ירושלים הופכת נוצרית

הרומאים הופכים נוצרים

בשנת 310 לספירה עולה לשלטון באימפריה הרומאית קונסטנטינוס הגדול (שולט 312-337), הוא הופך לקיסר בברכת ישוע שמגלה לו את סמל הצלב ערב הקרב המכריע נגד יריביו, ובזכות הסמל הזה הוא מנצח כנגד הסיכויים, לאחר נצחונו הוא הופך את הנצרות לדת מקובלת ומאושרת על ידי השלטונות, וגם נתמכת על ידו. לוקח לו 12 שנה להשתלט גם על החלק המזרחי של האימפריה, ולאחר מכן הוא מעביר את הבירה לקונסטנטינופול (כיום איסטנבול), ומכנס את ועידת ניקאה ב325 לספירה שם מחליטים על עיקרי האמונה הנוצרית. ברומא יש עדיין השפעה גדולה לאמונה האלילית. ולכן קונסטנטינוס מעביר את מרכז הפעילות התרבותית והדתית לקונסטנטינופול ומבסס בה את הדת החדשה. ביחד עם אימו הוא מתחיל בבניית ירושלים הנוצרית, כנסיית הקבר וכנסיות נוספות בארץ וברחבי העולם.

האימפריה מתחלקת מבחינה מנהלית למזרח ומערב, אבל רק בסוף אותה מאה, לאחר מותו של תיאודוסיוס הגדול ב395 היא מתחלקת באופן רשמי לשתי מדינות, ומזמן זה והלאה החלק המזרחי נקרא האימפריה הביזנטית, והיא מתקיימת במשך יותר מאלף שנה. האימפריה הביזנטית היא חלק חשוב מהמורשת התרבותית הנוצרית. תפקידה וחשיבותה גומדו במשך דורות רבים על ידי ההגמוניה של ההיסטוריוגרפיה המערב-אירופאית. אלא שעד הרנסנס ביזנטיון זהרה, בעוד שאירופה באופן כללי הייתה שקועה במחשכים.

תיאודוסיוס הגדול (שולט 379-395) היה השליט האחרון ששלט על מערב ומזרח האימפריה הרומית כיחידה אחת. הוא היה זה שביטל באופן סופי את פולחן הפגאניות וקבע את הנצרות כדת רשמית. מכנס את ועידת קונסטנטינופול הראשונה ב-381 וקובע את גרגוריוס מִנַזיַאנזוּס כפטריארך ומוביל הוועידה. בכך הוא תמך בקו של בסיליוס הגדול והביא לסיום את הוויכוח בנושא הכפירה האריאנית. למעשה, תיאודוסיוס קבע סוג מסוים של נצרות כדת מדינה והסתמך על עזרת הנוצרים בבניית המדינה החדשה. הוא הצליח להדוף את הברברים מגבולות האימפריה ולנצר את הגותים (שבטים גרמניים שעברו את הדנובה).

העולם של הים התיכון בתקופתו של ישוע נחלק לשתי תרבויות: במערב הים התיכון דיברו לטינית והתרבות הייתה רומית, ואילו במזרח הים התיכון דיברו יוונית והתרבות הייתה הלנית. שני החלקים השתייכו לאותה אימפריה, ובכל זאת היו שונים בתרבותם ובתפישתם הדתית. ההבדל בין שני צדדי הים התיכון לא היה קשור רק פוליטי והיסטורי, הצד המזרחי נטה יותר לכיוון המיסטריות והמערבי למוסריות. תפישת החיים של הצד הרומי לטיני הייתה של משמעת, סדר, ערכים, היררכיה וטקסיות הפולחן, מלווה בתחושת אשמה שהייתה חלק מהאופי הרומאי. תפישת החיים של העולם ההלני הייתה של מסתורין, קִרבה לטבע וניסיון לראות את הסדר והאלוהות בתוכו, טיפוח היופי והאמנות, רצון לחיים טהורים מתוך אמונה בגאולה ובתחייה.

שתי תפיסות חיים אלו באות לידי ביטוי בהבדלים בין אופי הכנסייה המערבית-הקתולית לבין אופי הכנסייה המזרחית-האורתודוקסית. בכנסייה האורתודוקסית מהותה של הנצרות איננה אשמה (חטאנו, פשענו) וציות, אלא המסתורין של החיים. המיסטריות של היוונים הקדמונים שהתייחסו למחזורי הזמן, חיי אדם וכוחות הטבע ובאו לידי ביטוי בתיאטרון ובאמנות, מצאו בית חדש בפולחן הנוצרי. הדרמה הקוסמית של מוות ולידה מחדש הופכת להיות אנושית בדמותו של ישוע, האירועים השונים בחייו הם אלגוריים ומתייחסים למצבים מהותיים בחיי אדם ולשלבים השונים בדרך הרוחנית. ישוע הוא "בן אלוהים שהופיע כאדם, בכדי להראות לבני אדם את הדרך להיהפך לאלוהים" (לפי אתנסיוס). השאיפה להשיג חיי נצח ולהיהפך לדמוי אל, כמו בטקסי החניכה של אלואסיס וסמותרקי, הופכת להיות מהות הנצרות האורתודוקסית.

ניתן להבחין במרכיבים שונים של פולחן כתות המסתורין בתוך הנצרות. מרים אימו של ישוע מחליפה את דמות האם הגדולה של העולם ההלני, דמטר אלת האדמה ולפניה גאיה, וכך, דמותה של האלה הפגאנית הקדומה מופיעה באופן מפתיע בפסיפסים של כנסיות ומנזרים אורתודוקסיים. כי זו אותה אדמה שישוע דרך עליה והרווה אותה בדמו, ומכאן שהיא נתקדשה. זו אם ארצית שהכילה את אלוהים–ישוע בתוכה, ולכן יש מסתורין בדת הנוצרית אורתודוקסית שנקרא: אם האלוהים – תֵאודוקיס.

היוונים היו הפגאנים הראשונים שקיבלו את הנצרות. רוב המכתבים של פאולוס ופטר בברית החדשה מופנים לקהילות דוברות יוונית. הספר עצמו נכתב ביוונית ומושפע מתפישות הפילוסופיה והמסתורין ההלני. בעולם שקדם לנצרות היו שלושה נושאי לימוד מועדפים: אתלטיקה, אמנות ומיתולוגיה. דרך המיתולוגיה למדו אנשים את סודות החיים והמוות, העצב והשמחה, מסתרי חיי אנוש, ודרכה הם גם זכו לקתרזיס (טיהור). הסיפור הנוצרי מחליף את המיתולוגיה. דרך האמנות הם הרגישו חלק ממשהו גדול יותר וזכו להשראה, וזה ממשיך גם בכנסייה האורתודוקסית. רק על האתלטיקה הנוצרים ויתרו, ובמקום הערצה לגוף האדם ותכונות האדם כאמת המידה לכל הדברים, הם פיתחו הערצה לדמות האתלט הרוחני.

ארץ ישראל וירושלים בכלל זה הם תחת תחום ההשפעה של הנצרות ההלנית, שבזמן קונסטנטינוס מובילה את העולם הנוצרי ממרכזה בקונסטנטינופול, הרומאים נוצרים שהיו בירושלים דיברו ברובם יוונית, המעבר משלטון רומאי פגאני לשלטון רומאי נוצרי עודד את המעבר מהשפה הלטינית ליוונית, עד שזו הפכה להיות השפה הרשמית של האימפריה שנותרה במזרח והפכה להיקרא האימפריה הביזנטית. ניתן לומר שירושלים חזרה לשלטון הלני לאחר מאות שנים בשלטון לטיני. אבל זה היה הלנים מסוג אחר, שהעריצו את המוסר היהודי וקידשו את המקומות שבהם סבל, נצלב וקם לתחייה ישוע.

ירושלים הביזנטית

לאחר שקונסטנטינוס קיסר משתלט על החלק המזרחי של האימפריה הרומאית ב324 לספירה, מתחיל פרק חדש בתולדות ירושלים, המלכה הלנה, אימו של קונסטנטינוס, מגיעה לירושלים בעקבות בקשתו של הבישוף מקאריוס במטרה לזהות את המקומות הקדושים, היא מוצאת את מקום הגולגותא ומערת הקבורה של ישוע, ואת הצלב האמיתי בבור מים סמוך ומזהה מקומות נוספים כגון מקום הלידה בבית לחם.

הכנסיות הראשונות שנבנו הם כנסיית המולד בבית בלחם, הבזיליקה של כנסיית הקבר, וכנסיית אלאונה על הר הזיתים, מקום שם ישוע לימד את התלמידים לפני ואחרי מותו. קצת אחר כך נבנית הרוטונדה של כנסיית הקבר, כנסיית העלייה בהר הזיתים ואם כל הכנסיות בהר ציון, אלו הם הכנסיות המרכזיות, אך נבנות גם כנסיות רבות אחרות ומתחילה מסורת עלייה לרגל לירושלים, קונסטנטינוס עצמו תורם לכך כשבסיום ועידת כנסייה בצור ב335 הוא מצווה על כולם לעלות לרגל לירושלים ולעשות את סיכומי הועידה שם, לא ברור אם הוא עצמו עלה לעיר, מצד אחד יש להניח שאם הוא ציווה על כולם לעשות זאת ועמד בראש הוועידה אז גם הוא הצטרף, ומצד שני זה לא מופיע בכתובים[1].

ירושלים הביזנטית החדשה נבנתה כעיר האלוהים, מתוך תכנון כולל ומקודש שהתבצע במשך דורות, ובסופו של דבר העמיד מערך עירוני מורכב ומפואר. במהלך קיומה נבנתה העיר הקדושה מספר פעמים בדמות עיר אידיאלית, כמגשימה את העיר האלוהית, ואז היא נהרסה, בכל תקופה העיר הגיע לשיא, הגשמה והשלמה וזה התבטא במערך מורכב ושלם של בניינים ואתרים שהפך אותה למעין מקדש חי, כך היה בתקופת בית ראשון, כך היה בתקופת החשמונאים, כך בתקופת הורדוס, כך בזמן איליה קפיטולינה, וכך בירושלים הביזנטית. אבל בסופו של דבר כל עיר "אידיאלית" נחרבה, ועל חורבותיה נבנתה עיר אידיאלית חדשה.

העיר הביזנטית של ירושלים מנתה בשיאה 50.000-100.000 איש ובהם אלפי אנשי דת ונזירים והתקיימה במשך קרוב ל300 שנה. היו בה כנסיות רבות, מסלולי עלייה לרגל, שרידי קדושים ואתרים, מבני ציבור וארמונות, מנזרים, דרכי תהלוכות, ועוד[2]. העיר יצרה מורכבות פרקטלית הדומה למורכבות היקום, מבנה העולמות הלא נראים, עולם שקיים בפני עצמו שלו נקודות מרכז שונות המתייחסות זה לזה ומהדהדות את מה שקיים בחוץ.

מעל הר הזיתים היה מקבץ של כנסיות ובראשם כנסיות אלאונה והעליה וגם מנזרים רבים, לרגלי ההר היה את קבר מרים, ומקום גת שמנים, קצת הלאה במורד הנחל היה את כנסיית השילוח, מעליה בהר ציון הייתה את אם כל הכנסיות, מקום הסעודה האחרונה, כנסיית פטר והתרנגול, מנזרים ואתרים של העדות השונות. ברובע הנוצרי היה את כנסיית הקבר ולידה את ארמון הפטריארך. באזור הרובע הארמני והיהודי היו כנסיות לעדות השונות ארמנים וסורים וגם שלוחות של מנזרי מדבר יהודה, ברובע היהודי היה את כנסיית הניאה וכנסייה המוקדשת לגברת חוכמה – איה סופיה, (באזור בית כנסת החורבה), בדומה לקונסטנטינופול וסופיה. ברובע המוסלמי היה את כנסיית סנטה אנה, וארמונה של הקיסרית אאודוקיה, מצפון לעיר היה את כנסיית סנט סטפן (כיום סנט אטיין), בבית לחם הסמוכה היה את כנסיית המולד ובדרך אליה את כנסיית הקתיסמה ומנזרים רבים, בעמק המצלבה היה את מנזר המצלבה.

בנוסף לכנסיות ולמנזרים היו ברחבי העיר מוסדות צדקה וחסד, המנזרים הגדולים בנו אכסניות לעולי רגל, וכך מנזר מר סבא בהנהגת סאבא הקדוש בונה שלוחה שלו – מטוכיון, בירושלים שתשמש כמעון לעולי הרגל לירושלים ובמיוחד אלו שמתכננים להמשיך לביקור במנזר, פטרוס האיברי בונה מנזר שמשמש אכסנייה לעולי רגל מהקווקז, ויש גם בתי חולים גדולים ברוח קוסמאס ודמיאנוס – אחים רופאים קדושים ממוצא ערבי שהוצאו להורג על אמונתם בסוף המאה ה3 לספירה. ברובע המוסלמי בירושלים מוקמת כנסייה לכבודם, וליד כנסיות הקבר והניאה מוקמים בתי חולים ברוחם, זאת תחילתה של מסורת הרפואה הקדושה, שלאחר מכן ממשיכה על ידי ההוספיטלרים.

הכנסייה האורתודוקסית

כשהתחילה הנצרות להתפשט בעולם, לא היה לה מבנה היררכי מסודר, וכל קבוצת מאמינים יצרה את הנהגתה שלה. הנצרות הייתה פלורליסטית ודמוקרטית, כשהמכנה המשותף בין אנשיה הוא אמונה, רוחניות וערבות הדדית. ואז לפתע קרה הבלתי יאומן: האימפריה הרומית כולה, זו שרדפה את הנוצרים במשך מאות שנים, הפכה להיות נוצרית ובראשה הקיסר.

האימוץ של הנצרות על ידי האימפריה הרומאית הביא לשתי תוצאות חשובות: הקמת כנסייה אחת קדושה ועולמית תחת חסות הקיסר. וקביעת עיקרי האמונה הנוצרית בוועידה שכונסה על ידי הקיסר ובה השתתפו כל מנהיגי העולם הנוצרי בשנת 325 לספירה בניקאה. ועידת ניקאה הייתה הועידה האקומנית (כלל נוצרית) הראשונה. בה נקבעו עקרונות אחידים לנצרות, ופורסם האני מאמין – הקרדו הראשון של הנצרות, ונקבע המבנה האדמיניסטרטיבי של הכנסייה. הוחלט שהמבנה הארגוני של יישאר דמוקרטי, בעוד שהתיאולוגיה והאמונה תהפוכנה להיות דוגמטיות. האימפריה חולקה לארבעה מחוזות הקשורים לארבע הערים העיקריות והמאוכלסות ביותר. בראש כל אחד מן המחוזות הללו יעמוד פטריארך המנהיג כנסייה עצמאית וארבעה הפטריארכים יהיו שווים ואת כולם ינהיג הקיסר בחסד האל, הוא זה שיכנס ועידות כנסיה בהם יפסקו בנושאים תיאולוגים. בתחילה היו ארבעה פטריארכים ששלטו על ארבעה אזורים, והם: רומא, קונסטנטינופול אלכסנדריה ואנטיוכיה. במאה ה-5 נוספה פטריארכיה נוספת, הלא היא ירושלים, מפני חשיבותה, ויובנאלוס שהיה לו תפקיד חשוב בהחלטה זו הפך לפטריארך הראשון.

עם נפילת החלק המערבי של האימפריה בידי הברברים והיעלמות השלטון הקיסרי החל הפטריארך של רומא למלא את החלל שנוצר והחליט בהזדמנות זו שמעמדו הוא מעל האחרים, וכך נוצרה הקתוליות, כסטייה מדרך הנצרות המקורית. בשאר רחבי הים התיכון לא יכלה להיווצר הגמוניה של פטריארך כזה או אחר, מכיוון שהם היו תחת שלטון הקיסר הביזנטי, שנחשב לשליח ה-13. הכנסיות העצמאיות ששמרו על המבנה הארגוני המקורי קראו לעצמן אורתודוקסיות, כלומר "שומרות הדרך הישרה", עיקריה של הנצרות האורתודוקסית שנקבעו בוועידת ניקיאה אושרו מחדש בוועידות כנסיה נוספות, כל מי שסטה מאותם עקרונות נרדף וחוסל עם הזמן, וכך נעלמה התנועה הגנוסטית והתנועות הכופרות ירדו למחתרת. אלא שעם הזמן התגלו מחלוקות ופילוגים בקרב העולם הנוצרי אורתודוקסי סביב שאלות על טבעו של ישוע אם הוא אלוהי או אנושי, אלוהותה של מריה וכן הלאה. המחלוקות לבשו לעיתים אופי לאומי, וכך החלו פילוגים, בתחילה של האריאנים והנסטוריאנים, ולבסוף של הכנסיות המונופיזיטיות, שהפכו לכנסיות לאומיות של הסורים, מצרים, ארמנים ואתיופים

ועידת כלקדון ב451 קבעה את האמונה המונופיזיטית (הטבע הכפול של ישוע) כעיקר אמונה והוקיעה את הנצרות המונופיזיטית. התיאולוגיה האורתודוקסית התבססה על שלושת אבות הכנסייה הראשונים, בסיליוס הגדול, גריגורי מניסה, וגרגורי מנזיאנזוס, ועל תיאולוגים גדולים נוספים כגון יוחנן פה זהב (כריסוסטומוס) ואחרים. חלקם קשורים לירושלים.

עם השנים התנצרו עמים ואזורים נוספים שקיבלו על עצמם את האמונה האורתודוקסית, הכרה רשמית במעמדו של הקיסר הביזנטי, והם יצרו פטריארכיות עצמאיות נוספות בתוך גוף הכנסייה. ראשונים היו הגיאורגים והבולגרים, מיד אחריהם הרוסים והסרבים, וכיום יש חמש-עשרה פטריארכיות אורתודוקסיות עצמאיות, המונהגות על ידי חמישה-עשר פטריארכים שונים, כשכולם שומרים על הדרך המסורתית של עצמאות ארגונית ודמוקרטיה בקבלת החלטות הנוגעות לכלל הכנסייה, כשלפטריארך קונסטנטינופול יש מעמד של ראשון מבין שווים.

מפני אופי הנצרות האורתודוקסית, הרבה פעמים פטריארכיה כזו או אחרת הפכה להיות בעלת אופי לאומי וקשורה למוסדות ולהיסטוריה של מדינה, תחת חסות שליט כזה או אחר, כגון הצאר הרוסי. בישראל העדה הנוצרית החשובה ביותר והשנייה בגודלה כיום היא זו של היוונים אורתודוקסים, פטריארכיה עצמאית שמרכזה בירושלים אליה משתייכים הנוצרים האורתודוקסים בישראל, הרשות הפלסטינאית וירדן, היא נפרדת מהפטריארכיה היוונית שמרכזה באתונה, מהווה מבנה ארגוני אחר בעל קשרים ליוון דרך אחוות הקבר הקדוש, אך עצמאי.

מסתורין אורתודוקסי

ארבע אבות הכנסייה האורתודוקסית הם בזיל הקדוש, גרגורי מניסה, גרגורי מנזיאנזוס ויוחנן פה זהב, כולם אנשים משכמם ומעלה שפעלו במאה ה4 לספירה. התפיסות התיאולוגיות שלהם מתבססות על הוגי דעות גדולים מהמאות 2-3 וביניהם אוריגנס וקלמנט, הם הדגישו את הדואליות של גוף ורוח והמסתורין של החיבור ביניהם המתבטא באופי הכפול של ישוע. ואי לכך בנצרות יש רובד גלוי ורובד נסתר, התפילה, לדוגמא, היא מעין סוד השמור ליודעים "הקפידו לא לגלות באורח שיש בו משום חילול הקודש את סודות הקודש"[3]

התפיסה של גלוי ונחבא, גוף ורוח, מסתורין, מתבטאת גם במבנה הכנסייה האורתודוקסית, בתקופה הביזנטית היה בדרך כלל מחוץ לכנסייה חצר – אטריום, שם היו מלמדים את המבקשים להצטרף לדת את המשמעות העמוקה של הפולחן, המסתורין של הופעת ישוע בעולם, והאירועים של הברית החדשה. בתוך כנסייה אורתודוקסית יש אזור המוסתר מגוף הכנסייה על ידי איקונוסטסיס שנפתח חלקית רק בזמנים מסוימים, שהוא מעין קודש קודשים, מקום בו מתרחש נס האוכריסטיה והפולחן. המזבח הוא מקום הופעת הקודש, גן העדן, הדלתות של האיקונוסטסיס הם דלתות גן העדן, מרכז הכנסייה הוא האדמה שהיא מלבנית, ולכן יש סביבה ארבע קירות המחזיקים את הכיפה, ולעיתים לחלל המרכזי ארבע שלוחות בצורה של צלב, המסמלים את ארבע רוחות השמים, הכנסייה היא היקום ובו בזמן מגלמת את העולם.[4]

אחד הביטויים של התפיסה המיסטית האורתודוקסית הוא בתרגום אלגורי ומיסטי של אירועים בחייו של ישוע והשליחים, אלו נתפשים כמייצגים משהו עמוק הרבה יותר, ארכיטיפ, מסתורין המשליך על חיינו כאן ועכשיו. כזה הוא לדוגמא אירוע הבשורה בנצרת. המלאך אומר למרים, "ברוכה את בנשים" – ומייד היא מתעברת, מעצם אמירת המילה. יש כאן מסתורין של יצירת דבר על ידי מילה, כשם שאלוהים ברא את העולם על ידי מילה, וזה כל כך מופרך עד שאפילו יוסף, בעלה של מרים, מתקשה להאמין בכך. אך הדבר מופיע גם בחיינו, "אנחנו נהיים מה שאנחנו חושבים עליו" – אנחנו חושבים במילים, ומילים אלה מתגשמות. (המסתורין של הבשורה הופיע לאחרונה בסרט פופולרי שנקרא "הסוד").

הנס הראשון שישוע חולל הוא הפיכת מים ליין בחתונה בכפר קנה. אירוע זה שואב ישירות מהמסורות הדיוניסאיות היווניות הקדומות. המסתורין הוא איך הופכים מים, המייצגים חיים רגילים, ליין, המייצג חיים עם השראה אלוהית? והתשובה לפי הבנתי, היא שנס זה קורה בזמן החתונה, וזה מלמד אותנו שזוגיות טובה יכולה להפוך מים ליין, ובעצם כל חיבור בין הניגודים.

בסעודה האחרונה מעביר ישוע את כוס היין בין תלמידיו ואומר להם: "זהו דמי שאתם שותים". היין בעולם העתיק ייצג את תכונת הנפש, ולכן אלכוהול נקרא באנגלית spirits. האדם הוא מרוקַן ושווה נפש, אך די בשתיית יין לשמח את לבו. מה מקור השמחה? התשובה של הקדמונים הייתה שהיא מגיעה מהיין. גם החוכמה באה מיין: היוונים הקדמונים נהגו לערוך סימפוזיום לאחר הארוחה, שבו היו שוכבים על ספות, שותים יין, ומדברים על פילוסופיה. היה זה היין שנחשב למביא רוח החוכמה!

המים הם תכונת החומר ללא רוח, בעוד היין הוא תכונת החומר עם רוח. מה הוא אם כן הסוד של הפיכת חומר ללא רוח לחומר עם רוח? סוד זה מלמד אותנו ישוע. זהו המסתורין המופיע בסיפור נס פשוט ולכאורה סתמי זה. על פני השטח לא היה יין, לכן הוא חולל נס, כי ביכולתו לעשות הכול. אולם מתחת לפני השטח יש בסיפור משמעות נסתרת, הקשורה להופעת הרוח בחומר, או אם תרצו להתגשמות.

נס הלחם והדגים הוא מסתורין נוסף. בדרך כלל, כשמחלקים משהו – הוא פוחת בהתאם, והנה כאן מחלקים משהו והוא מתרבה. מהו המסתורין שגורם לכך? מהו סוד השפע? הסוד הוא אהבה. ככל שנותנים ממנה יותר – יש ממנה יותר. זוהי הברית החדשה, שהיא ברית שבלב, לעומת הברית הישנה, שהיא ברית במעשה. הסוד כאן הוא מצב של Win Win, שבו אחד ועוד אחד הם שלוש ולא שניים. וזה מה שקורה אם עושים את הדברים הנכונים בחיים – השפע רק ממשיך לזרום.

האהבה היא גורם חשוב מאוד בנצרות היוונית הקדומה, כפי שמופיע במכתב של פאולוס אל הקורינתיים פרק יג', 1 "אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה, הריני כנחושת הומה או כמצלתיים רועשים."

הערות

[1] Barnes, T. D. (1981). Constantine and Eusebius. Cambridge, MA: Harvard University Press

[2] אשכנזי, מ'. ‎(2000). ירושלים בתקופה הביזנטית. ירושלים: מוסד ביאליק

[3] אליאדה, תולדות האמונות והדתות ג', עמ 52

[4] שם