חזרת הקתולים לירושלים

חזרת הקתולים לארץ ישראל

הצרפתים ראו עצמם כנציגי הקתולים בארץ ישראל, אבל הם לא היו המדינה הקתולית היחידה באירופה ובוודאי שלא בעולם. האיטלקים היו המדינה הקתולית בעולם, האוסטרים היו קתולים, חלק מהגרמנים, הספרדים וחלק גדול מהעולם החדש.

באמצע המאה ה־19 מתאפשרת נוכחות קתולית מחודשת בירושלים לאחר כמעט 700 שנה. בתחילת המאה ה־19 היה הענף של משמורת ארץ הקודש של המסדר הפרנציסקני אחראי על הנוכחות הקתולית בארץ. המרכז של הקתולים (לטינים) בארץ היה במנזר סן סלבדור, שהכנסייה שלו נבנתה מחדש בסוף אותה מאה. במנזר היו כמה עשרות נזירים, רובם איטלקים וספרדים, כשראש המנזר הוא בדרך כלל איטלקי והאחראי על הניהול והכספים ספרדי.

אלא שב־1847 חודשה הפטריארכיה הלטינית בירושלים, והפטריארך הראשון היה גוזפה ולרגה האיטלקי. מיד לאחר מכן יש התפתחות ניכרת בבניית המוסדות הקתולים. אלפונס רטיסבון והאחיות ציון בונים מנזרים בוויה דולורוזה ובעין כרם. מסדר האחיות סנט ג’וזף מקים בית ספר ובית חולים, הכרמליתיות והקלאריסיות חוזרות לארץ, ויש גם מסדר מקומי של הרוזרי שנוצר. העמים הקתולים השונים בונים כנסיות ומנזרים בעיר, שמהווים בית למסדרים של הבנדיקטינים, הדומיניקנים, הסלזיאנים, האסומפסיוניסטים ועוד.

ב־1893 התכנס בירושלים, בחסות הפטריארך Ludovico Piavi קונגרס אוכריסטי קתולי בינלאומי בנוכחות קרוב ל־800 איש. זה היה הקונגרס האוכריסטי השמיני, מסורת שהתחילה בסוף המאה ה־19, והראשון מחוץ לאירופה. הנושא שלו היה המסתורין האלוהי של האוכריסט, ומטרתו הייתה להפיץ את אור האמונה הקתולית במזרח התיכון ובמיוחד בלבנט. אבל מה שחשוב יותר הוא שמריה מתחילה להופיע בפני אנשים בישראל ולנסות ולכוון את רצף האירועים לכיוון של תקווה ואהבה.

הפרטיארך וולרגה

הפטריארך הקתולי הראשון בישראל היה ג'יוספה ולרגה (1813–1872) Giuseppe Valerg, איש אשכולות, נגן ומשורר, שידע שפות רבות כולל עברית וערבית. הוא היה גרנד מסטר של מסדר אבירי הקבר הקדוש ושירת בתפקיד עד 1872. בזמנו נבנתה ונחנכה הקתדרלה הפטריארכית בירושלים, שהוא עצמו, בתור ארכיטקט חובב ובן של בנאי וארכיטקט, היה הארכיטקט שלה[1]. הוא מת כמה חודשים לאחר חניכת המבנה וקבור בקריפטה שלו.
ב־1916 קרה בקתדרלה נס גדול: ארבה איים אז על הארץ שהייתה נתונה במלחמה. הפטריארך פיליפו קמאסיי Filippo Camassei קרא לתפילה ציבורית בכדי לבטל את רוע הגזירה, ובעקבות התפילה הארבה עזב. זה הביא לאמונה בכוח ההתערבות של נציגי הקתוליות בענייני הארץ והעולם.

ולרגה נולד בממלכת פיאמונטה, איטליה. הוא ידע שפות והיה בעל נפש של הרפתקן, וכך נשלח בשליחות הכנסייה לצפון עיראק, שם הוא התחבר עם נפש הרפתקנית אחרת שנולדה בטורינו, ממלכת פיאמונטה, עשר שנים קודם לכן – הארכיאולוג והדיפלומט אמיל בוטה. השניים נהיו חברי נפש, וולרגה הוא זה שיעץ לבוטה היכן לחפור בכדי למצוא את הבירה האשורית העתיקה דור שרוכין.

הקשר הנפשי העמוק והסינכרוני של שני אנשים שגדלו באותה סביבה – טורינו, המשיך כששניהם נפגשו שוב בארץ ישראל, לאחר שוולרגה מונה לפטריארך הקתולי הראשון ב־1847 ובוטה לקונסול צרפת והאחראי על הקתולים שנה יותר מאוחר, ב־1848. ניתן לומר ששניהם שיחקו תפקיד מרכזי במאבק על אחזקת המקומות הקדושים, ובמיוחד כנסיית הקבר, שהוביל בסופו של דבר למלחמת קרים ב־1853.

הקשר לטורינו מתחבר גם לדמותו של האיטלקי ג'ובאני בוסקו (1815–1888), שנקרא גם מחנך הנוער. הוא טען להיותו ממשיך דרכו של לה סאל הצרפתי, מחדש תורתו במאה ה־19. הוא מקים בתי ספר ומוסדות נוצרים באיטליה ואת המסדר הסלזיאני על שמו של לה סאל, שלו מוסדות חינוכיים בארץ. בשנת 1883 מקימים נזירים סלזיאנים, ללא ספק באישור של ג'ובאני בוסקו, את מנזר כרמיזן ליד גילה. גם הפטריארך החשוב מתקופת המנדט, לואיג'י ברלסינה (ראו פרק), הוא מטורינו. נדמה כאילו יש קשרים סינכרוניים בין טורינו – בירת המאגיה והרוחניות של איטליה במאה ה־19, וגם הבירה הפוליטית – לבין ירושלים.

האחיות סנט ג’וזף

המסדר הקתולי הראשון שהקים מוסדות חינוכיים ובתי חולים בארץ היה מסדר סנט ג'וזף – אחיות ההתגלות של יוסף Sisters of St. Joseph of the Apparition ועד היום יש להם 17 מוסדות בארץ, כולל בתי החולים סנט ג'וזף וסנט לואי בירושלים, ומנזר גבירתנו של ארון הברית באבו גוש. האחיות נשבעות להיות "מסורות עד מוות" לתפקידן, והן עושות עבודת קודש של שירות לקהילה, כולל יהודים ומוסלמים.

המסדר הוקם ב־1834 על ידי האם אמילי דה וילאר (1797–1856) Emilie de Vialart מצרפת, במטרה לשרת את האוכלוסייה הנוצרית בעיקר בארצות ערביות – בתחילה בצפון אפריקה ואחר כך במזרח התיכון – ומכאן הקשר שלהם לערבית ולארץ ישראל.

אמילי נולדה למשפחה צרפתית מיוחסת וירשה אחוזה שבה הקימה ב־1834 בית מחסה לעניים ומעין בית של נזירות. בעצת אחיה היא עברה לאלג'יריה, צפון אפריקה, ב־1842, שהייתה תחת הכיבוש הצרפתי של 1830, והקימה שם בית חולים. משם היא המשיכה להקים עוד הרבה מוסדות חסד ברחבי האימפריה העות'מאנית, כולל בתי ספר רבים, שהראשון שבהם היה במלטה – בעקבות אירוע ניסי שקרה לה. ספינתה נקלעה לסערה, והיא נשבעה שאם תנצל, היא תקים בית ספר למריה במקום שבו תיוושע. וכך היא הגיעה לחוף של מלטה, בדיוק כמו השליח פאולוס שניצל מסערה באופן דומה.

האתוס של המסדר שהיא יצרה מבוסס על ההתגלות של המלאך ליוסף, בעלה של מריה, שמעודד אותו לשאת אותה לאישה. ובאותו אופן הנזירות מקדישות את חייהן למריה.

הקשר של מריה לארץ מולדתה היה משמעותי בעיניה של אמילי דה וילאר, וכך, כבר ב־1848 היא שלחה נזירות שיקימו מוסדות חברתיים ובתי ספר ביפו ובירושלים. באחד מבתי הספר הללו ברובע הנוצרי התחנכה הקדושה מרי אלפונסין, בעוד שהקדושה מרים בוארדי התחנכה במוסדות של האחיות סנט ג'וזף בצרפת.

התגלויות מריה

במאה ה־19 מריה מרבה להתגלות בהקשר צרפתי: ב־1830 התגלתה מריה לפני הנזירה קתרין לאבור (Labouré) בפריז, כשהיא עומדת מולה, שתי ידיה פשוטות קדימה וקרני אור יוצאות מהן, ומסביב לה כתוב: "הו מרים שהתעברה ללא חטא, התפללי עבורנו כשאנו פונים אלייך בצרתנו". מריה ביקשה מהנזירה לטבוע עבורה מטבע מזהב (מדליון) שבו תהיה כתובה הכתובת הנ"ל. הנזירה ביקשה רשות מאם המנזר שלה והכינה את המדליון, שהפך להיות פופולרי מאוד.

על המדליון נטבעה מצד אחד דמותה של מריה עומדת על כדור העולם, פושטת ידיה כשעל אצבעותיה טבעות עם אבני חן המפיצות קרני אור, ומהצד השני האות M המסמלת את מריה כשמעליה הצלב ומתחתיה שני לבבות – האחד של מריה והשני של ישוע. זה של ישוע עטוף בכתר קוצים, וזה של מריה דקור בחרב (Stabat Mater) בזכותה של מריה מביא המדליון ברכה למי שעונד אותו, מכין אותו לקבלת החסד, ובמקרים נדירים גם להתגלות.

ב־1842 אלפונס רטיסבון עונד את המדליון הזה וזוכה להתגלות מריה בכנסייה בפריז, התגלות הגורמת לו להפוך לנוצרי ובסופו של דבר להקים את מסדר האחיות ציון (ראו פרק), לעבור לירושלים ולדאוג לילדי ארץ ישראל.

ב־1846 מתגלה מריה בהרים שמעל העיירה לה סלט (La Salette) שבאלפים לפני שני ילדים, ומעבירה דרכם מסר למאמינים הקתולים שעליהם לזכור את השבת ולא לשאת את שם ה' לשווא. מתברר שמריה זוכרת את מורשת אבותיה היהודים. היא הופיעה מוקפת באור ופרחי ורדים, אלא שהילדים לא הלכו בדרכה וחיו חיי עולם.

ב־1856 מתגלה מריה בלורד שבצרפת שהופכת להיות אתר עלייה לרגל הקתולי הגדול בעולם, וסיפור שהיה כך היה: האפיפיור פיוס ה־9 הכיר בדוגמה של ההיריון ללא רבב ב־1854, וארבע שנים אחר כך הגיע אישור אלוהי להחלטה זו על ידי הופעה של מריה בלורד שבצרפת לפני ילדה בת 14 בשם ברנדט סובירוס (Soubirous). סובירוס נכנסה למערה קטנה ליד הנהר במסגרת שיטוטיה, ושם התגלתה לה מריה במשך 18 פעמים נפרדות על פני תקופה של כמה חודשים. ההתגלות הראשונה התרחשה ב־11.2.1858 וההתגלות האחרונה ב־16.7.1858. מריה הופיעה לפני ברנדט בדמות נערה צעירה ויפה, יחפה, לבושה שמלה ורדיד לבנים וחגורת בטן כחולה, ומחזיקה בידה את מחרוזת הרוזרי כשאור על־טבעי קורן ממנה.

הדמות שבחיזיון כיוונה את ברנדט להתפלל עם הרוזרי והעבירה דרכה מסרים לאנושות של חזרה בתשובה. מריה ציוותה על ברנדט לחפור באדמה, וזה הביא לפריצת מעיין שמימיו בעלי תכונות מרפאות. ברנדט נכנסה לטרנס בזמן ההתגלויות ולאחר מכן הייתה באקסטזה. המקרה התפרסם ואנשים באו לחזות בה, וחלקם היו עדים למצביה ולתפילות שלה.

לפי בקשת אנשי הדת, ברנדט ביקשה מההופעה של מריה שתגיד לה את שמה. וכך, בהתגלות ה־16 בזמן חג ההתעברות של מריה (25.3), מריה גילתה לברנדט ששמה הוא "ההיריון ללא רבב". זה היה טיעון מכריע בקבלת ההתגלות כאמיתית, מכיוון שלא הייתה לילדה דרך לדעת שהאפיפיור החליט כמה שנים לפני כן לאמץ את הדוגמה של מריה כדמות ה"היריון ללא רבב". בעקבות החיזיון והניסים שקרו בלורד לא נותרה לוועידת הכנסייה, שהתכנסה כמה שנים אחר כך ב־1868, ברירה אלא לאמץ את הדוגמה הזו.

אלפונס רטיסבון

הכול התחיל ב־1842, כשאלפונס רטיסבון הצעיר, בן למשפחה של יהודים בנקאים עשירה, נענה לבקשת חברו הנוצרי ואחיו תיאודור, שהתנצר כמה שנים קודם לכן, ולמרות שלא האמין בסיפור הנוצרי הסכים לענוד על צווארו לניסיון של כמה ימים את מדליית הפלא של קתרין לאבור. למרבה הפתעתו ותדהמתו, כשנכנס לכנסיית אנדריאס הקדוש ברומא ב־20.1.1842 מריה התגלתה לפניו. באותו הרגע, כפי שהוא מתאר זאת, הוא זכה להארה, התמלא בידע שמיימי והבין את מטרת וכיוון חייו מכאן והלאה. ההתגלות הזו נקראת "גבירתנו של ציון".

ייתכן שמריה החליטה בשלב הזה לדאוג לבני עמה וארצה, וראתה ברטיסבון כלי שרת למטרתה ולכן התגלתה לפניו. שנה לאחר ההתגלות הוא הקים ביחד עם אחיו את המסדר של האחיות ציון, וארבע שנים לאחר מכן הוסמך ככומר והצטרף למסדר הישועי. הקשר של רטיסבון עם מריה נמשך כל חייו, ובעקבות כך הוא עזב את הישועים ועבר לישראל ביחד עם מסדר האחיות ציון ב־1855, כשהוא מחליט להקדיש את חייו להקמת מוסדות חסד, דת, כנסיות ומנזרים בארץ ישראל.

דבר ראשון הוא ביקש להקים בית ספר צרפתי לילדי ירושלים הנוצרים, ולצורך כך הוא חיפש מקום הקשור לסבלו של ישוע. בסופו של דבר הוא הצליח לרכוש את קשת ה"אקה הומו" וסביבתה הנמצאים בתחילת הוויה דולורוזה (שהיו עיי חורבות), וב־1856 בנה במקום כנסייה ומנזר, בית יתומות ובית ספר, שהפכו לימים לכנסיית האם של מסדר האחיות ציון. במקביל לכך הוא החל לבנות את מנזר רטיסבון ברחוב שמואל הנגיד בירושלים, שנחנך ב־1860 כבית ספר ובית יתומים לבנים (ששימש את היתומים הלבנונים מהמלחמה בין המרונים לדרוזים באותה השנה), ואת המנזר בעין כרם שנחנך ב־1861 כבית ליתומות מרוניות, אליו הוא עבר לגור במשך חלק מהזמן.

בנוסף למוסדות החסד היה רטיסבון שותף בסוף חייו בתכנון ותחילת הבנייה של מנזר סנט אטיין ובית הספר למקרא הצרפתי במזרח ירושלים. אם כן, במחצית השנייה של המאה ה־19 היה רטיסבון מהדמויות המשפיעות והתורמות ביותר להקמת מוסדות חסד ובמיוחד עזרה לנוער במצוקה בירושלים, וכן פעיל בהקמת מנזרים ומוסדות נוצריים. האם הגדולה מריה דאגה וטיפלה דרך רטיסבון בילדים העזובים של ירושלים, ומזמן זה והלאה היא מתחילה להיות פעילה מאוד בחיי האנשים הגרים בישראל.

מנזר האחיות ציון עיר עתיקה

מנזר האחיות ציון בוויה דולורוזה הוא מנזר הבית של המסדר, מתחם מורכב ובו כנסייה, אולמות, חדרים של הנזירות, אולמות תת־קרקעיים שהם אתר ארכיאולוגי, מוזיאון קטן ואף בריכות (מאגרי) מים תת־קרקעיות. המנזר נמצא בדרך הייסורים. במרכזו יש כנסייה גדולה המשלבת בתוכה חלקים מהקשת הרומאית העתיקה שנקראת אקה הומו. הכנסייה בנויה בסגנון רומי ביזנטי ומשתלבת עם השרידים העתיקים.

השם אקה הומו נובע מהסיפור על פונטוס פילטוס המביט מהחלון ומציג את ישוע לפני המון העם, אומר להם באופן נבואי ובלי שהתכוון לכך "הנה האיש (האדם)" Ecce Homo. במילים אלו מבטא פונטוס פילטוס את התפישה שישוע הוא מקדש האדם. אלא שלמעשה הקשת מאוחרת מזמנו של ישוע והיא חלק משער ניצחון שנבנה על ידי הקיסר אדריאנוס מאה שנה אחר כך. בשער היו שלוש קשתות, אחת גדולה ושתיים קטנות בצדדיה. הקשת הגדולה מתחילה במנזר ומתנשאת מעל רחוב הוויה דולורוזה, ואחת מהקשתות הקטנות נמצאת בתוך הכנסייה.

הכניסה למנזר מובילה לחללים תת־קרקעיים ובהם ריצוף עתיק של הפורום הרומאי מזמן אדריאנוס שהקיף את הקשת (ליתוסתרטוס). בזמן הקמת המנזר האמינו שזו הייתה חצר הארמון שבו נשפט ישוע, אבל כאמור הריצוף הוא מאוחר יותר, ייתכן כי אלו מרצפות שהיו בתחילה ברחבת הר הבית והותקנו בפורום כשימוש משני. בחפירות שנערכו באתר המנזר לפני הבנייה התגלו כלי אבן שלא מקבלים טומאה של כוהנים וגלוסקמאות עתיקות (ארונות קבורה קטנים) והם מוצגים במוזיאון הקטן. מתחת לרצפה העתיקה יש מאגרי מים (בריכת הסטרותיון) שחצבו החשמונאים והורחבו על ידי הורדוס כחלק ממערך אספקת המים לבית המקדש, ולמצודת אנטוניה ששמרה עליו מצפון. בכניסה למתחם יש מקום ישיבה ובו תמונות המדגימות כיצד נראו בית המקדש ורחבת הר הבית בזמנו של ישוע.

מנזר האחיות ציון בעין כרם

עין כרם כיום היא מושבת אמנים, שכונה של ירושלים מבוססים הנהנים מנוף ההרים והשקט של הכפר בסמוך לעיר. עד מלחמת השחרור היא הייתה כפר ערבי גדול, וגם לפני כן יישוב מבוסס שהתקיים אלפי שנים ובמרכזו מעיין גדול יחסית וסביבו טרסות חקלאיות היורדות אל עמק נחל שורק.

מבחינה נוצרית עין כרם נחשבת לכפרו של יוחנן המטביל ולכן יש בה הרבה כנסיות ומוסדות נוצריים. יוחנן נולד בארץ יהודה, אבל הזיהוי של מקום הולדתו עם עין כרם אינו קודם למאה התשיעית ואין לו על מה לסמוך. לפי המסורת העתיקה ביתו של יוחנן (אביו זכריה היה כוהן בבית המקדש) היה בירושלים בשכונת מוריסטן, שם נבנתה במאה החמישית כנסייה על ידי הקיסרית לשעבר אבדוקיה ובה רוכזו כל הטקסים הקשורים לחייו ולמותו של יוחנן. אלא שכבר במאה ה-6 החלו מסורות על יוחנן בעין כרם וקידוש של המקום, ובמאה ה-11 התקבל הזיהוי של ביתו של יוחנן בעין כרם.

בחפירות שנערכו מתחת למנזר יוחנן בהרים בעין כרם נמצא פסל של אפרודיטה מימי אדריאנוס. מכאן אנו למדים שמאז ומתמיד עין כרם נקשרה לאלוהות הנשית, ובתקופה הנוצרית זה התקשר לאלישבע ומריה. עין כרם היא מקום שבו אף הייתה התגלות של מריה בסוף המאה ה-19 לבחורה ערבייה צעירה בשם מריה אלפונסין.

מנזר האחיות ציון בעין כרם נמצא בקצה הגבעה של הכפר היפה, זהו מתחם גדול מוקף חומת אבן ובו גנים, אכסניה ומבני מנזר. בלב המתחם נמצא בית קטן שהיה ביתו של רטיסבון וכיום משמש מעין מוזיאון לדמותו ומפעלו. בתוכו ניתן לראות את שרשרת הרוזרי שלו, מיטתו, בגדיו וספר התפילה האישי שלו. רטיסבון נפטר ב־1884, ועל מצבתו בבית הקברות של המתחם כתוב "הו מרים, זכרי את ילדך שנכבש באהבתך המתוקה והמהוללת", ויש שם פסל של מריה כפי שנגלתה לו בחיזיון, כשידיה פשוטות ומקרינות אור ורגליה רומסות את נחש הרוע.

במנזר יש כמה נזירות קונטמפלטיביות החיות בבידוד ועובדות בגינה, וכמה שמשרתות את הקהל שמגיע לבית ההארחה ולביקור במקום. בטרסה התחתונה של הגן יש את בית הקברות, בו נמצא גם קברו של רטיסבון עצמו. בנוסף למנזר בוויה דולורוזה ולמנזר בעין כרם, יש מנזר ומוסד נוסף שרטיסבון בנה של אבות ציון ברחוב שמואל הנגיד בירושלים. המקום היה בית ספר ובית יתומים וכיום יש בו מכון אפיפיורי. רטיסבון היה מעורב בפרויקטים קתוליים שונים בירושלים כמו הקמת מתחם סנט אטיין.

הפטריארך ברלסינה

בשנת 1927 נוסד חג מקומי לכבוד מריה שכונתה "גבירתנו של פלסטין" על ידי הפטריארך של ירושלים לואיג'י ברלסינה (Barlassina) מתוך רצון ובקשה להתערבות של מריה בענייניה של ארץ מולדתה, לצורך השכנת שלום ויחסים טובים בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, וכן הגנה מאסונות כגון רעידת האדמה החזקה שפקדה את הארץ כמה חודשים קודם לכן. ברלסינה הכריז על מריה כגבירתנו של פלסטין וייסד חג לכבודה בתאריך 25.10 בכל שנה. הוא הונע לעשות זאת לאחר שהתגלה לו שמריה טרחה להופיע בעשרות השנים הקודמות לפני מספר נשים בישראל, ובמיוחד לפני מרי אלפונסין, שנפטרה באותה השנה.

ברלסינה היה הפטריארך של ירושלים במשך כל תקופת המנדט (1920–1947), ולמעשה היה גם ראש המסדר של הקבר הקדוש (הראש הרשמי הוא האפיפיור). הוא ייסד את החג לכבוד גבירתנו של פלסטין, ולכן יש להניח שהיה לו קשר כלשהו עם מריה. הוא היה אסיר תודה על ההתערבות של מריה בענייניהם של הנוצרים המקומיים, על התחזקות הקהילה הקתולית, התהוות השלטון הנוצרי בישראל (המנדט הבריטי) לאחר 700 שנה של ריחוק מהארץ, ועל ההזדמנות שנפלה בחלקו להיות הפטריארך של ירושלים בימי משיח אלו (לפי תפישתו).

בכדי לעגן את האנרגיה של מריה בארץ מולדתה הקים ברלסינה מנזר בשם "גבירתנו של פלסטין" בדיר רפאת (ליד בית שמש), ובו מוסדות חסד לטובת הקהילה (כיום יש שם בית יתומות שמופעל על ידי האחיות בית לחם). הוא כתב את הברכה "שלום לך מריה" (Ave Maria) ב-280 שפות, כשהיא מצוירת על סרטים שנישאים על ידי מלאכים בקירות ותקרת הכנסייה. מעל מבנה הכנסייה יש פסל גבוה של מריה שולחת ידיה ומגנה על הארץ מאסונות. הפסל הוא העתק של פסל ממנזר של האחיות דורותי באיטליה, זה המסדר שהחזיק את המקום בתחילה, וחברותיו ידועות בגידול הפרחים ומסורת הלימוד שלהן. המסדר קרוי על שם סנט דורותי, שקודשה בקיסריה קפדוקיה (בטורקיה) בתקופת הרדיפות של הקיסר דיוקליטיאנוס. ברלסינה הזמין אותן לארץ כחלק מחידוש הנוכחות הנוצרית בישראל וחיבור מחדש של ההווה והעתיד עם העבר.

ברלסינה היה פעיל בישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בתור הבישוף של כפר נחום, ולאחר מכן כעוזר לפטריארכיה בירושלים. הוא תפש את התקופה הביזנטית כזמן של שלום והרמוניה בין יהודים לנוצרים, ואת מסעי הצלב כתקופה טובה לכלל העולם הנוצרי. הוא ראה בבריטים ושותפיהם למלחמת העולם השנייה מעין צלבנים חדשים שכבשו מחדש את הארץ למען ישוע. החג לכבודה של מריה נקשר להשתלטות המחודשת של הנוצרים על ירושלים, ונחשב להמשך פולחן מריה, שהגיע לארץ לראשונה ב-1229, בזמנו של פרידריך ה-2. מחרוזת הרוזרי התגלתה לסנט דומיניקוס ב-1208, כך שהפעם הראשונה שהפולחן יכול היה להגיע לירושלים הייתה רק לאחר שהצלבנים בהנהגת פרידריך ה-2 השתלטו מחדש על העיר בשנה זו, וברלסינה היה כנראה מודע לעובדה הזו.

ברלסינה נפטר כחודשיים לפני החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל ותחילתה של מלחמת השחרור, יודע כנראה מתי טוב לעזוב מבחינתו, וזכה להתאחד עם גבירתנו של פלסטין בשמיים.

האפיפיור בירושלים

ב־1964 הופיע אורח חשוב בירושלים: האפיפיור פאולוס השישי בא לבקר. זו הייתה הפעם הראשונה באלפיים שנות קיום הנצרות שאפיפיור מבקר בירושלים — לא בתקופה הביזנטית, לא בזמן מסעי הצלב, לא בזמן שלטון העות'מאנים ואף לא בזמן שלטון המנדט ביקר אי פעם אפיפיור בירושלים. פאולוס השישי לווה על ידי הפטריארך גורי במשך יומיים של הביקור בעיר. הוא התפלל בכנסיית הקבר ונפגש מפגש היסטורי וראשון עם ראש הנצרות האורתודוקסית, הפטריארך של קונסטנטינופול אתנאגורס הראשון.

פאולוס השישי היה אחד האפיפיורים החשובים בתולדות הכנסייה. הוא הנהיג את ועידת הוותיקן השנייה, שפעלה להתאים את הנצרות הקתולית לעת החדשה ושינתה דברים בפולחן, בגישה שלה לאחרים ולעולם. הביקור היה בסך הכול חצי שנה לאחר תחילת כהונתו, וקבע את הטון ל־15 השנים הבאות שבהן כיהן בתפקידו. פאולוס השישי פתח את הדרך — אחריו ביקרו בישראל גם יוחנן פאולוס השני, בנדיקטוס ה־16, ופרנציסקוס. למעשה, כל האפיפיורים מזמנו של פאולוס השישי ביקרו בירושלים — דבר שמבחינת הנצרות הקתולית יש לו משמעות אדירה.

הערות

[1] https://www.lpj.org/en/the-patriarchate/diocese/patriarchs-1/patriarch-giuseppe-valerga