הדיאגרמה השמיימית ירושלים

הדיאגרמה השמיימית היא מודל של חברה אידיאלית המתארגנת לפי 12 שבטים, חלקים, ומסדרת את מקום מושבה, סביבתה, בהתאם. המודל הוצע על ידי ג'ון מישל (Jhon Michell) מאנגליה בהסתמך על מקורות קדומים[1]. הוא נשען בתיאוריות שלו במידה רבה על חזון יוחנן, על אפלטון, וגם על הוגה דעות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בשם צ'ארלס פורט (Charles Fort), שהתמחה בתופעות פאראנורמליות.

לפי הבנתי דוד המלך והמלכים היהודים שבאו אחריו, ובמיוחד חזקיהו, ניסו לסדר את ירושלים וסביבתה לפי התבנית של הדיאגרמה השמימית, שיושמה גם בזמן נדידת השבטים במדבר וגם בזמן ההתיישבות בארץ. כשהם בנו את הדיאגרמה השמיימית בירושלים, ייתכן כי נעזרו בשרידים מניסיון ליישם דיאגרמה דומה במאה המאה ה18 לפנה"ס (ראו פרק על רוחניות מאגית בירושלים).

בספר "החוקים" של אפלטון מופיע מבנה עיר השמיימית במסגרת הקאנון (חוקים) של ההרמוניות בארץ מצרים. קאנון ששמר על הארץ והחברה ללא שינוי במשך אלפי שנים, ובו מופיעה העיר האסטרולוגית האידיאלית המחולקת ל12 שבטים. בספר "הרפובליקה" מתייחס אפלטון לתוואי השמיימי, וטוען שמי שמבין אותו יכול לקיים אותו בליבו. מי שמגיע לכך מעשיר את עצמו וסביבתו, ומי שלא מגיע לכך יכול לראות בחוקים סיבה לאמונה באלוהים ולהבנה שהדברים מסתדרים הרבה יותר טוב מכפי שנראה.

ברחבי העולם מופיעים במשך הדורות, ועד ממש למאה ה-19, ארגונים של חברות המורכבות מ-12 שבטים המרוכזים סביב מקדש או מרכז אחר כלשהו, שמי שמנהיג אותם הוא מלך קדוש הקשור למרכז זה. זהו ארכיטיפ שעובר בין תרבויות או שמגיעים אליו באופן עצמאי. יחד אתו יש קוד של מספרים ופרופורציות, המהווה את התבנית החיונית, הכוללת והמאורגנת של המציאות המתהווה האידיאלית. ניסיון ליישם תבנית מעין זו היה בזמן נדודי ישראל במדבר, וזה על ידי סידור 12 מחנות שבטים, מחולקים ל4 קבוצות לפי הכיוונים הקרדינלים, סביב המשכן ואוהל מועד במרכז.

המודל הקוסמולוגי מבוסס על סינתזה של חוקי המספרים 1 עד 12, המתבטאים בצורה הגיאומטרית הפשוטה ביותר על ידי מעגל, שהוא סמל השלמות. הרדיוס של מעגל זה הוא 5040, הכפלה של המספרים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, וההיקף של רבע מעגל ברדיוס זה, בין קו המשווה לזנית, הוא 7920, הכפלה של המספרים 8, 9, 10, 11. המידה שהשתמשו בה בחברות אידיאליות שונות הייתה קשורה לגוף האדם או לעולם, ומכיוון שהמידה שהשתמשו בהם בבית המקדש הייתה אמה, כנראה שבתכנון העירוני המקודש של ירושלים המידות של המערך המקודש היו 5040 אמות.

על המעגל שהרדיוס שלו 5040 אמה, ממקמים ריבוע שצלעו 7920 אמה, כך הריבוע הוא ברובו בתוך המעגל אך פינות הריבוע בולטות מעט מעבר לו. המרחק בין צלע הריבוע בקו המשווה להיקף המעגל מחוצה לו שווה במקרה הזה ל- 1080 אמה, שזה מהווה רדיוס של מעגל שמרכזו על היקף המעגל, חציו בתוך העיגול וחציו מחוצה לו. ניתן למקם 12 מעגלים בעלי רדיוס של 1080 אמות בין פינות הריבוע הבולטות מעבר לעיגול, שלושה בין כל בליטה בכל כיוון, כך שהם יוצרים מעגל של 12 עיגולים בהיקף המעגל. במרכז המעגל הגדול ממקמים עיגול קטן באותו רדיוס, 1080 אמה, וכך נוצר לנו מערך של 12 עיגולים קטנים מסודרים במעגל, מסביב לעיגול מרכזי באותו הקוטר. שביניהם יש הפסקות שהן פינות הריבוע. לפי ג'ון מישל הדיאגרמה הזו היא הבסיס לתכנון של מעגל האבנים בסטונהנג', וגם של קפלת הגבירה בגלסטונברי אנגליה שהוקמה בימי הביניים על ידי אליאנור מאקווטינה (נחזור לכך בהמשך).

לפי ג'ון מישל, הריבוע הוא הסמל הגיאומטרי של חומר, הגיון אנושי וסביבה מעשה ידי אדם, בניגוד לעיגול השמיימי והאינסופי שהוא המעגל ההיקפי. בתוך הריבוע אפשר ליצור עיגול פנימי הנשען על הריבוע (הקוטר שלו הוא צלע הריבוע) והוא מייצג את כדור הארץ האידיאלי. במקרה זה, הקוטר של העיגול הפנימי יהיה 7920, שזה המרחק במיילים של קוטר כדור הארץ באזור קו המשווה. מכאן שהשימוש במייל מקורו במידות מקודשות עתיקות המתייחסות למידות כדור הארץ. הקוטר של העיגולים הקטנים בדיאגרמה הוא 2160 (פעמיים רדיוס 1080), שזה קוטר הירח במיילים, וגם מספר השנים של עידן אסטרולוגי.

הדיאגרמה מייצגת את העיר השמיימית. במרכז העיגול הפנימי נקודה שהיא הטירה והשליט, העיגול עצמו הוא העיר, שטח המעגל הגדול הוא שטח האזורים המיושבים הקשורים לעיר. בתוך היקף המעגל הגדול נמצא האזור שהעיר צריכה לצרכים חקלאיים. מסביב למעגל הגדול, (היקפו 31,680 אמה), יש גבעות עם מקדשים הסובבים את האזור המיושב. בנוסף לכך הדיאגרמה היא הדמות הכוללת של הבריאה, בתוכה יש את לוח השנה, החודשים והשנים של השנה האסטרולוגית הגדולה. 12 העיגולים החיצוניים מציינים את 12 המזלות האסטרולוגים, 12 סוגי אנשים, 12 אלים, 12 שבטים, 12 אסטלות או מקומות קדושים מסביב למקום הקדוש המרכזי, וכן הלאה.

הדיאגרמה מעוררת רצון לעצב את החברה בדמותה, וזה נעשה על ידי המלך הקדוש הראשון נותן החוקים. הוא המקביל למלך הפילוסוף של אפלטון. זה יכול להופיע דרך אדם בודד או חבורה (אגודה). אחד הסמלים של שליט זה הוא הגביע הקדוש, והסמל של הדיאגרמה הוא השולחן העגול. מכיוון שמדובר במספרים, כל מוח חושב יכול להגיע לתגלית של הדיאגרמה הזו על בסיס התכונות המספריות המיוחדות שלה, וזה מביא לאנרגיה של גילוי המאפשרת סידור מחדש של ענייני האדם. כך, אלוהים מגלה תחילה את הסוד הזה למוארים, שנהיים המחוקקים והמלכים הראשונים.

השליט הפילוסוף מקים ומעצב ארץ לפי תבנית אלוהית, הוא מביא למחשבה מאוזנת ומרוכזת, להתחדשות תרבותית ורוחנית. ההתגלות מביאה את האדם המתאים בזמן המתאים לחדש את העולם, ואז נוצרת אומה המאורגנת קוסמולוגית. התכונות של ההתגלות דומות, מכיוון שהן ארכיטיפיות ומבוססות בעיקר על מספרים (וגם צורות הנובעות מהם). המספר הוא הפרדיגמה הראשונה, הצורה הטהורה והמופשטת של המחשבה וההיגיון האלוהי, הקובעת את יחסינו עם כל הדברים. המספר הוא הביטוי האידיאלי של היקום האידיאלי, וכך נמצא גם בקבלה את הספירות כמפתח להבנת העולם.

בעקבות ההתגלות, האומה מתחילה להיבנות מהמרכז לארבעה כיוונים – רבעים, ומשם ל-12 שבטים, כשכל אחד מ-12 האלים או המזלות האסטרולוגיים שולט על שבט. בנוסף לכך, נוצר מעגל של פסטיבלים על פני חודשי השנה, שבו כולם משתתפים, הכולל עלייה לרגל למרכז הלאומי מדי שנה. מערך מעין זה מופיע במיתולוגיה הסקנדינבית ובארגון של איסלנד, איי פארו, וגם בארגון הקלטי של אירלנד. הוא מופיע בארגון של השבטים הקרואטים, ואפילו במדגסקר במאה ה-19, סביב המרכז של שבט ההובה (Hova) והבירה שלוAntananarivo .

במקרה הישראלי, זהו הסידור של 12 שבטי ישראל סביב אוהל מועד והמשכן בזמן החניה במדבר. המשמעות של יציאה ממצרים הייתה בניית חברה חדשה, עם חדש. אלוהים מצווה על בני ישראל להקים מחנה המבוסס על החלוקה ל12 שבטים, כשבמרכז יש את אוהל מועד, המשכן, ולפי גרסאות מסוימות גם את באר מרים, מסביב בהיקף הפנימי יש ארבע מחנות כוהנים הממוקמים לפי רוחות השמיים: בצד מזרח מחנה משה, אהרון ומרים. בצד מערב מחנה בני גרשון, מצד דרום מחנה בני קהת, ומצד צפון מחנה בני מררי. בהיקף החיצוני יש בכל כיוון שלושה שבטים, מהם אחד מרכזי. בצד מזרח מחנה יהודה, ביחד עם יששכר וזבולון, בצד מערב מחנה אפרים ביחד עם מנשה ובנימין, בצד דרום מחנה ראובן ביחד עם שמעון וגד, ובצד צפון מחנה דן ביחד עם אשר ונפתלי.

המספר ארבע מסמל את השלמות, וקשור גם לתפישה המרחבית שלנו, לארבעה סוגים של הופעות בעולם, גם מצבי צבירה וגם יסודות, והמספר שלוש קשור לדינמיות, תהליכים, במיוחד מחשבה, ותפישת הזמן שלנו. וכך ארבע הופעות של שלוש נותנים את המספר 12. זהו מספר המסמל את המגוון של ההופעה האנושית ולכן אחוות שונות, בין אם של אלים או של בני אדם היו בני 12 משתתפים, וכך יש לנו 12 אלים אולימפיים מצד אחד, ו12 שבטי ישראל מהצד האחר. ואם רוצים ליצור חברה חדשה אידיאלית שבה יש ייצוג לכל סוגי בני האדם, אזי התבנית שבה רצוי להשתמש היא תבנית של 12.

כשהשבטים מיישבים את ארץ ישראל, המבנה המרובע של אפרים, דן, ראובן ויהודה, נשמר מסביב לאזור ירושלים ושבט בנימין שבמרכז. אמנם לא בכיוונים המקוריים, אבל גם הדואליות נשמרת: ראובן במזרח לעומת דן במערב (במקום ראובן בדרום ודן בצפון), יהודה בדרום ואפרים בצפון (במקום יהודה במזרח ואפרים במערב). אם נחפש מקום שבו יש קרבה להכי הרבה שבטים מבין ה12, הרי זה באזור ירושלים, שקרובה (לפי כיוון השעון) ליהודה, דן, אפרים, בנימין, מנשה, גד וראובן, השבטים שמהם ירושלים רחוקה יחסית הם שמעון, זבולון, יששכר, נפתלי ואשר. במילים אחרות אם המשכן היה בלב שבטי ישראל, הרי שגם מיקום המקדש בירושלים הוא באופן יחסי בלב שבטי ישראל, אין מיקום מרכזי טוב ממנו לפי מפת השבטים, מיקום שמשמר גם את החלוקה המרובעת לארבעה שבטים עיקריים לפי הכיוונים הקרדינלים

דיאגרמה בירושלים

אם נתבונן על המבנה הטופוגרפי של ירושלים נגלה שהר המוריה נמצא בתוך בקעה שסביבה מעגל הרים, דוד ושלמה בנו את המרכז והשאלה היא האם גם בהיקף של העמק נבנו בניינים המתייחסים למרכז זה, כפי שנהוג היה בערים קדושות אחרות בימי קדם.

ושוב, הדוגמא הטובה והקרובה למקרה של ירושלים הוא הקמת עיר הבירה החדשה, אחנאתן (תל אל עמארנה) על ידי אחנתון במאה ה14 לפנה"ס. אחנתון בוחר את מקום הבירה בגלל הצורה הפיזית והאוריינטציה השמיימית המיוחדים כפי שהזכרנו קודם לכן, הוא בונה במרכז העיר מקדש לאל השמש הזורחת אתון. אבל בנוסף לזה הוא מקדש גם את היקף הצוקים שמסביב, וקובע אסטלות מסביב לעיר[2]. מעין גבול אנרגטי של קדושה.

הפסגה הגבוהה ביותר בתוך עיגול ההרים המקיף את ירושלים היא זו של הגבעה הצרפתית מצפון לירושלים, הנמצאת 2.7 ק"מ צפונית לכיפת הסלע, כלומר קרוב מאד ל5040 אמות מלכותית מצריות (7 כפות ידים) שזאת המידה (מספר) של רדיוס הדיאגרמה השמיימית כפי שראינו בפרק הקודם. במקום זה יש שני מגדלי מים גדולים מבטון, ולידם מבנה עתיק גדול יחיד במינו מימי בית ראשון, אורכו 18 מטר ורוחבו יותר מ-13 מטר. המבנה מורכב מחצר פתוחה מוקפת חדרים (בסגנון בית ישראלי). קירותיו עבים, והכתובת שבמקום מספרת שזהו מצד מתקופת בית ראשון שנועד כנראה להגן על דרך ההר מצפון לירושלים. אלא שהמבנה בנוי מאבני צור ענקיות שאינן בסביבה, ולא מאבני גיר כמו שאר הבניינים והביצורים של ירושלים, וזה מעלה שאלות רבות: למה בנו את המצד מאבני צור? ומהיכן הביאו אותן?

אבן צור נחשבה כבר מתקופות פרהיסטוריות לאבן קדושה, מכיוון שבעזרתה היו מדליקים אש, והיא גם שימשה להכנת כלים. וכך, אזורים של אבני צור משובחות, כגון זה של הר כרכום בנגב, הפכו למקומות קדושים שעלו אליהם לרגל. הצור זוהה עם האש הקדושה שבערה במערה, בבתים ובמקדשים. בנוסף לכך, צור שימש להגנה מאגית ורוחנית ולעיתים גם בתכשיטים ובבנייה. בימי התנ"ך השתמשו בסכיני צור לברית מילה, והאבן נתפשה כסמל לעוצמה, כפי שמופיע בישעיהו פרק נ"ד, פסוק 12: "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ". אבני אקדח הם אבני צור, וייתכן שהמיקום האידיאלי שלהם בשערים הביא לשימוש באבני צור בבניין זה, שנתפס כשער אל העיר הקדושה. לפי הדיאגרמה השמיימית הבניין נמצא על גבול המעגל הקדוש המקיף את ירושלים, ולכן מבחינה מאגית דתית הוא מיישם את הפסוק בישעיהו.

קירות המבנה המרשים שנמצא בצפון המדויק של הר המוריה, עשויים מאבני צור ענקיות, מיוחדות ובעלות עוצמה, וזה מעורר מחשבות והשערות נוספות לגבי תפקידו של ה"המצד". אחד המפתחות להבנת תפקיד מבנה הוא מיקומו, ואכן ה"מצד" נמצא במיקום מיוחד, בדיוק במקום שבו מתגלה ירושלים לראשונה למי שבא בדרך ההר מצפון. לדבר הזה הייתה משמעות בימי קדם, חוקר אמריקאי בשם צ'סטר צ'ארלטון מקאון (Chester Charlton Mccown) שפעל בירושלים בתקופת המנדט וחקר מקומות קדושים מוסלמים[3] מגלה כי במסורת הקדושה המוסלמית מערימים גל אבנים במקום שבו רואים את האתר הקדוש לראשונה. הגלים נקראים גם קשתות, כשמקימים אותם נהגו לשיר נסיב (שיר דתי), מן הסתם זאת מסורת קדומה הרבה יותר, כך שיש חשיבות למקום שממנו רואים את האתר הקדוש לראשונה, וכזה הוא מקום ה"מצד" בגבעה הצרפתית.

בנוסף על כך המצד הוא על ראש הר שהוא חלק ממעגל הרים מסביב לאתר הקדוש – הר המוריה, כפי שהוזכר קודם לכן, אם נתייחס למעגל ההרים כמעין מעגל אבנים עתיק, הרי שבכל מעגל אבנים יש אבן אחת שונה מהשאר שפותחת אותו אנרגטית. לדוגמא, במעגל האבנים של  Boscawen-un stone בקצה האדמה בקורנוול יש 19 אבנים, כולם מגרניט חוץ מאחת שהיא מקוורץ בהיר, ממוקמת במקום שקיעת השמש ב1.11 יום המתים. אבן זו פותחת את המעגל אנרגטית ומן הסתם נעשו בו טקסים ביום הזה. דוגמא נוספת, בתל גזר יש עשר אבנים עומדות, כולם מקומיות חוץ מאבן אחת (השביעית) שהובאה מירושלים והיא קשה יותר מהאחרות. אבן זו מקשרת את המקום לירושלים כפי שהראיתי בפרק על קווי אנרגיה.

הצפון נחשב מקודש בימי קדם, זה היה מקום הכוכבים הקבועים שסימלו את הנצח, מקום מושב האלים. בתהילים כתוב: "יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב" (מ"ח 3). אם היה מערך של מבנים/אתרים מסביב לירושלים הקשור לסוג כלשהו של דיאגרמה המקודשת, כפי שהתקיים בערים קדושות אחרות, הרי שלצפון יש משמעות מיוחדת במסגרת מערך זה, ומן הראוי שהמבנה שיבנה שם יהיה בנוי מחומרים אחרים, שיפתחו אנרגטית את המעגל. אינני טוען שה"מצד" לא שימש להגנה או לגביית מיסים, אלא שבנוסף לכך היה לו גם חשיבות רוחניות מאגית. בימי קדם הגנה פיזית ומאגית היו קשורים זה לזה.

במקרה של ירושלים הצפון הוא גם מקום עיר הכוהנים נוב, בה שכן המשכן לאחר חורבן שילה. ואכן, המבנה שעל הגבעה הצרפתית נמצא על הקו המחבר את ירושלים עם שילה. הוא עצמו מכוון על ציר מזרח-מערב, עם הטיה קלה לדרום-מזרח, כלומר, לכיוון זריחת השמש ביום הארוך בשנה. לאוריינטציה זו יש חשיבות בטופוגרפיה המקודשת של ירושלים, והיא קשורה לזריחת השמש מדרום לכתף של הר הזיתים ביום הארוך בשנה, כפי שהיא נראית מהר המוריה (על כך בהמשך). גם אם לא הייתה כוונה מאגית בבניית הבניין, ייתכן כי הסינכרוניות גרמה לכך שיבנו אותו היכן שנבנה ודווקא עם אבני צור, ובכל מקרה סביר שהוא נבנה על בסיס אתר קדום יותר. נכון שאבן צור קשה וטובה להגנה, אך זאת לא תכונתה היחידה, ולצורך "מצד" אפשר היה להסתפק באבנים רגילות.

מבנה אבני הצור שבגבעה הצרפתית הוא במרחק 5040 אמות מלכותיות מצריות מהר המוריה, וזה מתאים למידות של הדיאגרמה השמיימית, ולכן הבדיקה הבאה היא לראות מה נמצא באותו מרחק מדרום לבית המקדש, ואכן, בדיוק במרחק 5040 אמה מדרום להר המוריה נמצא האתר של ארמון הנציב, על ההר הבולט מדרום לירושלים. כלומר, המקדש נבנה באמצע הדרך בין ארמון הנציב לפסגת הגבעה הצרפתית, שתי הפסגות הבולטות והגבוהות מצפון ומדרום. ואז נשאלת השאלה מה נמצא 5040 אמה מערבה מהר המוריה? למרבה ההפתעה, מה שנמצא שם במיקום מדויק הוא מבנה הכנסת הישראלית. זה כאילו יד מתכננת אלוהית באה ומיקמה את מקור הכוח של מדינת ישראל דווקא שם, באופן שיוכל לקבל את האנרגיה שלו מהמרכז הקדוש של העיר. סביר להניח שמתכנני האתר לא היו מודעים לדיאגרמה השמיימית, ויש להניח שהסינכרוניות פעלה כאן את פעולתה, גון מישל טען כי הדיאגרמה המקודשת פועלת דרך תת-המודע של מתכנני הערים והמקומות הקדושים, וייתכן שזה המקרה גם כאן.

בעבודת הדוקטורט שלי על מקומות קדושים בישראל[4], גיליתי להפתעתי כי שטח הרחבה החדשה של הכותל, שהוקמה לאחר מלחמת ששת הימים, זהה בגודלו באופן מפתיע ומדויק למידות העזרה בבית המקדש. החשיבות של העזרה בבית המקדש הייתה רבה כי בה שכנה השכינה, והשטח המקודש כלל גם אותה ולא רק את הבית. המידות של העזרה ניתנות במעמד הר סיני ביחד למשכן, הן מדויקות ובעלות משמעות, והעזרה במקדש הדהדה אותם. הקמת רחבת הכותל החדשה במידות אלו, גם אם לא במכוון, נותנת כוח למקום מבחינה אנרגטית, לפי עקרון המאגיה של "דומה מושך דומה".  גם אם לא מאמינים בכך, הרי שצירוף המקרים הוא מרתק ומעורר מחשבה.

הסינכרוניות היא לא המרחק של הכנסת מהר הבית (וכך גם כל המבנים הסמוכים אליה: מוזיאון ישראל, משרדי הממשלה, הספרייה הלאומית החדשה), אלא גם האוריינטציה שלה להר הבית, הכנסת נמצאת על ציר מזרח מערב מדויק מהר הבית, קו אנרגטי ראשי של ירושלים שמופיע בתיאוריות אלטרנטיביות ונקרא ה"קו המשיחי"[5]. קו זה מחבר את כל המקומות הקדושים ביותר של העיר: הר הזיתים, הר הבית (מקום המקדש), כנסיית הקבר, ועתה גם הכנסת. גם מתכנן הערים הטוב ביותר לא יכול היה לבחור מיקום טוב יותר מבחינה אנרגטית, במיוחד בהתחשב בכך שמיקום השלטון הארצי הקודם בתקופת הבריטים (ארמון הנציב), היה באותו מרחק מאבן השתייה (5040 אמה) בזווית של 90 מעלות לקו של הכנסת, בכיוון דרום במקום מערב.

השאלה הנשאלת היא מה נמצא 5040 אמות מצריות מלכותיות מזרחה לאבן השתייה. כרגע אין שם דבר פרט לשכונות פלסטיניות של מזרח העיר בין הר הזיתים למעלה אדומים. בעבר, ייתכן שזה היה מיקום היישוב "בחורים", אליו נמלט דוד לאחר מרד אבשלום. אולם אם יבוא היום ויגיע השלום המיוחל והפלסטינים ירצו להקים לעצמם פרלמנט, מקום מושב שלטון משל עצמם, ההמלצה שלי תהיה להקים אותו במיקום זה, ועל ידי כך להשלים את המערך המקודש של ירושלים באופן שבו יש איזון והרמוניה בין כל החלקים.

הדיאגרמה השמיימית הייתה כנראה בסיס למיקום אתרים עתיקים ובניית מצבות במעגל המקיף את ירושלים, תכנית על שנהגתה בימי דוד ושלמה, והושלמה על ידי המלכים שבאו בעקבותיהם, כרגע נמצא רק אתר אחד מתוך 12 האתרים, אבל אני בטוח שבהמשך ימצאו אתרים נוספים, כדאי לציין בהקשר זה כי אורך רחבת הר הבית בתקופת הורדוס, היה 1080 אמות בקירוב, מספר המתאים לעיגול הפנימי בתבנית הדיאגרמה.

לבסוף, כדאי להוסיף בהקשר זה כי מסורת האדריכלות המקודשת של מצרים ותרבויות עתיקות אחרות, ראתה בערים הקדושות שיקוף של השמיים[6]. בדרך כלל הייתה למקומות כמו רומא, תבאי (בירת מצרים), בבל ומקומות אחרים תכנית על שנשמרה על ידי בית ספר של אדריכלות מקודשת שהתקיים במתחמי המקדשים, וייתכן כי זה היה המקרה גם בירושלים, וכי התכנית נשמרה על ידי הכוהנים בבית המקדש, שהיו קשורים גם לחוגי הנבואה (כפי שנראה בהמשך).

הערות

[1] Michell, J. (2008). The dimensions of paradise: Sacred geometry, ancient science, and the heavenly order on earth. Simon and Schuster.

[2] Stevens, A. (2016). Tell el-Amarna. UCLA Encyclopedia of Egyptology, 1(1).1

[3] McCown, C. C. (1921). Muslim shrines in Palestine. The Annual of the American School of Oriental Research in Jerusalem, 2, 47-79.

[4] בן אריה, זאב. אוניברסיטת חיפה. החוג ללימודי ארץ ישראל, מ. מ. ת. (2023). קיומם של מחוללי קדוּשה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל.

[5] Michell, J. (2000). The Temple at Jerusalem: A Revelation. Weiser Books.

[6] Anthony West, John. Serpent in the Sky: The High Wisdom of Ancient Egypt. Quest Books, 1993.