ירושלים הקוסמופוליטית

ירושלים בתקופת המנדט: עיר קוסמופוליטית ומרכז רוחני

לאחר כיבוש ירושלים על ידי הבריטים והחלת שלטון המנדט, נוצרה "שעת רצון" שבה נדמה היה שהכל אפשרי. למשך שנים אחדות הפכה ירושלים לעיר קוסמופוליטית שבה חיו בהרמוניה בני כל הדתות והאמונות – דבר שבא לידי ביטוי בהקמת "השולחן העגול" של האגודה למען ירושלים (ראו מאמר). העיר עברה תהליכי מודרניזציה מהירים והפכה למגדלור רוחני לאנושות כולה, בהתאם לחזונם של מתכנני העיר הראשונים, אשבי וסטורס. במסגרת זו התקיימו שיתופי פעולה בין יהודים, נוצרים ואף מוסלמים; הרוב היהודי המתפתח מילא תפקיד חשוב, והורגשה נוכחות מחוזקת של מוסדות, ארגונים, מסדרים נוצריים והמעצמות האירופאיות.

לצד ההשפעה האירופאית, חלה התעצמות גם בנוכחות המוסלמית הבינלאומית. התפתח חזון להקמת מרכז רוחני מוסלמי עולמי בירושלים (ראו מאמר) כחלק מתנועת הח'ליפות, לצד תנועה הולכת וגוברת של מבקרים ועולים לרגל שנהנו מהתפתחות התחבורה והטכנולוגיה בעולם. בעקבות שלטון המנדט התחזק היסוד האנגלו-סקסי, בעוד היסודות הצרפתי, הגרמני והרוסי (תחת השלטון הקומוניסטי) נחלשו. האימפריה הבריטית, ששלטה על לאומים רבים בעולם, הייתה במהותה קוסמופוליטית, וכך גם כוחות השיטור והצבא שלה. בנוסף, בעקבות מלחמות העולם הגיעו לעיר אוכלוסיות חדשות – בעיקר יהודים ממרכז אירופה בעלי השכלה ומטען רוחני נכבד, אך גם פליטים ארמנים ואחרים. אוכלוסיות אלו שיתפו פעולה עם השלטון ואלו עם אלו.

בעוד שתל אביב שימשה כמרכז הפוליטי, הכלכלי והלאומי של היישוב היהודי, ירושלים הייתה מרכז לאומי ופוליטי לצד היותה מרכז רוחני-אינטלקטואלי. היא נותרה קשורה במידה רבה לאוכלוסיות האחרות בעיר בעלות מאפיינים דומים: אם תושבי תל אביב היו שונים באופיים, בעיסוקם ובהשכלתם מתושבי יפו, הרי שהאליטה הירושלמית היהודית לא הייתה שונה בהרבה מזו המוסלמית או הבריטית-נוצרית. כך נוצרו מועדונים משותפים, כגון אלו של "הבונים החופשיים", והתקיים דיאלוג שהוביל להפריה הדדית.

היבט נוסף של הקוסמופוליטיות ופיתוח העיר היה הגעתם של מורים רוחניים אליה, הן לביקור והן לשהות קבע. בתקופה זו הופיעו בקרב האוכלוסייה היהודית והכללית תורות רוחניות שהתפתחו בעולם באותה עת, דוגמת האנתרופוסופיה והתיאוסופיה.

הציונות הרוחנית וירושלים כמרכז התחדשות

עם ראשית הציונות תיאר תאודור הרצל בספרו "אַלטנוֹילַנד" את ירושלים כמרכז רוחני משותף לשלוש הדתות, ומוקמים בה בית מקדש שלישי ו"היכל השלום"' שתפקידו להביא מרפא לכל צורך בעולם. האוניברסיטה העברית, שהוקמה ב-1925, ראתה את עצמה במובן מסוים כמגשימה חזון זה

עם הקמת התנועה הציונית, פעל בתוכה זרם של הוגים שהבולט שבהם היה אחד העם. הוא גרס כי תחילה יש להקים בארץ ישראל מרכז רוחני שיטפח את הערכים והאידיאלים היהודיים החדשים. תפקידו של מרכז זה היה "להכשיר את הלבבות", לחזק את יהודי הגולה ולהוות עבורם מקור להזדהות. לפי תפיסתו, רק לאחר שיוקם מרכז רוחני כזה ותושלם הכשרת העם בגולה, ניתן יהיה ליישב את הארץ באופן המוני.

עבור חלק גדול מהעולים, השיבה לארץ הייתה כרוכה ביצירת חברת מופת ובעיצוב דמותו של "אדם חדש" – תהליך שכלל גם התפתחות רוחנית ומוסרית. כך למשל, א"ד גורדון לא ביקש רק לייבש ביצות; בהשפעת תורתו של טולסטוי, הוא שאף להתחבר אל "האני החסר" שבו דרך עבודת האדמה והקשר הבלתי אמצעי עם הארץ. המפעל הציוני נתפס על ידי חלק מהמתיישבים (וגם על ידי משקיפים מבחוץ) כחלק מתהליך אבולוציוני של האנושות לקראת יצירת סוג אדם המתאים לעידן המודרני, עד כי נדמה היה שהשכינה שורה על החלוצים ועל האדמה.

היו שטענו כי בקונגרס הציוני הראשון שררה "אחדות לבבות" שהביאה לנוכחות השכינה, בדומה למעמד הר סיני. אולם, לטענתם, האחדות נפגמה בהמשך בשל התערבות היתר של השכל, המעשיות והפירוד (כפי שקרה למשל בתוכנית אוגנדה). המבקרים טענו כי אנשים לא עמדו בגודל השעה ולא השכילו לבסס את אותה "נקודת משען ארכימדית" שהייתה יכולה להיווצר לו דבקו במהות ובהרגשת הלב ומפתחים אותה.

למרות קיומו של היישוב הישן בירושלים על מטענו הרוחני רב-הדורות, חלקים ממנו השתלבו עם הזמן ברוח התקופה. לצדם הגיעו לירושלים מתיישבים רבים שהקימו עיר חדשה מחוץ לחומות. ערב מלחמת העצמאות, מנתה אוכלוסיית העיר כ-100,000 נפש – כשישית מכלל יהודי הארץ (שמנו אז כ-600,000 איש).

בירושלים התפתחה תערובת ייחודית: אנשי היישוב הישן, חרדים, "דתיים חדשים" (שהפכו לציבור הדתי-לאומי), יהודים מזרחים מעדות שונות (מתימן ועד גרמניה), ייקים, ציבור חילוני-חלוצי ושכבת אינטלקטואלים ואנשי רוח. בעיר פעלו דמויות פורצות דרך כגון אליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית; מנהיגים רוחניים כגון הרב קוק והרב מאיר בר-אילן; אמנים כבוריס שץ; וחלוצים כיצחק בן-צבי. לצדם בלטו אנשי רוח כהוגו ברגמן, מרטין בובר, וגרשם שלום חוקר הקבלה.

למרות השוני בין הקבוצות, למשך תקופה קצרה חיברה את כולם רוח משותפת של רצון לעצמאות יהודית. נדמה היה כי בזכות המטען ההיסטורי והאבנים העתיקות, הצליחו התושבים לשמר את אותה הרגשה מהקונגרס הציוני הראשון מבלי לאבדה. עם הקמת האוניברסיטה העברית, נוצר בירושלים מגדלור רוחני שמימש הלכה למעשה את חזון הציונות הרוחנית.

הנס של האוניברסיטה העברית

עם איחודה של גרמניה ב-1871, היא הפכה לא רק למעצמה הפיזית החזקה באירופה, אלא גם למעצמה אינטלקטואלית – מרכז תרבותי שבו מילאו מדענים והוגי דעות יהודים תפקיד חשוב. הם היו חלק בלתי נפרד מהעילית האינטלקטואלית של גרמניה עצמה, אך גם מזו של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובמיוחד וינה. השפה ומרחב התרבות הגרמני השפיעו על שתי המעצמות הללו, שהיוו למעשה מרחב תרבותי אחד.

עם תבוסת גרמניה ואוסטריה במלחמת העולם הראשונה, החלה תנועת עלייה לארץ שהפכה לשיטפון גדול לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנות ה-30. רבים ממובילי התרבות והמדע היהודים עזבו את גרמניה, וחלק גדול וחשוב מהם הגיע לארץ ישראל. הם עזרו להניע פריחה תרבותית ומדעית שמפירותיה אנו נהנים בארץ ובעולם עד היום. לאוניברסיטה העברית, שנחנכה ב-1925, היה תפקיד מרכזי במעבר הזה של הידע וההשכלה.

וכך, אנו מוצאים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה דמויות כאלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד ומרטין בובר, ובסגל האקדמי את יהודה מאגנס, הוגו שמואל ברגמן, יעקב פולוצקי, לדיסלאוס פרקש, ברנרד צונדק, גרשם שלום, ארנסט סימון ועוד רבים וטובים. המשותף לכולם היה לימודים באוניברסיטאות בגרמניה או באוסטריה. זאת בנוסף למלומדים שהגיעו מארצות אחרות, במיוחד מאנגליה ומארצות הברית (שנהנתה גם היא מההגירה האינטלקטואלית והרוחנית מאירופה הדוברת גרמנית).

בנוסף לאקדמאים, הייתה הגירה של אנשי רוח לירושלים: משוררים, אמנים וציירים, יהודים ושאינם יהודים. כך לדוגמה, בשנות ה-40 המוקדמות, ארגנה המשוררת אלזה לסקר-שילר מפגשים דו-שבועיים שנקראו "דר קראל (Der Kraal) בהם השתתפו מקס ברוד (שפרסם את כתבי קפקא), אריה לודוויג שטראוס, ורנר קראפט ואחרים.

מרטין בובר

מרטין בובר (1965-1878) היה אחד מגדולי הפילוסופים, החוקרים והכותבים של המאה ה-20. הוא פעל בירושלים מ-1938 ועד 1965, היה חברם של הרמן הסה, יונג, אליאדה ודמויות מפתח נוספות, וחיבר ספרים על החסידות. בובר טען כי הרוחניות בעת החדשה קשורה ליחסי "אני-אתה", בניגוד לניכור של "אני-לז" הקיים כיום בחברה. הוא כתב את הדוקטורט שלו (1903) על יקוב בהמה וניקולאוס קוזאנוס – אחרון הפילוסופים הגדולים של ימי הביניים, שהציג חזון להקמת מרכז רוחני חדש לכל העמים בירושלים (ראו פרק) – ובהווייתו הוא למעשה הגשים את החזון הזה.

בובר עסק בחקר החסידות כבר משנת 1906, אך לא רק כעניין אינטלקטואלי, אלא מתוך רצון להביא את ניצוצות האור וחוכמת החסידות לקהל המנוכר המודרני, כדי לתת לו כלים למעבר מה"אני-לז" אל ה"אני-אתה" הנוכח. בובר תרגם את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב ואת אגדת הבעל שם טוב. נדמה כי העיסוק בחסידות היה חלק ממסע החיפוש הרוחני שלו; בנוסף לכך, הוא התעמק גם בתורות רוחניות אחרות ולפי דבריו חיפש בתחילת דרכו את החוויה האקסטטית. אחד הספרים המפורסמים שלו הוא "האור הגנוז – סיפורי חסידים". לפי האלכימאים, דרוש זהב כדי לייצר זהב, והזהב של הסיפורים החסידיים מאפשר לאדם לגלות את האור שבתוכו. אחד הנושאים המרכזיים המופיעים בספר הוא דמותו של הצדיק.

לפי בובר, קיים צורך בעוזר לגוף ולנשמה גם יחד, ליסוד הארצי וליסוד השמימי כאחד. עוזר זה נקרא צדיק. הוא רופא למום גופני ורוחני כאחד, שכן הוא מכיר את החיבור בין השניים ויכול להשפיע על שניהם. הוא מלמד אותך לנהל את עניינך בדרך כזו שנפשך תהיה בת חורין, ומלמד אותך לחזק את נפשך בתוך עצמך כך שתוכל לעמוד בפני הגורל. פעם אחר פעם הוא יודע להוליכך בידו עד שתעז להמשיך בדרכך לבדך; אין הוא עושה במקומך את שביכולתך לעשות בעצמך, ואינו חוסך מנשמתך שום מלחמה שעליה לערוך בעצמה כדי לבצע את פועלה המיוחד בעולם.

לפי בובר, חיי הבעל שם טוב הם בבחינת קליטה והתמרה תמידית של האש בתוך האור, ומה שמתרחש בו בעצמו – ממנו נובעת פעולתו הכפולה על העולם: אלו שהמחשבה הרחיקה אותם מחיי הטבע – הוא מחזירם אל היסוד, ואלו העמוסים בעומס ארצי – הוא מעלה אותם לשחקים. יש כאן משחק של אור המסמל רוחניות ואש המסמלת פיזיולוגיה. האש נובעת מן האדמה, והאור מן האוויר והשמיים. בנר ניתן לראות זאת: שלהבת הקשורה בגחלת.

הבעל שם טוב לא עלה לארץ למרות רצונו, כי משמיים נגזר שטרם הגיעה השעה לחבר את הצדיק לארץ הקדושה. אך מרטין בובר, שכתב עליו, עלה לארץ, ונראה שאווירה של ירושלים החכים אותו; בשנת 1946 הוא נתן סדרת הרצאות שהפכה לספר הנחיה לדרך הרוחנית שהאמין בה – ספר קצר אך חשוב בשם "דרכו של אדם לפי תורת החסידות". שנה לאחר מכן, לקראת גיל 70, הוציא את הספר "נתיבות באוטופיה", המנתח ניסויים בקהילות שיתופיות בעבר ומציע מודל חדש לעתיד כמענה לבעיות החברה המודרנית: קהילות קטנות המבוססות על קשר "אני-אתה", אחריות, שיתוף ובעלות אוטופיה רוחנית. לימים נעשה ניסיון שהובל על ידי תלמידי יוסף שכטר להגשים רעיונות אלו ביישוב יודפת שבגליל.

יש להניח שבשנים הרבות שבהן חי בובר בירושלים הוא פגש אנשי רוח רבים – הן יהודים (במיוחד חסידים) והן בני דתות אחרות, כולל מבקרים בעיר – במיוחד לאור הדגשתו את המפגש הבלתי אמצעי עם האחר. אלא שאנחנו לא יודעים כמעט כלום על מפגשים כגון אלו. הוא היה חבר בקבוצות שלום שונות ובקשר עם גדולי הרוח של ירושלים מהאקדמיה ומהחברה היהודית, ובין השאר נזכיר בהקשר זה את הוגו ברגמן וגרשם שלום; אבל אנחנו לא יודעים על קשריו עם העולם האחר, עם מקומות מיוחדים בירושלים, עם אנשים פשוטים, צדיקים נסתרים, מוסלמים וסופים, כמרים ומיסטיקנים נוצרים, חברי אגודות סודיות וכן הלאה. עם זאת, יש להניח שמפגשים כאלו קרו, הן במכוון והן באופן סינכרוני ולא מתוכנן.

גרשם שלום וחוג ארנוס

רודולף אוטו(1937-1869)  נחשב לאחד מגדולי מלומדי מדעי הדתות, תיאולוג ופילוסוף, שיצא בעצמו לגלות את עושר החוויה הדתית האנושית במסעות ברחבי העולם. הוא הגיע למסקנה כי הדתיות היא כושר טבעי באדם שאי אפשר להתייחס אליו רק מתוך דיסציפלינות אחרות כגון סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואפילו לא תיאולוגיה. הוא פיתח את מושג ה"קדושה" בספרו החשוב "על הקדושה", ותיאר את הרגש המופיע במסגרת חוויית הקדושה, לו קרא "החוש הנומינוזי". הכל החל כשיצא ב-1911 למסע ברחבי העולם; במסגרת ביקורו במרוקו, השתתף בתפילת יום הכיפורים בבית כנסת וברגע מסוים הרגיש משהו שלא חווה מעולם – תחושות של "נבראות", יראה, מלכות, "האחר לגמרי", נשגבות והיקסמות, אותן ניסה לאפיין בשארית חייו.

ממרוקו המשיך רודולף אוטו למזרח התיכון, ביקר בארץ ישראל ובירושלים, ולאחר מכן המשיך למזרח הרחוק. כשחזר לגרמניה לאחר שנתיים, עסק באפיון החוויה הדתית ובמחקר דתי השוואתי בין מזרח למערב. לכן, באופן טבעי, הוא תמך ביוזמתה של התיאוסופית והמיסטיקנית אולגה קפטיין(Olga Fröbe-Kapteyn, 1962-1881)  לקיים סמינרים בנושאי החוויה הדתית שיהוו מפגש בין מזרח למערב. אולגה שאפה ליצור אקולוגיה מתאימה למפגש מעמיק, כלומר במקום מבודד מהעולם ולפרק זמן של שבוע עד עשרה ימים. כך נוצרה המסגרת של מפגשי "חוג ארנוס" (Eranos) שבהם השתתפו גדולי חוקרי הדתות והנפש האנושית בעולם, וביניהם גרשם שלום מישראל.

אולגה הייתה מקושרת לאליטה האינטלקטואלית בשוויץ ובגרמניה, חברה בתנועה התיאוסופית ומתעניינת בדתות המזרח. היא הייתה מקורבת ל"בית הספר לחוכמה" שייסד הרמן פון קייזרלינג בגרמניה, שחקר את המקור המשותף של דתות העולם. קייזרלינג יצא לסיור בעולם באותן שנים שבהן סייר רודולף אוטו (1911-1912) ולאותם יעדים; הוא טען כי הדרך הקצרה ביותר של אדם להתקרב לעצמו היא מסע סביב העולם, וכי המסע שינה אותו בהתאם למפגשיו. קייזרלינג גרס כי לאירופה תפקיד מיוחד בחיזוק עיקרון האינדיבידואליות. במסגרת פעילות בית הספר לחוכמה פגשה אולגה את קרל יונג (1961-1875) שהחל למלא תפקיד מפתח בחייה.

ב-1928 היא שיפצה, מבלי לדעת בדיוק למה, אולם מפגשים ליד ביתה בצד הצפוני של אגם מאג'ורה בשוויץ. יונג הציע שהיא תהפוך אותו למקום מפגש בין מזרח למערב; רודולף אוטו תמך ביוזמה והציע את השם Eranos שמשמעו ביוונית עתיקה משתה שבו המשתתפים מביאים עמם את המזון והמשקה. ב-1933 התקיים המפגש הראשון בנושא "יוגה ומדיטציה במזרח ובמערב", ומאז התקיימו מפגשים מדי שנה. בין המשתתפים הקבועים היו גרשם שלום, הנרי קורבן, קרל קרניי, קרל יונג, אריך נוימן, מירצ'ה אליאדה ורבים אחרים. זה היה החוג הבינלאומי היחיד לחקר הדת והרוחניות שהמשיך להתכנס גם בזמן מלחמת העולם השנייה.

גרשם שלום (1982-1897) גדול חוקרי הקבלה ומענקי הרוח של ירושלים, השתתף ברוב כנסי ארנוס במשך 30 שנה (1979-1949). השתתפות זו העניקה ממד אוניברסלי ו"קדושתי" למחקריו. בכל כינוס הציג כל חוקר נושא במשך שעתיים, ולכבוד המעמד נכתב מאמר מעמיק. שלום הרצה על נושאים כגון אלכימיה, צבעים ומשמעותם ביהדות ועוד. ספרו "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה" מבוסס על הרצאות אלו, ויש להניח שהושפע מעיסוקו של החוג בסמלים וארכיטיפים בהשראת יונג ואולגה.

שלום עלה לארץ מגרמניה ב-1923 והיה מרצה באוניברסיטה העברית מ-1925 ובמשך 40 שנה. מחקרו הראשון, עוד בגרמניה, היה על "ספר הבהיר". ב-1941 הוציא את הספר "זרמים עיקריים במיסטיקה היהודית", וב-1957 פרסם את ספרו החשוב על שבתאי צבי, בו ניתן היה להבחין באהדה מסוימת לתנועה – דבר שהוביל להאשמתו ב"שבתאות נסתרת". שלום היה בעל רקע פילוסופי עשיר, חקר את הגנוסטיות והשפעתה על המחשבה היהודית, והיה אינטלקטואל רב-תחומי, "איש רנסנס" והומניסט. תלמידיו הפכו למומחים הבולטים בחקר הקבלה, בהם יוסף דן, איתמר גרינוולד, ישעיה תשבי, רבקה ש"ץ אופנהיימר ואחרים.

במילים אחרות, הדרך שבה הקבלה מוצגת היום לקהל הרחב מושפעת במידה רבה מדרכו של גרשם שלום, שהושפע מהתפיסה האוניברסלית-קדושתית של חוג ארנוס. באופן דומה, הדרך שבה החסידות מוצגת בארץ הושפעה מכתביו ותפיסתו המיסטית של מרטין בובר, כמו גם ממחקריו של שלום. אלו שני ענקי רוח שהיו בקשר זה עם זה, ולמרות המחלוקות העקרוניות ביניהם, הם השלימו במידה רבה אחד את השני כשמתבוננים בדברים מנקודת מבט מאחדת.

הוגו ברגמן פילוסופיה ואנתרופוסופיה

שמואל הוגו ברגמן (1975-1883) היה בצעירותו חבר של פרנץ קפקא בפראג ומיודד עם רודולף שטיינר. הוא עלה לארץ ב-1920 לאחר שמילא תפקידים שונים בתנועה הציונית, והמשיך את דרך ההומניזם העברי של הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג[1]. ברגמן לימד פילוסופיה ומילא תפקידים בכירים באוניברסיטה העברית, ובשנת 1935 נבחר לכהן כרקטור הראשון שלה. הוא הושפע עמוקות ממרטין בובר והיה ידידו הקרוב, וכן היה חברו של גרשם שלום (ואף נשא לאישה שנייה את גרושתו של שלום, פניה).

במקביל לפעילותו האקדמית והציבורית, התעניין ברגמן במיסטיקה. בין השאר, תרגם לעברית את ספרו של פ"ד אוספנסקי ("הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם") ועסק בתורות רוחניות עכשוויות: פאראפסיכולוגיה, כתביו של שרי אורובינדו ותורות המזרח, וכן כתבי רנה גנון והסופיות. מעל לכל, היה קשור לתנועה האנתרופוסופית. הוא הכיר את רודולף שטיינר בתחילת דרכו, תרגם כמה מספריו, ובהם הספר המכונן "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". ברגמן היה במידה רבה "מגדלור" של רוחניות בירושלים החדשה.

אמנות ורוחניות

בשנת 1912 פרסם וסילי קנדינסקי את ספרו "על הרוחני שבאמנות", בו הוא טוען לכמה שלבים במפגש עם יצירת אמנות. ראשית, התרשמות חושית. לאחר מכן, ובד בבד, אימפרוביזציה – רושם פנימי רוחני. שלב זה יהיה שונה אצל כל אדם ואדם לפי המבנה הנפשי שלו. ולבסוף, לאחר עיבוד נוסף, נוצרת הקומפוזיציה – סידור במרחב, פעולה שכלתנית שבה מעורבת ההכרה, המערבת גם נקודות התייחסות קודמות בתהליך.

לפי קנדינסקי, היחס בין טבע לאמנות מוביל להשפעה פסיכולוגית הכרתית המלווה בסמליות מטאפיזית (כלומר, האמן מגלה את ההיירופאניות האלוהיות הקיימות בטבע). האמן צריך להוביל את החברה לכיוון של התפתחות, לקליטה חדשה של הצורות בטבע. כאילו מישהו שתל באדם סדרה של רשמים שהתקבלו מהסביבה שבה הוא חי, ושבה הוטמעו מעין רמזים לכיוון של התפתחות רוחנית של המין האנושי לעתיד לבוא. במילים אחרות האמנות מבטאת את הרוחני, האידיאי, וגם מכוונת, מזמנת, אותו.

כבר בימי קדם היה קשר סימביוטי ברור וחזק בין אמנות לרוחניות. יצירות האמנות הראשונות נעשו בהקשר דתי, ובמיוחד בירושלים; בונה המקדש חירם אבי אביו היה איש מלא חוכמה, בינה ודעת שידע לעשות מלאכות, ועוד בימי המשכן האמן היהודי הראשון בצלאל מילא תפקיד מכריע. מבחינה פנומנולוגית החוויה האסתטית קרובה ביותר לחוויה הדתית, ולעיתים מובילה אליה, כפי שאני מראה בדוקטורט שלי.

אלוהים ברא את העולם, ותהליך היצירה הוא הקרוב ביותר למעשה זה. העניין הוא להתחבר לאמנות האובייקטיבית (ויש כזו), שנוגעת בארכיטיפים אוניברסליים הקשורים לחלקים הגבוהים שבאדם ובתפיסת המציאות שלו. וזה מה שניסו לעשות אמנים במהלך הדורות, וגם בירושלים, וביתר שאת עם התעוררותה של העיר במאה ה-19 והבנייה המסיבית של מבני דת בה, ועוד יותר לאחר תקופת המנדט כשניתן חופש דתי ופולחני ותמיכה ליצירה, הן חילונית והן דתית, בתוך האקלים הקוסמופוליטי של העיר.

וכך, אנחנו מוצאים אמנים רבים שמבקרים בירושלים בתקופת המנדט (כגון מארק שאגאל) וגם כאלו שיוצרים וחיים בה. העלייה היהודית מביאה אמנים רבים לעיר, אבל כך גם השלטון הבריטי ואגודות שעודדו אמנות הקשורות אליו כגון תנועת האמנות והאומנות (ראו מאמר). גם הארגונים הנוצריים ובמיוחד ברלוצי מביאים אמנים לעיר. במסגרת הפרויקטים של האדריכלות האמנותית; כמו למשל בבניין ימק"א, יש שיתוף פעולה בין אמנים יהודים לנוצרים, ובמיוחד בהקשר של תחומי עניין משותפים וחברות באגודות משותפות כגון הבונים החופשיים.

במאה ה-19 ציירים מזרמים שונים של ציור הגיעו לירושלים וקיבלו בה השראה וכיוון ליצירתם, כמו ויליאם האנט והציור הסימבולי, או ג'יימס ברטלט והנשגב. במאה ה-20 הגבולות התטשטשו, אך היצירה נשארה, לפי תפיסת העיר הגדולה של אשבי, מגדל דוד נהפך למרכז תערוכות ובעצם לגלריה גדולה. אגודת הציירים והפסלים העבריים עודדה יצירה מקומית בירושלים ובכל הארץ, ויש גם הופעה של אמנות מודרנית וסימבולית וגם אדריכלות בינלאומית של הבאוהאוס. זהו נושא שאפשר להרחיב עליו רבות, אך תקצר היריעה במסגרת ספר זה.

בוריס שץ

וריס שץ היה פסל וצייר מפורסם שהקים את האקדמיה לאמנות הבולגרית בסופיה, שבראשה עמד בשנים 1895–1905. בשנת 1903 הפך לציוני בעקבות מפגש עם הרצל, ועם סיום עבודתו בבולגריה עלה לארץ והקים בשנת 1906 מרכז לאמנות, שלימים הפך לבית הספר לאמנות "בצלאל". בשנת 1908 הוא הקים יחד עם חברים את חבורת "ירושלים החדשה", ששאפה לחדש את פני ירושלים בהתבסס על רעיונות הסוציאליזם, האידיאליזם ותנועת האמנות והאומנות.

במילים אחרות, ניסיונות ראשונים בחיים קומונליים, שהקדימו את ייסוד הקיבוץ (דגניה) והחוות השיתופיות הראשונות בגליל (כנרת), התרחשו שנתיים לפני כן בירושלים. בין החברים בחבורת "ירושלים החדשה" היו יוסף נחמני, מנחם שמואלי, אלכסנדר וציפורה זייד, יחזקאל חנקין ועוד. שץ תמך בסתתים עבריים בני העלייה השנייה, ואלו עברו לעיר וחיו בה חיי שיתוף ועבודה, כהקדמה להתיישבות שיתופית במקומות אחרים. דבר דומה קרה שנים אחר כך, כשקבוצות של יוסף גרו ועבדו במסגרת קומונות ירושלמיות, ומשם עברו להתיישבות בנגב – נאות סמדר. העוצמה וההשראה של הניסיון בירושלים וההטענה של העיר הן שכנראה אפשרו זאת.

לאחר 1908 רבים מהסתתים הראשונים עזבו, ובמקומם הצטרפו לתנועה אנשי רוח כמו רחל ויצחק בן-צבי, אליעזר בן-יהודה, ולימים גם בן-גוריון. הם הקימו עיתון ומוסדות חינוך (הגימנסיה), אך כל זה הגיע לסיומו בזמן מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1918 נאלץ בוריס שץ לשהות כמה חודשים בטבריה בגלל מלחמת העולם הראשונה. שם, בגלות, הוא כתב את הנובלה האוטופית שלו "ירושלים הבנויה", המתארת את פגישתו ומסעו בארץ בחברת בצלאל בן אורי, בונה המשכן, כעבור מאה שנים, בשנת 2018. פרק מרכזי מוקדש לתיאור ירושלים שבמרכזה – על הר הבית בנוי המקדש השלישי, המשמש כבית נכאות ומרכז לאמנות ולתרבות. כיפת הסלע הועברה בהסכמת המוסלמים לאזור שער יפו. התושבים נהנים מקדמה ויצירה בחיי שיתוף במסגרת אגודות קואופרטיביות. אלא שכנראה שהאופטימיות הייתה מוקדמת מדי.

ירושלים של שיגעון

ירושלים הייתה תמיד עיר של משיחים ומשוגעים, הטירוף המשיחי התגבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והגיע לשיאו לאחר מלחמת העולם השנייה ופצצת האטום, נראה היה שיום הדין קרוב, וכך אנשים כמו William Irvine (1863-1947) האירי מתיישבים בירושלים. ארווין גילה את הפרשנות הנכונה לחזון יוחנן, והיא בשורת אומגה, על אחרית הימים והיה מייסד תנועת שניים על שניים של נצרות עידן חדש הקיימת עד היום.

[1] פרנץ רוזנצוויג מדבר על כוכב האמונה, משולש אחד הוא אדם – עולם – אלוהים, משולש שני הוא בריאה (בין אלוהים לעולם) – התגלות (בין אלוהים לבני אדם) – גאולה (בין בני אדם לעולם)