רוחניות צרפתית
בתחילת המאה ה־19 צרפת הייתה המדינה המאוכלסת באירופה (30 מיליון איש שזה 20% מהיבשת), הרבה יותר מאנגליה וספרד ביחד. המהפכה הצרפתית והרעיונות של רוסו, וולטר, מונטסקייה הביאו משהו חדש לעולם, וזה תורגם לחילוניות ליברלית, אבל גם לרוחניות חילונית חדשה המבוססת בין השאר על החשיפה של צרפת למצרים (מסע נפוליאון), ותורות אזוטריות שהופיעו עם תנועת ההשכלה כגון אלכימיה, מאגיה ואוקולטיזם, וקשור גם לפופולריות של הבונים החופשיים בזמן הזה. עיקר הפעילות של התנועה הרוחנית חילונית מתרכז בפריז שהיא עיר של שלושה מיליון איש, כשם שבאנגליה הפעילות הרוחנית של המאה ה־19 מתרכזת בלונדון.
הרוחניות החילונית הצרפתית אימצה אל ליבה את הקבלה והשפה העברית, וזה הביא להתעניינות בירושלים. חלק מזה היה קשור לתפיסה של חוכמה עתיקה. הלאומיות החדשה חיפשה שורשים בירושלים, שהיוותה מוקד התעניינות גם למחקר המדעי ולאמנות. זה הביא לביקור אישים צרפתים חשובים כמו למרטין ושאטובריאן בעיר.
המהפכה הצרפתית והקמת הרפובליקה, ההתכחשות למלוכה ולכנסייה, והדגש על הערכים הליברליים, הביאו לתגובת נגד של גל רוחניות נוצרית חדשה, המופיעה בערים אבל גם ובעיקר באזורים הכפריים. רוחניות זו מתבטאת בהתגלויות של מריה בלה סאלט ובלורד, ובתנועות של התחדשות נוצרית במנזרים ובקהילות נוצריות. וכך יש לנו שני סוגים של רוחניות צרפתית במאה ה־19 ששניהם שמים את פניהם לירושלים: האחת היא רוחניות צרפתית חילונית ואזוטרית, והשנייה – רוחניות צרפתית קתולית. נתחיל עם הראשונה ולאחר מכן נמשיך לשנייה.
כדי להבין מה קרה בירושלים בעת החדשה בהקשר של החיפוש האנושי המשותף אחר משמעות, אנחנו צריכים קודם כל להכיר את התנועות הרוחניות השונות המופיעות בתקופה זו, ולאחר מכן את הופעתן דרך אישים ואירועים שונים בירושלים. זהו מעין מחקר הפוך המתחיל מהכללי והולך אל הפרטי, ומטרתו איננה רק הבנת והכרת ההיסטוריה הרוחנית של ירושלים, אלא גם שימוש בירושלים כאספקלריה המאירה את מגוון הרוחניות האנושית, התייחסות אל ירושלים כמיקרוקוסמוס, שחשיבותו היא באיך שהוא משקף את המקרוקוסמוס, כלומר את העולם.
נפוליון והבונים החופשיים
רבים מהצרפתים היו חברים בבונים החופשיים. ביניהם אישים מפורסמים כגון וולטר, לאפאייט, דאנטון ועוד. אחיו של נפוליון, ג’וזף, היה גרנד מסטר של הבונים החופשיים בצרפת, ונפוליון עצמו תמך בבונים החופשיים ואימץ כמה מהעקרונות והסמלים שלהם. זה אפשר לאחווה להתפשט ברחבי אירופה ולהתבסס.
המסע הצבאי של נפוליון למצרים נחשב לניסיון נועז לפגוע באימפריה הבריטית, אבל כמו מסעו של אלכסנדר מוקדון לפניו, ייתכן שהיו לו גם סיבות נוספות. נפוליון הגיע למצרים ב־1798–1801 והביא איתו מלומדים שיחקרו את עתיקות מצרים. זה הביא בסופו של דבר לפענוח כתב החרטומים ולגל התעניינות במורשת הרוחנית העתיקה. הפירמידה היא סמל של הבונים החופשיים, הטוענים למקורות קדומים במצרים. המסדר טוען למסורת אוניברסלית של חוכמה קדומה, ומסע נפוליון למצרים תרם לתפיסה הזו.
נפוליון הוביל מסע מלחמה לארץ ישראל, אבל לא כבש את ירושלים, ולמרות זאת המסע עורר גל של התעניינות מחודשת בארץ הנשכחת – הן מדעית, הן תרבותית והן רוחנית – והכשיר את הקרקע לאוריינטליזם. ולכן יש אומרים[1] שתחילת העת החדשה בארץ ישראל קשורה למסע נפוליון. הבונים החופשיים טוענים לשורשים במקדש שלמה בירושלים, והקשר לארץ חיזק את האתוס הזה. ומהצד השני, המסע והנוכחות האירופאית בארץ הביאו לרוחות חדשות בין התושבים, שהתבטאו בסופו של דבר בעלייתו של מוחמד עלי לשלטון במצרים, כיבוש ארץ ישראל על ידו ופתיחתה לאירופאים.
במאה ה־19 נכנסים מרכיבים אזוטריים לחלק מהלשכות של הבונים החופשיים, במיוחד בצרפת אבל גם במקומות אחרים. החשיפה של הקבלה וההרמטיקה מביאה חלק מהלשכות להתייחס לטקסי החניכה הסמליים בצורה יותר מעשית ורצינית, וזה מביא בהמשך לייסוד מסדרים המקדמים התפתחות רוחנית של האדם, כגון המסדר המרטיניסטי.
ניתן לראות השפעה של הבונים החופשיים גם על נפוליון השלישי, אחיינו של נפוליון, שהקים את הקיסרות הצרפתית השנייה, וגם בהנהגת הרפובליקה השלישית: לאון גמבטה (1881), ז'ול פרי (1883–1885, ראש ממשלה), ז'ול גרווי (1879–1887, נשיא) – הם חלק מהאישים שקשורים אליהם.
אלפונס דה למרטין ושאטובריאן
אין עוד אומה שחיפשה את עצמה וכיוונה לאידיאלים גבוהים כמו צרפת של התקופה המודרנית, וזה התחיל במהפכה הצרפתית, אבל נמשך גם אחר כך במשך כל המאה ה־19 לתוך המאה ה־20. צרפת הובילה את הרצון לחברה אזרחית, שוויונית ונאורה מהצד האחד, והיו בה גם כוחות של דת, חיפוש אנושי אחר משמעות, רומנטיקה מהצד השני. לא מקרה הוא שכמה מהמדינאים של צרפת היו משוררים וסופרים, וכי הוגי דעות היו בעלי השפעה רבה. שתי דמויות תרבותיות צרפתיות חשובות שהגיעו לירושלים בתחילת המאה ה־19 היו פרנסואה רנה שאטובריאן ולמרטין.
פרנסואה רנה דה שאטובריאן (Chateaubriand) (1768–1848) היה סופר, מדינאי, בעל תפקידים בממשלתו של נפוליון, חוזר בתשובה קתולי, שיצא כנגד המהפכה הצרפתית וכתב ספר ב־1802 על גאוניותה של הנצרות[2]. בשנת 1806 הוא יצא למסע לארץ ישראל וכתב על כך ספר – "מפריז לירושלים"[3]. הספר שמלא ברגש הפך למקור השראה לרבים. לימים הפך לשר החוץ של צרפת ותמך במוחמד עלי. נחשב כמי שהתחיל את תנועת הרומנטיקה בספרות הצרפתית.
אלפונס דה למרטין (1790–1869) היה משורר, מדינאי ומחלוצי השירה הרומנטית. למרטין קיבל חינוך דתי בילדותו, ושיריו נובעים הרבה פעמים מעצב. את ספר השירים החשוב הראשון שלו – "הרהורים פיוטיים" – פרסם בעקבות מות אהובתו ב־1820. במהלך החיים הוא מילא מבחר של תפקידים פוליטיים, כולל תפקיד שר החוץ בזמן מהפכת 1848, ואף התמודד לנשיאות הרפובליקה מול נפוליון השלישי ב־1851.
למרטין חלם על הגעה לירושלים, ולאחר פרסום ספרו החשוב "הרמוניות פיוטיות ודתיות"[4] ב־1830 יצא ב־1832–33 למסע למזרח ביחד עם אשתו ובתו בכדי למצוא גאולה לנפשו במקום שבו נולדה הנצרות. במהלך המסע חלתה בתו היחידה ונפטרה בסופו בביירות, דבר שבוודאי הייתה לו השפעה עמוקה ודרמטית על למרטין. כתוצאה מהמסע נכתב הספר "זיכרונות, התרשמויות ונופים מן המזרח[5]".
למרטין האמין שיש למזרח מה לתת למערב, ושבעזרת הרוחניות והפראות של המזרח ניתן יהיה להבריא את החברה המערבית. בתור נוצרי אדוק הוא ראה בסמלים, נוף ואיקונוגרפיה של המזרח אפשרות ליצירת נצרות חדשה ורוחנית שתציל את אירופה מחורבן. ולמרות מותה של בתו, המסע למזרח היה חיבור מחדש בשבילו, במהלכו הוא נפגש גם עם השירה של המזרח והושפע ממנה (במיוחד בלבנון).
יהודי שהיה שותף למאמצים הפוליטיים של למרטין ובוודאי שהכיר אותו היה אדולף כרמיה (1796–1880), שמונה לשר המשפטים ב־1848. כרמיה היה ממקימי אליאנס – כל ישראל חברים, וגרנד מסטר בבונים החופשיים של צרפת (סניף עצמאי מזה האנגלי ובעל מאפיינים אזוטריים). הוא חזר להיות שר המשפטים לאחר מפלת נפוליון השלישי ב־1870, העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה וביטל את עונש המוות במדינה.
אמיל בוטה והאשורולוגיה
אמיל בוטה גילה את אוצרות ועושר התרבות המסופוטמית בפני המערב. הוא היה שגריר צרפת בירושלים במשך שבע שנים, ארכיאולוג וחוקר שפעל בעיר באמצע המאה ה־19, בן של היסטוריון איטלקי־צרפתי מטורינו. נולד ב־1802, עשה מסע מסביב לעולם בספינה בשנים 1826–1829 תוך כדי שהוא עובד על הדוקטורט שלו. וב־1830 הגיע למצרים ונהיה חבר קרוב של דיזראלי. הוא הצטרף למסעו של צבאו של מוחמד עלי, כלומר ביקר בארץ ישראל עם כיבושה על ידי המצרים.
ב־1842 מונה אמיל בוטה כקונסול צרפת בבגדד (שהייתה אז תחת שלטון עות'מאני). הוא עסק בחפירות ארכיאולוגיות וגילה את הבירה האשורית האבודה של סרגון דור־שרכין – בירתו של סרגון השני. הוא בנה עיר בירה חדשה כדי לבצר את שלטונו ולהראות את המיוחדות שלו. במסגרת החפירות הובאו מוצגים מרשימים לבירות אירופה שעוררו עניין רב במזרח, וזה הביא לפרסומו כמגלה תרבויות וארצות. הוא שהה בעיראק עד 1847 ולאחר מכן חזר לפריז. ההגעה של הפסלים הגדולים של ספינקסים אשוריים לפריז עוררה גל של התעניינות בחוכמת המזרח, במאגיה וברוחניות שלה, בדיוק כפי שעשו פסלים של ספינקסים מצריים שהגיעו לפריז חצי מאה לפני כן. בניגוד לספינקסים המצריים, הספינקסים האשוריים היו בעלי גוף של שור ולא של אריה.
אמיתי ברוכי־אונא מצביע על הקשר הרוחני בין העיר האשורית דור־שרכין, שאותה אמיל בוטה גילה, ובין ירושלים שבה הוא שירת. לפי דבריו[6], ירושלים נקשרת במיוחד על ידי הנביא ישעיה בן אמוץ לתפיסת הצדק כמרכיב מרכזי של התגלות אלוהים בעולם. היא מרכז הצדק של העולם, מקום שלטון צדק, שהמשפט טבוע בה ובבניינה. הצדק קודם לפולחן. הקו והמשקולת, כלי המדידה והפילוס קובעים את דמותה של האבן, כשם שהצדק קובע את דמותה של ירושלים. סרגון השני, המלך האשורי הגדול, הוא בן זמנו של ישעיהו בן אמוץ. כשהוא בונה עיר בירה חדשה וארמון, הוא מייסד אותם על יסודות הצדק. השם סרגון הוא "המלך החוקי", והוא שולט שלטון צדק בהתאם לשם שנתנו לו האלים, כשם שמלכיצדק שולט בירושלים. המידות של העיר נובעות נומרולוגית משמו של סרגון ולכן גם הן מסמלות צדק. במקרה היהודי, דוד הוא מלך הצדק, ומשיח יגיע משושלתו לכונן ממלכת צדק לפני בוא יום הדין. אמיל בוטה מנסה בדרכו הצנועה לעזור בחזון הזה.
סרגון השני בנה את דור־שרכין, ולכן היה זה אך טבעי שבנו סנחריב יבנה בירה חדשה גם הוא, וזאת הייתה נינווה. הקולגה של בוטה לחפירות האשוריות גילה לבסוף את מיקום נינווה התנ"כית ב־1845, ובין השאר את האובליסק השחור של שלמנסר השלישי, מלך אשור, ועליו נראה יהוא מלך ישראל בראש משלחת משתחווה לשלמנסר. זאת הייתה פעם ראשונה שמלך של ישראל מופיע על במת ההיסטוריה באופן עצמאי ודרך תרבויות אחרות. התגלית עוררה התלהבות גדולה וסנטימנטליות כלפי גילוי התנ"ך דרך חפירות ארכיאולוגיות בארץ. יש להניח שסיר אוסטין, שהיה חבר של דיזראלי, ראה בתגלית התערבות יד אלוהית. במהלך חייו ביקר לייארד בארץ, היה מעורב בפוליטיקה האנגלית, ואף מונה לשגריר בריטניה באימפריה העות'מאנית ב־1877 בזמן שלטונו של דיזראלי.
בנוסף לאובליסק, גילה סיר אוסטין גם את ספריית אשורבניפל ובה עושר של כתבים בנושאי מיתולוגיה מסופוטמית, דת, רפואה, מדעים ואסטרונומיה, ובהם האפוסים הגדולים של גלגמש ואנומה אליש. באותה תקופה הושלם הפענוח של כתב היתדות, והעולם הרוחני של המסופוטמים נפתח למערב.
לאחר המהפכה הצרפתית השנייה ב־1848 ועלייתו של למרטין לעמדות השפעה, מונה אמיל בוטה לשגריר בירושלים, והוא שימש בתפקיד זה גם בימי הקיסרות המחודשת של נפוליאון השלישי, ובסך הכול במשך שבע שנים עד 1855, בזמן מלחמת קרים. תחילת תקופתו הייתה שעת רצון לקתולים בארץ ישראל: הפטריארכיה הקתולית חזרה לאחר 700 שנה בשנת 1847, והפטריארך וולרגטה פעל ביחד עם בוטה להרחיב את המוסדות הנוצריים ולבסס את המסדרים (ראו פרק על וולרגטה).
במסגרת עבודתו כקונסול צרפת הוא סייע למשלחת צרפתית בראשות פליסיאן דה סוסי, שהיה מקורב לנפוליאון השלישי, לחפור ולחקור את הארכיאולוגיה התנ"כית בארץ. דה סוסי גילה את קברי המלכים בירושלים ב־1851, חקר את מצדה, חיפש את לוחות הברית בהר נבו, ועוד. הוא היה חבר במסדר אבירי הקבר הקדוש וחזר לארץ ב־1863 להשלים את החפירות בקברי המלכים.
ארכיאולוג צרפתי נוסף שחפר בארץ היה שארל־ז’אן־מלכיור דה ווגואה. הוא הגיע לירושלים ב־1854 וקיבל אישור יוצא דופן לחקור את הר הבית מהאדריכל העות'מאני, אולי אותו אדריכל של הסולטאן שעזר לבנות את בית הכנסת החורבה. כמה שנים לאחר שחזר לצרפת הוא פרסם ספרים בצרפתית על האדריכלות של כיפת הסלע ומתחם הר הבית, על המקדש ועל הכנסיות בירושלים, ובכלל זה כנסיית הקבר. בספרים אלו ניכרת השפעה מסונית ונטייה לפרשנות רוחנית וסמלית של האדריכלות.
דה ווגואה היה קולגה של ארנסט רנן, היסטוריון, פילוסוף וארכיאולוג צרפתי ידוע, שהוביל את החפירות באתרים פיניקיים והיה בקשר עם הבונים החופשיים. וצריך להזכיר בהקשר זה שחירם אביף, המאסטר המיתולוגי של הבונים החופשיים, היה פיניקי מצור. כמו במקרים אחרים (ראו פרק – מה חיפשו הארכיאולוגים הקדומים של ארץ ישראל), הארכיאולוגיה סיפקה הוכחה לתורה רוחנית, ובמקרה זה מסורת של חוכמה קדומה אוניברסלית שנשמרה בידי אגודות של בנאים ומופיעה באדריכלות של תקופות קדומות.
האוריינטליזם
את האוריינטליזם צריך ואפשר להבין על רקע התקופה. נקודת ההתייחסות היא השבר שבא בעקבות המהפכה התעשייתית, התפתחות הערים והשינויים באורחות החיים מצד אחד, והתפתחות הטכנולוגיה, התקשורת והמסעות מהצד האחר. השינוי העצום שאירופה עברה גרם לאנשים לחפש תשובות לחידות החיים, והם פנו לאופקים חדשים שמהם קיוו לקבל תשובות והשראה. תהליך דומה קרה באירופה במאה ה־15, עת המשבר האמוני והמוסדי של הכנסייה הוביל לחיפוש אחר מקורות השראה חדשים. אז פירנצה של דה מדיצ'י גילתה את המורשת הקלאסית בספרות שהגיעה מביזנטיון, והוקמה האקדמיה הנאופלטונית. אנשים שונים החלו להתעמק בשרידי העולם הקלאסי, ונולד הרנסנס – שהוא הפריה של תרבות המערב באותה תקופה, ובמיוחד איטליה, על ידי התרבות והמחשבה של התקופה ההלנית־רומית.
באופן דומה גם במאה ה־19 היה חיפוש. לאחר תקופת הנאורות והתפתחות המדע, אנשים חיפשו משהו אחר – והם מצאו אותו במזרח הקרוב. התפתחות הטכנולוגיה ואמצעי התחבורה בימים וביבשה אפשרה את המסע למזרח הקרוב באופן הרבה יותר בטוח וקל מאשר קודם לכן. התפתחות התקשורת והריכוז של אנשים רבים בערים הגדולות אפשרו את הפצת הרשמים מהמסעות למזרח והרעיונות שנלוו לכך בקרב אוכלוסיות גדולות, ועל ידי כך להפוך את זה ממסע פרטי לתנועה כללית, שנשענה לא רק על הספרים, אלא גם על תרשימים, אמנות, תערוכות, ואפילו מפגש בין־אישי עם אנשים שהגיעו מהמזרח. וכך נוצרה התנועה האוריינטליסטית.
האוריינטליזם קשור למזרח התיכון, והוא כולל התבוננות על התרבויות המוסלמיות והנוצריות העתיקות הקיימות בו, שמזכירות את תקופת התנ"ך, ומתאפיינות בפשטות וחיות מצד אחד ובאמונה עמוקה מהצד השני. האוריינטליזם קשור באופן טבעי לירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות, שיש לה קשר יסודי לתקופת התנ"ך, למוחמד ולישוע. הרציונליזם של אירופה היה חסר נשמה – דתיות במובן העמוק והחווייתי שלה. החיים בערים הגדולות היו משמימים, ולכן נוצרה התנועה הרומנטית. אך זו הייתה צריכה משהו להיות רומנטית כלפיו – וזה נמצא במזרח התיכון. הבדואי עם הכפייה הזכיר את אברהם ודמויות התנ"ך, הבאר בכפר הערבי הזכירה את יעקב ורחל. האור הבהיר בשמי הלילה עמד בניגוד עמוק לאפרוריות של שמי אירופה.
המזרח התיכון תחת שלטון העות'מאנים נשאר מאחור, וזה היה סוד קסמו. ההגעה אליו הייתה כמו לחזור אחורה בזמן, לתקופה שנחשבה דרמטית ומבורכת. הציירים שביקרו במזרח התיכון קיבלו השראה חדשה לציוריהם, הרבה סופרים הגיעו לירושלים בכדי לפתוח את שערי היצירה. אנשים שחיפשו תשובות לשאלות החיים יצאו למסע, שכאמור הפך להיות פחות מסוכן ויותר אפשרי, מתוך תקווה לקבל תשובה, השראה, לחוות חוויה מיסטית. וכשהם חזרו לפריז או לונדון, הם כתבו על חוויותיהם, ציירו את מה שראו, הביאו איתם חפצים ולעיתים גם תורות חדשות וספרים. וזה הביא לגל של התלהבות ועניין – שהוא בעצם האוריינטליזם.
אם נלך רמה אחת לעומק, הרי שהמפגש עם משהו אחר, שונה, ועם זאת קשור לעבר המשותף, היווה מעין תזכורת (אנמנזיס) שאפשר אחרת. הוא הראה מה חסר לחברה המערבית, ונתן השראה למה אפשרי בשלב הבא של ההתפתחות, כתוצאה משילוב של ההיגיון והנאורות של אירופה עם הרגש והדתיות של המזרח. האוריינטליזם נועד לאפשר לאירופה את הצעד הבא – התפתחות סוג של דת אישית חדשה, תפיסת עולם הוליסטית, חיבור לחלקים הרגשיים והחווייתיים.
התרבות המערבית נשענת על שני בסיסים: האחד זה המדע והמחשבה היוונית (רומית), והשני זה המוסר והאמונה היהודית־שמית. האוריינטליזם היה גילוי מחודש של העיקר השני – לא במובן הדתי־פרשני־נוצרי המקובל, אלא במובן אמונתי אישי. החוויות במזרח, ובמיוחד בירושלים, היו חוויות מיסטיות ואישיות משמעותיות, שהזכירו את החוויות של דמויות התנ"ך: משה, אברהם, דוד. האוריינטליזם היה קשור גם בגילוי מחדש של סיפורי התנ"ך והברית החדשה באופן אישי וחווייתי.
המפגש המחודש עם המזרח התיכון – העתיקות שלו, השרידים של העבר, והתרבות המוסלמית־טורקית־ערבית והמקומית־בדואית – העשיר את האמנות והספרות האירופית, וגם את הדתיות הנוצרית ואף את זרמי הפילוסופיה וענפי המדע. כמה מבין האירופאים שמגיעים למזרח לומדים ערבית, נחשפים למיסטיקה הסופית, מתערים במרחב ומפתחים תפיסת עולם חדשה לגבי מה נכון לאדם בזמן הזה.
חלק חשוב מהאוריינטליזם היה החשיפה המחודשת לעתיקות ואתרי העבר. אתרים שנעלמו – כגון פטרה ותדמור – התגלו מחדש. אתרים שהוכרו – כגון כיפת הסלע – זכו לרישומים מדויקים, שונים ממה שהיה עד כה: ציורים רומנטיים, מחקר וגילויים ששפכו אור חדש עליהם ועוררו עניין רב. הגילוי של עתיקות מצרים, מסופוטמיה ואשור (על ידי אמיל בוטה ואחרים), והבאת מונומנטים גדולים מהחפירות, כולל אובליסקים, פסלי ענק ועוד, למוזיאונים והערים של אירופה – החל ממסע נפוליאון והלאה – חיבר את חקר המזרח עם העבר המפואר של האנושות (ולא רק זה של יוון ורומא) ונתן פרספקטיבה היסטורית לסיפורי התנ"ך והאמונה.
המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו הפכו לנושאי שיחות סלון בלונדון ושאר בירות אירופה. מבחר ספרים עם איורים וצילומים פורסמו, ותערוכות של ארכיאולוגיה משכו קהל רב. הרצון לבנות ירושלים חדשה באנגליה, צרפת ובארצות אחרות באירופה הביא להתעניינות בירושלים הישנה. ירושלים והמזרח היו החוליה החסרה בעולם המתעורר והנבנה, והתחושה הייתה שהכול אפשרי.
הערות
[1] בן אריה, י., & יד יצחק בן צבי, ג. מ. (2018). כיצד נוצרה ארץ-ישראל בעת החדשה 1949-1799 : גאוגרפיה היסטורית. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.
[2] Chateaubriand, F.-R. de. (1900). The genius of Christianity; or, The spirit and beauty of the Christian religion (C. I. White, Trans.). London: Burns & Oates. (Original work published 1802
[3] Chateaubriand, F.-R. de. (1907). Travels in Greece, Palestine, Egypt and Barbary during the years 1806 and 1807 (W. T. Preston, Trans.). London: Henry G. Bohn. (Original work published 1811 as Itinéraire de Paris à Jérusalem)
[4] Lamartine, A. de. (1853). Poetical and Religious Harmonies (H. R. Weld, Trans.). Boston: Phillips, Sampson and Company. (Original work published 1830)
[5] Lamartine, A. de. (1841). A Pilgrimage to the Holy Land: Comprising Recollections, Sketches, and Reflections Made During a Tour in the East, 1832–1833 (W. K. Kelly, Trans.). New York: Harper & Brothers. (Original work published 1835 as Voyage en Orient)
[6] אמיתי ברוכי אונא, עיר הצדק: ירושלים כהתגלמות הצדק בתפיסת ישעיהו בן אמוץ, בתוך חקר ירושלים לתקופותיה: חומר ודעת, ירושלים תשע"ה, יד בן צבי, עמ 9-18.
