שלהי בית שני בירושלים

האיסיים בהר ציון

במאה ה2 לפנה"ס חל משבר בקרב חוגי הכהונה בבית המקדש, עם הפסקת שלשלת הכהונה הגדולה של בני צדוק והעברת התפקיד לחשמונאים, האיסיים היו מחוגי הכהונה המקורבים לבני צדוק, ולכן ראו במקדש מאותה זמן והלאה מקום טמא, וחלקם עבר למדבר יהודה להקים מקדש מסוג אחר, מקדש קהילה – מחנה בני ישראל, כפי שהיה בזמן מדבר סיני, כל זאת בציפייה לאחרית הימים, אז יוקם בית מקדש אלוהי חדש בירושלים. הם ראו עצמם כבני אור ואת העולם ובכלל זה הכהונה בבית המקדש כבני חושך וייחלו לאחרית הימים שאז יבוא נצחון האור השלם. אלא שכנראה שחלק מהם נשאר בכל זאת בעיר הקדושה, או שחזר אליה לאחר זמן והקים שכונה בהר ציון

האיסיים חיו בקהילות רוחניות קדושות, ושמרו על היהדות המקורית של משה לפי טענתם, היה להם לוח שמש וספרים משלהם, כגון מגילת היובלים. הם מתוארים על ידי כותבים מהתקופה כמו פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס. רוב החוקרים מזהים אותם עם קהילת היחד בקומראן והמגילות הגנוזות[1], אך טוענים שהיו קהילות איסיות נוספות בכל רחבי הארץ, וקהילה חשובה במיוחד בירושלים. מכיוון שירושלים נחשבה למחנה השכינה, כמו מחנה שבטי ישראל במדבר.

לפי יוסף בן מתתיהו[2], האיסיים חיים חיי מוסר וטהרה, עוסקים ברפואה ומכירים את סוד האבנים והצמחים, הם יודעים את שמות המלאכים, שומרים אותם בסוד, זוכים לאריכות ימים, מאמינים בנצחיותה של הנשמה וזמניות הגוף, עוסקים בנבואה. מי שהגיע לדרגת "למשכיל" צריך ללמד אחרים, הם מאמינים שתחיית המתים לא תהיה בגוף, אלא רק בנשמה, בניגוד לחזון העצמות היבשות והאמונה בתחיית המתים היהודית. משיח בטרמינולוגיה האיסיית הוא אדם שהגיע לדרגה רוחנית גבוהה והוא ממעמד הכוהנים, לוי נמשח בשמן לסמל דעת, יושר, אמת, אמונה ונבואה.

יוסף בן מתתיהו טוען שיש בין האיסיים גם קבוצות של נשואים, וכי בירושלים יש מקום שנקרא שער האיסיים, ואכן, הארכיאולוג פיקסנר מצא מחוץ לשער שבחומת הר ציון, מקווה עם ירידה כפולה שמופרדת במחיצה, כמנהג האיסיים. לפי חוקי האיסיים מי שקרה לו מקרה של קרי לילה, צריך לצאת מהמחנה, ולהיטהר בחוץ, ולא להיכנס עד הבוקר, וזה מתאים לקיום המקווה במקום, ומכאן הוא הסיק שהשער הוא שער האיסיים וכי שכונתם הייתה בהר ציון.

לפי פילון האלכסנדרוני (20 לפנה"ס – 40 לספירה)[3] האיסיים צדיקים וישרים, עוסקים בתורת מוסר ובתרגולים רוחניים, אותם קיבלו ממשה, הדרך שלהם מובילה לחירות פנימית. פילון מתאר את דרכי כת התרפויטים הדומים לאיסיים וחיים במצרים, לפי דבריו התרגול שלהם כולל כלל לימוד עיוני, עיסוק בשירה, הגעה לשליטה ומשמעת עצמית, זה נעשה בחדר מיוחד בבית שנקרא מנזר. בו הם עוסקים בפרשנות אלגורית של התורה, בעזרת ספרים עתיקים עם סודות הדרך הרוחנית (אולי ספרים חיצוניים כגון חנוך). אם כך ייתכן שהיה מנזר איסיי על הר ציון במאה ה1 לפנה"ס.

לפי רחל אליאור[4], המספר שבע שהוא בבסיס ספר היובלים היה חשוב לאיסיים וגם לכוהנים בבית המקדש. ספר היובלים מציג לוח שנה שמשי שלפיו כנראה פעלו חלק מהכוהנים במקדש, ואנשי כת מדבר יהודה. לוח השנה מורכב מ52 שבועות שהם 364 ימים, ארבע עונות של 13 שבועות על אחת, בכל עונה חודשיים של 30 יום וחודש אחרון של 31 יום, המעברים בין העונות הם היום הארוך והקצר בשנה וימי השוויון. בצורה זו יוצא שכל אחד משלושה החודשים בארבע העונות מתחיל ביום קבוע, ראשון, רביעי ושישי. מקור הלוח השמשי הוא אלוהי, והתאריכים שלו מופיעים בסיפור המבול וירידת המים מהארץ. הלוח השמשי ומחזור היובלים יוצר זמן קדוש.

חנוך הוא דור שביעי מאדם אשר למד ספר מדע וחוכמה, הוא עלה לשמיים והפך למטטרון, הוא ייסד את לוח השנה השביעוני, החוויה הרוחנית האיסיית היא מפגש עם מלאכים וישויות מוארות, רואים מראות וחזיונות בשמיים. גם לוי בנו של יעקוב הוא בעל דרגה רוחנית גבוהה, ההתגלות של לוי מתוארת בספר צוואת השבטים, ספר מהמאה ה2 לפנה"ס המדגיש את התפקיד החשוב של בני לוי ויהודה. לוי זוכה להתגלות ובדומה לחנוך מוטל עליו לגלות את הסודות לבני אדם, להסיר את המסך המסתיר את העולמות הרוחניים מהפיזיים, בהתגלות נוספת הוא מקבל את תפקיד ובגדי הכהונה משבעה מלאכים. תפקיד הכוהנים הקדושים אם כן הוא להזדכך ולהתחבר עם מלאכים בפמליה של מעלה, ולקבוע יחד איתם גורלות של בני אדם, יש אפשרות לאנשים מוארים להגיע למעלה, וזה משתקף אחר כך ב24 הזקנים של חזון יוחנן.

יוספוס פלביוס מספר על נביא בירושלים בשם מנחם האיסיי, שמנבא להורדוס על מלכותו ומוצאותיו, וכי הורדוס מכבד אותו ואת האיסיים עקב כך. לפי ישראל קנוהל, מנחם היה כנראה בן זוגו של הלל הזקן, והוא עזב אותו ובמקומו הגיע שמאי (בית הלל ובית שמאי), מנחם האיסיי עזב את ירושלים תוך כדי חילוקי דעות עם הרבנים ואיתו 80 זוגות, הסיבה הייתה עיסוקו במעשה המרכבה, ולכן המשנה אוסרת על עיסוק במעשה המרכבה ביחיד.

לפי ישראל קנוהל[5], מגילת ההודיות שנמצאה בקומראן ובה מזמור של אדם המדמה עצמו לאל, נכתבה על ידי מנחם. וכך הוא אומר: "מי כמוני באלים, מי יגודני בפתחי פי ומזל שפתי מי יכיל. מי בלשון יועדני וידמה כמשפטי, כי אני ידיד המלך ורע לקדושים". אלו דברי כפירה ואקסטזה המזכירים את השאטחאת, מזמורי ההלל של המיסטיקנים המוסלמים הקדומים כמו ביסטאמי (ראו בהמשך) האומרים, "מה נעלה אנוכי" או "אנוכי אתה בכל הזמנים". וכן הלאה. מציאתה בקומראן מעידה שמנחם וחבריו הגיעו לשם, אבל באיזשהו שלב חלק מהם חזרו לירושלים

ירושלים של מעלה היא תבנית המקדש שנראתה למשה בהר סיני, לפי התפישה היהודית של ימי בית שני זאת לא בהכרח עיר שתרד מוכנה מהשמיים, אלא מעשה שנועד לבני אדם, ולכן כשהורדוס בונה מחדש את בית המקדש הוא עושה מעשה של גאולה, ואם הוא כבר נבנה הוא לא יכול להיהרס, הורדוס הוא רק כלי בידי אלוהים, האמונה בגזרה הקדומה מאפשרת כנראה לחלק מהאיסיים לקבל את מעשיו של הורדוס, במיוחד לאור העובדה שמי שקדם לו היו החשמונאים שמבחינת האיסיים הלכו לכיוון הלא נכון, השתלטו על הכהונה הגדולה והם ובמיוחד אלכסנדר ינאי היו כוהני שקר ובני בליעל. הורדוס הכחיד את השושלת החשמונאית וזה יכול היה להיתפס כגזרה אלוהית, עונש מוצדק, ויכול להסביר התיישבות מחודשת שלהם בירושלים.

כך או כך בהר ציון הייתה כנראה שכונה של האיסיים. זה היה אזור מגוריהם המסורתי של הכוהנים, חלק מהעיר העליונה. רואים זאת לפי ריבוי וסוג המקוואות שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בהר, ולכן יש להניח שמקום מגוריהם של האיסיים שהיו כוהנים במוצאם, היה בהר ציון. דבר זה עולה מסיפור הכתוב בברית החדשה, ובו ישוע מדריך את תלמידיו לחפש אדם הנושא כד של מים בכדי לעשות אצלו את הסדר. באותה תקופה רק נשים נשאו כדי מים על ראשן, והמקרה יוצא הדופן היה של האיסיים (כד המים מסמל טהרה). התלמידים מצאו אדם שנושא כד של מים (מרקוס) והסעודה האחרונה נערכה בביתו. מכיוון שהבית הוא באזור הר ציון, אנחנו יכולים להסיק כי משפחות איסיות מיוחסות גרו בעיר העליונה של בית שני באותו הזמן.

לפי ספר צוואות השבטים שנמצא בקומראן, האיסיים האמינו במורה צדק, משיח מבית לוי ואהרון שהוא מורה הצדק שלהם, שבעקבותיו צריך לבוא משיח בית דוד. ולכן שני השבטים החשובים הם לוי ויהודה. ומכאן שהיה אצלם חשיבות רבה לדוד המלך, שבשושלתו הם ראו יורשים חוקיים למלוכה, בניגוד לחשמונאים השנואים עליהם. מה שמעניין הוא שבאזור שכונת האיסיים על הר ציון זוהה לימים קבר דוד. הזיהוי הוא אמנם מאוחר, אבל המבנה הוא מסוף ימי בית שני וייתכן שנבנה על ידי הורדוס בגלל השימוש באבנים גדולות שיש בו.

מסתורין בקבר דוד

קבר דויד הוא מתחם גדול הנמצא בהר ציון ובחלקו התחתון מבנה עתיק מאבנים גדולות (הרודיאניות) ובו מקום הקבר של דוד המלך. מעל חדר הקבר נמצא חדר הסעודה האחרונה הנוצרי, ומעליו מסגד לא פעיל. זה היה המקום הקדוש ביותר ליהודים עד מלחמת ששת הימים וגם היום, הוא נמצא בחזקת משרד הדתות ויש סביב הקבר מבני ישיבה, תפילה, צדקה, פולחן וביקור. יש הסוברים כי המקום היה בית כנסת קדום, אחד משבעה בתי כנסת בירושלים של סוף ימי בית שני, אלא שצריך להבין שבית כנסת בימי בית שני לא שימש לתפילה כפי שהוא משמש כיום.

ב1913 מצא הארכיאולוג ריימון וייל כתובת ביוונית (כתובת תאודוסוס) בעיר דוד שהייתה בפתח בית כנסת ובה מתואר תפקיד בית הכנסת: מקום קריאת תורה ולימוד מצוות, אכסניה ומקוואות טהרה. בית כנסת היה מרכז של פעילות רוחנית של קהילה, וייתכן שמבנה קבר דוד היה בית הכנסת ברוח דומה אבל של האיסיים, המקום שבו למדו את הספרים הקדושים בחבורה סגורה בשעות הלילה, כפי שהיה בקומראן ובמקומות אחרים, מעין מנזר.

בשנים 1854 -1861 ממונה איטלקי בשם ארמה פיירוטי לאדריכל העיר ירושלים שמועסק על ידי השלטונות העותומאנים, זה מאפשר לו גישה לכל המקומות הקדושים, כולל החלקים הנסתרים שלהם התת קרקעיים, הוא מגלה חלל גדול מתחת לקבר דוד, מבקר בחללים מתחת למתחם הר הבית, ומפרסם ב1864 ספר שנקרא ירושלים הנחקרת ובו תיאורים של מה שגילה. ואז עוזב את העיר בעקבות שערורייה שקשורה לעברו.[6]

אחת התגליות החשובות ביותר של פיירוטי הוא חלל גדול מתחת לקבר דוד. הוא נכנס פעמיים מתחת לקבר דוד אל מערה גדולה באורך 65 מטר, רוחב 15 מטר וגובה 4 מטר, ממנה מסתעפים חדרים, המערה לא נמצאה מאז, אבל תיאורה מתאים למערות קבורה יהודיות מפוארות מימי בית ראשון. כך שמאד ייתכן כי במקום הייתה מערת קבורה למלכי שושלת דויד מהמאות 8-9 לספירה, לאחר שהקבר המקורי בעיר דוד התמלא, או שזה היה מקום אליו הועברו עצמות הקשורות לבית דוד ואפילו עצמות דוד עצמו, ומכאן קדושתו.

העובדה המדהימה הזו מתכתבת עם האמונה היהודית בקיומם של מחילות ומערות מתחת להר ציון, בהם נמצא דוד המלך. האגדה היהודית מספרת שדויד לא מת, אלא חי וקיים, ומסתתר במערות שבתוך ההר, עד הזמן שישראל תצטרך אותו, ואז הוא יחזור. אנשים שונים שירדו למערכת מערות זו פגשו זקן הדור ומכובד. ואכן, בשטח הפתוח שליד קבר דוד בפסגת הר ציון יש כניסה למערכת מערות מרשימה.

לפי הפירוש הקבלי של האותיות, השם ציון מרמז לנו על אידיאל רוחני שמתחבר על ידי העברה של אנרגיה. מלכות ארץ נכונה שתאפשר מלכות שמים על פני האדמה. האות צ' קשורה לאידיאליזם, תכונות נסתרות, צדק. האות י' לאנרגיה רוחנית. האות ו' לחיבור בין דברים. והאות נ' להעברה של אנרגיה ממקום למקום. ירושלים זה המקום הפיזי, ציון זה התכונה הרוחנית, ולכן טורחים לקרוא לירושלים עיר ציון ירושלים. ומכאן שמתאים כי קבר דוד, או מלכי בית דוד, יהיה בהר ציון.

דויד המלך מייצג את ספירת המלכות, שדרכה נבראים העולמות, מקום השכינה. תפקידו של דוד לייסד מלכות צדק עלי אדמות, שבזכותה תוכל לקום מלכות שמיים.  קבר דוד הוא מקום שבו אומרים פרקי תהילים, דוד המלך מתקשר לתיקונים ובמיוחד לתיקון חצות מכיוון שהוא נקרא מעורר השחר, הוא היה מתעורר לפני השחר בכדי להתפלל לאלוהים, השחר הוא לא רק היום, אלא גם השחר האנושי. המקום חשוב לברסלבים שנוהגים לבקר בו מדי שנה, יש משולש של מקומות בחגי תשרי, בראש השנה הם בקבר רבי נחמן בברסלב, ביום כיפור ברבי שמעון בר יוחאי, ובשמיני עצרת בקבר דוד הר ציון.

כדאי לציין בהקשר זה כי דוד המלך קדוש עבור המוסלמים ויהיה זה שישקול את המעשים של המאמינים על מאזני יום הדין. בחלון הצבעוני שבאולם הסנקולום (הסעודה האחרונה) ישנו פסוק מהקוראן האומר "דויד! הן שמנוך למשנה בארץ; שפוט בצדק בין האנשים ואל תלך בשרירות לבך למען סור מאחרי דרך אדוני" (קוראן לח', 25).

ויחד עם זאת, לפי החוקרים דויד איננו קבור בקבר דוד בהר ציון, מכיוון שלפי התנ"ך הוא נקבר בתוך העיר שלא הגיעה בזמנו לגבולות הר ציון. המסורת של קבר דוד בהר ציון התפתחה רק באלף שנה האחרונות אצל הנוצרים תחילה, והיא התקבלה על ידי היהודים והמוסלמים, זה קשור לקיום חדר הסעודה האחרונה מעל הקבר (ראו בפרק על חדר הסעודה האחרונה), כך או כך, אבי פרופסור יהושע בן אריה טען כי העובדה שאנשים רבים מאמינים שזהו קבר דוד במשך אלף שנה ויותר הופכת אותו לכזה.

העיר העתיקה כמקדש

ג'ון מישל (Jhon Michell 1933-2009) היה אחד האנשים שהובילו את תנועת העידן החדש בבריטניה החל משנות ה-60, היה חבר של האבנים המתגלגלות וכתב ספרים על קווי אנרגיה ומסתרי האדמה באנגליה. מישל חקר את האדריכלות המקודשת של בית המקדש, וטען כי זהו המפתח לידע הסודי לגבי האדם והעולם[7], בית המקדש הוא מעין אבן חכמים שהתגלתה בחזון שמיימי לדוד, כפי שמופיע בדברי הימים כ"ח 12: "ותבנית כל אשר היה ברוח עמו לחצרות בית יהוה ולכל הלשכות". כמו כן, יש בו מידות מקודשות וסודות, כפי שמופיע בחזון יוחנן, י"א 1: "וינתן-לי קנה והוא כמטה ויעמד המלאך ויאמר קום ומד את-היכל יהוה ואת המזבח". ניוטון ניסה לפצח את המשמעות והסודות של מבנה בית המקדש, כפי שניסו לעשות הטמפלרים לפניו, הבונים החופשיים ואחרים, וג'ון מישל הלך בעקבותיהם.

בשנת 1999 ביקר מישל בישראל כאורח של ד"ר חיות מן ז"ל, וכאן הייתה לו התגלות. הוא גילה שבנוסף למידות הקדושות של בית המקדש עצמו, העיר העתיקה כולה תוכננה והוקמה כמעין מקדש-על.^[1] הדבר מופיע במערך הרחובות ובמיקום החומות והבניינים העיקריים. מישל גילה שתי תבניות במערך הרחובות של ירושלים, האחת היא רשת מלבנים המכוונים על ציר מזרח-מערב (רחובות רבים של הרובע הנוצרי מסודרים לפי הרשת הזו), והשנייה היא רשת מלבנים המסודרים על ציר צפון-דרום ומקבילים לכותל המערבי (רבים מהרחובות של הרובע המוסלמי מסודרים לפי הרשת הזו). בנוסף על כך ישנן שתי נקודות מוקד של התכנון העירוני. אחת היא מקום בית המקדש המשוער בכיפת הרוחות שעל הר הבית, והשנייה בסלע הגולגותא. שתי הנקודות מתייחסות זו לזו, נמצאות על ציר מזרח-מערב, ושתי התבניות של רשתות הרחובות של ירושלים והאתרים האחרים מסתדרות לפיהן.

לפי מישל, את התכנון הראשוני של רשת הרחובות בירושלים ביצעו האדריכלים של הורדוס, שהכניסו לפי בקשתו של המלך לתוך התכנון העירוני שתי נקודות מבט המתבטאות בשתי תבניות רשתות שונות, וזה מפני שהורדוס רצה לחבר בעזרת אדריכלות העיר בין נקודת המבט הפגאנית לזו היהודית. כ-150 שנה לאחר זמנו של הורדוס השלים הקיסר אדריאנוס את התכנון העירוני לפי אותם קווים מנחים. ההזדמנות נפלה לידו לאחר המרד הגדול והחורבן של העיר. מהעיר הישנה לקח אדריאנוס רק את מה שהתאים לתוכנית האב של הורדוס והשלים אותה. התוצאה הייתה עיר בשם איליה קפיטולינה, שהיא דוגמא ומופת לאדריכלות מקודשת.

ההצעה של מישל איננה מופרכת, מכיוון שאחד המאפיינים של מקומות קדושים וערי בירה בעולם העתיק הוא שלעיתים הם נבנו לפי שני צירים, משתי נקודות מבט, שני סדרים ולעיתים גם שתי מערכות מדידה, וכך גם בתכנון העירוני של רומא ניתן לראות שני צירים וכיוונים ששולטים על מערך הרחובות והמרחקים בין האתרים השונים[8].

התכנון המקודש של העיר ירושלים התחיל מבית המקדש. מישל מקבל את הצעתו של פרופסור אשר קאופמן ז"ל לגבי מיקום בית המקדש[9]. יש כיום שלוש הצעות למיקומו: האחת של האדריכל טוביה שגיב, הטוענת שהוא היה בין כיפת הסלע למסגד אל אקצא, במקום שבו נמצא כיום מתקן המים – הכוס של תנכיז, על הציר של מגדל דוד (שער יפו) וקבר אבשלום[10]. השנייה היא שהוא היה במקום כיפת הסלע הנוכחי, והשלישית היא של פרופסור קאופמן, שאותה מקבל ג'ון מישל.

מצפון לכיפת הסלע במקום כיפת הרוחות של היום, על הציר של פסגת הר הזיתים, שער הרחמים וכנסיית הקבר, ומתחיל למדוד את המרחקים והסידור של הרחובות משם. התכנון של הורדוס של רחבת הר הבית נובע כנראה מהתכנון של המתחם המקודש בבעל בק ו/או רחבת מקדש שהיה בקירינאה שבלוב, וכך גם התכנון העירוני של ירושלים מושפע מהתכנון העירוני של רומא. וזה מזכיר כמובן תיאוריות של הבונים החופשיים על ידע סודי שהוטמן באדריכלות באותה תקופה ומעבר של המסורת מדור לדור באגודות של בנאים.

בית המקדש היה צריך להיבנות לפי הפרופורציות שכתובות בתורה, והורדוס הרחיב עליהן ובנה מבנה-על מעל המבנה הקיים, אבל היה מוגבל בפרשנות שלו. לא זה היה המצב בקשר לרחבה ומבני העזר שהיו בה, וכן המבנים האחרים של העיר העתיקה, שם הוא נתן דרור לדמיונו, או שמא נאמר לעקרונות האדריכלות המקודשת. הוא בנה רחבה שהיא לא מחויבת המציאות (אפשר היה להשאיר שיפועים או טרסות למבקרים) בהשקעה גדולה, שתהיה בהמשך הבסיס לתכנון העירוני המקודש.

הקו המשיחי, שעליו הרחבתי בפרק על הגיאוגרפיה המקודשת של ירושלים, מחבר את פסגת הר הזיתים, מקום בית המקדש לפי קאופמן (כיפת הרוחות) וסלע הגולגותא. אם בודקים את רשת הרחובות של ירושלים. מגלים ששתי נקודות שמהן אפשר להתחיל למדוד ולמקם את הרחובות והאתרים הן גבעת הגולגותא בכנסיית הקבר ומקום בית המקדש על הר הבית. שתי נקודות אלו הן שתי נקודות המשען העיקריות של תכנון הרחובות העירוני של ירושלים הרומאית – איליה קפיטולינה, עיר הנשענת בחלקה על תכנון ירושלים של הורדוס ומהווה את הבסיס למערך הרחובות של היום. הבעיה בתיאוריה הזו היא שסלע הגולגותא היה מחוץ לחומת העיר בזמנו של הורדוס (ולכן ישוע נצלב עליו) ובהקשר זה אני חייב לציין כי אמי, שרה בן אריה, ארכיאולוגית שחפרה את החומה השלישית במזרח העיר, עזרה לקביעה הזאת.  אלא שבעיה זו נפתרת כשמתחילים למדוד את המרחקים בין הר הזיתים למקום בית המקדש ובין מקום בית המקדש לסלע הגולגותא.

מתברר כי המרחק בין הר הזיתים ומקום בית המקדש – 960 מטר, הוא כפולה מדויקת של המרחק מהמקדש לסלע הגולגותא, שהוא 480 מטר. וזה מביא להשערה לפיה סלע הגולגותא, שהוא עמוד סלע בולט, נחצב והושאר מחוץ לחומות ירושלים בכוונה, כחלק מהתכנון ההרודיאני. ייתכן כי בוני בית המקדש חצבו עמוד סלע במערב בחצי המרחק מהר הזיתים, בכדי שיהווה מעין תמיכה אנרגטית אחורית למקדש (קצת כמו עקרונות הפנג שואי), ולכן המתחם הזה נשאר מחוץ לחומות העיר והיה מקום של הוצאות להורג של פושעים, כשם שהמקום של הטיהור (שריפת הפרה האדומה) היה ממזרח. וייתכן כי מסיבה זו "בחר" ישוע להיצלב שם. כך או כך, העיצוב מחדש של חומות, אתרים ורחובות ירושלים בזמן הורדוס יצר בכל העיר העתיקה מעין מרחב מקודש, תכנון עירוני העוקב אחר עקרונות האדריכלות המקודשת של ימי קדם.

הערות

[1] פלוסר, ד. ג . (1985) .  מגילות מדבר יהודה והאיסיים  .משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

[2] יוסף בן מתתיהו פלויוס & שליט, א . (1955) . קדמוניות היהודים . מוסד ביאליק.

[3] פילון, דניאל-נטף, ס. עמיר, & ניהוף, מ . (1986) כתבים.  מוסד ביאליק.

[4] אליאור. רחל. (2002). מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה. הוצאת ספרים ע״ ש י. ל. מאגנס, האוניברסיטת העברית.‎

[5] ישראל קנוהל. (1993). מקדש הדממה: עיון ברובדי היצירה הכוהנית שבתורה. מאגנס.

[6] ראם, ע. (2013). “המערה של פיארוטי”: לפרשת החלל התת קרקעי מתחת לקבר דוד בהר ציון. מחקרי עיר דוד וירושלים הקדומה, 8, 101–129.

[7] Michell, J. (2000). The Temple at Jerusalem: A Revelation. Weiser Books.

[8] בן־אריה, זאב. (2021) .  איטליה המקודשת.  ירושלים. הוצאת פראג

[9] Kaufman, A. S. (1983). Where the Ancient Temple of Jerusalem Stood. The Biblical archaeology review, 9(2).

[10] שקרקה, ט. ש. (2008). סלעים ומים לזיהוי מקום המקדש בהר הבית: סלעים משגבו, מימיו נאמנים. תחומין – תורה, חברה ומדינה; קובץ הלכתי, כח, 471–501.