בניית מקדש בית שני
בשנת 586 לפנה"ס נחרב בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר הבבלי, והעם היהודי יצא לגלות בבבל. 47 שנים מאוחר יותר, בשנת 539 לפנה"ס, ניצחו הפרסים את הבבלים והקימו אימפריה אדירה שהשתרעה מהודו ועד כוש. המלך כורש השני (הגדול), שנקרא בתנ"ך "משיח ה'", נתן ליהודים רשות לחזור לארצם ולבנות מחדש את מקדשם. בבבל חיו אז 150,000 יהודים (הרבה יותר מאשר הגיעו לשם), מתוכם 42,000 איש החליטו לעלות לישראל. את העולים הנהיגו שני נסיכים מבית דוד, ששבצר וזרובבל, וכוהן גדול צדוקי בשם יהושע.
המצב הכלכלי של המתיישבים היה קשה, והם התמהמהו בבניית בית המקדש מחשש שלא יוכלו לבנות מקדש מפואר כמו זה של שלמה. אך הנביאים עודדו אותם והזכירו שהפאר אינו חשוב אלא המעשה עצמו. הם טענו כי בניית בית המקדש תביא מזור לבעיותיהם. התפיסה עדיין הייתה תפיסה מאגית, שטענה שעצם המעשה המקודש ישנה את האנרגיות של הארץ והעם ויביא לפתרון כל בעיותיהם. הנביא חגי פעל בשנת 520 לפנה"ס ושכנע את בני ישראל שכבוד הבית השני יהיה אפילו גדול יותר מהראשון "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבאות" (חגי, ב' 9). זכריה ניבא באותה שנה ובאותה רוח, ויחד איתם נוהגים לציין גם את מלאכי, שיש אומרים שהוא שם ספרותי של עזרא הסופר. וכך, ראש הגולה זרובבל בנה מחדש את בית המקדש, שנחנך בשנת 516 לפנה"ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבנו. מי היה זרובבל לא לגמרי ברור, יש אומרים נכדו של יהויכין ומכאן שמשושלת דוד.
במקדש החדש לא היה את ארון הברית, שהרי הוא אבד, והדביר נשאר ריק, אך רוח הנבואה עדיין לא פסה מהארץ בזמן היווסדו. אפשר לומר שמקדש בית שני היה מבחינות מסוימות חשוב ממקדש בית ראשון, מכיוון שלצידו נוצרו מוסדות רוחניים שעודדו לימוד תורה. האור שיצא מבית המקדש האיר את הדת שהתקיימה לאחר מכן. וכך, היו זרמים פרשניים ביהדות שטענו שהשכינה של בית שני עלתה על זו של בית ראשון. עם זאת, מעט לאחר זמנו של חגי מסתיים פרק הנבואה בתולדות בית המקדש השני ועם ישראל.
יהודה הייתה מחוז באימפריה הפרסית, אך יהודים רבים המשיכו להתגורר במקומות אחרים באימפריה, ובראשם מסופוטמיה ופרס. כך קורה שבזמן שלטון המלך אחשוורוש, שהוא ככל הנראה חישיארש (Xerxes) בתחילת המאה ה-5 לפנה"ס, מתרחש אירוע מגילת אסתר בחצר המלכותית, אירוע המראה על תפקידם החשוב של היהודים באימפריה. לאחר ימי אחשוורוש, עולה לשלטון ארתחששתא הראשון, השולט במשך 40 שנה. יש אומרים שהוא היה בנה של אסתר המלכה. הוא תומך בעלייתו של עזרא לישראל ולאחר מכן בשלטונו של נחמיה, כלומר, במשך זמן רב יש שלטון פרסי אוהד ליהדות.
עזרא ונחמיה
בימי ארתחששתא ישנו רנסנס תרבותי ודתי פרסי, והזורואסטריות הופכת למעין דת מדינה. האימפריה מאמצת לוח שנה שמשי כלוח לאומי (וזה אומר סוג של אחידות דתית המתמקדת בשמש כנציג הטוב), והתקופה מתאפיינת בשלום ושגשוג. ארתחששתא מוזכר בספר עזרא כמי שמינה את עזרא להיות אחראי על העניינים האזרחיים והדתיים של היהודים בפחוות יהודה. בשנת 458 לפנה"ס הוא שולח את עזרא עם אנשים מלומדים וכוהני דת ליהודה, ויש אומרים שגם מממן את המשלחת. עזרא עולה לירושלים כנציג המלכות עם תקציב מהמלך וסמכות לשפוט את העם. ביחד עם 1,800 יהודים ממסופוטמיה ופרס.
עזרא היה איש רוח וסופר בחצר המלך שלקח על עצמו את המשימה הגדולה של קיבוץ ספר התורה והחייאת חוקי משה, ולכן הוא נקרא "עזרא הסופר" וגם "משה השני". עזרא מעלה את ספרי התורה על הכתב, ולאחר מכן שולח שליחים לכל רחבי העולם היהודי להודיע כי בערב ראש השנה יקרא במקדש, במעמד הציבור, ספר התורה שנכתב על ידי משה. מכיוון שרוב היהודים כבר לא דיברו עברית, הוא דאג לנוכחות מתורגמנים במעמד קריאת התורה, ומבית מדרש זה נוסד אחר כך בית הספר הראשון לתרגום התורה, הנקרא "מדרש". עזרא קבע תקנות וסייגים לתורה ולדת היהודית, הנהיג קריאת תורה בכל יום שני וחמישי, והחל את מסורת התורה שבעל פה. בכך הפך בית המקדש למקום של לימוד וחוכמה, ולא רק של הקרבת קורבנות. עזרא שינה את הכתב העברי לאותיות אשוריות מרובעות, והוסיף את טעמי המקרא.
בשנת 445 לפנה"ס ממנה ארתחששתא את שר המשקים היהודי שלו (נושא גביע המלך) נחמיה לשליט (פחה) של יהודה מטעם השלטון הפרסי. כלומר, נחמיה הוא השליט בפועל של הארץ, הגובה מיסים ומשליט חוק וסדר. נחמיה הופך לשליט יהודה מטעם האימפריה הפרסית שלוש שנים לאחר הגעתו של עזרא לארץ ונשאר בתפקידו במשך 12 שנה. זה נותן בידי הישוב היהודי הקטן כוח לקדם רפורמות חברתיות, שלטון חוק וכלכלה, וגם את מעמדה העצמאי של היהדות והיהודים. מפעלו החשוב ביותר של נחמיה היה בניית חומות ירושלים, שבאופן סמלי חצצו בין היהודים לבין שכניהם השומרונים והאחרים. הוא חתם יחד עם עזרא על אמנה חדשה בין העם לאלוהים במוצאי חג הסוכות, שבה התחייבו בני ישראל לקיים את כל מצוות התורה ולתמוך במקדש ובכהונה. במסגרת הרפורמה הדתית החלה מסורת קריאת התורה. שנתיים לאחר שסיים את תפקידו באופן רשמי, בשנת 431 לפנה"ס מגיע נחמיה ליהודה עם חיילים בכדי לתמוך במקדש ובאוכלוסייה היהודית.
עזרא ונחמיה נתמכו באופן פעיל על ידי המלך ארתחששתא, אך גם לפניו ואחריו ניתן לראות תמיכה פרסית פעילה בהתיישבות היהודית בארץ ישראל, והיא לא הסתכמה רק בכך. הפרסים יישבו חיילים יהודים באי ייב בדרום מצרים (ליד אסואן) והרשו להם להקים מקדש משלהם. הקרבה הפיזית בין הפרסים ליהודים, הכינוי של כורש כ"משיח", מעידים לא רק על אינטרסים פוליטיים משותפים, אלא גם על השפעות פילוסופיות וקרבה רוחנית בין שני העמים.
שלטון פרסי בירושלים
לא ידוע לנו הרבה על התקופה שלאחר עזרא ונחמיה, ובאופן כללי על זמן השלטון הפרסי בישראל, שנמשך מעל 200 שנה. פרס הייתה תרבות מאגית ואימפריה ענקית שהשתלטה על שטחים אדירים מהודו ועד כוש, ואפשרה אוטונומיה ועצמאות תרבותית לעמים שבתוכה, על בסיס שיתוף פעולה ומסחר. הפרסים החליפו את מצרים כמרכז המאגיה של העולם, וביטוי לכך הוא המילה "מאגיה", שמקורה בכת המאגים (הכוהנים) הפרסית. עם זאת, אפשר לומר שבתקופה זו הדור הולך ופוחת, וזה מתבטא בהיעלמות הדרגתית של הנבואה.
יהודה הייתה פחווה פרסית ונהנתה מרשת הדרכים המפותחת, השלום והמסחר של האימפריה. מימי עזרא ונחמיה ועד לזמנו של שמעון הצדיק הונהג העם היהודי על ידי אנשי כנסת הגדולה שהתכנסו בחצרות בית המקדש – חכמים, זקנים, וכנראה גם כוהנים גדולים ונביאים. ביניהם היו חגי, זכריה, מלאכי, עזרה, נחמיה וזרובבל. ניתן לומר כי הכנסת הגדולה הייתה מעין בית ספר רוחני שתפקידו בין השאר היה לחתום את התנ"ך ולערוך את ספריו, אנשי כנסת גדולה מרום מעמדם הדתי חיברו תפילות כגון תפילת עמידה, והתקינו חגים כגון חג הפורים. במסכת אבות כתוב כי הנביאים מסרו את התורה לאנשי כנסת גדולה, הכוונה כאן מן הסתם היא למשמעות הנסתרת והמהותית שלה.
בתחילה היו במוסד זה 120 חברים, והוא שימש כהנהגה הפוליטית והמדינית של היהודים. הסמכות של הכנסת הגדולה נבעה מעבודת המקדש, שבחלקה הייתה עדיין בעלת מאפיינים מאגיים. האחרון והגדול שבאנשי הכנסת הגדולה היה שמעון הצדיק, שבזמנו התחוללו ניסים ונדמה היה שבית המקדש יחזור לרגע לגדולתו מהעבר. לאחר שמעון הצדיק מופיע הסנהדרין כגוף שמנהיג את העם ובו 71 חברים.
מעניין לציין שהכנסת של מדינת ישראל מורכבת מ120 חברים בדומה לכנסת הגדולה ולא מ71 או 70 נציגים כמו הסנהדרין. המילה סנהדרין מקורה יווני והפעילות של הסנהדרין הייתה כמו של מועצה אזרחית יוונית או גוף חוכמה, בעוד שהכנסת הגדולה היא מרקע פרסי והפעילות שלה קשורה הייתה לפולחן דתי, וזימון רוח הנבואה. מקימי המדינה בחרו להדהד את הכיוון המאגי רוחני הפרסי בבחירתם בשם של הפרלמנט הישראלי ומספר חבריו, ועל ידי כך לבדל עצמם מהתרבות המערבית יוונית.
המספר 70 קשור למערכת פלנטרית של שבעה כוכבי לכת שנראים נעים בשמיים, בעוד שהמספר 120 קשור לכוכבים הקבועים, מעגל הזודיאק ומחזור השנה. הרוחניות של התקופה הפרסית ממשיכה במידה מסוימת את התיאולוגיה האסטרלית הקדומה שמתייחסת למספר 12 ולכוכבים הקבועים, בעוד שהאסטרולוגיה של התקופה ההלנית היא אסטרולוגיה פלנטרית, כלומר ברמה אחת יותר נמוכה מבחינת השפעות. המעבר מרוחניות הקשורה למספר 12 שהיא זו שמופיעה בזמן הנדודים במדבר, הקמת המקדש (הדיאגרמה השמימית) ובזמן אברהם, אל רוחניות נמוכה יותר מסמל את הירידה הרוחנית (הולך ופוחת הדור) שקרתה עם השנים, שהתרחשה בד בבד עם מעשה התיקון והתקרבות הגאולה, בבחינת צמצום וגילוי.
אומרים שכל דבר מגיע לשיאו לפני סופו, כמו החלק החשוך ביותר של הלילה לפני הזריחה. כך היה גם בזמנו של שמעון הצדיק. תרבות חדשה הופיעה בעולם, ושינתה את התרבות האנושית, המחשבה והחיים הדתיים, מהווה אתגר ליהדות ומביאה להתפתחותה והתאמתה לעולם החדש. אלכסנדר מוקדון כובש את ארץ ישראל והאימפריה הפרסית ומביא לתחילת התרבות והתקופה ההלנית, כשהוא מגיע לארץ ב332 לפנה"ס הוא פוגש את שמעון הצדיק ומקבל את ברכתו.
שמעון הצדיק
מצפון לעיר העתיקה נמצאים כמה אתרים יהודיים חשובים מימי בית שני, וביניהם אחוזת קברי הסנהדרין הגדולים, קברי הסנהדרין הקטנים, קברי המלכים ועוד. אחד האתרים החשובים הוא קבר שמעון הצדיק, ייחודו בכך שהוא מתייחס לגדול ואחרון החכמים והכוהנים הגדולים היהודים בתקופת שלטון פרס, רגע לפני פריצת ההלניזם לקדמת במת ההיסטוריה של ירושלים והעולם.
שמעון הצדיק כוהן גדול, מנהיג העם, חכם ודרשן, וגם סוג כשלהו של נביא. בתלמוד מסופר: "ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין (עדות לכך שהקב"ה מקבל את תשובת העם ביום הכיפורים), מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים בשמאל… והיה נר מערבי (אש התמיד במקדש) דולק, מכאן ואילך פעמים דולק ופעמים כבה. והייתה אש של מערכה (להקרבת קורבנות) מתגברת ולא היו צריכים הכוהנים להביא עצים למערכה חוץ משני גזירים לקיים מצוות עצים, מכאן ואילך תשש כוחה של מערכה. פעמים מתגברת ופעמים אינה מתגברת… ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ולחם הפנים, וכל כהן שמגיעו שאוכלו כזית, יש אוכלו ושבע ויש שבע ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מארה בעומר." (תלמוד ירושלמי, יומא ל"ג 2).
לפי האגדה, מי שהוביל את אלכסנדר מוקדון בכיבושיו, הדמות שהופיעה לעיני רוחו, היה שמעון הצדיק. סיפור שהיה כך היה: שמעון הצדיק וכוהנים לבושים בבגדי כהונה עמדו לפני אלכסנדר עם שחר באנטיפטרס (מעיינות הירקון). אלכסנדר ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. שאלו אותו: "מלך גדול כמוך ישתחווה ליהודי זה?" אמר להם: "דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי". שאל אותם: "למה באתם?" ענו לו: "אפשר שבית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תיחרב, יחרב בידי גויים?" כך בוטלה מזימה של השומרונים להחריב את בית המקדש.
לפי ההיסטוריונים מי שפגש את אלכסנדר לא היה שמעון אלא סבו ידוע שהיה הכוהן הגדול האחרון מהתקופה הפרסית ומוזכר בתנ"ך. ידוע תמך בדריווש השלישי, וזה מצדו תמך ביהדות וביהודים ואפשר את גדילתה והתבססותה של הממלכה היהודית, מכל העמי האזור היו אלו היהודים בעלי הריבוי הטבעי הגדול מיותר. בגלל תמיכתו בדריווש עלה אלכסנדר על ירושלים, ידוע יצא לקראתו והמפגש החשוב התנהל על רקע זה, בנו של ידוע היה חוניו הראשון, נכדו שמעון הראשון, ויש שאומרים שהוא הביא אותו איתו למפגש.
כך או כך, שמעון הצדיק מסמל מעבר ביהדות מנבואה, הוא היה האחרון שמחובר לרוח הנבואה, אל חוכמה, מיהדות שיש בה מרכיבים מאגיים, אל יהדות של לימוד ופרשנות, הוא פועל בזמן של מעבר בעולם מתרבויות מאגיות תיאוקרטיות של פרס ומצרים, אל תרבויות של מחשבה, אוניברסליות וחברה אזרחית בערים של ההלניזם. פרס הייתה תרבות מאגית, והפרסים נחשבו למאגים של העולם העתיק. הייתה להם כת כוהנים שנקראו מאגים ועסקו במאגיה, וגם ליהודים הייתה נטייה לכך. העידן ההלני בישר את עליית התבונה, את חשיפת האמת לעיני השמש, ואת עולם ההיגיון והלימוד, שבו אין לכהונה תפקיד חשוב. דווקא בזמן הזה, לקראת סופו של עידן, מופיע הכוהן הגדול מכל, בכדי שישאיר את חותמו וזכרונו לדורות הבאים.
קבר שמעון הצדיק ממוקם בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, סמוך לקו התפר. ייתכן שקבר זה היה למעשה קברה של מטרונה רומאית בשם יוליה סבינה, יש כאלו הטוענים שהיו שני כוהנים גדולים בשם שמעון הצדיק, וכי הקבר הוא של כוהן מתקופה מאוחרת יותר, אך הזיהוי של המקום כקבר שמעון הצדיק הראשון הוא עתיק, וכפי שנאמר, מה שחשוב זו האמונה. מערת הקבר, משמשת כמקום תפילה ולימוד, לידה יש מערת קבורה נוספת שנקראת מערת הסנהדרין הקטנה, מקווה וישיבה שבה לומדים תורה. שמעון הצדיק נהג לומר: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים", ודי לחכימא ברמיזא.
שמעון השני והכוהנים הגדולים
האנשים החשובים בסוף התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלנית היו הכוהנים הגדולים, ירושלים הייתה בשלטון הכוהן הגדול שהיה גם מנהיג פוליטי ולעיתים גם צבאי וגם מנהיג דתי, העיר נחשבה כעיר כוהנים, יותר מ10% מהאוכלוסייה בתקופה הפרסית הקדומה ואולי גם ההלנית היו כוהנים, בניגוד לבית ראשון היו הרבה יותר כוהנים מאשר לווים שמספרם היה רק כמה מאות והם עסקו בעיקר בשירה. יש להניח שבין אלף לאלפיים כוהנים היו בירושלים, ותחום שלטונה של ממלכת הכוהנים הזו השתרע ממודיעין ועד ים המלח, מדרום לבית לחם ועד רמאללה. במילים אחרות ירושלים הייתה עיר מקדש, בדומה לתבאי במצרים, ובנוסף לקורבנות היו פעילויות נוספות במקדש כגון לימוד וכתיבת ספרים
הכוהנים הגדולים היו ממשפחת צדוק, לעיתים כשאחד מהם מת אחיו ירש אותו, ולעיתים הבן, וכך התנהלו לפעמים מלחמות ירושה. המשפחה הכוהנית מלכותית נקראה גם בית חוניו והייתה שייכת למשמרת ידעיה, מקורה מהכוהן הגדול של שיבת ציון ישעיהו בן יהוצדק. משמרת כהונה שהתחרתה במשמרת ידעיה על הבכורה הייתה משמרת יהויריב, לה היו שייכים החשמונאים, ושני המשמרות העיקריות האחרות היו משמרת בילגה שרבים מחבריה נטו להתייוונות, ומשמרת פשחור
הכוהנים הגדולים נחשבו לאנשי מופת, והם מילאו תפקיד חשוב במאורעות הזמן. עד לסוף התקופה הפרסית הם מוזכרים במקרא (ספר נחמיה) בשם, כשהכוהן האחרון ב350 לפנה"ס הוא "ידוע". לאחר מכן אנחנו מכירים את חוניו הראשון שהיה זה שפגש את אלכסנדר מוקדון (ולא שמעון הצדיק). הוא "מלך" במשך 20 שנה על רקע תחילתה של התקופה ההלנית, ולאחריו שמעון הראשון, שיוספוס פלביוס מזהה בתור שמעון הצדיק.
הכוהנים הגדולים היו אנשים מלומדים מאד, הם היו חלק מהמועצה (גרוסיה) שלימים נודעה בתור סנהדרין והתערבבו עם חכמים, סופרים ומנהיגי ציבור חילוניים כגון אלו של בית טוביה, היה להם מגע גם עם העולם החיצון בתור מעין ראשי מדינות ויש להניח שהם ידעו גם שפות ובמיוחד יוונית, חוניו הראשון היה בקשר מכתבים עם ספרטה, ולאחר שמעון הראשון עלה לכהונה אלעזר שבזמנו נכתב תרגום השבעים של התנ"ך ליוונית. לפי אגרת אריסטיאס תלמי שלח את אחד משריו (אריסטיאס) אל אלעזר עם מתנות בבקשה שישלח אנשים שיתרגמו את התורה עבור הספרייה באלכסנדריה, אלעזר שלח 72 זקנים שבמשך 72 ימים תרגמו את התורה ודנו עם המלך ואנשי חצרו בענייני פילוסופיה. אלעזר מוצג כחכם פילוסוף שמסביר למשל באופן אלגורי איסור אכילת מאכלות מסוימים ביהדות.
לאחר אלעזר יש כהונה קצרה של בן משפחה (דוד) שנקרא מנשה, לאחריו חוניו השני, ואז מגיע תורו של אחד הכוהנים הגדולים החשובים והקדושים ביותר שהוא שמעון השני. מחבר ספר בן סירא, מציין כי שמעון השאיר רושם עז על כל מי שפגש אותו. "מה נהדר מראהו בהשגיחו מאוהל קודש הקודשים במקדש ובצאתו מן הפרוכת. ככוכב אור בין עבים וכירח מלא בימי מועד, כשמש מאירה אל היכל המלך וכקשת נראתה בענן". מראהו המיוחד של שמעון הצדיק שיקף את מידותיו המיוחדות, ואלה באו לידי ביטוי בעבודתו במקדש ובתגובה השמימית למעשיו בקודש. הוא בלט לא רק בתוארו ובעבודת הקודש, אלא גם במעשיו, בתקופתו חוזק בית המקדש ונכרה מקווה מים גדול לידו.
שמעון השני כיהן זמן רב בתקופת מעבר שבין שלטון בית תלמי בארץ לשלטון בית סלאוקס, הוא תמך באנטיוכוס השלישי (אביו של אנטיוכוס הרשע שנחשב לטוב ליהודים), וקידם את הישוב בארץ, בתקופה הפרסית והתקופה ההלנית גדל הישוב היהודי בארץ גם במספרים מוחלטים וגם באופן יחסי ונהיה גורם משמעותי במרחב, התקופה ההלנית הביאה איתה רווחה ושגשוג, המסחר התרחב למרות המלחמות, והחקלאות שגשגה. עם הנסיגה של התלמים מארץ ישראל עברו חלק מתומכיהם למצרים.
לשמעון השני היו שני בנים, אחד הפך להיות כוהן גדול אחריו והוא חוניו השלישי, אבל הבן האחר שלו יאסון חמד את הכהונה והצליח להשיג אותה מידיו בזכות נטיותיו המתייוונות ותמיכתו בשליט החדש שעלה לשלטון באנטיוכיה הוא אנטיוכוס (הרשע) הרביעי, וכך עברה הכהונה הגדולה מידי אנשי צדק ששומרים על הדת היהודית לידי אנשים שמאמצים את תרבות יוון, אלא ששמעון השני גידל במהלך חייו גם בן רוחני והוא אנטיגונס איש סוכו שהיה מראשוני החכמים ומורם של זוג התנאים הראשון (תקופת הזוגות), נשיא הסנהדרין ואב בית הדין יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. מזמן זה והלאה מתחילות להתעצב ביהדות שתי מגמות, שני זרמים, אחד קשור למסורת הכהונה של בית צדוק ונקרא צדוקים, והשני קשור למסורת החכמים שהם לא כוהנים אלא מנהיגים את העם והחברה והם הפרושים.
כשיאסון משתלט על הכהונה הגדולה הופכים החכמים, שהם לאו דווקא כוהנים, לחשובים יותר ומנהיגים את העם היהודי במקום הכוהנים המתייוונים, הבעיה עם יאסון שהוא נעזר בכוהן ממשמורת חשובה פחות בשם מנלאוס, שבסופו של דבר מדיח אותו והופך להיות מעין משת"פ ועושה דברו של אנטיוכוס אפיפנס ומכניס לירושלים ולבית המקדש עבודה זרה. המאבק המתמשך בין יאסון למנלאוס מביא לגזירות דת כנגד היהדות, ולהתנגשות חזיתית בין השלטון היווני למכבים ותומכיהם.
