התחדשות פרנציסקנית, כנסיית סן סלוודור
המאה ה־19 התאפיינה בתנועות התחדשות נוצריות, שנועדו לענות על האתגרים שהציבה בפני הנצרות תנועת ההשכלה, המהפכה התעשייתית והעת החדשה. רצון להתחדשות זה לא פסח על המסדר הפרנציסקני, גדול מסדרי הנזירים בארץ ישראל, שהיה אחראי גם על המקומות הקדושים.
בשנת 1897 מוביל האפיפיור לאו ה־13 איחוד בין המסדרים הפרנציסקנים השונים, מתוך רצון להחזיר את המסדר לרוח המקורית של פרנציסקוס – ענווה, לימוד והפצת הבשורה. האיחוד, שנקרא Leonine Union העלה על נס הקמת מוסדות לימוד ובתי דפוס. בשנת 1901 מתקין לאו ה־13 את עיטור צלב ירושלים, שאותו מעניקה הקוסטודיה למי שעלה לרגל לעיר. הוא מעודד את התפיסה של עלייה לרגל לירושלים כ"אוונגליון החמישי".
לאו ה־13 היה אחד האפיפיורים שכיהן במשך הזמן הארוך ביותר (1878–1903). הוא היה אינטלקטואל שתמך בזכויות עובדים, ישועי שתמך והעריך את המסדר הפרנציסקני. בזמנו נחנכה כנסיית סן סלבדור החדשה של הפרנציסקנים בירושלים, והתגברה הנוכחות הקתולית בעיר.
הכנסייה, שתוכננה על ידי האב רפאלֶה צ’ינגולאני (Raffaelle Cingolani) קיבלה את השראתה מכנסיית האם של המסדר הישועי ברומא – כנסיית ג’זו (Gesu) שאותה תכנן ג’אקומו בארוצי דה ויניולה בסוף המאה ה־16.
כנסיית ג’זו הייתה אחת הכנסיות החשובות הראשונות שנבנו לאחר ועידת טרנטו (1545–1563), והושפעה מהחלטותיה. אמנם לא הייתה התייחסות ספציפית לאדריכלות, אך המרכוז שלה, העדר הנרתקס, האכסדרות הצדדיות והטרנספט (מבנה הרוחב), הקשת הגבוהה והמעוטרת במרכז, הקווים העגולים הבסיסיים, והדגש על העיטור והפיסול הדתי – הם ברוח הקונטרה־רפורמציה. בכנסיית ג’זו יש דגש על אקוסטיקה שמאפשרת לשמוע את הדרשה, והיא כוללת פרסקאות, לוחות שיש, פסלים, זהבים, וכמה מזבחות ונישות צדדיות. נקודת האוריינטציה שלה היא המזבח – לא החלל של הכנסייה – הדרמה של האמונה.
כנסיית סן סלבדור בירושלים מזכירה, כאמור, את כנסיית ג’זו. זו כנסייה מרשימה ביותר, והמבקר בה כמו נכנס לעולם אחר, קסום, שבו הדגש הוא על המזבח והקישוטים. וכמו בג’זו, יש בה אקוסטיקה טובה. היא אמנם בזיליקה עם מסדרונות צדדיים, אך אלה אינם מודגשים ואינם מהווים חלק מהחלל. העמודים הצדדיים עבים ומחוברים ביניהם בקשתות. הסגנון של כנסיית סן סלבדור הוא מנייריזם ובארוק. בניגוד לכנסיות אחרות, האוריינטציה שלה היא צפון־דרום (כלפי צפון).
מגדל הפעמונים של הכנסייה הושלם ב־1932 והוקדש לאנטוניוס מפדובה, הנזיר הפרנציסקני מהמאה ה־12, הקשור לחינוך. המגדל מזכיר מגדלים של כמה כנסיות חשובות בספרד, והראשונה שבהן היא מגדל כנסיית סן סלבדור באוביידו, בירת אסטוריאס – שהיא גם הבירה העתיקה של ספרד. הכנסייה באוביידו נבנתה לראשונה בסוף המאה ה־8, ויש בה קפלה מיוחדת שבה אוחסנו חפצים קדושים מירושלים, ובראשם ארון ובו שרידים חשובים. החדר הקדוש (Cámara Santa) שמר על העיר מפני פלישות וניסיונות כיבוש של המוסלמים, וכך היא לעולם לא נכבשה – ושימשה כבירת ספרד הנוצרית ומקום שממנו החל הרקונקיסטה (הכיבוש מחדש). חלק גדול מהחפצים בחדר הקדוש הם מירושלים, ובראשם המטפחת שעיטרה את ראשו של ישוע בזמן הצליבה.
כנסייה ספרדית אחרת שהמגדל שלה מזכיר את זה של ירושלים היא כנסיית סן סלבדור בסרגוסה, ספרד.
חידוש הנוכחות הקתולית בעיר ופתיחת הארץ בפני עולי רגל נוצרים, כמו גם התפקיד החשוב של הקוסטודיה בהחזקת המקומות הקדושים ובקרב המסדרים הפרנציסקנים העולמיים ובניית כנסיית סן סלבדור – הביאו לביקורים של נזירים פרנציסקנים רבים בירושלים. ובאופן סינכרוני, לביקורים הללו הייתה השפעה על ארצות רבות בעולם. אביא כמה דוגמאות:
בשנת 1877 מגיע לארץ הנזיר הפרנציסקני הארגנטינאי מַמֶרְטוֹ אֶסְקִיוּ (Mamerto Esquiú) שהיה מתומכי החוקה הארגנטינאית ופעיל פוליטי שהתפרסם בזכות נאום שנשא בשנת 1853 בזכות החוקה — מעין מגילת עצמאות ארגנטינאית. הביקור בירושלים ונאום שהוא נושא בפני אלפי אנשים בכנסיית הקבר משנה אותו. באותה הזדמנות הוא נפגש גם עם ראש המסדר הפרנציסקני שמבקר בארץ, וזה, בשיתוף האפיפיור לאו ה־13, מכריח אותו לשוב לארגנטינה לאחר 16 שנות גלות ולקבל עליו את תפקיד הבישוף של קורדובה. הוא מגשר בין דת למדינה ותורם לשמירת הערכים והמורשת הקתולית בארץ זו.
לימים, כומר ארגנטינאי פרנציסקני אחר, חורחה מריו ברגוליו, יהפוך לאפיפיור הפרנציסקני הראשון בהיסטוריה — האפיפיור פרנציסקוס (2013–2025), אשר מכריז על מאמרטו כ"מבורך" בשנת 1921. פרנציסקוס מבקר בירושלים כאפיפיור בשנת 2014.
בשנת 1876 מגיע לארץ הנזיר הפרנציסקני פרֶדְרִיק גַ'נְסוֹן (Frédéric Janssoone) שמשרת בקוסטודיה טרה סנטה כמדריך עולי רגל וכממלא תפקידים אדמיניסטרטיביים. כאן הוא נפגש עם כמרים מקנדה שמזמינים אותו לבוא לקוויבק — הקתולית והצרפתית. בשנת 1881 הוא מגיע לקנדה לשנה, חוזר לירושלים, ומגיע שוב בשנת 1888, שם הוא שוהה עד מותו בשנת 1916. ג’נסון מחייה את הנצרות הקתולית של הצרפתים הקנדים ומקדם את מרכזי העלייה לרגל הלאומיים הקשורים לפולחן מרים (Notre-Dame-du-Cap) ולפולחן אנה, אימה (Sainte-Anne-de-Beaupré). במהלך השנים שלו בירושלים, בין שתי שליחויותיו, הוא מבין את מהות שליחותו ואת הדרך לבצע אותה — אלו השנים שבהן נחנכת כנסיית סן סלבדור.
הפרנציסקני הספרדי־גליסיאני סַמְוּאֵל אֶיְחַאן (Samuel Eiján, 1876–1945) היה האחראי הפרנציסקני על כנסיית הקבר ובעל תפקידים בכירים בקוסטודיה בשנים 1902–1908. אלו היו שנים שבהן הרחיב את השכלתו וקיבל השראה למשימת חייו — קידום הספרות והשירה הגליסיאנית (מחוז בצפון־מערב ספרד בעל תרבות ומאפיינים ייחודיים), וחיזוק הנוכחות הפרנציסקנית באזור. הוא כתב ספרים על הקשר בין ספרד לירושלים[1], וטען שמבין כל הארצות, ספרד תרמה את התרומה הגדולה ביותר להחזקת המקומות הקתוליים, ושיש קשר בין הלאומיות הספרדית לירושלים.
אך לא הלאומיות היא זו שהשפיעה עליו, אלא הרוחניות של העיר — וכך גם על אחרים. אין לראות בבניינים המפוארים שנבנו בעיר באותה תקופה תכלית לעצמם, אלא חלק מרשת של מפגשים בין־אישיים, בין־דתיים ובין־תרבותיים שהתרחשו במקום הקדוש ביותר בעולם — מקום העלייה לרגל הנוצרי היחיד שבו יכלו עולי רגל להתערבב עם עדות נוצריות שונות משלהם, ואף עם בני דתות אחרות. ברומא היו קתולים בלבד, ובאצ’מיאדזין — רק ארמנים. כאן, בירושלים, כולם נפגשו עם כולם. המפגש לא היה פוליטי־לאומי: בעירו של ישוע, ההשפעה העיקרית הייתה רוחנית. ישוע אמר: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" — ולכן מה שחשוב לא היה מי יהיה הקיסר.
בניגוד למה שמדגישים במסגרת לימודי ידיעת הארץ והכרת ירושלים הרגילים, המחקר של התחייה הנוצרית של ירושלים במאה ה־19 מראה כי מה שחשוב בירושלים של אותה תקופה לא היה רק הפוליטיקה והלאומיות שמלווים את ההתפתחות המדהימה הזו, אלא החוויה הרוחנית, הקדושתית־דתית, שהתקיימה בעיר. ללאומיות יש מקום במחקר של מסורות רוחניות, אם היא נקשרת לתרבות ולאידיאלים גבוהים, לחיפוש אנושי אחר משמעות. לעיתים רבות תבניות הקדושה לובשות על עצמן לבוש לאומי, אבל יש להבחין בין זה ובין לאומנות ואתנוצנטריות. תמיד היו אנשים שעשו מהדת ומהחוויה הדתית קרדום לחפור בו, אבל אין זה שולל את קיומה של החוויה הדתית כיכולת עצמאית וחיונית באדם.
התבוננות בהתפתחויות העיר במבט פוליטי־לאומני בלבד מחמיצה את מקומה החשוב של החוויה הדתית באדם, ולעיתים אף אינה נותנת לה תוקף. בשביל אנשים רבים הביקור בירושלים היה חוויה מעצבת חיים — חוויה שכרוכה במאמץ רב ובמפגש עם עולם שונה בתכלית מזה שהכירו עד אז. כתוצאה מהחוויה הזו — בין אם כרוכה הייתה במפגש עם אחרים ובין אם לא — האדם השתנה, והצליח להגיע לחלקים בתוכו שקשורים לרוח, לחיים שלאחר המוות, ולאנרגיות — האֶצלוֹת האלוהיות, תבנית אלוהים שבתוכו.
ירושלים הייתה זרז להתפתחות אישית, ובנוסף לכך גם מיקרוקוסמוס של החיפוש האנושי אחר משמעות — במופעיו השונים ברחבי העולם הנוצרי, המוסלמי והיהודי.
ביקור האפיפיורים בירושלים
ב־1964 הופיע אורח קדוש נוסף בירושלים: האפיפיור פאולוס השישי בא לבקר בירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה באלפיים שנות קיום הנצרות שאפיפיור מבקר בירושלים — לא בתקופה הביזנטית, לא בזמן מסעי הצלב, לא בזמן שלטון העות'מאנים ואף לא בזמן שלטון המנדט ביקר אי פעם אפיפיור בירושלים. פאולוס השישי לווה על ידי הפטריארך גורי במשך יומיים של הביקור בעיר. הוא התפלל בכנסיית הקבר ונפגש מפגש היסטורי וראשון עם ראש הנצרות האורתודוקסית, הפטריארך של קונסטנטינופול אתנאגורס הראשון.
פאולוס השישי היה אחד האפיפיורים החשובים בתולדות הכנסייה. הוא הנהיג את ועידת הוותיקן השנייה, שפעלה להתאים את הנצרות הקתולית לעת החדשה ושינתה דברים בפולחן, בגישה שלה לאחרים ולעולם. הביקור היה בסך הכול חצי שנה לאחר תחילת כהונתו, וקבע את הטון ל־15 השנים הבאות שבהן כיהן בתפקידו. פאולוס השישי פתח את הדרך — אחריו ביקרו בישראל גם יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה־16, ופרנציסקוס. למעשה, כל האפיפיורים מזמנו של פאולוס השישי ביקרו בירושלים — דבר שמבחינת הנצרות הקתולית יש לו משמעות אדירה.
קלרה הקדושה, מסדר הקלאריסיות
מיהו הקדוש?
קדוש לפי הכנסייה הקתולית הינו אדם, גבר או אישה, ממוצא נמוך או רם, נבער או משכיל, אשר ברגע מסוים בחייו זוכה להארה רוחנית ובעקבותיה קורים בחיים שלו ניסים. הקדוש יקדיש את חייו לשירות האמונה עד יום מותו. הדרכים לשירות האל הינן רבות ושונות: ישנם שהקדישו עצמם לטיפול בחולים וסובלים, יש אשר עסקו בהטפה ובהפצת האמונה והשפיעו על רבים בלהט אמונתם, יש שזכו בחזיונות ובהארות, חוללו ניסים והביאו מרפא לחולים בכוח האמונה, יש אשר פרשו מן הציבור והקדישו את חייהם לתפילה ולחיפוש רוחני, ויש אשר מתו על קידוש אמונתם.
בדרך כלל יעברו לפחות חמישים שנה מיום מותו של אדם כזה עד אשר יוכר כקדוש, כאשר כל העדויות שיגיעו על הניסים בחייו מרגע התשובה ועד יום מותו יצדיקו את הכרתו ככזה במשך השנים שחלפו.
קדושים רבים יסדו מסדרים הקרויים על שמם, אליהם נהרו אנשים שמטרות המסדר ואורח החיים הנהוג בו התאימו לייעודם האישי. כל מסדר מקבל את השראתו מן המייסד ונוהג לפי השליחות המיוחדת שלו. כך ישנם מסדרים שחבריהם עוסקים בחינוך ובהקמת בתי ספר והפצת ההשכלה, ישנם המטפלים בחולים ונזקקים, מייסדים בתי חולים ובתי יתומים, ישנם המתרכזים במחקר תיאולוגי, וישנם המסתגרים מחיי העולם הזה המקדישים את עצמם לתפילה ולהתבוננות רוחנית.
קלרה הקדושה (1194–1253) הינה בת זמנו ובת עירו, תלמידתו ושותפתו הרוחנית של פרנציסקוס מאסיזי. שניהם נולדו בעיר אסיזי שבמחוז אומבריה במרכז איטליה, בסוף המאה ה־12. זו הייתה תקופת מסעי הצלב, כשבאיטליה אין שלטון מרכזי ומתקיימים מלחמות ומאבקים בין הערים והמפלגות השונות, המבקשות להגביר את כוחן ולהשליט את מרותן על סביבתן, ובמיוחד בין האפיפיורים ופרידריך השני.
קלרה הייתה בעת הזו נערה צעירה ויפה ממשפחה עשירה ועתירת ייחוס. היא נודעה באדיקותה ובחמלתה הרבה לעניים ולסובלים. כשהגיעה לפרקה בגיל שמונה־עשרה ביקשו הוריה להשיאה, אך היא סירבה להינשא לאיש. על אף גילה הצעיר, היא ידעה שברצונה לוותר על החיים והמותרות שעומדים לרשותה, ולהקדיש עצמה לחיים של תפילה והסתגפות. היא כמהה לפגוש את פרנציסקוס ולקבל ממנו השראה רוחנית.
משפחתה המיוחסת של קלרה גילתה התנגדות נחרצת לרצונה להתמסר לחיי נזירות. אלא שלמרות זאת, היא נפגשה עם פרנציסקוס והוא עודד אותה להקשיב לקריאת ליבה ולבחור בייעודה הדתי. בלילה של יום ראשון של הדקלים, שבוע לפני חג הפסח הנוצרי, היא נמלטה מבית הוריה והגיעה לכנסיית מריה הקדושה, שם חיכו לה פרנציסקוס ואחיו הנזירים והקדישו אותה לכנסייה, מגלחים את שיער ראשה השופע.
קלרה מצאה מקלט במנזר סמוך של נזירות בנדיקטיניות, אליו הגיעה משפחתה בכדי לשכנע אותה לחזור בה. בהסירה את כיסוי ראשה ובראותם את שערה הגלוח, הם הבינו שהיא לא תשוב בה מהחלטתה. לימים הצטרפה אל קלרה גם אחותה, אגנס. שאיפת האחיות הייתה לקיים בחייהן את מה שלמדו מפרנציסקוס: חיי פשטות ועוני, ויתור על מנעמי החיים והחזקת רכוש כלשהו, אהבה וחסד לכל יצור חי וחיפוש מתמיד אחר קרבתו של האל.
קלרה עברה למנזר נטוש בפאתי אסיזי על שם דמיאנוס הקדוש, שם הצטרפו אליה נערות נוספות ששאפו להקדיש את חייהן לחיפוש אחר האל. ממנזר זה לא תצא יותר קלרה לעולם – היא חייתה שם ארבעים ושתיים שנה, מסוגרת בפרישות עד יום מותה.
פרנציסקוס נתן את חסותו למנזר של קלרה וביקש מאחיו הפרנציסקנים שידאגו לנשים המסוגרות. הוא כתב למענן את תקנון המסדר. מן הכתבים שנותרו לנו מתקופה זו, המחצית הראשונה של המאה ה־13, עולה כי כל מי שזכה לפגוש את הקהילות הקטנות של פרנציסקוס וקלרה הילל את הצניעות והדרך הרוחנית בה הן חיו. הן נתפשו כהתחדשות ותחייה של הכנסייה הקדומה, ממשיכת דרכו של ישוע הנוצרי, ששמרה על טוהר תורתו.
בתוך הפאר, השחיתות והניוון שבהם הייתה נתונה הכנסייה הרשמית, בלטו "האחים הקטנים" של פרנציסקוס ו"האחיות הקטנות" של קלרה בטוהר חייהם, בנכונות להקרבה ובחיפוש אחר מה שמצוי מעבר להבלי העולם הזה.
כמה שנים לאחר מותה הוכתרה קלרה כקדושה באופן רשמי, אך עוד בחייה היא נחשבה כקדושה בעיני הסובבים אותה. ניסים רבים נקשרו עם שמה, ומקרים רבים של החלמה פלאית יוחסו לה.
מן המנזר הקטן של דמיאנוס הקדוש בפאתי אסיזי נפוץ מסדר הקלריסיות בכל העולם, וכיום נשים רבות, מאסיה ועד דרום אמריקה, מקיימות בדרך חייהן את רוחה של קלרה הקדושה. קבוצה של נשים כזו הקימה מנזר בירושלים.
מנזר סנט קלייר בירושלים
בתחילת שנות השמונים של המאה ה־19 באה הנזירה אלישבע של גולגותא (Calvary) ממנזר הקלריסיות של פאריי לה־מוניאל שבמרכז צרפת לירושלים, יחד עם שתיים מחברותיה, על מנת לייסד מנזר ראשון של קלריסיות בעיר. בתחילה לא התאפשר להן להקים את מנזרן בירושלים, והן עברו לנצרת והקימו שם את מנזר הקלריסיות הראשון בארץ ישראל.
לאחר שנים מספר עברה הנזירה אלישבע בראש קבוצה קטנה מנצרת לירושלים כדי להקים כאן את המנזר הנכסף. שטח האדמה על אם הדרך בין ירושלים לבית לחם נקנה בסכום מועט בשל מיקומו הבעייתי – חשוף וצחיח על גבול המדבר. המנזר נבנה בכספי תרומות של מאמינים בצרפת. הבנייה נעשתה בשני שלבים: חלקו הראשון הושלם בשנת 1884, וחלקו השני כחמישים שנה לאחר מכן, אז הושלם המנזר בגודלו הנוכחי.
הנזירות חיו ועבדו בתנאים קשים ביותר. בשל מיקומו החשוף והמרוחק של המנזר מן העיר, היה צורך לבנות חומות גבוהות כהגנה מפני התקפות הנוודים. אספקת המים הייתה בעייתית – בגן נכרה בור מים גדול שניקז אליו, בעזרת מערכת מרזבים, את מי הגשמים שנקוו על שטח הגגות הגדול. כיום מקבלות הנזירות את מי השתייה מן העיר, ובמי הגשמים מבור המים הן משתמשות להשקיית גן הירק ובוסתן הפרי שהן מטפחות בחצר המנזר.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נאלצו הנזירות לרדת למצרים כדי להתחמק מיד הטורקים, בשל היותן נתינות של המדינות שנלחמו אז באימפריה העות'מאנית. המנזר הוחרם על ידי הטורקים, שהשתמשו בו כמחנה צבאי וכאורוות לסוסיהם. עם תום המלחמה וכיבוש הארץ על ידי האנגלים, שבו הקלריסיות לירושלים. מאז לא נעזב המנזר, גם לא במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים – על אף מיקומו באזור הקרבות. את תקופת הקרבות בילו הנזירות במרתף המנזר, שם נתנו מחסה לשכנים וטיפול לנזקקים משני הצדדים. בין 1948 ל־1967 שכן המנזר על הגבול ואף ספג לעיתים פגזים.
בדומה לנזירות הכרמליתיות, ולפי הדוגמה של קלרה הקדושה, הנזירות הקלריסיות הן נזירות קונטמפלטיביות, המאמינות שהנוכחות התמידית של תפילה, התבוננות פנימית וחיי רוח משפיעים על הסביבה ותורמים לבניית השלום והאחווה על פני האדמה. הן מתפללות למען השלום והאהבה, ועבודתן היא בעצם התפילה.
הרכב הקהילה במנזר הוא בינלאומי – מוצאן של הנזירות מצרפת, איטליה, מצרים, לבנון, סוריה, ברזיל וקנדה. השפה המשותפת ושפת התפילות היא צרפתית, בשל היותו של המנזר מיסודו צרפתי. אך בטקסי התפילה של שישי ושבת ובחגים הגדולים מתפללים גם בעברית ובערבית.
הקהילה מרוויחה את לחמה בעבודת כפיים. במקום מצויים בתי מלאכה קטנים ליצירה ולמכירה של לחם הקודש, נרות, איקונות, כביסה למוסדות נוצריים, ומעט אירוח של עולי רגל. העבודה נעשית בעיקר בשעות הבוקר, ואת שעות אחר הצהריים מקדישות הנזירות לתפילה והתבוננות פנימית.
במנזר סנט קלייר פגשנו את הנזירה מרי ישועה, שהיא גם ציירת האיקונות של המנזר. היא הגיעה לכאן מצרפת, ולטענתה אלוהים קרא לה והיא נענתה. לכל אחד יש קריאה בחיים, ולקריאה שלה, היא אמרה: הנני.
הערות
[1] Eiján, S. España en Tierra Santa: páginas de la vida franciscana en Oriente (siglo XVII), Apuntes Históricos. Herederos de Juan Gili, 1910.
