המדונה ומסעי הצלב

המדונה

גורם חשוב במסעי הצלב במאה ה-12 הוא ההערצה למריה, אימא של ישוע, ולמריה מגדלנה, והמסורת הרוחנית שמתפתחת בהקשר לכך, הקשורה לאידיאל האהבה החצרונית. תמונה של מריה התנוססה על דגל שנשא מנהיג המסע, שליחו של האפיפיור – אדהמר. היום שנבחר לצאת למסע הצלב הראשון היה היום של העלייה לשמיים של מריה. בקריאה לצאת למסע הצלב השני גם דמותה של מריה מגדלנה קודשה, והקריאה התקיימה בווזלי, מקום קבורתה של מריה מגדלנה, ומשם גם יצא מסע הצלב השלישי.

עם הופעת הנזירות הבנדיקטינית במערב במאה ה-6, התפתחה דמותה של מריה כדמות מופת בקרב הנזירים, אולי כפיצוי לנדר ההתנזרות שלהם מנשים והצורך בדמות נשית, אנימה, בחייהם. במאות שלאחר מכן מתחילות להופיע תפילות המופנות למריה, חגי מריה וכנסיות המוקדשות לה, והמגמה הזו מתגברת לקראת המילניום, עם הרפורמות של קלוני (מנזר מוביל בדרום צרפת) שהדגישו את נדרי ההינזרות, בניגוד למה שהיה קודם לכן. אנחנו רואים שככל שההתנזרות מנשים היא יותר מוחלטת, כך חשיבות דמותה של מריה עולה. למריה יש תכונות של חסד, רחמים ומחילה. היא בעלת ההיריון המושלם ללא רבב, והמשמעות של זה הייתה שהיא משוחררת מהחטא הקדמון של כל האנושות, מעין חווה שנייה שבאה לתקן את מה שחווה הראשונה קלקלה, כך שמותר לחשוב עליה, ואעז ואומר – אף ל"התאהב" בה.

האמונה במריה נפוצה מאוד במאה ה-11 והיו לכך כמה סיבות: ראשית דבר, ישוע נתפש יותר ויותר כשופט ופחות כמתווך למין האנושי, וכשנדרש מתווך אחר במקומו המועמדת המתאימה ביותר להחליפו הייתה, כמובן, מריה. סיבה נוספת הייתה שחייו של ישוע החלו יותר ויותר להיחקר ולזכות להתייחסות, הופיעו ספרים על ילדותו, ובתוך כך הודגשה גם דמותה של האם. כמו כן, בימי הביניים החלו להופיע במערב אירופה שרידים פיזיים של מריה: שערות, ציפורניים, דמעות, חלב, בגדים ועוד, וזה הוסיף לממשותה.^[1] 

במאה ה-11 נכתבות תפילות למריה שהופכות לחלק מהליטורגיקה השנתית, כגון Salve Regina – ברוכה המלכה, או Alma Redemptoris Mater – האם האהובה של גואלנו. במאה ה-12 נוספים עוד שני מזמורים ליטורגיים חשובים: Ave Regina caelorum – ברוכה מלכת השמיים, ו- Regina Caeli– מלכת השמיים^[2].

האמנות המתפתחת של ימי הביניים מעלה על נס את דמותה של מריה. זאת אמנות חדשה המחברת עולם של חול ודמיון, מספר יקומים סמליים, דתיים ועל-דתיים מקבילים. יש בה ערך רב לדימויים, מחוות ומעשים טקסיים. האמנות הופכת להיות כלי בידי הדת, מתוך תפישה שניתן לחוות את האצלות האל, ולא להסתפק רק באמונה כפי שהיה עד אותה תקופה. אבוט סוגריוס (אב מנזר סנט דני בפריז במאה ה-12) האמין שהמחשבה הפשוטה עולה דרך דברים חומריים, ושניתן לעורר תחושה של קדושה דרך תמונות, פסלים ואדריכלות. הוא פיתח לצורך כך את האדריכלות הגותית, כפי שהיא מופיעה לראשונה במנזר סנט דני ובכנסיית נוטרדאם בפריז. במסגרת אמנות זו מריה מופיעה בפיסול בדמות מלכה, מדונה (אהובה) ואם אלוהית, ולצדה נשים חשובות אחרות, החל ממלכת שבא וכלה בסלומה – המיילדת של מריה.

מלכות גדולות וחשובות במאה ה-12 (תקופת מסעי הצלב) עודדו את האמנות ובמקביל לכך גם את האהבה החצרונית, מעמד האישה ופולחן מריה, כל הדברים הללו נקשרו זה בזה. הראשונה והחשובה בהן היא אליאנור מאקווטיניה (Eleanor of Aquitaine) מלכת צרפת. היא משתתפת במסע הצלב השני לירושלים וממלאת בו תפקיד מרכזי, קשורה למנהיגים הנוצרים החשובים של התקופה ובראשם ברנאר מקלרבו, נדמה כאילו יש ברית בין מנהיגי הכנסייה והמלכות – מלכים, שנועדה לקדם את פולחן מריה וחשיבות המרכיב הנשי בחיים ובאמונה. חלק מזה הוא פיתוח אידיאל האהבה החצרונית בחצרות של אליאנור מאקווטינה ובתה מרי משמפאן Champagne)).

לאנשים המובילים של המאה ה-12 היה ברור שכוח אינו הפתרון לבעיות החברה הנוצרית, וכי הדגש של האבירות על הלוחמה והגבריות הביא לסכסוכים ושפיכות דמים והרחיק בני אדם מאלוהים. מתפתחת מעין ברית בין חוגים משכילים ורפורמיסטים בכנסייה וחוגים של בתי המלוכה בהנהגת המלכות הגדולות של צרפת ובראשן אליאנור מאקוויטניה, וברית זו מציעה פתרון חדש ומהפכני לבעיות של החברה הנוצרית: האדרת תכונות רוחניות של האבירות בנוסף לעקרונות המוסריים, ביניהן טוהר, תמימות, ובעיקר את ערך האהבה שמתבטא באהבה לאישה, דבר שהיה בלתי נתפש בתקופות קדומות יותר. כל התפישות הללו באות לידי ביטוי במחזורי סיפורים על הגביע הקדוש, שמופיעים לראשונה בחצרה של מרי משמפיין (הבת של אליאנור מאקוויטניה). היה זה כרטיאן מטרואה (Chrétien de Troyes), סופר ממומן בחצר זו שהעלה לראשונה את הסיפורים על הכתב. דורות של ילדים, שחלקם הופכים להיות אבירים, גדלים עליהם. אותם ילדים הם אלו שיצאו במסעות הצלב והעלייה לרגל לארץ ישראל.

הכנסייה והשלטונות חיפשו דרכים לרסן את המרכיב הגברי האלים והפרוע בחברה, ולשם כך היה צריך להעצים את מקומה של האישה, וזה נעשה הן על ידי האלהת דמותה של מריה והפיכתה לסמל של חיי טוהר והגות, והן על ידי פיתוח אידיאל האהבה בין גבר ואישה. תפקידה של האישה הוא לעדן, לחנך את הגבר. יש מעין ברית בין האישה והכנסייה. התפיסה הייתה שנשים אוהבות יותר ורכות יותר, ולכן מסוגלות להתעצב ברצון האלוהים. הן יכולות להיהפך לדימוי אלוהים. בגבר, לעומת זאת, יש גאוותנות ולכן הוא פחות ראוי ויותר קשה לעצב אותו על פי דרישות האל. הגבירה הקדושה היא זו שיכולה לכוון את האביר בשלבים האחרונים של הדרך, לעדן ולשפר אותו. על ידי מחשבה עליה הוא התחבר לחלק הגבוה שבתוך עצמו והגיע למעין איחוד מיסטי עם האלוהים.

יש קשר בין אהבה חצרונית לפולחן מריה, ישנה שפה דומה למיסטיקה הנוצרית ולרומנסות האביריות – אותן מילים, אותן ג'סטות. הסבל של הפרידה, האידיאליזציה של האהוב – כל אלה דומים מאוד לתחושה ולמחשבה המיסטיות. יש דמיון רב בין האהבה הארצית לזו השמימית.^[3] בשתיהן מדובר באהבה ללא תנאים וללא ציפייה לקבל גמול. השפה של עולה הרגל והשפה של הנדחה דומות, המיסטיקן נדקר ונפצע על ידי אהבתו לישוע או לבתולה, כשם שהאוהב נפצע באהבתו לגבירה. הפיכת האהבה לאקסטזה וחוויה יקומית קשורה לחוויה המיסטית, במיוחד בעולם של ימי הביניים. הצורה של תיאור האהבה החצרונית לא יכולה להתקיים ללא ההקשר החברתי הנוצרי. היא אולי עיוות של רעיונות נוצריים, אך חלק ממנה הוא רקע התקופה.

האהבה החצרונית (ואהבה בכלל) היא דתית במהותה, והאוהבים והמשוררים עצמם נחשפו לטרמינולוגיה של החוויה המיסטית הנוצרית, שהייתה חלק מהותי מעולמם. האוהב ניגש לגבירה כמכפר על חטאיו, הוא מתחנן לסליחה, מבקש חסד, ישועה, בדיוק כמו בפולחן הבתולה. השמחה של האוהב הופכת אותו ל"אדם חדש" בדיוק כמו בטבילה. הוא עוזב הכול למענה כפי שהאיש העשיר עשה למען ישוע – מקריב נכסים, משפחה, חובה – למען אהבת גבירתו. הוא לוקח על עצמו את צלב האהבה.

האהבה החצרונית והפולחן המריאני מושפעים משירת האהבה של הסופים, אותה פוגשים הצלבנים במזרח. דמשק, אנטיוכיה, טריפולי, עכו וירושלים הם מקום מפגש בין מיסטיקנים ומשוררים סופים, טרובדורים ומיסטיקנים נוצרים. ירושלים הופכת לדימוי שמימי בהגותו של ברנאר מקלבו, וגם באופן פיזי, ירושלים היא לא רק מקום של מלחמות ושליטים, אלא גם פתח לגן עדן, מקום הגן המיסטי, וזה מתבטא באדריכלות הכנסיות החדשה, המקודמת על ידי המלכה מליסינדה, ובתכנון של העיר, ובמיוחד באתרים הקשורים למרים – סנטה אנה וקבר מרים.

הפולחן המריאני מביא להתפתחות האגדה על חד הקרן שיכול להילכד רק על ידי בתולה. החיה המופלאה סימלה את ישוע, הבתולה את מריה, והכלבים את התכונות הטובות, כשהרעיון היה לגייס את ישוע לטובת המין האנושי, אך תחילה יש ללכוד אותו. הציידים מכוונים את חד הקרן לגן המיסטי, שם נמצאת הבתולה, וכשהוא נכנס לשם ויונק מחזה, הוא נרגע ואפשר להביא אותו לחצר המלך. הקרן היא קרן הישועה. מריה משוחררת מהתשוקה ומהבלי העולם הזה, והיא מבטיחה התקדשות – אך גם מחייבת התמסרות טוטלית.

האהבה החצרונית והפולחן המריאני מושפעים משירת האהבה של הסופים, אותה פוגשים הצלבנים במזרח. דמשק, אנטיוכיה, טריפולי, עכו וירושלים הם מקום מפגש בין מיסטיקנים ומשוררים סופים, טרובדורים ומיסטיקנים נוצרים. הגן המיסטי הוא מושג יסוד במיסטיקה של המזרח, ביחד עם הוורד והזמיר (חיה מופלאה) הם עוברים למערב. וכך ירושלים הופכת לדימוי שמימי בהגותו של ברנאר מקלרבו, וגם באופן פיזי, ירושלים היא לא רק מקום של מלחמות ושליטים, אלא גם פתח לגן עדן, מקום הגן המיסטי, וזה מתבטא באדריכלות הכנסיות החדשה, המקודמת על ידי המלכה מליסינדה ובתכנון של העיר, ובמיוחד באתרים הקשורים למרים – סנטה אנה וקבר מרים.

ברנאר מקלרבו (Bernard of Clairvaux) הוא איש הדת המשפיע ביותר באירופה באמצע המאה ה-12, מיסטיקן ותיאולוג, נואם בחסד, ממליך אפיפיורים ומחנך ויועץ למלכים, וגם האיש החשוב ביותר מבחינת מסעי הצלב לארץ ישראל. הוא האיש שקרא וגרם ליציאת מסע הצלב השני לארץ ישראל, הוא מי שקידם את העלייה לרגל לירושלים, פולחן מריה ורפורמות בכנסייה, כמו גם את האדריכלות והאמנות הגותית ותפיסת ירושלים הרוחנית-שמימית.

החל מזמנו של ברנאר מופיעה מריה לעיתים כבת זוגו של ישוע, בדומה לחתן והכלה משיר השירים, כשישוע הוא החתן ומריה הכלה. בהמשך לכך מתפתחת התפיסה שישוע הוא החתן של הנזירות, ומריה הכלה של הנזירים. המטרה של הנזירים והנזירות היא בסופו של דבר איחוד מיסטי עם האלוהים, אלא שזה מושג דרך חתונה מיסטית עם ישוע במקרה של הנזירות, ולצורך כך הן לובשות הינומה ועונדות טבעת, ויוצאות לירח דבש בן שלושה ימים.

ברנאר נושא 84 דרשות על שיר השירים, ובהן החתן הוא ישוע, והכלה היא במרומז מריה, לעיתים היא הכנסייה ולעיתים הנפש האינדיבידואלית. אלוהים הוא האהבה, ומרגע שהנפש מרגישה זאת ספונטנית, היא יכולה לקבל את נשיקת החיים מהאלוהים. הנפש קופצת לקראת האלוהים, ועל ידי כך משקפת אותו ויוצרת איתו חיבור מחודש, וזו הדרך היחידה להתגבר על הנפילה.

מריה היא הראשונה שהצליחה להגיע לאיחוד שלם עם ישוע, על ידי כך שנישק אותה בזמן שהניקה אותו. ברנאר הופך את הקשר למריה לאישי ואינטימי. במסדר שהוא ייסד (הציסטריאני), שהתפשט בכל רחבי אירופה, הנזירים לבשו לבן לכבוד מריה, ובכנסיות שלהם בנו קפלה מיוחדת המוקדשת לה. לפי פרינגל, בזמן מסעי הצלב הוקמו שני מנזרים ציסטרציאניים בישראל. אחד ליד המושב מטע בהרי ירושלים, והשני בכנסיית הביקור בעין כרם.

אבל מבחינת ירושלים, תרומתו החשובה ביותר של ברנאר מקלרבו היא בהיותו האב הרוחני של המסדר הטמפלרי, ומי שנתן את הצידוק האידיאולוגי ליצירת דמות של אדם חדש שהוא שילוב של נזיר ואביר, באיגרת "בשבחי האבירות החדשה" משנת 1128.^[4]

קבר מרים הצלבני

המלכות הראשונות של ירושלים, מורפיה (נפטרה 1113) ומלסינדה (נפטרה 1161) נקברו בקבר מרים, בעוד שבעליהם המלכים נקברו באופן טבעי בכניסה לכנסיית הקבר. באזור קבר מרים הוקם מנזר גדול כבר על ידי גודפרי זה בויון שכלל לימים את קבר מרים, גת שמנים ומערת היגון הסמוכה לקבר, המנזר יוסד ב1101 מיד לאחר כיבוש ירושלים, אולי כאות תודה למרים על עזרתה במעשה זה, באותה שנה שבה נוסד מנזר פונטברו המלכותי בצרפת, שהיה לו קשר לירושלים כפי שנראה בהמשך בפרק על בית עניה. הנזירים במנזר מריה של עמק יהושפט Abbey of Saint Mary of the Valley of Jehosaphat היו מהמסדר הבנדיקטיני, והרבה נחלות בארץ ישראל ניתנו למנזר כהקדש. הוא היה אחד החשובים בממלכה.

עליית מעמדה של מרים באותה תקופה הביאה לחשיבות הנשיות הקדושה בירושלים ורוממה את מעמדם של המלכות. זה בא לידי ביטוי בבניית אתרים הקשורים למרים, ובראשם קבר מרים, בית עניה ומתחם סנטה. קבר מרים היה מרכז של מיסטריות נוצריות, מתחם סנטה אנה היה במידה רבה המנזר של נשות המשפחה המלכותית ומעמד האצולה, ובית עניה כנ"ל.

מרים אמו של ישוע מופיעה 20 פעם בברית החדשה, והפעם האחרונה היא בהקשר של פנטקוסט, אבל לא כתוב מה עלה בגורלה, והרבה מהמסורות הקשורות אליה נשענות על ספרות חיצונית ובמיוחד על הבשורה של ג'יימס. ישנן מספר אגדות על מותה, ואחת מהן מספרת שהיא עברה לגור עם התלמיד יוחנן לאפסוס ושם מתה ועלתה לשמיים. אולם המסורות המקובלות יותר הן שהיא המשיכה לגור בירושלים עם הקהילה הנוצרית הצעירה, כפי שמופיע בספר מעשי השליחים, ובבוא יומה היא נרדמה בהר ציון, במקום שנקרא לימים "אם כל הכנסיות", ומשם היא נלקחה לקבורה בקבר מרים שבעמק יהושפט. לאחר שלושה ימים פתחו את הקבר בכדי שתומא המפקפק שאיחר לבוא יוכל להיפרד ממנה, והנה, הפלא ופלא, הקבר היה ריק.

לאחר קבורתה, כשהיא רק "ישנה", ירדו כל המלאכים, הנביאים, צבא השמיים וישוע בראשם בכדי לאסוף את נשמתה, שדמתה לנשמת תינוקת, ולקחת אותה לשמיים. וכך נראית נשמתה של מריה התינוקת בידיו של ישוע המבוגר בעולם הרוחני, כתמונת היפוך לישוע התינוק המוחזק בידי מריה המבוגרת בעולם הפיזי. התלמידים והחסידים התאספו לחלוק לה כבוד אחרון ברגע מותה, ובראותם את צבא השמיים ובראשו ישוע בא לקחת את נשמתה לשמיים, הם פנו בתפילה ספונטנית למריה (במקום לישוע עד כה) שתלמד עליהם זכות בשמיים.

הדבר המפתיע הוא שהמסורות מספרות כי בזכות זה שמריה נשאה בתוך גופה את האל, בשרה התקדש ונלקח אף הוא לשמיים (בנוסף לנשמתה), וכך כשפתחו את קבר מרים לאחר כמה ימים גילו שהוא ריק, וזה המצב עד היום. בעקבות כך הוקמה מעל המערה שבה היא נקברה, סמוך לכנסיית גת שמנים, כנסייה כבר במאה ה־5, וכשהגיעו הצלבנים לארץ הייתה מעל המערה כנסייה ביזנטית. בזמן מליסינדה נבנתה הכנסייה מחדש, כשהמערה עוברת שיפוץ והופכת לקריפטה מפוארת, ומעליה נבנה מבנה גדול, שנהרס על ידי סלאח א־דין, וכיום נשארה רק הקריפטה.

הצלבנים ועולי הרגל שהגיעו לישראל החל מהמאה ה־12 הביאו איתם תפישה וחשיבות חדשה של מריה, שהושפעה במידה רבה מהגותו של ברנאר מקלרבו, האיש החשוב של המאה ה־12 שעמד מאחורי הקמת המסדר הטמפלרי, המסדר הציסטרציאני ומסע הצלב השני. יש קשר בין התעצמות האמונה במרים והתפתחות מסעות הצלב (שנתפשו כסוג של עלייה לרגל חמושה). וכך, קבר מרים נהיה אחד מהאתרים הפופולריים ביותר לביקור בעיר הקדושה.

הקבר עצמו נמצא בקריפטה הגדולה והעמוקה שבנויה בצורת צלב. הצלבנים הפרידו את קבר מרים הריק מקירות הקריפטה ויצרו מתחם הדומה במקצת לקבר בכנסיית הקבר, ושמסמל בכך את הקשר שבין מריה וישוע ואת העובדה שגם היא, בדומה לו, עלתה לשמיים וכעת מתפקדת בתור מלכת שמיים ומתווכת עבור בני האדם. הנוצרים שיוועו לתיווכה של מריה, מכיוון שהיא היחידה שישוע לא יכול היה לומר לה לא. הם הגיעו למקום עם תפילת אווה מריה בפיהם ובידיהם תמונות שלה מחזיקה את ישוע התינוק על ידיה, וידעו שבזכות כך כל מה שהיא תבקש ממנו ייענה.

החזית של המבנה צלבנית אופיינית, וכך גם החלקים האחרים שלו. דלת הכניסה עם הקשתות הצולבות נפתחת למסדרון רחב היורד אל בטן האדמה. יורדים במדרגות רחבות שאין כמותן בשום מקום אחר בירושלים והם מזכירות מדרגות באתרי עלייה לרגל קדושים באירופה כגון מונטה סנט אנגלו או לה פוי, מייד אחר הירידה בצד ימין יש חדר קטן ובו קברה של המלכה מליסינדה בונת המקום. מעל החדר כיפה חשוכה שנתגלתה רק בשנות ה־70, כאשר ביקשו להתקין תאורה בכנסייה. הכיפה שהיא למעשה צילינדר כיפתי גבוה היא אלמנט ייחודי שכמותו ניתן למצוא רק במנזרים בארמניה (כגון מנזר האגפט מהמאה ה10  Haghpat Monastery) והיא מסמלת נצחיות, ייתכן כי גם אימה של מליסינדה הנסיכה הארמנית מורפיה הייתה קבורה במקום^[5]

על הקבר של מליסינדה ישתמונה של אנה ויהויכין הורי מריה, שלפי מסורת מאוחרת ומוטעית היו קבורים כאן, ולכן הקפלה מוקדשת להם. בצד השני של המדרגות נמצאת קפלה ובה מקום קבורתו המסורתי של יוסף, בעלה של מריה. הזיהוי הוא על פי מסורת מאוחרת, אבל אין עוררין עליה, מכיוון שמתאים שיוסף ייקבר ביחד עם אשתו (לכאורה). בקפלה זו קבורה גם בוטילדה, אשת אריך הטוב מלך סקנדינביה, שנפטרה ב־1103.

בסוף המדרגות פונים ימינה אל הקריפטה הביזנטית: כאן נמצא קברה הריק של מריה, המחופה באדיקולה צלבנית הנתמכת בעמודי שיש דקים שכותרותיהם הם פיסול אמנותי ומזכירים עמודים דומים בהר הבית ובמתחם העלייה שבהר הזיתים (מעיד על הקשר לטמפלרים). אפשר להיכנס פנימה ולראות מקרוב את מדף הקבר הריק. על הקירות מסביב לקבר ציורים המתארים את האירועים השונים בחיים של מריה. הקריפטה היא חלק מצלב אדריכלי, החלק הארוך שלו הוא מדרגות הירידה, הזרוע הימנית היא קבר מרים, בזרוע השמאלית יש קריפטה ארמנית ובה מחזור ציורים נוסף המראה את האירועים השונים בחייה של מריה. החלק של ראש הצלב חסום כיום על ידי קיר.

לפני חזית הכניסה הצלבנית לקבר מרים יש רחבה שקועה, שמהפינה שלה יוצא מסדרון אל חלל תת־קרקעי אחר שנקרא "מערת הבגידה" ונמצא בחזקת הפרנציסקנים. המקום נקשר לבגידה של יהודה בישוע ולחבלי השאול בגן, אבל הפרנציסקנים חוגגים בו גם את העלייה לשמיים של מריה, ולו בגלל שאין להם נחלה ורגל בקבר מרים הסמוך, שהוא בחזקת הארמנים והאורתודוקסים.

קבר מרים נמצא במקום הנמוך ביותר בירושלים, שנמצא לרגלי המקום הגבוה ביותר ממזרח לו – והוא פסגת הר הזיתים. יש להניח שכחלק מהגאוגרפיה המקודשת של ימי קדם זה היה מקום פולחן לאלוהות הנשית, שנקשרה למערות שסימלו את רחם האדמה, ואילו בפסגת ההר היה מקום פולחן של אלוהות זכרית. מעניין לציין שמריה עלתה לשמיים מהמקום הכי נמוך בירושלים, ואילו ישוע עלה לשמיים מהמקום הכי גבוה הנמצא ממזרח לו. אלו הן שתי עליות שונות שמתרחשות במקומות שונים, ושהפרי שלהן שונה.

מרים היא דמות קדושה גם למוסלמים, ובתוך הקריפטה יש מחראב, מכיוון שעולי רגל מוסלמים נהגו לעלות לרגל גם הם לקבר הקדוש ולהתפלל שם. כיום המקום בחזקת היוונים האורתודוקסים והארמנים, כשהפרנציסקנים מחזיקים במערת הבגידה הסמוכה. מעל הירידה לקבר נמצא קברו של המלומד המוסלמי סופי מהמאה ה־15 מוג'יר א־דין, שטען כי מוחמד ראה אור על־טבעי זורח מהקבר בזמן המסע הלילי שלו לירושלים. הסיפור מופיע בספר החשוב שכתב "תולדות ירושלים וחברון", שמהווה מקור להכרת התקופה הממלוכית, עליה נרחיב בהמשך.

מרים לא מתה אלא עולה לשמיים

בימי קדם היו בתרבויות עתיקות רבות מסורות עלייה לשמיים של מלכים, גיבורים ואנשים מוארים. וכך הרקולס מגיע לאולימפוס והופך לאחד האלים, הפרעונים הופכים להיות אלים, אלכסנדר הגדול, וכן הלאה. באימפריה הרומית (ששלטה בעולם בזמנו של ישוע) האמונה בעלייה לשמיים של בני אדם והפיכתם לאלים נקראה אפותאוזיס (Apotheosis) ויוחסה בעיקר לקיסרים. המסורת הרומית הושפעה מאמונות מהמזרח (פרס), מצרים, ההלניזם ועוד.

בספרות החיצונית היהודית מופיע סיפורו של חנוך (מטטרון) שעלה לשמיים והפך להיות למשנה לאלוהים, וגם אליהו הנביא עולה לשמיים ויחזור ביום הדין. בברית החדשה מסופר על העלייה לשמיים של ישוע 40 יום לאחר מותו, והספרות הגנוסטית מרחיבה רבות בנושא זה. בנוסף על כך, בקרב הכתות הנוצריות השונות היו מסורות על עלייה לשמיים של יוחנן, וכן של קדושים (תלמידים) אחרים, כך שהיה זה מאוד הגיוני שתתפתח אמונה בדבר העלייה לשמיים של מריה לאחר מותה, במיוחד לאור העובדה שהיא נשאה בקרבה (ברחמה) את האל.

הברית החדשה אינה מספרת מה עלה בגורלה של מריה אם ישוע לאחר הצליבה, ואין אזכור לגבי מותה ומה קרה לאחר מכן. עם השנים החלו להופיע מסורות ואגדות על חייה לאחר הצליבה, על מה שקרה במותה, והחל מהמאה ה־5 גם על עלייתה לשמיים לאחר מותה. האמונות הללו מתקבלות בקרב חוגים רשמיים בכנסייה ונהפכות לנחלת הכלל במאה ה־7, ואולי גם קודם לכן.

ספר סורי מהמאה ה-3 הוא הראשון המזכיר את קבר מרים בירושלים ומספר על נוכחות של השליחים בו ולקיחת גופתה לשמיים על ידי המלאך מיכאל. ספר נוסף, מהמאה ה-4, מזכיר מערה בעמק יהושפט שאליה לוקחים את גופתה, כשבדרך היהודים מנסים להתנכל לה ומתחוללים כל מיני ניסים. במערה יש חדר פנימי ובו מריה שוהה במשך שלושה ימים, עד שישוע מגיע ומעיר אותה מתרדמתה ולוקח אותה לשמיים. בספר מהמאה ה-5 בשםPseudo Mileto  מופיע לראשונה סיפור התרדמה של מריה בהר ציון.^[6]

האמונות בתרדמה והעלייה לשמיים של מריה מתחזקות ומתגבשות במאות ה-6-7 והופכות לחלק חשוב בתפישה הנוצרית. אבל רק ב-1950 מחליט האפיפיור פיוס ה-12 לקבל את העלייה לשמיים כדוגמה. הבעיה עם הדוגמות של ההיריון ללא רבב (בהמשך) והעלייה לשמיים היא שהן מציבות ומציגות את מריה כישות אלוהית עצמאית, שאינה תלויה בבנה. יתרה מזאת, אם מריה נולדה ללא רבב אזי היא פטורה מעונש המוות, ואם היא עולה לשמיים ללא מוות אלא רק מתוך הירדמות היא נעלית על ישוע, שסובל מוות וייסורים. לכן היה מי שהציע, כמו הוגה הדעות הגדול מתחילת המאה ה-17 פרנציסקוס מסאל (Francis de Sales) שעל שמו קרוי המסדר הסלזיאני,^[7] שמריה מתה מאהבה, ליבה נשבר מרוב אהבתה את ישוע וצערה על סבלו.

כך או כך, במאה ה-7 כבר מקובל הזיהוי של קבר מרים בעמק יהושפט בירושלים כמקום קברה והעלייה לשמיים, מערת הקבורה הריקה הופכת לאתר ביקור, פולחן ועלייה לרגל, והר ציון מזוהה כמקום התרדמה. הכיבוש הערבי (ב-632 לספירה) מעביר גלי זעזוע בעולם הנוצרי, והמסורות על מריה והמקומות הקדושים הקשורים אליה מתחזקות. המסורות הללו מקבלות את חותמת הכשרות מהוגה הדעות והמיסטיקן הגדול יוחנן מדמשק בתחילת המאה ה-8, הטוען שהתרדמה, הקבורה והעלייה לשמיים הן מסורות אותנטיות שתועדו על ידי יוחנן כותב הבשורה (ראו פרק על יוחנן מדמשק).

האמונה בעלייה לשמיים של מריה יוצאת מתוך נקודת הנחה שזמן קשור להשתנות החומר, ואילו הרוחני הוא נצחי, ולכן שחרור מחטא הוא גם שחרור מכבלי הזמן והחומר, ועקב כך גם ממוות. וכך מריה לא מתה, ואפילו הגוף שלה לא משתנה לאחר המוות מכיוון שהוא טהור, והוא עולה ביחד עם רוחה לשמיים. העלייה של מריה לשמיים מסמלת ומהווה הקדמה לתחיית האדם ביום הדין וקץ ההיסטוריה, זמן שבו המתים יקומו מקבריהם ויהיה עידון של העולם הפיזי, הופעה של גוף חדש, נפש חדשה ולב חדש באדם.

התחייה של מריה נקשרת ומסומלת על ידי פריחת הפרחים, צמחי מרפא ואבנים טובות, שכולם ביטוי של סוג כלשהו של נצחיות. הבתולין השלמים והעלייה לשמיים מעידים שניהם על השלמות של מריה, כשני צדדים של אותו הדבר. חשוב להדגיש בהקשר זה כי התחייה הנוצרית היא אינדיבידואלית ומקבעת את החיים העצמאיים והאישיים. וכך, לאחר שהיא עולה לשמיים הופכת מריה להיות מלכת השמיים, ובנוסף לכך משמשת כמתווכת עבור בני האדם. זה מזכיר כאמור את העלייה לשמיים של הפרעונים או הקיסרים, שהופכים לאלים ומשמשים כמתווכים עבור האנושות. וכאן אנחנו נכנסים לתפישה של מריה כמלכה.

העלייה של מריה לשמיים מתבקשת בעקבות מהלך חייה, החל מהבשורה שבמהלכה היא התמלאה בחסד, המשך בלידה הפלאית והליווי של ישוע במהלך חייו, וכלה בתפקידה בצליבה ובהקמת הקהילה והדרך הנוצרית לאחר מכן. מריה זוכה ללידה ללא חטא, מתעברת ללא חטא, מתקדשת ומטהרת, ולכן כשמגיע זמנה למות המוות לא יכול לה, והיא אך נרדמת לשלושה ימים שבסופם היא עולה לשמיים.

מריה מזינה ומגדלת את המאמינים, עד שהיא נעכלת באהבה האלוהית. הגוף שלה נלקח לשמיים ולא נרקב – ישוע יורד מהשמיים ואוסף אותה בזרועותיו, מגדל אותה לעולם הרוחני. מריה מדגימה לנו דרך זמינה לבני אדם הרוצים להגיע לאלוהי, או כפי שאמר אתנסיוס (פטריארך אלכסנדריה במאה ה-4): "ישוע הוא אלוהים שהופיע באדם בכדי להראות לאדם את הדרך להיהפך לאלוהים". ומי שמראה את הדרך זו מריה.

העלייה לשמיים היא אחת מארבע הדוגמות של הכנסייה הקתולית לגבי מריה (שלוש האחרות הן ההיריון ללא רבב, בתולה לפני ואחרי, ואם האלוהים) שהתקבלה סופית רק ב-1950. יש בעלייה של מריה לשמיים מימד של אפותאוזיס, הפיכת אדם לאל לאחר מותו. גם לפניה היו אנשים שעלו לשמיים, כגון חנוך שהפך להיות מטטרון, סגן של אלוהים. אלא שמריה עלתה עם גופה, ומכאן שהגוף שלה התקדש והתעדן במהלך חייו והחומר הפך לרוחני. אבל אז נשאלת השאלה: מה קרה לגופה כשהגיע לשמיים, האם למשל היא הפסיקה לרצות לאכול, לא היו יותר הפרשות? החומר עבר טרנספורמציה? ואם כן, אז לשם מה היה צריך להעלות את הגוף שלה?

חלק מהתשובה הוא שבעלייה לשמיים של מרים יש מימד של התגשמות הנבואות על תחיית המתים, מעבר לסוג גוף אחר, זיקוק של הטבע האנושי בדרך חזרה למצבו הטבעי, ולמיותר לציין שיש בזה מן הניסי והפלאי. כדאי להבהיר בהקשר זה שיש הבדל בין העלייה לשמיים של ישוע שנקראת  באנגלית Ascension  ובין העלייה לשמיים של מריה, שנקרא באנגליתAssumption . התרגום בעברית לשתי המילים הללו זהה, אבל אלו מילים שונות המציינות שתי פעולות מעט שונות, ואם נבין את ההבדל ביניהן נבין את כל התורה כולה.

המשמעות של העלייה לשמיים של מריה היא התיקון הסופי של החטא הקדמון של חווה ושיבה הביתה אל מצב קיום גן העדן של המין האנושי. מריה, שאפשרה את הגעתו של ישוע לעולם, מאפשרת במעשה זה את הגעתם של בני אדם לשמיים. העלייה היא פרפיגורציה לתחיית המתים ביום הדין, אפילו יותר מזו של ישוע. ויש כאן דבר נוסף: העלייה לשמיים היא מעין גמול למעשים של מריה בעולם הזה, היא גידלה את ישוע לתוך העולם הפיזי, והוא מגדל (מעלה) אותה לתוך העולם הרוחני. הבשורה הטובה היא שיש צדק בחיי האדם וגמול למעשיו הטובים.

הערות

[1]  גם הבית שלה מנצרת הגיע באופן פלאי לעיר לורטו באיטליה לאחר נפילת הממלכה הצלבנית.

[2] Warner, Marina. (2000). Alone of all her sex: the myth and the cult of the Virgin Mary. Vintage.

[3]  Underhill, E. (2018). Mysticism: A study in the nature and development of man’s spiritual consciousness. Routledge.

[4] Gest, K. L. (2010). Chivalry: The origins and history of the orders of knighthood. Ian Allan Publishing.

[5] Kenaan-Kedar, N. (1998). Armenian architecture in twelfth-century Crusader Jerusalem. Assaph Studies in Art History, 3, 77-91.

[6]  במאה ה-14 התפתחה מסורת שתומא המפקפק הגיע בזמן העלייה לשמיים, ומריה זרקה לו את החגורה שלה מהשמיים כדי שיאמין בתחייתה.

[7]  יש למסדר כמה בתי ספר ומוסדות בארץ, כולל בנצרת וירושלים.