ארמנים וגיאורגים בירושלים

נינו והגלימה הקדושה

נינו הקדושה (296-340) היא מייסדת הנצרות הגאורגית. זהו מקרה יחיד בעולם של נצרות שנוסדה על ידי אישה. היא הקדושה הלאומית של הגאורגים. וסיפורה קשור לירושלים. המקורות לסיפורה של נינו הקדושה הם ההיסטוריה הכנסייתית של רופינוס מהמאה ה-4[1], הספר "ההמרה של כארתלי" מהמאה ה-7, והספר "החיים של נינו" מהמאה ה-9[2].

היא נולדה בקפדוקיה והייתה ממשפחתו של סנט ג'ורג'. אמה הייתה אחותו של בישוף ירושלים (כנראה ארמנוס), ואביה היה גנרל בצבא הרומאי. בגיל 12 המשפחה עברה לירושלים, אביה הפך לנזיר, עזב את המשפחה והלך לחיות במדבר הירדן. אמה הוכתרה כדיאקונית וגם היא עזבה, ונינו הקטנה גדלה על ידי אישה זקנה בשם שרה ניאפור, שגידלה אותה באווירה נוצרית, תוך כדי סיפור סיפורים על ישוע, ביניהם סיפור על הגלימה של ישוע שהגיעה בדרך פלא לארץ פגאנית בשם גאורגיה.

לפי הסיפורים שנינו שמעה, שניים מיהודי מצחתה וביניהם אדם בשם אליעז היו נוכחים בזמן הצליבה, הם קנו את כותנתו של ישוע מחייל ששמר על גולגותא והביאו אותה למצחתה. צידוניה – אחותו של אליעז יצאה לקבל את פניהם בשובם ומתה מצער כשראתה את הכותונת. הגאורגים קברו את הכותונת ביחד עם האישה הקדושה ובמקום שבו הם נקברו צמח עץ ארז. נינו התפללה בדבקות לאם האלוהים (תאודוקיס), וביקשה את ברכתה לנסוע לגאורגיה ולעבוד את הגלימה המקודשת שהיא ארגה לבנה. הבתולה שמעה את התפילות והופיעה לנינו בחלום. היא אמרה לה: "לכי לארץ שלי והפיצי את הבשורה, אני אגן עליך ואברך אותך."

נינו שאלה: "איך אוכל אני, אישה חלושה, לבצע משימה כה כבירה, ואיך אדע שהחזון אמיתי?"
הבתולה הציגה לפני נינו צלב עשוי משריגי גפן ואמרה: "קבלי את הצלב הזה כמגן מפני אויבים נראים ולא נראים."

כשנינו התעוררה היא מצאה את הצלב בידיה, דמעות של שמחה זלגו מעיניה והיא קשרה את הצלב לגופה עם חבלים משערה (יש אומרים שהיו אלה השערות של מריה). היא סיפרה על החזון שנגלה לה ועל כוונתה להפיץ את הבשורה בגאורגיה לדודה בישוף ירושלים ארמנוס. הוא הכניס אותה לחדר פנימי, שם עליה את ידיו ובירך אותה. לאחר מכן היא נסעה לרומא, ומשם ביחד עם נסיכה בשם ריספין ועוד 40 בתולות הגיעה לגאורגיה והפכה אותה לנוצרית, מקימה כנסייה במקום שבו קבורה הגלימה הקדושה.[3]

לגאורגים היו כבר מהתקופה הביזנטית ועד לאחרי התקופה הצלבנית כמה אתרים משלהם בירושלים וביניהם מנזר המצלבה עליו נרחיב בהמשך, אך עם הרס הממלכה הגאורגית על ידי גינגיס חאן וכיבושם על ידי העותומאניים תש כוחם והמקומות נמכרו לאחרים או נעזבו. אך עדיין המורשת הגאורגית קשורה בטבורה לירושלים, ובימים אלו של עצמאות מחודשת ייתכן ונראה התבססות גאורגית דתית חדשה בעיר.

לפי האגדות, המלך הגאורגי מיריאן ביקר בירושלים כבר במאה ה4 וקיבל מהקיסר קונסטנטינוס הגדול במתנה את עמק המצלבה, שם הוא בנה כנסייה שלימים הפכה למנזר ומרכז לימוד ועלייה לרגל גאורגי חשוב, שאותו טיפח פטרוס האיברי – קראו עליו במאמר אנשים קדושים.

הכנסייה הארמנית

העם הארמני הוא עם עתיק שטוען למוצא מתיבת נוח שנחה על הר אררט[4], ברמות הגבוהות של ארמניה היו ממלכות עתיקות כבר מתחילת ההיסטוריה ובסוף ימי בית שני האימפריה הארמנית כמעט וכבשה את ארץ ישראל, כשארמנים רבים מתיישבים בכל רחבי המזרח התיכון, הדת של הארמנים הייתה מזדאית (זרתוסטרא) והם היו בין הפטיש הפרתי והסדן הרומאי שומרים על זהות ייחודית משל עצמם, בתחילת המאה ה3 היו הארמנים העם הראשון שהתנצר בזכותו של גרגורי המאיר (257–321) ושיתוף פעולה של עם המלך טיגראדטס.

יום אחד היה לגרגורי חזון ובו הוא ראה את השמיים נפתחים, קרן אור בוקעת מהם ועליה יורדות למטה דמויות אלוהיות ובראשן איש גבוה ורזה, שהוא ישוע. הדמות ירדה אל האדמה והכתה עם פטיש מספר פעמים בשלוש מקומות באדמה. היכן שהיא הכתה נוצר מעגל של זהב ומתוכו עלה עמוד של אש, עטוף בצלב של אור. ההנחיות היו ברורות: בשלושת המקומות הללו יש לבנות כנסיות שבמרכזן יש עיגול העולה לשמיים, הנמצא בתוך תבנית צלב. על גרגורי ואנשי ארמניה לבנות את ירושלים השמיימית בארמניה בעזרת פטישים ואזמלים ארציים – כדי ליצור סולם שדרכו אלוהים יוכל לרדת אל האדמה ואנשים יוכלו לעלות לשמיים, את אצ'מיאדזין, וכך נוצרה העיר הקדושה הארמנית וגם התקבלה התבנית של כנסיות ארמניות, צלב ועליו חרוט.

עם קבלת הנצרות החלו להגיע עולי רגל ארמנים רבים לארץ (מרחק של 700–1,000 קילומטרים). הדרכים הרומאיות והסדר הציבורי אפשרו זאת. רבים מהם נשארו בארץ והצטרפו למנזרים בירושלים, מדבר יהודה ומקומות אחרים, לפי האגדה המלך הקים כבר אז את מנזר סנט ג'יימס בירושלים כמרכז ארמני, וכך אנחנו מוצאים נוכחות ארמנית ביותר מ-70 כנסיות ומנזרים בארץ. הארמנים היו אחד הגורמים החשובים ביותר בירושלים הביזנטית, הנזירות הירושלמית וזו של מדבר יהודה היא במידה רבה שיתוף פעולה יווני ארמני.

הארמנים תמיד היוו גורם בעל משקל בהרכב הדמוגרפי והאתני של המזרח התיכון, ולכן כל כובש של ארץ ישראל היה צריך להתחשב בהם. הם היו נפוצים בכל אזור עבר הקווקז ומזרח טורקיה, ולמעשה היו הגורם הנוצרי המוביל בספירת ההשפעה של האימפריה הססנית פרסית, שהייתה הכוח המשמעותי המתחרה לאימפריה הרומית. בנוסף לכך היו אוכלוסיות ארמניות גדולות בתחום האימפריה הביזנטית. יועצים וסוחרים ארמנים היו בעלי תפקיד חשוב בכל מקום, וכך גם אנשי צבא. התכונה הבולטת של הארמנים הייתה יושר ונאמנות. כמו כן, הנשים הארמניות נחשבו ליפות ביותר בעולם ובאו בקשרי חיתון עם שושלות מלכים נוצריות (במיוחד הצלבנים) ומוסלמיות.

במאה ה5 הקתוליקון יצחק הגדול יזם מפעל של פיתוח אלפבית ארמני ותרגום הספרים הקדושים, ואין זה דבר של מה בכך, מכיוון שאלוהים ברא את העולם במילה, ובתרגום לעתים המשמעות המדויקת אובדת. זאת ועוד, בארמניה, וגם בזרמים אחרים של הנצרות, האותיות נחשבות למעין קוד אלוהי, כמו בקבלה

השותף של יצחק הגדול במלאכת התרגום והאיש החשוב האחר באותה תקופה הוא מסרופ הקדוש, האדם שהמציא את האותיות הארמניות ופיתח את הכתב. הוא היה תיאולוג, משורר, איש דת ומלומד. לפי האגדה הוא המציא גם את הכתב הגאורגי והאלבני (אלבניה בקווקז). מסרופ נולד למשפחה אצילית וקיבל חינוך מעולה במספר שפות כולל יוונית, פרסית וכנראה גם עברית וארמית. בגיל צעיר פרש למנזר ושם התכונן למשימת חייו. הימים היו ימי צרה והוא נקרא אל הדגל, ללכת וללמד את הנצרות ברחבי הממלכה. הוא הבין אז את הבעייתיות בכך שאין ספרי קודש בארמנית כדי ללמד מהם את ההמונים, וגמר אומר בליבו לעשות משהו בנושא.

לאחר שהמציא את הכתב בן 36 האותיות, הפסוק הראשון שהוא תרגם היה הפסוק הראשון ממשלי: לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה. המצאת הכתב הארמני הפכה את הארמנים בזמן קצר מעם בור לעם משכיל. היא הפכה אותם לעם אוהב ספר. בעזרת מאמץ לאומי מכוון התווסף לאופי הלאומי קו שלא היה בו קודם. כשם שהארמנים אימצו את הנצרות כאיש אחד, כך הם אף עברו כאיש אחד להיות אוהבי ספר – תכונה שנותרה בהם עד היום.

בכנסייה הארמנית יש תואר לאדם משכיל במיוחד, מעין דוקטור של הכנסייה שנקרא וורדפט (Vardapet) באוספי הספרים הארמנים העתיקים שנקראים מאטנדאראן (Matenadaran), שהגדול ביותר בהם נמצא בירוואן, נמצאו כתבים של זנו הסטואי, אריסטו, הרמס טרימגיסטוס, היווני פורפירי מצור שהיה תלמיד של פלוטינוס, ואחרים. רבים מן הארמנים פנו למדעים המדויקים ובמיוחד למתמטיקה, שהייתה לעזר רב בפיתוח האדריכלות. (מרכז ההשכלה החשוב ביותר בימי הביניים היה הסמינר של סיוניק (Siunik).

באמצע המאה ה5 ארמניה נשלטת על ידי כוחות גדולים וחזקים ממנה, הביזנטיים מנסים להכפיף את הארמנים לנצרות האורתודוקסית ומחסלים את משפחות האצולה והמבנה הפיאודלי המקומי, ואילו הפרסים נכנסים עם הארמנים למאבק דתי ומנסים להכריח אותם לעבור על דתם. המלך הפרסי סאסאני יזדגרד השני (Yezdegird II) היה קנאי גדול לדת המזדאית (עליו נאמר המשפט התלמודי: "דינא דמלכותא דינא"). הוא הוציא צו ב-449 שמחייב את כל האוכלוסייה בעֵבר הקווקז – ארמניה, גאורגיה ואלבניה הקווקזית – לאמץ את הדת המזדאית,

הארמנים סירבו לפקודה ורבים מהם הוצאו להורג והפכו לקדושים. פרצה מרידה שהונהגה על ידי הנסיך ורטן ממיקוניאן (Vardan Mamikonian) נכדו של הקתוליקון יצחק הגדול. הוא מבקר בירושלים ומקבל חיזוק מאבתימיוס למאבק הדתי לאומי של הארמנים כנגד כל הסיכויים. וכך, צבא של 66,000 ארמנים בפיקודו נפגש עם הצבא הפרסי שמנה 220,000 איש בקרב אווריאר (Avarayar) שהתרחש בשנת 451, ולמרות ההפסד ההירואי בקרב הארמנים זוכים לאוטונומיה דתית ותרבותית. הזיקה הארמנית לירושלים מתחזקת והכנסייה של יעקב הקודש ברובע הארמני כנראה מוקמת בשלב הזה.

עם הכיבוש המוסלמי של ירושלים, ובמיוחד בזמן מסעי הצלב הנוכחות של הארמנים בירושלים מתחזקת והופכת להיות יותר ויותר מרכזית, בימי הביניים יש פריחה תרבותית ופוליטית ארמנית, ממלכת ארמניה הקטנה בקיליקיה נוסדת ומתקיים שיתוף פעולה עם הצלבנים, שכמה ממלכיהם נושאים לנשים נסיכות ארמניות (ראו הפרק על מליסינדה), מוסדות ומנזרים ארמנים מוקמים ברחבי העיר והמדבר. הרנסנס התרבותי הארמני מלווה בהקמת מוסדות דת ולימוד, ולימים גם סמינר מרכזי לכמרים בירושלים שנקרא האחווה של יעקב הקדוש. מאותה תקופה ועד ימינו יש לנו נוכחות נכבדת וניתן לומר אפילו לא פרופורציונלית של הארמנים בירושלים, לא רק באופן פיזי אלא גם מבחינת ההשפעה התיאולוגית והרוחנית.

גם בתקופות של הממלוכים והעותומאנים יש לארמנים מעמד בכורה בעיר כאחראים לכל העדות המונופיזיטיות, הארמנים היוו משקל נגד לאורתודוקסים ושימשו במנהל האימפריות מהווים גורם מרכזי בכלכלה. בנוסף לכך וועידת הכנסייה הלאומית בסיס הכירה בירושלים כפטריארכיה עצמאית.

קפלת גרגורי המאיר בכנסיית הקבר

הארמנים הם אחת משלוש העדות החשובות ביותר בכנסיית הקבר, לצד היוונים אורתודוקסים והלטינים, ובתור שכאלו יש ימים שברשותם המפתח של הכנסייה. חלקים ניכרים מהכנסייה שייכים להם. בעבר הייתה ברשותם הגולגותא, אך הם נדחקו ממנה והיום יש להם אזור מול הגולגותא ובו קפלת הנשים. אבן המשחה היא חלקית בבעלותם (שתי מנורות), ואף הקבר עצמו הוא חלקית בבעלותם. בנוסף לכך ברשותם הקפלה של חלוקת הבגדים של ישוע, שבעה עמודים ברוטונדה, מערת הקבורה של יוסף מארמתיה (שחלק ממנה הם העבירו לסורים), והכי חשוב: מערת הלנה וקפלת מציאת הצלב האמיתי.

במערת הלנה יש את כנסיית גרגורי המאיר שהוא זה שהביא את הנצרות לארמניה בשנת 301. ובעקבותיו היו הארמנים לעם הראשון שקיבל עליו את הנצרות. על קירות הכנסייה רואים את האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של הנצרות הארמנית: הצלתו המופלאה של גרגורי מבור שבו היה כלוא לאחר הגעתו כמבשר הנצרות לארמניה. הטבלת המלך והאצילים לנצרות, הקמת העיר הקדושה איצמדיאזין בעקבות חזון של ישוע יורד לאדמה ודופק עליה עם פטיש, החזרת הצלב האמיתי על ידי הראקליוס, המצאת הכתב הארמני על ידי הנזיר מסרופ ועוד.

ברצפת הכנסייה יש מוזאיקה שבה נראים מבני כנסיות של קהילות ארמניות שנכחדו בשואה, וכן את תיבת נוח והקשת המסמלים את קדמות העם הארמני ומוצאו האגדי מנוח ובניו. הכנסייה היא במידה רבה מצבת זיכרון לשואה הארמנית ויש בה מזבח עם נר תמיד דולק. באפסיס הצדדי של הכנסייה מזבח נוסף מוקדש לאלפי חיילים ארמנים שהקריבו עצמם בקרב אווריאר, הקרב המכריע על שמירת האמונה הנוצרית כנגד הפרסים הזורותאסטרים בשנת 451, שהונהג על ידי הנסיך ורטן לאחר שקיבל אישור אלוהי למרידתו במסע העלייה לרגל שלו לירושלים. הכנסייה נושאת בחובה את כל ההיסטוריה הארמנית, וכן יש בה דוגמא בזעיר אנפין לאדריכלות המיוחדת של העם המופלא הזה בחופה מעל המזבחות שצורתה חרוט מעל ארבעה עמודים ומתחתיו מזבח.

בצד הצפוני של הכנסייה, פתח כניסה לחלק סגור של חללים תת קרקעיים הנמצא מתחת למבנה כנסיית הקבר. בחלק סגור זה יש ציור של ספינה מלווה בכתובת מתהילים "נעלה לבית יהוה". הציור כנראה מתחילת המאה הרביעית ולפני כן, ומוכיח שהמקום היה קדוש גם לפני שנבנתה כנסיית הקבר. לפי מספר אגדות גרגורי המאיר הגיע להתבודד כאן לפני שיצא בשליחות לארמניה. בצד הדרום מזרחי של הכנסייה היא מתחברת לחלל נוסף עמוק יותר בו שנראה כמו בור מים ובו מצאה הקיסרית הלנה את שרידי הצלב האמיתי.

הרובע הארמני בירושלים

הרובע הארמני תופש שישית משטח העיר העתיקה. זו עיר בפני עצמה, שיש בתוכה ספריה, מרכז תיאולוגי, בית ספר, מנזר, כנסיות, בתי מגורים, מאפיה, בית דפוס, ועוד. הוא התפתח סביב קתדרלת ומנזר סנט ג'יימס. לרובע יש רק כניסה רשמית אחת, וממול לה הסמינר התיאולוגי החשוב ביותר שלהם שהלומדים בו מגיעים מכל העולם ונקראים האחווה של סנט ג'יימס.

לפי האגדות[5] אשתו של המלך אבגר (מלך אדסה האגדי שחי בזמנו של ישוע והארמנים מייחסים אותו אליהם) בנתה ברובע הארמני קפלה לנזירים ארמנים כבר במאה הראשונה לספירה. אגדה אחרת אומרת שהמלך הארמני מיתרידטס שהפך לנוצרי על ידי גרגורי הקדוש בנה כבר במאה ה4 כנסייה לכבוד שני היעקובים באזור כנסיית סנט גיימס, זה המקום שבו הומת יעקב בן זבדי (הגדול) על ידי אנשי הורדוס אנטיפטס, ולימים גם יעקב הקטן אחי ישוע ומנהיג הקהילה הנוצרית הראשונה נקבר בו. יעקוב בן זבדי (הגדול) היה אחד משלושת התלמידים הקרובים לישוע. גופו נמצא בסנטייגו דל קומפוסטלה שבספרד. אבל ראשו קבור בקפלה שבקיר השמאלי – הצפוני של הכנסייה, וזה מה שקובע! מקום קבורת הגופה בסנטייגו דה קומפוסטלה שבספרד התפתח להיות מרכז העלייה לרגל החשוב ביותר באירופה, כבר בימי הביניים.

כנראה שהכנסייה המקורית של סנט גיימס נבנתה מאוחר יותר במאות 5-6 לספירה. ב614 היא נהרסה על ידי הפרסים, ונבנתה מחדש מייד אחר כך. לאט לאט החלו נזירים ארמנים להתיישב מסביב לאתר וכך נוצר מנזר ששימש גם מקום אירוח של עולי רגל.

בצד האולם הראשי פתח לחדר תפילה הנקרא אצ'מיאדאזין, על שם העיר הקדושה של ארמניה (משמעות השם היא ירידת ההתגשמות), שם התגלה אלוהים לגרגורי המאיר והראה לו את תבנית ירושלים השמיימית, מצווה עליו לבנות אותה בארמניה. ליד המזבח בחדר זה מונחות שלוש אבנים, אחת מהירדן, אחת מהר תבור ואחת מהר סיני. קתדרלת סנט ג'יימס היא אחד המבנים הצלבנים היפים והשמורים בעיר (ראו פרק בספר השני על אדריכלות מקודשת ארמנית).

הארמנים שיתפו פעולה עם הצלבנים בזמן מסעי הצלב וקיבלו רשות להקים בירושלים מעין רובע משלהם. כשהממלוכים והאיובים כובשים את ירושלים מידי הצלבנים הם מאפשרים לארמנים להמשיך ולהתגורר ברובע שלהם ומאשרים את זכויותיהם על המקומות הקדושים. בכניסה לרובע הארמני ישנו כתב זכויות שנותן לארמנים השליט הממלוכי של הארץ במאה ה14. גם העותומאניים שמרו על זכויות הארמנים, ועם התעוררות ירושלים במאה ה19 מתעורר גם הרובע הארמני ומתפתח, שבמרכזו המנזר והכנסייה של סנט ג'יימס ולמעשה הוא רובו ככולו חלק ממנו.

גדילה משמעותית של הרובע הארמני ושינוי באופיו מתרחש בזמן מלחמת העולם הראשונה. הארמנים סובלים מרדיפות והרג בידי התורכים, פליטים מגיעים לישראל שנמצאת כבר בשלטון האנגלים. הפליטים הללו מיושבים בשטח המנזר. הרובע הופך ליותר חילוני. עד אותה תקופה היו מגרשים פתוחים ששימשו עולי רגל לפי מקום המוצא של עולי הרגל, מאותה תקופה השטחים שמחוץ לקתדרלה נבנים ובבתים מתיישבת אוכלוסייה חילונית, ומאז יש לנו ברובע הארמני שילוב של מנזר עם שכונה אזרחית.

בשנים האחרונות נפתח ברובע הארמני מוזיאון לתולדות העדה והרובע ובו ממצאים חשובים מחפירות ומהאוצרות הכנסיות. בנוסף לכנסיית סנט ג'יימס יש ברובע הארמני כנסיות נוספות וכן את מבנה הפטריארכיה, ארמון הפטריארך ומבנה הדפוס הראשון בירושלים מהמאה ה19.

ראו סיור ארמניה בירושלים 2024

 

משמעות הצלב

בכנסיות ארמניות אין מסך איקונין, אלא שלעיתים משתמשים בווילון המפריד בין קודש לחול. גם איקונין רגילים אין אצל הארמנים, את תפקיד האיקונין מחליף החצ'קר (Khachkar), צלב מגולף באבן או בעץ בעל צורה מיוחדת. בקיר חצר כנסייה סנט ג'יימס הארמנית נמצא לכן עשרים ושניים צלבים ארמנים – חצ'קר בגדלים שונים, את הצלבים חרטו לציון מאורעות שונים: הקמת כנסייה, מאורע היסטורי. כשהחצ'קר העתיק ביותר נמצא מעל הפתח והוא מ956.

החצ'קר מסמל את עץ החיים. אין צלב אחד שדומה לרעהו, כי זאת התכונה של החיים – הגיוון והשינוי. החצ'קרים מלאים בצורות גיאומטריות, תוואים החוזרים על עצמם – מעין ערבסקות, במרכז רבים מהם יש עיגול, והם מזכירים במקצת את הצלבים הקלטים האירים.  לפי הפרשנות המיסטית אלגורית לצלב יש משמעות וסמליות מעבר להיותו החפץ שעליו נצלב ומת ישוע. הצלב מצליח להרוס את המוות, לנצח אותו, והוא סמל של איחוד, קוסמולוגיה וחיים (עץ החיים). גרגורי מנארק מדבר על הצלב כמאחד את היסודות. ישוע הוא אדם שמאחד בתוכו את הניגודים, מים ואש, אדמה ואוויר. הוא ארבע האותיות שמרכיבות את השם של יהוה.

סנט גרגור טאטבצי (St Grigor Tatevatsi) ראש האוניברסיטה במנזר טאטב מהמאה ה-14 (ראו מאמר על נצרות ארמנית בימי הביניים) אומר שהצלב מאחד את ארבע התכונות: אהבה למעלה, צניעות למטה, ציות מצד ימין וסבלנות מצד שמאל. למעלה זה השמיים, למטה הגיהינום, מצד שמאל סליחה על חטאים, מצד ימין נתינת חסד – כמו עץ החיים של הקבלה[6].

גרגורי המאיר, ב"ספר הלימוד של גרגורי", מקשר את המשמעות של הצלב למסורת האדריכלות המקודשת הפרסית מזדאית שקדמה לנצרות, ותוך כדי כך קובע עקרונות מנחים לאדריכלות הכנסיות החדשות בעתיד. לפי גרגורי, הצלב הוא תיאולוגיה של גאולה, הוא מושך את כל בני האדם חזרה לאלוהים, הוא המנורה שמפיצה אור סביב. הבסיס הקבוע באדמה מראה שאלוהים דרך עליה ושהוא ייסד את הכנסייה על בסיס איתן. החלק העליון מצביע לשמיים ומראה את הטבע של זה שנצלב עליו. הזרוע הימנית מראה את הכוח של זרוע אלוהים ואת העתיד של שמחה וגמול לצדיקים, בעוד שהזרוע השמאלית מראה את הייסורים של החוטאים. ארבע הפינות של הצלב הן ארבע פינות המזבח שמקבל את קורבן גוף האל, שהוצע על ידי האב, וכן הן ארבע פינות האדמה, המסמלות את המין האנושי השמח בניצחון על המוות, המוצג על ידי צלב שתול באדמה.

הערות

[1] Amidon, P. R. (1997). Rufinus of Aquileia: History of the church. Washington, DC: Catholic University of America Press.

[2] Rapp Jr, Stephen H. "Georgian Christianity." The Blackwell Companion to Eastern Christianity 31 (2010): 137.

[3] Alasania, Giuli. "Twenty Centuries of Christianity in Georgia." IBSU Scientific Journal 1.1 (2006): 117-129

[4] Redgate, A. E., & Redgate, A. (1998). The armenians. Blackwell Publishers

[5] Ormanian, Malachia. "The Church of Armenia." (Trans. G. Margar Gregory), London: Mowbray (1955).

[6] Tsaghikyan, Diana. Grigor Tatevatsi and the Sacraments of Initiation. (2015).

ראו הרצאה על הנצרות הארמנית