן אפשר לראות בו את הגביע הקדוש. לא ברור ממתי יש הופעה של גביע זה. ייתכן שבתקופות קדומות יותר (ביזנטיים) היו בכנסיית הקבר גביעים ממשיים שנחשבו לגביע הקדוש – זה שישוע העביר בין תלמידיו בזמן הסעודה האחרונה.
ראו הרצאה על הגביע הקדוש
הערות
[1] Ravenscroft, T. (1981). The spear of destiny: The occult power behind the spear which pierced the side of Christ. Weiser Books.
[2] Burman, E. (1988). The Templars: Knights of God. Inner Traditions
[3] Baigent, M., & Leigh, R. (1989). The Temple and the Lodge: The strange and fascinating history of the Knights Templar and the Freemasons. Arcade Publishing
[4] Evans, S. (Trans.). (1898). The high history of the Holy Graal. J. M. Dent & Co.
[5] Eliade, M. (2018). The myth of the eternal return: Cosmos and history (Vol. 46). Princeton university press.
