אוסטריה הרוחנית בירושלים

אוסטריה הונגריה בירושלים

בתחילת המאה ה־19 התאוששה הקיסרות האוסטרית מהמפלות המשפילות בידי נפוליאון ועזרה לְכונן סדר חדש באירופה, במסגרתו היא הייתה למדינה גדולה וחזקה, המורכבת אמנם ממספר לאומים מגוונים, אבל בעלת מסורת וגאווה שנראה היה שיישארו לעד. האימפריה האוסטרו־הונגרית המתחדשת הורכבה משטח הונגריה הגדולה, שכלל גם את טרנסילבניה, קרואטיה, אזור וויוֹדינה בסרביה, מאוסטריה עצמה ומאזורי סלובניה, צ'כיה, חלקים מגליציה שסופחו אליה. ערב מלחמת העולם הראשונה, הקיסרות האוסטרו־הונגרית הייתה מעצמה אירופאית של מעל 50 מיליון איש.

מתחילת העת החדשה ועד להתפוררות האימפריה, מהווה הקיסרות האוסטרו־הונגרית גורם חשוב בהיסטוריה של ירושלים, דבר המתבטא במורשת שהם השאירו אחריהם. ב־1855 מבקר בארץ אחי הקיסר מקסימיליאן הראשון הליברל בירושלים ומעמיד פסל בכנסיית הקבר. הוא מתחיל במיזם של הקמת האכסניה האוסטרית – מבנה מונומנטלי שיבטא את חשיבותה הבינלאומית של הקיסרות, ועוגן לנוכחות של האוסטרים הקתולים בעיר. לימים הוא נהיה קיסר מקסיקו, פיתח את עיר הבירה מקסיקו סיטי, שלה מאפיינים גיאוגרפיים דומים לירושלים, ומוצא להורג בתמונה המפורסמת של גויה.

ב־1869 מבקר בירושלים פרנץ יוזף, הקיסר האוסטרי, לאחר שהוא משתתף בטקס החניכה של תעלת סואץ. לכבוד הביקור נשלמת סלילת כביש יפו–ירושלים. הוא חונך באופן רשמי את האכסניה האוסטרית ותורם כסף לבניינים בעיר, כגון הפטריארכיה הקתולית, כנסיית סנט סלבדור, וגם בית הכנסת תפארת ישראל החסידי. הוא שוהה בעיר כמה ימים ומתקבל בהתלהבות. יש להניח שהוא ראה עצמו והרגיש כאילו הוא ממשיך דרכם של שליטי אוסטריה הקדומים, שהגיעו לירושלים בזמן מסעי הצלב. לשליטי אוסטריה היה את התואר "מלכי ירושלים" מזמן פרדריך השני, אלא שהפעם זה היה מסע צלב מסוג אחר.

השליטים האוסטרים השתתפו במסעי הצלב באופן בולט במיוחד. הנרי השני, דוכס אוסטריה הראשון, השתתף במסע הצלב השני לפני שהוכתר לשליט, ולאחר העלאת אוסטריה למעמד של דוכסות, הוא העביר את הבירה לווינה. הוא היה חבר של פרדריך ברברוסה והקים את מנזר שוטנשטיפט שהיה נקודת ריכוז של עולי רגל לירושלים. לאופולד החמישי, השליט הבא, מילא תפקיד חשוב במסע הצלב השלישי. לאופולד השישי השתתף במסע הצלב החמישי ונשאר בארץ זמן רב.

גם לממלכה ההונגרית הייתה מסורת עתיקה של קשר לארץ ישראל שהתבטאה במסעי צלב במאה ה־13. המלך ההונגרי אנדראש השני הוביל את מסע הצלב החמישי ב־1217 לגליל, והביא להונגריה את ראשו של סטפן הקדוש, שנהפך לפטרון של הונגריה. הוא התחבר למסדרים הצבאיים ההוספיטלרים והטמפלרים. לאחר חזרתו, ובזכות הרליקים שהביא, נוצר קשר מיסטי בין המלכות והלאומיות ההונגרית ובין הארץ והעיר הקדושה. במקביל לכך נכתבה אמנת הזהב (Golden Bull) שעיגנה את הזכויות של האצילים – מעין מגנה כרטה של הונגריה.

ב־1881 מבקר בירושלים רודולף, יורש העצר האוסטרו הונגרי, ומתקבל בהתלהבות על ידי היישוב היהודי. חלק גדול מיהודי אירופה, ובכלל זה רוב מכריע של החסידות, הם תחת שלטון האימפריה האוסטרו־הונגרית. כמעט 4,000 איש מיהודי ירושלים הם נתיני חסות של הקונסוליה בירושלים וזוכים לעזרה והגנה של הקונסוליה, שנפתחת ב־1849. הקונסוליה האוסטרית הגנה אפילו על מתיישבי פתח תקווה, וכך מנהיג המושבה שטמפפר, שהיה נתין האימפריה, פנה כמה פעמים לקונסוליה לעזרה[1]. האוסטרים סייעו גם בהשגת רישיונות לבניית בתי כנסת ומוסדות יהודיים נוספים, וגם בשירותי דואר. ב־1854 נפתח הדואר האוסטרי, וב־1870 נחנך הבניין שלו ליד שער יפו – וזה היה הקשר העיקרי בין הקהילה היהודית האשכנזית המתרבה לבין אירופה.

רוחניות וינאית

במהלך המאה ה־19 ההגמוניה בגרמניה ובמה שהיה שרידי הקיסרות הרומית הקדושה עוברת מאוסטריה לפרוסיה, וכתוצאה מכך העילית האינטלקטואלית של וינה מתמקדת ברוחני ובאסתטי במקום בשאיפות הלאומיות והפוליטיות. וינה, שהיא עיר קוסמופוליטית עם ריכוז יהודי גדול (מעל 10%), היא מרכז של מוזיקה בו פועלים המלחינים הגדולים בעולם כבר מהתקופה הקלאסית (מאה 18), ובראשם מוצרט, היידן, שוברט ובטהובן. וינה היא מרכז של ספרות ואמנות, פילוסופיה, אבל גם של פסיכולוגיה, מחקר נפש האדם והתעניינות באוקולטיזם וברוחניות[2].

בסוף המאה ה־19 יש בווינה קרוב ל־2 מיליון איש, והיא חלק מרשת של ערי תרבות של האימפריה ביחד עם פראג ובודפשט שנמצאות לא רחוק מדי. וינה נמצאת במיקום האסטרטגי על הדנובה ומהווה את השער לגרמניה, מקום מעבר של רעיונות וסחורות. אלא שמעבר לכך יש משהו בעיר הזו שהביא לקיבוץ יוצא דופן של מוזיקאים ומתעניינים ברוח האדם, שני תחומים שמשלימים זה את זה.

על פרנץ אנטון מסמר (1734–1815) נכתב בפרק על מסמריזם. הוא היה רופא שפיתח שיטות ריפוי מיוחדות בעזרת מגנטים, היפנוזה וטיפול בשוק, המבוססות על הבנה שיש נוזל לא נראה שנמצא בכל, ובעיות בריאות ונפש נובעות מעצירה של התנועה שלו. נוזל תווך זה, שאפשר להשוות אותו ל"אתר", היסוד החמישי הלא נראה, עובר דרך אנשים מיוחדים ונותן להם את הכריזמה. הוא נמצא בכינוסים אקסטטיים. התיאוריות שלו נדחו על ידי המדע, אבל הן הכשירו את הקרקע להופעת הפסיכולוגיה של התת־מודע בוינה בסוף המאה ה־19.

דמות חשובה ברוחניות האוסטרית הוא קרל קלנר (Carl Kellner, 1851–1905) כימאי, תעשיין וממציא, אך גם בונה חופשי, רוזיקרוציאני ומיסטיקן. הוא הקים את אגודת הסתרים האזוטרית "מסדר מקדש המזרח" (Ordo Templi Orientis[3]) ביחד עם תיאודור רויס(Theodor Reuss) . הם היו חברים עם פאפוס הצרפתי והמסדר המרטיניסטי, ועם ווטסקוט ומסדר שחר הזהב. שותף בדרכם היה התיאוסוף פרנץ הרטמן (Franz Hartmann). בדרגות הגבוהות המסדר תרגל סקס מאגי, בהשפעת פסקל בברלי רנדולף האמריקאי, שביקר בירושלים. ב־1910 השתלט על המסדר אליסטר קראולי ושינה את אופיו.

קלנר ערך מסעות בעולם ובמסגרתם פגש בטורקיה מאסטר סופי בשם עפיא, ושני מורים הינדים טנטרים, וגם עם ארגון מסתורי שנקרא אחוות האור ההרמטית (Hermetic Brotherhood of Light) מהמורים הללו קלנר קיבל מפתח שאִפשר לו להבין את הסמליות האזוטרית של סמלי הבונים החופשיים ואת המסתורין של הטבע. ייתכן שבמסגרת המסעות הללו ביקר גם בירושלים.

בעקבות המסמריזם גם הפאראפסיכולוגיה מוצאת בית בוינה. אחד האנשים הראשונים שעסקו בכך היה לזר פון הלנבך(Lazar von Hellenbach, 1827–1887) . הוא שיתף פעולה עם האסטרונום קרל פרידריך זולנר (Karl Friedrich Zöllner, 1834–1882) ויחדיו הם טענו שיש מימד רביעי שמשפיע על תופעות על־חושיות, וכי הנפש היא פתח לממד הזה. הם השפיעו על הפילוסוף קרל דו פרל  (Carl du Prel, 1839–1899) שכתב רבות על נושאים רוחניים[4].

הפעילות האוקולטית המגוונת בווינה נתקלה בהתנגדות של הכנסייה, הממסד המדעי והשלטונות, ולמרות זאת היא השפיעה רבות והכינה את הקרקע להופעת הפסיכולוגיה אצל זיגמונד פרויד (1856–1939) והחברה לפסיכולוגיה פסיכואנליטית שהוא הקים סביב אוניברסיטת וינה. במיוחד הרעיון של המסמריזם – שיש נוזל מגנטי שנמצא בכל, או הרעיון של הפאראפסיכולוגיה שיש מימד רביעי – ההבחנות שלהם היו נכונות, אבל הפירוש לא נכון. הם גילו את התת־מודע, והרבה מהמונחים כגון סוגסטיה מגיעים מהתורות שלהם.

בראשית המאה ה־20 יש גל של יצירה מוזיקלית נוסף בווינה, הכולל את המלחין היהודי גוסטב מאהלר (1860–1910) ואת מייסד האסכולה הווינאית השנייה, המלחין ארנולד שנברג (1874–1951). ונשאלת השאלה למה דווקא בווינה מופיעים כל הצלילים הנפלאים הללו – מדוע דווקא בווינה המוזות רועמות. אומרים שאווירה של ירושלים מחכים, וכנראה שגם אווירה של וינה. במקביל ליצירה המוזיקלית והאמנותית יש בווינה גל של רוחניות וקבוצות אזוטריות או פסיכולוגיות.

אחד מאנשי האשכולות של וינה וחברו־שותפו של פרויד היה פרדריק אקשטיין (Friedrich Eckstein, 1861–1939). הוא הקים את הסניף התיאוסופי בווינה ביחד עם מריה לאנג (Marie Lang) הפמיניסטית הידועה, והיה חבר של שטיינר.

אדם נוסף שנמצא בקשר טוב עם פרויד הוא שטפן צווייג (Stefan Zweig, 1881–1942). הוא היה בקשר גם עם הרצל, התעניין בנושאים רוחניים, היה נגד הלאומיות ובעד אחדותה הרוחנית של אירופה. צווייג זיהה את התיאוריות הרוחניות הווינאיות והאוקולטיזם שנלווה אליהן כהשראה לגילוי התת־מודע על ידי פרויד. לימים צווייג מסביר בבהירות את השבר החברתי באוסטריה ובגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומבכה את ההתדרדרות המוסרית והרוחנית של אירופה. הספר המפורסם שלו הוא "העולם של אתמול[5]".

באותה תקופה מגיעים יהודים מגליציה לווינה, ובהם חסידים רבים, ומתחילה אינטראקציה בין מורי החסידות לתורות הרוחניות המודרניות והפסיכולוגיה

ה[6]. האדמו"ר החמישי של חב"ד, שלום דובער שניאורסון, מקבל טיפול פסיכואנליטי מפרויד. בשנת 1910 החסיד, מיסטיקן והסופר הלל צייטלין מנסה להסביר מחדש את תפישות החסידות לאור הפסיכולוגיה ומביא מונחים כמו העלאת מחשבות זרות, העלאת ניצוצות, צמצום, הסתירה בין היש לאין, פיתוח תכונות טובות, ועוד. הוא משתמש במושגים מתוך הפסיכולוגיה והתורות הרוחניות. הבן שלו, אהרון צייטלין, שעבר לארצות הברית והיה סופר ומשורר, כותב ב־1980 ספר עברי רציני ראשון על פאראפסיכולוגיה שמשלב נקודת מבט יהודית חסידית[7]. הוא כותב גם את השיר "דונה דונה" של ג'ואן באאז.

המפגש של החסידות עם המסמריזם והאוקולטיזם של וינה, עם הפסיכולוגיה של התת־מודע, הביא לפרשנות של התופעה החסידית והצדיק במונחים אלו. וכך, הצדיק משפיע מעצם נוכחותו על החסידים מבלי שיגיד כלום, כשם שהמגנטיזם של המסמריזם משפיע, וגם התאגדויות של חסידים מחזקות את הממד הרביעי, מזמנות אנרגיה, ולכן יש להן השפעה ולו באופן תת־מודע.

מנחם אקשטיין (1890–1943), מחסידות דז'יקוב, כתב את "תנאי הנפש להשגת החסידות"[8] לאחר מלחמת העולם הראשונה – ספר שבו הוא משתמש במונחים מתחום הפסיכואנליזה והמסמריזם, כגון סוגסטיה ואוטו־סוגסטיה וטכניקות הדומות להיפנוזה. אקשטיין מציע טכניקות של דמיון מודרך שכוללות שורה של דימויים. לפי הפירוש הייחודי שלו, התנאי להשגת החסידות הוא מודעות עצמית. יש באדם שני חלקים: אחד שמעורב בעולם הזה, ושני שצריך להשקיף על הדברים מלמעלה, מנותק מההוויה היומיומית. האני העליון נמצא במעין מגדל, מתבונן על הדברים מלמעלה, רואה כל מה שקורה לאני התחתון ומסוגל לתמרן ולכוון את הדברים כרצונו.

למותר לציין שחוזה המדינה היהודית, בנימין זאב הרצל, פעל בווינה והיה עורך ומוציא עיתון, סופר ואיש חברה גבוהה, שהכיר את פרויד, מהלר ורבים אחרים. החברה הגבוהה הווינאית, ובכלל זה המתעניינים באוקולטיזם וברוחניות, הייתה במידה רבה יהודית, ועם השנים הגיעו רבים מהם לירושלים והשפיעו לטובה על היישוב היהודי החדש. פרויד עצמו היה מהתומכים בהקמת האוניברסיטה העברית, השתתף בטקס הנחת אבן הפינה שלה והיה חבר בדירקטוריון הראשון. האגודה הפסיכואנליטית שלו ורבים מתלמידיו מצאו בירושלים בית.

אם יש דבר כזה שנקרא נוזל מגנטי שנמצא בכל, ממד רביעי, או אם תרצו – תת־מודע קולקטיבי, ואם הוא עובר גם דרך חפצים ולא רק דרך אנשים, התכנסויות אנושיות. אם הוא קשור למחשבות ואירועים בזמן עבר ולא רק בהווה, וגם למחשבות מרחוק – הרי שאחד המקומות שבו אותו ממד פעיל במיוחד היא ירושלים, מתוקף כך שהיא מוקד למחשבות רבות כיום, ולהתקדשות ומופעים רבים של קדושה במהלך הדורות. המגנטיזם של ירושלים מושך אליה אנשים ואירועים רבים, מפעיל את רשת הסינכרוניות, ומאפשר להופעה של הקדושה כשהתנאים בשלים לכך.

צבעים בתורת המגנים – הרלדרי

במאה ה־12, בזמן מסעי הצלב, החלה להופיע מסורת חדשה של צביעת מגינים ועיטורם בסמלים. זה לא היה רק לצרכי זיהוי, אלא נשא בחובו משמעות יותר עמוקה – של מה האדם מוכן להילחם למענו, מה המוטו שלו, מהי ההצהרה שלו כלפי העולם. הימים היו ימי האבירות המוסרית, שלאחר מכן מתפתחת לאבירות הרוחנית כפי שמופיע באגדות המלך ארתור, והאדם, בכדי להגיע לעצמי שלו, צריך היה להתגבר על שבעה חולשות ולאמץ שבעה תכונות טובות, בדומה קצת לתורה הגנוסטית העתיקה, שבה האדם, בכדי להשתחרר משלטון העולם הזה ולהגיע להוויה הרוחנית, צריך להתגבר על שבעה ארכונים (ראו פרק על הארכוניטים בירושלים בספר הראשון). שבעה שלבים אלו הופיעו דרך שבעת הצבעים שבהם הותר להשתמש במקור בצביעת המגן, וכל אדם צבע את הצבע שמבטא את האידיאל שלו.

ישנם כמה מקומות בירושלים שבהם יש תצוגות יפות של מגנים – סמלים משפחתיים, כמו בית אות המוצר בגיא בן הינום, בית החולים סנט לואי, הכנסייה באוגוסטה ויקטוריה, הכנסייה באכסניה האוסטרית ועוד. המסורת משותפת גם לפרוטסטנטים וגם לקתולים, והיא קשורה במקרים מסוימים למשמעות הצבעים בליתורגיה של הכנסייה. צבע הוא תווך מעבר בין חומר לאנרגיה, ולכן אפשר לתאר באמצעותו את העולמות הרוחניים.

בתורת המגנים ניתן היה מלכתחילה להשתמש בשבעה צבעים בלבד, כשהם מחולקים לשתי קבוצות: צהוב ולבן, שנקראו "מתכות"; ירוק, שחור, אדום, סגול וכחול, שנקראו "הצבעים". המגן הורכב בעיקרון משני חלקים בסיסיים: האחד היה הרקע של המגן, המגן עצמו לפני שצויר עליו, שנקרא "השדה"; והשני היה מה שצויר על המגן, שנקרא "ההטענה". כלומר, במגנו של המלך ריצ'רד לב הארי היו שלושה אריות אדומים – ההטענה, על רקע צהוב – השדה.

חוקי תורת המגינים קובעים שאם בחלק אחד של המגן, לדוגמה ב"שדה", השתמשו בצבעים – הרי שבחלק השני, ב"הטענה", צריך להשתמש במתכות, ולהיפך. חוקים אלו אינם נוקשים ויש להם יוצאים מן הכלל. בעיקרון, המתכות זוהו עם איכויות גבוהות של מלוכה וקדושה – הצבעים צהוב ולבן סימלו זהב וכסף ואת השמש והירח. בעוד שחמשת הצבעים זוהו עם חמשת הפלנטות הנראות בעין: מרקורי – סגול, ונוס – ירוק, מאדים – אדום, יופיטר – כחול וסאטורן – שחור. הפלנטות, ביחד עם השמש והירח, הם שבעה גרמי השמיים שנראים נעים על פני הכוכבים הקבועים – השמיים בעין לא מזוינת. גם במערכות צבעים אחרות, כמו למשל זו של הליטורגיה הנוצרית או של המסדרים הסופיים, הם זוהו עם שבעת הצבעים ולעיתים גם עם שבעת הצלילים.

חוק נוסף בתורת המגינים – הרלדיקה – קובע שבכל מגן יהיה או צהוב או לבן, ולא שניהם יחדיו, מכיוון שאי אפשר לו לאדם להיות תחת שתי ההשפעות הללו. היוצא מן הכלל היחיד הוא הדגלים של האפיפיור וירושלים, שבהם יש צהוב ולבן יחדיו – מכיוון שאלו מקומות שלא מהעולם הזה[9].

מי שמחפש הוכחה לקיומו של סדר בעולם יכול לראות אותו בשמיים בשתי דרכים: האחת – ששני גופי השמיים שנותנים את כל האור בעולם, הירח והשמש, הם באותו קוטר בשמיים מפרספקטיבה שלנו, וזה מה שעושה ליקוי ירח או ליקוי שמש – אלו שני עיגולים בשמיים באותו הגודל, שזוהו עם שתי השפעות שונות, ולכן אי אפשר להשתמש בשניהם באותו מגן. ההוכחה השנייה – היא שאנחנו קולטים את המציאות שמסביבנו בעזרת שני חושים עיקריים היוצאים החוצה – הראייה והשמיעה. שני החושים קולטים את העולם דרך מסננת של שבע: במקרה של ראייה – שבעה צבעים (בקשת), ובמקרה של שמיעה – שבעה צלילים (באוקטבה). ואם אנחנו מסתכלים על השמיים – אנחנו רואים שיש שבעה גרמי שמיים נעים, וכל השאר קבועים.

במקרה של האבירות הרוחנית, על האביר לרכוש שבע תכונות: שלוש תכונות רוחניות – אמונה, תקווה וחסד; וארבע תכונות ארציות – זהירות, שיקול דעת, צדק וחוזק. ארבע התכונות הארציות מזוהות עם הצבעים – שחור המסמל זהירות, כחול המסמל צדק, ירוק המסמל נחישות, וסגול המסמל מתינות. שלוש התכונות הרוחניות מזוהות עם הצבעים – אדום המסמל חסד, צהוב המסמל אמונה, ולבן המסמל תקווה.

באגדות המלך ארתור, נלחם האביר גווין באבירים בצבעים שונים כדי לחלץ עלמה בטירה – הצבעים של האבירים קשורים לצבעים המופיעים בתורת ההרלדיקה ובמסורת האבירות הרוחנית. גם בליטורגיה של הכנסייה יש משמעות לצבעים שונים ושיטה של שבעה צבעים. עם הזמן נוספו לשדה ולהטענה סמלים שיכלו להיות של חיות, צמחים, סמלים גיאומטריים, דומם כגון מגדל – וכל אחד מהם ביטא תכונה מסוימת שבעל המגן שואף אליה, או כפי שנאמר – "חורט על דגלו". לימים נוספו גם תומכים משני צדדי המגן, וכך במגן של אנגליה יש לנו יוניקורן מצד אחד ואריה מצד שני. נוסף גם מוטו, שבמקרה של המגן של אנגליה הוא "אלי וזכותי", ולעיתים נוסף גם כתר מעל המגן. המגינים הפכו לתורשתיים ועם הזמן חולקו לשניים וארבע – שזה היה שילוב מגינים של שני ההורים או הסבים והסבתות שבאו ממשפחות שונות.

ועוד בהקשר הזה: ניתן לראות שהצבעים הקשורים לתכונות רוחניות הם צבעים חמים – אדום, צהוב, לבן; בעוד שהצבעים הקשורים לתכונות הארציות הם צבעים קרים – סגול, שחור, כחול, ירוק. דרך האבירות הרוחנית מחברת בין הניגודים. היחס בין הרוחני לארצי הוא יחס בין מספר לא זוגי למספר זוגי – בין משולש לריבוע. בתכונות הארציות יש ניגודיות: מתינות וצדק, נחישות וזהירות; התכונות הרוחניות הן עיקרון עצמאי הנותן את המשמעות. שבע התכונות מובילות למסע שתחילתו זהירות וסופו חסד, תחילתו בתכונות הארציות וסופו בתכונות האלוהיות. המעבר בין הסגול של המתינות לאדום של החסד הוא מעבר של "חמלה".

באנגליה הוויקטוריאנית לא היו כבר אבירים על גבי סוס עם שריון שמסתערים בשדה הקרב, אבל היו עדיין מסדרי אבירים ששימרו את אידיאל האבירות, כמו למשל מסדר הבירית היוקרתי, והיה גם את מושג הג'נטלמן האנגלי שהחליף את דמות האביר בכך שעל כתפיו ניתן לבנות אימפריה. ג'נטלמן אמיתי הוא אדם שמונע מכוח עצמו, שאין לו עבודה אבל יש לו תחביבים, הרפתקני ואמיץ, אידיאליסט ובעל מודעות שירות ושליחות[10]. ג'נטלמן אנגלי, לדוגמא, הוא אדם שגם אם הוא לבד בבית וצריך לשטוף כלים, הוא ימרח את החמאה בסכין המיוחדת שנועדה לכך, ולא בסכין הכללית כי כך צריך ג'נטלמן אמיתי להתנהג. כנסיית סנט ג'ורג' הייתה מקום מפגש לג'נטלמנים אנגלים, מסוף המאה ה־19 ועוד יותר בתקופת המנדט.

אחד התחביבים המקובלים של ג'נטלמן אנגלי היה חברות בכל מיני אגודות אזוטריות, שחלקן גם עסקו בספיריטואליזם, תורת הנסתר ופאראפסיכולוגיה. מה שתרם לכך היה היותה של אנגליה באופן טבעי ומסורתי ארץ של רוחות ומסתורין של העל־טבעי, עוד מהתקופה הקלטית והמשך בימי הביניים. בנוסף לכך, האימפריה הבריטית גילתה את העולם – ובכלל זה תרבויות עתיקות במצרים, מסופוטמיה, הודו ומקומות אחרים – וזה עורר את הדמיון. המוזיאון הבריטי עורר לא רק עניין בהיסטוריה אלא גם ברוחני והעל־טבעי, במיוחד בהקשר של מצרים. אנגליה שלטה על המזרח, ובדגש על הודו – ומשם הגיעו תורות רוחניות מתקדמות של סופיזם, תנועת הבהקטי ההינדואיסטית, יוגה, בודהיזם, ועוד. חלק מהעולם הזה מצא בית בירושלים.

הערות

[1] אליאב, מ'. ‏(1981).‏ הקונסוליה האוסטרית בירושלים והיישוב היהודי במאה התשע-עשרה. ‏קתדרה, ‏20‏, ‏83–101.‏

[2] Baier, K. (2020). Occult Vienna: From the beginnings until the First World War. In Egil Asprem & Julian Strube (Eds.), New Approaches to the Study of Esotericism (pp. 1–28). Brill

[3] https://www.oto.org/

[4] Du Prel, C. (1889). The philosophy of mysticism (C. C. Massey, Trans.). London: George Redway. (Original work published 1885 as Die Philosophie der Mystik).

[5] Zweig, S. (1943). The world of yesterday: Memories of a European (R. & C. Winston, Trans.). Viking Press. (Original work published 1941 as Die Welt von Gestern)

[6] Reiser, D. (2016). The Encounter in Vienna: Modern Psychotherapy, Guided Imagery, and Hasidism Post-World War I. Modern Judaism-A Journal of Jewish Ideas and Experience, 36(3), 277-302.

[7] צייטלין, א'. (1967). המציאות האחרת: הפאראפסיכולוגיה והתופעות הפאראפסיכיות. תל אביב: יבנה.

[8] אקשטיין, מ. (תשס״ו). תנאי הנפש להשגת החסידות : מדריך להתבוננות יהודית. ביתר עלית : מכון אבן שתיה.

[9] Ibid

[10] אחת ההגדרות של גנטלמן אנגלי היא שגם אם הוא לבד בבית וצריך לשטוף כלים, הוא ימרח את החמאה בסכין המיוחדת שנועדה לכך, ולא בסכין הכללית