ברלוצ'י וכנסיות העלייה לרגל

ברלוצ'י

האדריכל האיטלקי אנטוניו ברלוצ'י (Barluzzi, 1960–1884) נחשב לגאון אדריכלי הכנסיות הנוצריות בישראל. הוא היה אדריכל הקוסטודיה הפרנציסקנית בשנים 1919–1958. כלומר האחראי מטעם הכנסייה הקתולית על בניית הכנסיות הקתוליות בארץ ישראל לאורך רוב זמן השלטון הנוצרי (בריטי), וכן בשנים הראשונות של מדינת ישראל. המוטיב העיקרי בעבודתו הוא ביטויים לאירועים שונים מהברית החדשה באמנות ובאדריכלות של הכנסייה, שגם נבנית במקום שבו התרחש האירוע, כשרבים מהאירועים המצוינים על ידי הכנסיות שהוא בנה (24 בסך הכל) קשורים לרזים של הרוזרי. במילים אחרות, המבנים שהוא בנה נבנו לפי ההופעה האלוהית שהתרחשה במקום, מתוך השראה אלוהית, ורצון וכוונה להעביר את המבקר בהם חוויה דומה בעזרת האדריכלות והאמנות. לפי ברלוצ'י, האירועים השונים בחייו של ישוע הם מסתורין שנושא בחובו שיעור לחיים שלנו, והכנסיות נועדו לגלות את המסתורין הזה.

הרבה נכתב על הכנסיות של ברלוצ'י מבחינה אמנותית, אדריכלית, פוליטית וחברתית, אבל מה שמעניין יותר לפי הבנתי הוא התייחסות לתהליך שברלוצ'י עובר בתכנון שלהן, למשמעות שלהן עבורו, ולסמליות שהוא משתמש בה בכדי להעביר את המסרים שהוא נחשף אליהם. במילים אחרות – האיכות הנאוטית, רוחנית, של הכנסיות ואיך ברלוצ'י מגיע לכך.

הוא נולד ברומא בשנת 1884, הילד ה-13 והאחרון למשפחה נוצרית אדוקה, וחי עם הוריו ליד הוותיקן. אביו וסבו עבדו כאדריכלים בשירות הוותיקן, סבו היה אחראי על שימור הבזיליקה של סנט פטר ברומא, כך שיש להניח שבארוחות הערב דיברו על ארכיטקטורה. וכך, כבר בגיל חמש הוא צייר סקיצות נפלאות של כנסיות וזכה בפרסים, ונהג לטייל עם משפחתו ברומא ולהכיר את הבניינים והאתרים השונים. ב-1902 הוא סיים את בית הספר ואמר לאימו שהוא רוצה להיות נזיר, כומר. אלא שהמוודא שלו הפציר בו לחכות עם החלטה זו.

ב-1907 סיים ברלוצ'י תואר בהנדסה באוניברסיטה ברומא, ולאחר מכן התחיל להשתתף בפרויקטים ברחבי איטליה. בשנים 1909–1912 הוא עבד על פרויקטים הנדסיים בגן הזואולוגי ב-Verano ביחד עם אחיו חוליו, אבל לא מצא את עצמו בתחום זה. כשאחיו קיבל משימה לבנות את בית החולים האיטלקי בירושלים, ברלוצ'י נתבקש על ידי פרופסור Schiapparelli להצטרף אליו, וכך היה. הוא הגיע לירושלים ושהה בה בשנים 1912–1913.

באותה תקופה איטליה חיפשה את מקומה בין המעצמות האירופיות, וחלק מהחיפוש היה להפגין נוכחות מעבר לים, ובמיוחד בירושלים. הרעיון של בית החולים האיטלקי היה לבנות מוסד משמעותי שיישא בגאון את דגל איטליה, בתוכו הוקמה כנסייה שהייתה אמורה להיות מרכז לאוכלוסייה האיטלקית בירושלים.

המתחם הגדול שהיום שייך למשרד החינוך נמצא בתחתית (תחילת) רחוב הנביאים. המגדל שלו מזכיר את המגדל של העיר סיינה או מגדל העירייה "פאלאצו וקיו" של פירנצה. על הבניין סמלים של משפחות אצולה איטלקיות, הכנסייה היא בעלת חתך משושה המזכיר את בית הטבילה (הבפיסטריום) בפירנצה, במילים אחרות יש לנו כאן פירנצה בארץ ישראל, הסגנון הוא בחלקו גותי ובחלקו רנסנס.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נתבקש ברלוצ'י, שהיה נתין של ארץ אויב, לעזוב את ישראל. הוא חזר לאיטליה ב-1915 והצטרף לסמינר לכמרים, אך תוך זמן קצר גויס לצבא כאחראי ביצורים בגזרות שונות. במהלך השירות הצבאי הוא פיקח על החפירות בקסטל סנט אנג'לו ליד הוותיקן, ובנוסף למד לשמור את התרגול הדתי ובכלל זה הרוזרי, שהפך עם הזמן לחלק מחייו. לפני הכול, היה ברלוצ'י אדם דתי וצנוע שהולך בדרכו של ישוע.

ב-1917 הוא נשלח לפלשתינה, שהייתה אז שדה מערכה בין מדינות ההסכמה, ובראשן בריטניה, לבין האימפריה העות'מאנית. הבריטים כבשו את סיני והיו בדרכם לירושלים. ספינתו של ברלוצ'י הוטבעה על ידי טורפדו ליד מלטה, אבל הוא נמשה מהמים והגיע בספינה בריטית לרפיח, שם הצטרף לפלוגה האיטלקית שהייתה חלק מהצבא של אלנבי ונכנס איתה בתהלוכת ניצחון אל העיר. בחודשים הראשונים לאחר הכיבוש הוא היה נציג ממשלת איטליה בחלקי ישראל שנכבשו על ידי הבריטים.

לפרנציסקנים יש 75 מקומות קדושים בישראל. ב-1919 האב דיוטלבי (Diotallevi) היה אחראי על ארץ הקודש (הקוסטודיה טרה סנטה). הוא רצה לבנות מחדש את הבזיליקות של גת שמנים והתבור, והגיעו אליו תכניות ששרטט ברלוצ'י (כתחביב) ב-1914, בהיותו בישראל, של הבזיליקה בהר תבור. התכניות מצאו חן בעיניו. הוא פנה לברלוצ'י בבקשה שייקח את הפרויקט על עצמו. ברלוצ'י התלבט, חזר לאיטליה בכדי להיוועץ עם המוודא שלו, והודרך על ידו למלא את המשימה. ברגע שנאמר לו "לך ובנה את המקדש ולאחר מכן נדבר" לבו התמלא באושר. גורלו נקבע להיות הבנאי הגדול של כנסיות ארץ העלייה לרגל בארץ ישראל.

בארבעים שנות פעילות (1919–1958), וזה בלי להביא בחשבון את השנתיים שבהן עסק בבניית בית החולים האיטלקי בירושלים (1912–1913) ואת השנים שבהן נאלץ לשהות בחו"ל בגלל מלחמת העולם השנייה, בנה ברלוצ'י 24 מבנים מרשימים: בירושלים הוא בנה מנזר לאחיות סנט אנתוני של הלב של מריה בירושלים, שיפץ את בית הנזירים האתיופים בירושלים, בנה את בית ספר טרה סנטה, שיפץ את הכנסייה היוונית של הפרצוף הקדוש של ורוניקה בוויה דולורוזה, ועוד. בנוסף על כך, הוא בנה ותכנן בירושלים עצמה חמש כנסיות עלייה לרגל והן: בית פגי, סנט לזרוס בביתני, כנסיית כל העמים בגת שמנים, כנסיית הדמעה בהר הזיתים, וקפלת ההרשאה בוויה דולורוזה. כל אחת מהן מייצגת פן אחד של המסתורין הקשור לאירועים בחייו של ישוע.

ברלוצ'י היה אביר של הכתר האיטלקי, מפקד במסדר הקבר הקדוש, אביר מפקד במסדר המלכותי של מלטה, חבר בגוף הארכיאולוגי המייעץ של ירושלים, חבר באקדמיה האפיפיורית של Virtuosi בפנתאון, סגן מייעץ לקונסול בירושלים, וקצין גבוה במסדר הזכות של הרפובליקה האיטלקית.

בזמן מלחמת העולם השנייה שהה ברלוצ'י, שהיה נתין של ארץ אויב, באיטליה, שם הפך להיות דתי יותר. הוא חזר לאחר המלחמה לישראל, אבל אז פרצה מלחמת השחרור והארץ נחלקה לשלטון ירדני וישראלי. הוא גר עם האחים הנוצרים בבית לחם ותכנן את הכנסייה בבית פגי, לאחר מכן עבר לגור במנזר בבית פגי ותכנן גם את המזבח במנזר אבינו שבשמיים בהר הזיתים. בתקופה הזו הוא גם בנה את כנסיית הדמעה בהר הזיתים, התחנה של ורוניקה בדרך הייסורים, כנסיית שדה הרועים (האחרונה נבנתה כמעין אוהל) בבית סחור, השלים את כנסיית הביקור בעין כרם, ועוד.

בשנת 1958 עבר ברלוצ'י לנצרת מתוך כוונה להתחיל בשירת הברבור שלו, הפרויקט שאמור היה לעלות על כל מה שהוא עשה עד כה ולהיות שיא יצירתו – בנייה מחדש של כנסיית הבשורה באופן מגלומני. אלא שאז התברר לו שתכניותיו נדחו ובמקומן התקבלו התכניות של ג'ובאני מוצ'יו. ביום שנודע לו על הדחייה הוא עבר התקף לב ולאחריו עזב את הארץ חולה ושבור לב. נדמה שהוא עבר מעין מסע ייסורים פרטי בשנה וחצי האחרונות של חייו, זמן שבו שהה במנזר של הקוסטודיה טרה סנטה ברומא, כשהאחים דואגים לטפל בו, ונפטר בסוף שנת 1960.

ברלוצ'י רצה שהארכיטקטורה תעורר במבקרים דבקות דתית. ואכן, עולי הרגל מדווחים שבכנסיות שהקים הם יכולים להתפלל בדבקות אמיתית. הוא הבין את הצורך להחיות את הדרמה הנוצרית במקומה, ולמשוך השראה לתכניותיו האמנותיות מקולו של ישוע המהדהד בהרים ובעמקים של ישראל.

ברלוצ'י התכוון במודע ליצור חוויה של קדושה, וכך אמר: "בפלשתינה לכל מקום קדוש יש התייחסות ישירה למסתורין מוגדר של חייו של ישוע. זה טבעי, לכן, להימנע מהסוג הכללי של ארכיטקטורה שחוזר תמידית על אותה מילה, ובמקום זאת לעצב את האמנות כך שתבטא את התחושה שנקראת על ידי אותו מסתורין. בצורה זו הנאמנים בהיכנסם למקדש יוכלו בקלות לבנות במחשבותיהם את סיפור הבשורה, ולהתרכז במדיטציה שלהם במחשבות המתאימות למסתורין שנוצר שם, במקום לבחור את האמנות תחילה ולכופף את כל שאר הדברים כך שיתאימו לה. אני חושב שראוי יותר לכונן תחילה את התפישות הדתיות הבסיסיות של מקומות קדושים שלמענם המקדש נבנה, ולהתאים את הארכיטקטורה אליהן".

לעיתים השתמש ברלוצ'י במונחים ממדע הדתות כדי לתאר את יצירתו: "כדי להשיג את האפקט האמנותי ההדור, הגדול והמניע ביותר, הושקע מאמץ להשיג פשטות מקסימלית של קו. בחיפוש של איכויות אוניברסליות ועמוקות שייתנו תוצאות מקסימליות במינימום מהומה, כמעט ניסיון לתרגם לארכיטקטורה את ההוד והפשטות של כתבי הקודש. עבודות אלו נעשו יותר בעזרת הלב מאשר בעזרת המדע, תוך חיפוש אחר נפש הדברים".

ברלוצ'י נהג למדוט שעות לפני כל יצירה, לחשוב עליה, להתעמק בסיפורי הבשורה, לגלות בהם את סודותיהם האלוהיים, ולשאוב מהם השראה לתכניותיו האדריכליות והאמנותיות. הוא רצה שהארכיטקטורה תעורר את הדבקות הדתית. לעומת תכניותיו השאפתניות, חייו עמדו בסימן הפשטות, הוא חי חיים של נזיר מן השורה, השתתף במיסה בכל בוקר, עבד כל היום והתפלל שעתיים אחר הצהריים. לעיתים הוא לא שרטט קו אחד במשך שעות רבות, אלא ישב ליד השולחן וחשב. כל שעשה היה למען אלוהים, בצניעות ובהכרת תודה על ההזדמנות שנפלה בחלקו.

וכך הוא כותב: "אני מרגיש את הצורך הבלתי מנוצח להקדיש עצמי למקומות קדושים, אם ייתן אלוהים, מתוך שכנוע שנועדתי לכך, לא בכדי להציג את יכולותיי שלי, אלא את הפלאים שאלוהים יכול להשיג בעזרת אמצעים צנועים." ברלוצ'י הקדיש את חייו למקדשי הכנסיות של ארץ הקודש, שתפסו את מחשבתו, ליבו וכל נפשו, וכל מי שמבקר בהם יכול להעיד שניתן להבחין בהם בפלאים של אלוהים.

בכדי להדגים את הרוחניות של ברלוצ'י וקשר שלה למסתורין הנוצרי, את השימוש באדריכלות ואמנות מקודשת כדי להעביר מסר בבניין, ולהאיר כמה מהמבנים היפים בירושלים באור של הבנה, הערכה והשראה, בחרתי להתייחס לשתי הכנסיות הראשונות שהוא בנה, גת שמנים וקפלת ההלקאה בוויה דולורוזה, כל אחת מהן בעלת אופי שונה. יש עוד מבנים וכנסיות שהוא בנה, אבל קשה להכליל את כולם במסגרת ספר כללי על מסורות רוחניות בעת החדשה. ואני מפנה את המעוניינים לשני ספרים אחרים שכתבתי והם "התגלויות מרים בישראל" ו"דרך הדקל".

כנסיית גת שמנים

הכנסייה הנפלאה של גת שמנים היא שירה באבן ואחת מיצירות המופת של ברלוצ'י. זאת הכנסייה הראשונה שהוא בנה, והיא נחנכה ביחד עם כנסיית הר התבור ב־1924. כנסיית הר תבור מדגישה את מוטיב האור, ואילו כנסיית גת שמנים את מוטיב החושך. הכנסייה נבנתה בסגנון ניאו־קלאסי ועל יסודות רומיים, יש בה פסיפסים בסגנון ביזנטי, אבל עיקר האמנות והאדריכלות מקורי לגמרי וקשור להבנה כי במקומות הקדושים שבהם התרחשו האירועים של הברית החדשה צריך ורצוי לבנות כנסיות שיבטאו את האירועים האלו, ולצורך כך התבניות והתכניות של המבנים צריכות להיות משוחררות מהחוקיות הרגילה. כנסיות מסוג זה קיימות רק בישראל והן נקראות "כנסיות ביקור".

בכנסייה בגת שמנים מצליח ברלוצ'י לבטא בצורה נפלאה דרך האדריכלות והאמנות את הרז של חבלי השאול בגן. זה לא לילה אפל פרטי, אלא לילה אפל אנושי, וזה מתבטא בפסיפס שנמצא על הגמלון שמעל חזית הכניסה. בצד ימין שלו נראית אישה לבושה שחור מחזיקה בידיה (בסגנון הפייטה) ילד מת, ומאחוריה נראים אנשים מלאומים שונים כשהם מקוננים. האישה היא אירופה והילד המת הוא הקורבנות של מלחמת העולם הראשונה. הכנסייה נבנתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והפסיפס מסמל את קורבנות המלחמה וחוסר התוחלת שבה. זה היה הלילה האפל של האנושות. בצד הגמלון נמצאים החכמים של ימי קדם, סוקרטס, וירגיל ואחרים, אוחזים בראשם ואחד מהם מחזיק ספר בידיו ועליו כתוב "בורות". באמצע הגמלון אישה־מלאך פותחת ידיה, חציה מתאבלת, חציה מזמינה אותנו להיכנס פנימה, ומעליה אלוהים ומלאכים מחזיקים ספר ובו האותיות אלפא ואומגה. מתחת לגמלון יש ארכיטרב ועליו הפסוק "ישוע הקריב תפילות ותחנונים בצעקה גדולה ובדמעות אל היכול להושיעו ממוות, ואמנם נשמע בגלל יראת האלהים שבו" (אל העברים ה', 7).

רוב האמנים שהשתתפו בעיטור הכנסייה היו מאסטרים שבאו במיוחד מאיטליה, כולל אמן הפסיפס בגמלון (טימפנון) שבחזית ואומני הפסיפסים באפסיסים (שהושלמו ב־1949), ולו רק בשביל פסיפסים אלו כדאי לבקר בכנסייה. אלא שהאמנות הנפלאה לא מוגבלת רק לפסיפסים, בכניסה לכנסייה יש דלתות מברונזה משולבת בזכוכית כהה ועליהן תבליט עץ חיים סבוך השולח ארבע שלוחות אל ארבעה סמלים של מבשרי הבשורה. מעל הדלת יש כתובת מדברי ישוע לתלמידים בזמן השהות שלו בגת שמנים: "הישארו עימי ועשו כאן את הלילה", והיא כמו מזמינה את המבקר להיכנס פנימה ולהשתתף ברז של חבלי השאול בגן.

ואכן, הכניסה לכנסייה היא כמו כניסה לעולם חשוך ופראי, מעין ג'ונגל. העץ הסבוך מבטא במידה רבה את התוהו שהיה קיים בעולם לפני בואו של ישוע (זהו מוטיב צמחי הנמצא גם בכניסה לכנסיית הקבר). החלונות הכהים מאבן אלבסטר מכניסים פנימה אור כבד וסמיך בצבע סגול, המסמל מבחינת הליטורגיקה הנוצרית את מוטיב החרטה והחזרה בתשובה.

אולם הכנסייה גדול ונמוך יחסית ונותן תחושה של חלל גדול אחד, למרות שהוא מחולק על ידי שישה עמודים דקים. מעליו יש 12 כיפות קטנות ושטוחות המוקדשות ל־12 העמים שלקחו חלק במלחמת העולם הראשונה משני הצדדים של המתרס, ושלאחר המלחמה החליטו לבנות יחדיו את הכנסייה. מסיבה זו הכנסייה נקראת גם "כנסיית כל העמים", והבנייה שלה נועדה להראות שאפשר גם אחרת, וללמד על ההבלות האנושית. בכל כיפה יש דגל של עם אחר, ביניהם ניתן לראות את דגלי צרפת, גרמניה, ארצות הברית, איטליה ואנגליה.

בצד המזרח למול הר הזיתים ישנם שלושה אפסיסים, אחד גדול מרכזי ושניים קטנים משני צדדיו. לפני האפסיס המרכזי יש סלע טבעי המחובר לאדמה, מעין סלע קדוש שעליו נח ישוע בעודו מזיע דם ומים במהלך השעה הקשה שהוא עבר. הסלע מוקף מעין שבכה הנראית כמו גדר תיל נמוכה, ומזכירה לנו את קרבות החפירות הנוראיים במלחמת העולם הראשונה. אפשר גם לדמות את הגדר לכתר של קוצים. כך או כך, בפינות התיל (הגדר) לכודות שתי יונים כסופות, וביניהן יש זוגות יונים שחורות השותות מכוס התרעלה.

על הפסיפס שבאפסיס שמעל הסלע נראה ישוע כשהוא נשען על הסלע, התלמידים ישנים מאחורי עץ סמוך, והנוף כולו כאילו בוכה (בסגנון ואן גוך): העצים נוטים כלפי פנים, השמיים מנוקדים בעננים, אלוהים מביט ממעל ואוחז בראשו. הסלע והפסיפס הסוריאליסטי, גדר התיל והציפורים הלכודות בה, התאורה העמומה, כל אלו מגלים לנו על מצבו של ישוע ברגע חבלי השאול בגן. התחושה היא של לילה אפל היורד על הנוכחים ללא אפשרות להימלט.

יש רק מקום אחד שבו נמצאת התקווה והישועה, והוא הכיפה שמעל הסלע, שהיא אחת מ־12 הכיפות של הכנסייה, אבל שונה. מעל הסלע יש כיפה מוזהבת שבמרכזה עיגול כחול הנתמך על ידי מלאכים, ובו פתחים המכניסים את אור השמש והכוכבים פנימה. זהו מוטיב "השמש הרוחנית" שברלוצ'י חוזר עליו בהר תבור ובכנסיות נוספות. מה שהכיפה הזו מגלה לנו הוא שהפתרון ללילה האפל של הנשמה הוא אור רוחני, התמקדות בעולם הרוחני, שרק בו ניתן למצוא משמעות, צדק, גמול ותקווה. האמת היא שאיננו יודעים למה דברים רעים מתרחשים בחיים שלנו, מכיוון שהתשובה נמצאת בעולם אחר, ולכן הדרך היא לקבל את הכול באהבה.

באפסיס השמאלי (צפוני) של הכנסייה רואים את יהודה איש קריות בוגד בישוע בנשיקה, החיילים באים לאסור את ישוע כשבידיהם לפידים שהאור שלהם מבשר רעות. זה הרגע הקשה ביותר בשעה הקשה ביותר, ונדמה גם כאן שהרוע ניצח ואין מוצא. אבל האפסיס הימני (הדרומי) מציע פתרון: רואים בו את ישוע מתמלא באור רוחני ומוסר את עצמו מרצון לחיילים, השמיים כמו נפתחים ומתבהרים, העצים פונים החוצה במקום לסגור על התמונה פנימה, והכתובת שמתחת לפסיפס אומרת: "ויאמר אליהם ישוע אני הוא" (יוחנן י"ח, 5). זה הרגע שבו ישוע משלים עם גורלו. וכשסוף סוף מתעוררים התלמידים, לאחר שכל הדרמה הסתיימה ומנסים להשיב מלחמה שערה, פונה ישוע אל פטרוס, כשהוא שולף סכין, ומצווה עליו לא להילחם: "ויאמר ישוע אל פטרוס, השב חרבך אל נדנה הלא אשתה את הכוס אשר נתן לי אבי" (יוחנן י"ח, 11).

הלילה האפל של הנשמה

בגת שמנים ישוע עובר את "חבלי השאול בגן", תהליך שמיסטיקנים נוצרים מאוחרים יותר כגון יוחנן של הצלב קישרו עם מושג "הלילה האפל של הנשמה". זהו רגע קשה שכולנו צריכים לעבור בחיים ושבמהלכו אנחנו נדרשים למצוא את החוזק הפנימי שלנו. לאחר הסעודה האחרונה ירד ישוע מהר ציון לגת שמנים בעמק יהושפט, מקום של כרמי זיתים מחוץ לעיר, בכדי להיות קצת לבדו. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, ישוע ידע מה עומד לקרות וביקש מאלוהים להעביר מעליו את כוס התרעלה. הוא גם ביקש מהתלמידים שהיו איתו שיישארו לצדו, אבל הם נרדמו מאחורי העצים, ועל כך נאמר "הנפש חפצה אבל הבשר רפה". חשוב להבין שהדרמה הזו איננה פרטית, ובוודאי שהתלמידים יכלו להישאר ערים, אלא שהם נרדמים כי מתחולל בתוכם מאבק רוחני הקשור לאנושות כולה, שהיא הישנה. לכן בשלב זה ישוע לוקח על עצמו את כל הסבל האנושי ולכן הוא מזיע דם ומים.

האירוע של חבלי השאול בגן מגלה לנו שכולנו צריכים לעבור בשלב זה או אחר במדבר, בארץ לא זרועה, דרך קשיים. הדרך להתמודד עם זה היא לקבל את רצון האל, כפי שעשה ישוע באומרו "יֵעשה רצונך". לפי יוחנן פאולוס ה־2, ישוע נפגש במהלך השעה הקשה שלו בגן עם כל החטאים וכל הפיתויים בעולם, והתשובה שלו לאלוהים הייתה – "לא רצוני אלא רצונך יעשה" (לוקס כ"ב, 42), תשובה שלא נבעה מהחלק האלוהי שבו אלא דווקא מהחלק האנושי.
וכך מספרת הברית החדשה: "כאשר יצא הלך כמנהגו אל הר הזיתים וגם תלמידיו הלכו אחריו, בהגיעו למקום אמר להם: 'התפללו שלא תבואו לידי ניסיון'" הוא פרש מהם כמרחק של זריקת אבן, כרע על ברכיו והתפלל לאמור, 'אבי, אם תרצה, העבר נא מעלי את הכוס הזאת. אך אל יהא כרצוני כי אם כרצונך'. אז נראה אליו מלאך מן השמים וחיזק אותו, וכבוא עליו חבלי מות התפלל ביתר חזקה וזיעתו הייתה כנטפי דם יורדים על הארץ, לאחר שקם מן התפילה ניגש אל התלמידים ומצא אותם ישנים מיגון. שאל אותם: 'למה אתם ישנים? קומו והתפללו כדי שלא תבואו לידי ניסיון'. עודו מדבר והנה קהל אנשים, ואחד מן השנים־עשר הנקרא יהודה הולך לפניהם ומתקרב אל ישוע לנשקו. אמר לו ישוע: 'יהודה, בנשיקה אתה מוסר את בן־האדם?'" (לוקס כ"ב, 39–46).

במהלך השעה הקשה מבקש ישוע משלושה מתלמידיו הקרובים ביותר, אלו שהיו איתו בהר תבור, שיישארו איתו ויעזרו לו, אבל הם נרדמים. ההירדמות של התלמידים מסמלת את ההתכחשות של האנושות לבשורה. יש מעין כוח נגדי שמופיע בזמן שהבשורה קיימת ומעוור את עיני האנשים מלראות, בבחינת "עיניים להם ולא יראו", והם גם לא רוצים לשמוע, בבחינת "אוזניים להם ולא ישמעו". ככל שהנס יותר גדול כך ההתכחשות יותר חזקה, מעין מנגנון הגנה, דיסוננס קוגניטיבי, שלא מוכן לקבל את העובדה שהמושיע כבר כאן. ולמעשה, כל מה שייחלנו לו כבר נמצא אבל הרוח חפצה והבשר רפה. יש בנו מנגנון של הרס עצמי וזהו במובן העמוק יותר מושג ה"חטא" הנוצרי. ייתכן שאם התלמידים לא היו נרדמים העולם היה ניצל גם בלי הקורבן והסבל של ישוע. ישוע פונה אליהם שלוש פעמים לפני שנגזר שהוא יימסר בידי חוטאים, בדיוק כמו שפטרוס מתכחש לו שלוש פעמים לאחר מכן.

בזמן חבלי השאול בגן אפשר להרגיש את הבדידות של האדם מול גורלו. אנחנו באנו לעולם לבד ונצא ממנו לבד, החיים הולכים לכיוון אחד ובסופו של דבר נצטרך לתת את הדין לגבי מה שעשינו ומה שלא עשינו ושהיינו צריכים לעשות בעולם הזה, בנוסח הווידוי הנוצרי פרוטסטנטי. חבלי השאול בגן מפצירים בנו להתעורר מתרדמתנו כדי שלא נפספס את הייעוד והגורל שלשמו הגענו לעולם. כל עוד אנחנו ישנים הרוע שולט בנו ובעולם והנשמה שלנו חווה ייסורי שאול במקום להיות בגן העדן. לכן הנזירים הנוצרים נשארו ערים בלילות שימורים, אלא שהם ידעו כי בכדי להצליח במאבק הם צריכים את עזרתו של אלוהים, ופנו אליו בתחינה ותפילה.

חבלי השאול בגן מגלים לנו גם את החולשה של האדם הנשען על רצונותיו בלבד. הפתרון הוא לכוון להיות כלי בידי רצון גדול יותר, רצונו של האל. ישוע מציע פתרון למצב האנושי, והוא "יעשה רצונך", "יהיה כרצונך". כפי שמופיע במדיטציות סופיות של המסדר הנקשבנדי – "רצונך רצוני", או בחסידות – "אני כלי בידיך". פתרון נוסף שישוע מציע לתלמידים הוא תפילה מתמדת בכדי ש"לא תבואו לידי ניסיון". התפילה המתמדת של הלב מפקידה את האדם בידיו של האלוהים, כשאדם עסוק בגורלו ובייעודו השטן לא יכול לו, ואילו מי שמתבטל פותח פתח לחולשה.

ישוע הוא בעל אופי כפול, אנושי ואלוהי, והחלק האנושי שבו לא רוצה לסבול. מי האדם השפוי שייחל לצליבה? ישוע מתפלל כל כך חזק, שזיעתו נוטפת כנטיפי דם, אבל כשהוא מבין שאין ברירה הוא מקבל עליו את הדין באהבה. הפתרון של ישוע להליכה בגיא צלמוות, הוא לקבל את כל מה שבא באהבה, כולל הרגע של הבגידה. בהמשך הסיפור מתברר כי דווקא הקבלה ללא תנאים היא שמאפשרת את הגאולה והתחייה, וזה נותן משמעות לסבל ונוחם שלא קיים במקומות אחרים. המעבר של האלוהות דרך הסבל מחזק את נוכחות האור בעולם ומפיץ אותו למקומות חשוכים.

וצריך לומר כאן דבר נוסף: המכאוב של חבלי השאול בגן הוא נפשי, לא פיזי. הוא נובע בראש ובראשונה מידיעה על משהו שקרה או עומד לקרות ובלתי אפשרי למנוע אותו, וכולנו מכירים את התחושה הזו. חבלי השאול בגן מלמדים אותנו שהמכאובים הנפשיים הם לעיתים גרועים לא פחות מאלו הפיזיים, מכיוון שהם יוצרים בתוכנו שאול פרטי. ויחד עם זאת, הם מגלים לנו שלעיתים יש סיבות מאחורי דברים שנדמים לנו חסרי הסבר, ושאנחנו לא יכולים להבין את פשרם בזמן שהם קורים. ישנה תכנית אלוהית שמובילה לכיוון כלשהו, ומה שחשוב זה לא רק מה שקורה בעולם הזה, אלא בעיקר כיצד הדברים נרשמים ומשפיעים בעולם שמעבר, בעולם הבא. בעקבות כך המכאוב נהיה יותר קל. סבל היה בעולם עוד לפני הופעת ישוע והנצרות, והוא חלק משמעותי בחיי האדם. החשיבות של תפיסת הסבל הנוצרית היא שהוא הופך להיות בעל משמעות וזה מחזיר לבני אדם את האמונה והתקווה לעתיד טוב יותר, גם במצבים קשים.

קפלת ההלקאה

קפלת ההרשעה נמצאת בתחילת דרך הייסורים, הוויה דולורוזה, והיא אחת הכנסיות הראשונות שברלוצ’י בנה, שנחנכה ב-1929, כשנה לאחר כנסיית כל העמים. המיוחד בכנסיות של ברלוצ'י הוא בהיותן מספרות את סיפור האירוע שקרה במקום דרך האדריכלות, הציורים, הקומפוזיציה, החומרים, המערך הכללי של המבנה ועוד. הסיפור של כנסיית ההרשעה הוא סיפור הרשעות וכפיות הטובה של המין האנושי. בתוכה יש ייצוג מופלא של כתר הקוצים שמאפשר לנו להבין את המסתורין הזה.

החזית של הקפלה היא העתק של חזית קבר מרים שנמצא בעמק יהושפט, מבנה צלבני שנבנה על ידי הטמפלרים ומליסינדה כמקום של מיסטריות נוצריות. השימוש באלמנט אדריכלי מקבר מרים מעיד על ההתייחסות של ברלוצ’י לתפילת הרוזרי, שמביאה להבנה עמוקה ופנימית של האירועים בחיי ישוע בעזרת מריה ובהדרכתה. על קיר חזית הכניסה יש תבליטים של כלי העינויים ששימשו במהלך הפסיון, וכן פסוק מיוחנן: "כל אשר הוא מן האמת שומע לקולי" (יוחנן י"ט, 37). מעל הפתח יש קשת מחודדת ומעליה קשת נוספת ועליה גילוף של כתר קוצים גדול ומרשים.

חלל הכנסייה הפנימי מורכב משני חלקים קטנים, שווים ושלמים, שני ריבועים סימטריים. הריבוע הפנימי הוא אזור המזבח, מקום התרחשות הדרמה, והריבוע החיצוני הוא מקום הקהל. החלק הפנימי מוקף בשלושה קירות שבחלק העליון שלהם קבועים חלונות נפלאים של פסיפסי זכוכית צבעונית אומנותיים. בחלון המזרחי נראה ההמון דוחף את ישוע אל מותו, ולעומת זאת בחלון הדרומי ההמון מרים על כפיים את בר אבא השודד. התמונות משרות תחושה של טירוף ומצוקה, ומעבירות מסר של עולם הפוך שבו הרע נישא על כפיים והטוב נרדף.

בלילה שלפני המשפט אשתו של פונטיוס פילטוס חלמה שאין בישוע עוון והפצירה בו לחון אותו, ובעקבות כך, וכנראה שגם בעקבות השיחה שלו עם ישוע, הוא פנה להמון בהצעה לחון אדם אחד כמנהג חג הפסח, מתוך מחשבה שהם יבקשו לחון את ישוע. אלא שבעולם מטורף כמו שלנו האנשים ביקשו שיחון את בר אבא השודד, וחפצו במותו של ישוע. מתוך מקום של הרס עצמי הם רצו לראות דם נקי נשפך לשווא, סגדו לאלוהי הכוח והאכזריות. בחלון הצפוני ניתן לראות את פונטיוס פילטוס רוחץ את ידיו, וזו הייתה בבחינת הצהרה שהוא אינו אשם בצליבת ישוע: "כשראה פילטוס כי אינו מועיל דבר ומה גם שמתרגשת מהומה, לקח מים ורחץ את ידיו לפני ההמון באמרו: 'נקי אנכי מדמו של זה. זהו עניינכם!'" (מתי כ"ז, 24).

מה שברלוצ’י אומר לנו בחלון הזה הוא שהאשמה בטירוף שאחז בעולם רובצת לא רק על אלו שעושים את המעשים, אלא גם על אלו האומרים כי הם לא ידעו, ובמיוחד על אלו שלא מוכנים לנקוט דעה ופעולה, וכי פילטוס אשם בכל המובנים הללו. יותר מכך, אקט שטיפת הידיים הוא מעשה של צביעות וטהרנות שרק מגביר את הרוע בעולם.

הצבעים שבחלק הפנימי של הכנסייה קודרים: חום, שחור, זהב, ומשרים תחושה של מועקה שמתעצמת מול הסצנות שבחלונות. הצבעים הכהים של אבני השיש בקירות וברצפה מכוונים את המבקר להביט למעלה, ושם הוא מגלה כיפה שטוחה ומוזהבת, ובה כתר קוצים ענק שבתוכו טיפות דם ודמעות. הגאונות של ברלוצ'י מביאה לכך שההרגשה של המבקר בכנסייה היא כאילו כתר הקוצים הענקי שבכיפה יושב עליו ואין מוצא, קצת כמו ההרגשה שנכפית על המבקר בכנסיית כל העמים בגת שמנים (חבלי השאול בגן).

גם בקפלת ההלקאה, כמו בכנסיית כל העמים בגת שמנים, המוצא היחידי מהמצב הבלתי אפשרי – המתבטא בטירוף של האנשים בחלונות, בצבעים הכהים והמעיקים של האבנים והמבנה, ובכתר הקוצים שנמצא מעלינו – נמצא בפתחים הקטנים בצורת כוכבים מתומנים בכיפה, הנחבאים בין הקוצים של כתר הקוצים. פתחים אלו מחדירים פנימה אור שמיים כחול, וזה מלמד אותנו שהגאולה והתשובה נמצאות בתוך הסבל, במקום של החיבור לעולמות השמימיים והרוחניים, ולא משנה מהם האירועים כאן על פני האדמה. בנוסף לפתחים המתומנים ניתן להבחין בתוך כתר הקוצים גם בפרחים המסמלים את התקווה והאמונה, החיים החדשים שינבטו לאחר המוות. נדמה כאילו העץ היבש של הקוצים מכיל בתוכו חיים.

וכדאי לציין בהזדמנות זו שהרשעות של המין האנושי נקשרה בהיסטוריה הנוצרית עם האשמת היהודים, אלא שבוועידת הוותיקן השנייה הוחלט שהיהודים אינם אשמים יותר במותו של ישוע, אלא שמי שדרש את צליבתו זה המון העם, הכולל את כולם ומייצג את כלל המין האנושי.

המשמעות של כתר הקוצים

המסתורין כתר הקוצים מלמד אותנו שכולנו אשמים ולא יכולים לרחוץ בניקיון כפינו כל עוד אנחנו נותנים מקום בליבנו לרשעותו של העולם ומתכחשים לנוכחותו ומלכותו של ישוע, או אם תרצו לאפשרות של הקדושה. הכתרים שבהם מכתיר אותנו העולם החיצון הם כתרי כזב שיביאו אכזבה בסופם. גם אם נוכתר כמלכים ונזכה בכל האושר והכוח שבעולם, בסופו של דבר נגלה שלא השגנו דבר וכל עמלנו הוא לשווא. ולכן לא צריך לשאוף לעמדה והשפעה – לכתרי מלכות, אלא מוטב לשים את משעננו על שלטון וכוח אמיתי של ישוע בלב שלנו, גם אם כלפי חוץ נראה שכל שכרנו בעמלנו הוא כתר של קוצים.

הכתוב מספר לנו שזו הייתה הדרך של החיילים ללעוג לישוע: "אז לקח פילטוס את ישוע והלקה אותו. החיילים שמו על ראשו עטרת שקלעו מקוצים והלבישוהו גלימת ארגמן, ניגשו אליו ואמרו: 'שלום לך מלך היהודים!' וסטרו על פניו" (יוחנן י"ט, 1–3).

ישוע הוא בן האלוהים שהגיע לאדמה בכדי לעזור לנו למצוא את הדרך לגאולה, הוא אהבה טהורה של האב את בריאתו, חלק מהאלוהות עצמה, משיח וגואל ישראל והעולם, והציפייה הייתה שאנשים יישאו אותו על כפיים ויכתירו אותו בכתר מלכות, כתר ישועה, אלא שבמקום זאת רדפו אותו וכפו עליו כתר של קוצים.

המשמעות העמוקה של כתר הקוצים קשורה לעונש שקיבל אדם בגן עדן, וכך כתוב: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', 17–19). לא מספיק שהאדם צריך לעבוד את האדמה בזיעת אפיו, שהוא משקיע את כל כוחו ונשמתו, בסופו של דבר התוצאה של עבודתו היא קוץ ודרדר במקום תאנים וענבים. זו כפיות הטובה של העולם, שגומל לנו על עבודתנו בקוצים ונושך את היד המאכילה אותו. וכך כתוב בברית החדשה: "ולאחר ששרגו עטרת קוצים שמו אותה על ראשו, נתנו קנה ביד ימינו וכרעו לפניו כשהם מתלוצצים בו ואומרים: 'שלום לך, מלך היהודים!'" (מתי כ"ז, 29).

החיילים לועגים לישוע, ואלו קוצים הננעצים בבשרו. ישוע לוקח על עצמו את סבל העולם, הוא בזוי ומנודה, חדל אישים, כפי שנכתב בנבואות ישעיהו, אבל אין זה אומר שהוא איננו המלך של העולם הרוחני, ובתור שכזה – יש לו שלטון על הלב שלנו. וזה מה שהמסתורין של כתר הקוצים מלמד. העולם יכול לשלוט על גופך אבל לא על מחשבותיך וליבך, ולכן צריך לתת לקיסר את אשר לקיסר, גם אם משמעות הדבר היא עינויים ומוות, ולאלוהים את אשר לאלוהים.

ראו הרצאה על ברלוצי חלק ראשון

ראו הרצאה על ברלוצי חלק שני