רוחניות קתולית גרמנית

כנסיית הדורמיציון בהר ציון

בזמן הביקור של וילהלם בירושלים ב־1898 הוא מקבל מהסולטאן עבדול חמיד אדמות בהר ציון ורשות להקים במקום מתחם דתי. הקיסר פונה אל האפיפיור ומציע לו להעביר את המגרש למוסדות גרמניים קתוליים, וכך קורה. ב־1895 מוקמת החברה הגרמנית של ארץ הקודש שמטרתה לחזק את הקשר בין הגרמנים הנוצרים וישראל, והיא מקבלת את האחריות לבנייה.

בסוף המאה ה־19 יש תחייה של הנזירות הבנדיקטית בדרום גרמניה שאחד המרכזים שלה הוא המנזר בבאורון (Beuron Archabbey) שהוא ראש רשת של מנזרים. מנזר זה מקבל על עצמו להקים מנזר בת בדורמיציון בירושלים. תנועת התחייה הבנדיקטית מחדשת את מסורת השירה הגרגוריאנית ומפתחת אמנות דתית שהיא שילוב של מזרח ומערב. לבנדיקטינים הייתה נוכחות ומנזרים בירושלים בזמן מסעי הצלב, והדורמיציון היא חזרה שלהם.

נזירי באורון והדורמיציון הושפעו מתנועת התחייה של פרוספר גרנז'ה (Prosper Guéranger) בצרפת, שהחיה את הליטורגיקה הקתולית וגילה מחדש את המזמורים הגרגוריאניים. הוא היה מההוגים והמנהיגים הקתולים הבולטים במאה ה־19, שהביא רוח חדשה והתחדשות למנזרים של צרפת ובמיוחד לבנדיקטינים. פרוספר מקים מנזרים ומשפיע גם על זוג תלמידים שלו בשם האחים מאורוס ופלאצידוס וולטר (Maurus and Placidus Wolter) להקים את המנזר בבאורון. פרוספר השפיע גם על הליטורגיקה וההתחדשות של המסדר האוליבטני הבנדיקטיני הצרפתי. באותן שנים שבהן הבנדיקטינים הגרמנים מתבססים בארץ, גם הבנדיקטינים הצרפתים חוזרים לירושלים ומקימים את המנזר שלהם בכנסייה הצלבנית של אבו גוש.

ב־1900 מונחת אבן הפינה לדורמיציון. הארכיטקט הגרמני היינריך רנרד מאזור קלן תכנן את הכנסייה ומי שעזר על ידו היה תאודור זנדל מירושלים, עוד אחד מהדמויות הטמפלריות הציוריות של העיר, שהגיע לירושלים בכדי להביא את המשיח, הוא היה אדם עשיר שבנה לעצמו וילה – בית פרוטינגר, והקים את מתחם בית ספר שמידט. הבנייה אורכת 10 שנים. ב־1926 המנזר מקבל מעמד של Abbey עם אבוט – ראש מנזר עם סמכויות, וב־1951 הופך לעצמאי. יש בו היום כמה עשרות נזירים וסניף של מוסד אקדמי קתולי, והוא אחראי גם על בית הארחה והכנסייה בטבחה.

הסוד של הכנסייה הוא שהמבנה שלה מזכיר את הקפלה הפלטינית בארמון של קרל הגדול באאכן. במבנה זה, הקיים עד היום, הוכתרו כל המלכים של האימפריה הרומית הקדושה עד המאה ה־16. וכדאי להזכיר בהקשר זה שב1890 בונה הקיסר וילהלם השני כנסיית זיכרון לסבו וילהלם השני בברלין, המזכירה במקצת בצורתה את הקפלה הפלטינית ומבשרת במידה מה את התכנון של הדורמיציון. הקיסר היה מעורב אישית בתכנון הכנסייה בברלין וייתכן שהוא התעניין גם בתכנון הכנסייה בירושלים

קרל הגדול הוא דמות המלך האידיאלית במסורת הגרמנית, שהביא לרנסנס תרבותי ודתי בסוף המאה ה־8. הוא היה הראשון שניסה להקים ממלכת צדק נוצרית באירופה וזה שאחראי למעבר תואר הקיסרות הקדושה מביזנטיון לממלכה הרומית הקדושה שהוא עמד בראשה ושלטה על שטחי גרמניה, צרפת וחלקים מאירופה. בתקופתו פרחו ההשכלה והמשפט, והתחילה להתפתח החברה הפיאודלית ואידיאל האבירות.

קרל ואביריו מילאו תפקיד מכריע בעצירת ההתפשטות המוסלמית לאירופה, בחיזוק הנצרות והאפיפיורות וניצורה של אירופה הצפונית. לפי האגדה, קרל לא מת מפני צדיקותו, אלא נרדם וישן עד היום במרתף הקפלה המלכותית שלו באאכן, מחכה לרגע שבו גרמניה תצטרך אותו, אז יחזור ויקים בפעם הנוספת והאחרונה ממלכת צדק על פני האדמה, שתבשר את בואה של ממלכת השמיים. המסורת הזו מקבילה למסורת היהודית על דוד המלך, שלא מת אלא חי וקיים ונמצא במערות מתחת להר ציון. אלא שבקריפטה כנסיית הדורמיציון לא נמצא את קרל הגדול ישן וגם לא את דוד המלך – במקומם נמצא פסל של יפהפייה ישנה המייצגת את מריה שנרדמה במקום.

לפי האמונה המריולוגית, גופה של מריה התקדש עוד לפני הבשורה ובוודאי שעם ההיריון והלידה, ולכן כשהגיעה שעתה למות הופיע לפניה מלאך ובישר לה שלא תמות. בבוא יומה היא תירדם לשלושה ימים ולאחר מכן יבוא ישוע וייקח אותה בגופה ונשמתה לשמיים, וכך היה. מריה נרדמה במקום בית הקהילה הקדום בהר ציון, היכן שכנסיית הדורמיציון, ולכן הכנסייה נקראת "דורמיציון" (תרדמה).

פסל מריה הישנה נמצא מתחת לחופה עצמאית הנשענת על שישה עמודים המסמלים שש נשים תנ"כיות קדושות המצוירות על החופה: יעל, חווה, אסתר, דבורה, רות ויהודית. ביניהן ובדיוק מעל פסל מריה הישנה נמצאת דמותו של ישוע. כל הדמויות מצוירות בתוך עיגולים. הפנים והידיים של פסל מריה עשויים שנהב. מסביב לדמותו של ישוע על התקרה יש כתובת משיר השירים (ב', 13): "קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך", וזה מבטא את התפיסה המריאנית שהייתה נפוצה בימי הביניים המאוחרים של הנישואים המיסטיים בין ישוע לבין מריה.

הנישואים המיסטיים בין ישוע למריה, החיבור בין הזכרי לנקבי, בין הניגודים, בין האלוהות שבשמיים לבני אדם על האדמה צריך לעורר את המין האנושי מתרדמתו ולהביא למודעות חדשה שתזרז את מלכות שמיים. לא רק מריה ישנה מתחת לחופה, אלא גם קרל הגדול, המלך דוד, ולמעשה כל המין האנושי, והם כולם צריכים להתעורר, ויתעוררו ביום הדין. ובינתיים אנחנו צריכים להתעורר לחיינו, לאפשרות הרוחנית הגבוהה הטמונה בהם.

עיגול החופה וששת העמודים מוקף ב־12 עמודים נוספים המייצגים את 12 השליחים, וסביבם מעין מסדרון אמבולטוריום. בקירות נפערים שישה אפסיסים קטנים, בתוכם שישה מזבחות המוקדשים למריה, ואלו הם (עם כיוון השעון): מריה כבת לעמה, מריה מלכת עולי הרגל, מריה מלכת הנזירים, מריה מלכת המערב, מריה מלכת הנביאים, מריה מלכת האבות. ששת המזבחות נתרמו על ידי שש אומות המעריצות את מריה: אוסטריה, הונגריה, ונצואלה, ברזיל, ארצות הברית וחוף השנהב. המזבח האוסטרי (הראשון) נבנה לכבודו של אנגלברט דולפוס (Engelbert Dollfuss) ראש הממשלה של אוסטריה שנרצח על ידי הנאצים.

הקריפטה בנויה כמו רוטונדה, כך שאפשר להקיף את ה"קבר" המדומה בשני חללים עגולים, אחד בתוך השני. גם מבנה הכנסייה שמעל קומת המרתף הוא עגול וניתן לראות בו מעגלים קונצנטריים על הרצפה, מעגל פנימי שנפתח למעגל גדול יותר, ולמעגל נוסף גדול עוד יותר, וכן הלאה. העיגול הוא סמל השלמות, מכיוון שאין לו התחלה ואין לו סוף. העיגול מסמל את מחזורי הלידה והמוות שנקשרים לעיקרון הנשי, ובנוסף לכך בתוכו יכול להתרחש משהו שונה ממה שיתרחש בחוץ, ולכן העיגול מסמל גם מודעות. בקבלה קוראים לזה “הנהגת העיגול” ובאופן עקרוני בנצרות כנסיות עגולות קשורות לתחייה לפי המודל של הרוטונדה בכנסיית הקבר.

בצד הדרומי של הקריפטה נמצא חלל עם עמודים ובו קפלת רוח הקודש עם תמונה של מרים יושבת בראש שולחן שמצדדיה שניים עשר השליחים ועליהם נוחתת רוח הקודש בדמות יונה ולהבות אש. משמאל ניצב מזבח המוקדש ליוחנן המטביל, משני צדדיו תבליט מנחושת של דמויות נשים שלפי הברית החדשה חזו בצליבתו של ישוע, לכל הנשים יש תווי פנים זהות, אולם אם נקיש על הדמויות השונות, כל אחת תשמיע צליל אחר.

באולם המרכזי של הכנסייה יש אפסיס גדול ובו תמונת פסיפס גדולה של מריה ועל זרועותיה הילד ישוע המחזיק בידיו ספר הפתוח במשפט: "אני אור העולם". על הרצפה של האולם המרכזי מעגלים קונצנטריים המבטאים את הקוסמולוגיה הדתית הנוצרית: במרכז שלושה עיגולים שזורים יחדיו ובהם המילים: "קדוש, קדוש, קדוש". מסביב להם דמויות ארבע חיות ושמות ארבעת הנביאים העיקריים בתנ"ך המבשרים על בואו של ישוע, לאחריהם גלגל 12 המזלות, הקשור לגלגל 12 הנביאים המשניים בברית הישנה וכן 12 השליחים בברית החדשה, ולבסוף מעגל אחרון עם 26 קדושים. במעגל החיצון פסוק מספר משלי ח' 23: "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ, באין תהומות חוללתי, באין מעינות נכבדי מים".

המשמעות של הרצפה היא שהאור האלוהי שהוא ישוע זורם לעולם דרך ארבעת האוונגליונים (מבשרי הבשורה), מגיע לכל קצוות תבל דרך 12 השליחים, ומתגלה דרך 26 הקדושים שחרפו נפשם על האמונה החדשה. בנוסף לכך, הרצפה מגלה לנו כי ההתגלות הראשונה היא אור רוחני שהוא השילוש הקדוש, ההתגלות השנייה היא האור הנבואי המופיע בדמות ארבעת הנביאים העיקריים ודמות ארבע החיות המופיעות בחזון יחזקאל, ההתגלות השלישית היא פעולות 12 הנביאים המשניים, 12 השליחים והקדושים, או במילים אחרות הקהילה (ישראל שברוח) או הכנסייה.

בקירות האולם הראשי יש שש קפלות: הקפלה הראשונה משמאל מוקדשת לבוניפציוס הקדוש, קדוש בנדיקטיני אנגלי וכן השליח והפטרון המקודש לגרמניה. הקפלה השנייה משמאל מוקדשת ליוחנן המטביל. הקפלה השלישית משמאל מוקדשת לאביו של ישוע יוסף הקדוש, וברקע שלה מדליונים המראים את אבות אבותיו של ישוע וכן סמלי מסדרי אבירים שתרמו את הכסף לבניית המזבח.

הקפלה הראשונה מצד ימין מוקדשת לבנדיקטוס הקדוש, מייסד המסדר הבנדיקטיני המחזיק את המקום, שנראה כמו משה ומחזיק בידיו את ספר חוקי הנזירים שלו. מעל לפסל בנדיקטוס נמצאים ברקע 14 גילופי שנהב ותבליטים המתארים את הניסים שאירעו לו, ובשולי הקפלה מדליונים של כל הקדושים מהמסדר הבנדיקטיני. הקפלה השנייה מימין מוקדשת לויליבלד (Willibald) הקדוש שנולד באנגליה בשנת 700 וזכה להיות עולה הרגל האנגלי הראשון לארץ, ולאחר מכן הפך לבישוף של אחת מערי גרמניה[5].

הפסיפס מראה את סנט ויליבלד ופטרוני בוואריה מעריצים את מריה, ובצדדים מופיעים סמלי מסדרי האבירים הבווארים. המזבח מכיל כתובת לטינית האומרת: "כל פטרוני בוואריה התפללו למעננו". הקפלה השלישית מימין מוקדשת לשלושת האמגושים. הפסיפס מראה פטרונים, בישופים ומייסדי כנסיות בעיר הגרמנית קלן – שם נמצאים שרידיהם של שלושת האמגושים. מעל המזבח תבליט ברונזה המתאר את לידת ישוע ואת הערצת שלושת האנשים האמגושים, מעל לתבליט כוכב זוהר המסמל את הכוכב שהאיר את דרכם. התבליט הוא העתק של תבליט הנמצא בכנסייה בעיר קלן.

בחלל של הכנסייה יש הד יוצא מן הכלל, וזה קשור הן לחשיבות של השירה הגרגוריאנית במסדר הבנדיקטיני המחודש, וגם יכול לרמז לנו שהכנסייה נבנתה לפי עקרונות האדריכלות המקודשת, ושיש בה יותר נסתר מגלוי. ובהקשר זה מעניין לציין שלפי ג'ון מישל[6], הקפלה הפלטינית בקלן בנויה לפי מודל הדיאגרמה השמימית המופיע גם בסטונהנג' ובמבנים אחרים ברחבי העולם (ראו פרק בספר הראשון). קוטר החלל המרכזי בדורמיציון זהה כמעט לזה שבאאכן. ולאחרונה הכיפה נצבעה בצבע אדום שני מבפנים, הצבע של ירידת רוח הקודש בפנטקוסט, ולעיתים אכן אפשר להרגיש בזאת.

היינריך רנארד מתכנן הדורמיציון

מתכנן הכנסייה הראשי והראשון. הוא אדריכל האכידיוקסיה של קלן, עסק בשימור המונומנטים הרומנסקים החשובים בגרמניה, מונה לתפקיד על ידי "האגודה הגרמנית של ארץ הקודש". הוא ראה באדריכלות הנאו רומנסקית שפה של קדושה המשלבת יציבות, סדר גיאומטרי ומשחקים של אור וחושך. לא ברור עד כמה היה מעורב בבנייה עצמה, היכן שרטט את התוכניות וכן הלאה, וגם הקשר לקיסר. כך או כך הכנסייה מתחברת למושג הגרמני קתולי של Gottsuche חיפוש האל, ומכוונת לעודד התעלות והתבוננות פנימית

למרות שהכנסייה מכונה לעיתים "בזיליקה" (מתוקף מעמדה הכנסייתי), רנארד תכנן רוטונדה מרכזנית מונומנטלית עטופה בגלריות ובמגדלי משנה. מקורות ההשראה הישירים שלו היו כאמור קפלת הפאלאטין של קרל הגדול באאכן (Aachener Pfalzkapelle), כנסיית גבירתנו (Liebfrauenkirche) המרכזנית בטריר, וכנסיות קלן, לצד התייחסות ישירה לרוטונדת ה"אנאסטסיס" בכנסיית הקבר.

באדריכלות הנוצרית הקדומה ובימי הביניים, מבנה עגול ומרכזני שמור לאירועים החורגים מן הזמן הליניארי (תחייה, עלייה לשמיים, והנצחת מרים). העיגול (ללא התחלה וללא סוף) מסמל את הנצח האלוהי. בנוסף לכך העיגול מסמל את הנשי בניגוד לקו הישר שהוא הזכרי. בהקשר של הר ציון ומרים, החלל העגול מתפקד כארכיטיפ של רחם מכיל – מרים כ"היכל האל" (Templum Dei) וציון כ"אם כל הכנסיות" (Mater Omnium Ecclesiarum).

מבחוץ מעוצבת הכנסייה כמצודה עוצמתית, עם גג חרוטי כהה ומגדל פעמונים המזכיר צריח או מגדל שמירה (המוסט מעט מן המבנה כדי לא להטיל צל על קבר דוד). עיצוב זה נשען על התואר המיסטי של מרים ב"ליטניה הלורטנית": "מגדל דוד" (Turris Davidica) ו"עיר האלוהים" (Civitas Dei). אולם ברגע שהמבקר חוצה את הסף, תחושת המבצר מתחלפת בחלל עגול, הרמוני ומוצף באור רך המסמל את מלכות השמיים.

המתכננים בנו את הכנסייה בשני מפלסים עגולים החופפים זה לזה במדויק על ציר אנכי אחד (Axis Mundi), המייצגים שני מצבי תודעה ותאולוגיה: הקריפטה (מפלס התרדמה והשלווה על סף המוות): המבקר יורד אל רוטונדה נמוכה ואינטימית, שבמרכזה יצר רנארד "מבנה בתוך מבנה" – אדיקולה עגולה עטורת עמודים וכיפה פנימית, המזכירה בו-זמנית קבר עתיק וחופת כלולות מלכותית. במרכז האדיקולה שוכב פסלה של מרים (בעיצוב רדבוד קומנדר, מעץ דובדבן ושנהב).

לפי פרופ' אלואיס פייץ[1] (אדריכל כנסיות מוביל ומומחה לאדריכלות ליטורגית שליווה במשך שנים את שימור הדורמיציון), צריך להבין את עבודתו של היינריך רנארד לא דרך היבטים טכניים אלא כ"משחק מאורגן והיררכי עם יסודות הבנייה המנזרית והמקודשת". פייץ מראה כיצד רנארד פירק והרכיב מחדש ארכיטיפים אדריכליים (הרוטונדה, האמבולטוריום, הגלריות, המגדל והקריפטה) כדי ליצור מדרג (היררכיה) של קדושה. הוא מנתח את המעבר החווייתי של המבקר מן החוץ המבוצר אל הפנים המרוכז, את היחס בין מעגל לריבוע בתוכנית הכנסייה, ואת האופן שבו החלל המרכזני מייצר בו-זמנית תחושת התכנסות קהילתית והתבוננות יחידאית.

היינריך רנארד עצמו כותב[2] על הרציונל שהנחה אותו בגיבוש הפרוגרמה המרחבית על הר ציון: השאיפה לשחזר מבחינה רעיונית וסמלית את כבודה של כנסיית "הגיה ציון" הקדומה ואת הקשר הבלתי נפרד בין מרים לבין אירועי הסעודה האחרונה וירידת רוח הקודש (חג השבועות/פנטקוסט). בחוברת משנת 1910 מתוארת בהרחבה המשמעות הסמלית של המבנה העגול, עיצוב הקריפטה, והאיקונוגרפיה של הקפלות ההיקפיות.

עיטור הפנים על ידי נזירי באורון ומרי לאך

עיצוב הפנים של הכנסייה נעשה על ידי הנזירים של באורון Beuron Archabbey ומרי לאך Abtei Maria Laach שני מנזרים שבהם התפתחה תנועה רוחנית אסתטית. אסכולת באורון נוסדה על ידי האב האב דזידריוס לנץ (P. Desiderius Lenz) ודגלה בכך שאמנות מקודשת חייבת להתבסס על חוקיות מתמטית-גאומטרית אוניברסלית ("המידה הקדושה"), סימטריה, היררכיה שקטה ושילוב מוטיבים מצריים קדומים, ביזנטיים ורומנסקיים כדי לעורר בנפש האדם תחושת נצח ורוגע על-אישי.

התנועה הליטורגית של מריה לאך הדגישה את חווית ה-Mysterium – המפגש החווייתי הישיר של המאמין והמבקר עם הקדושה דרך המרחב, הסמל והאמנות. התנועה הייתה בדיאלוג עם הרעיונות של רודולף אוטו.

האב מאוריציוס גיסלר (P. Mauritius Gisler OSB, 1855–1940) נזיר שווייצרי מבאורון שהיה בין שלושת הנזירים הראשונים שהגיעו להר ציון ב-1906. גיסלר תכנן בשנת 1932 את פסיפס הרצפה הקוסמולוגי העצום בכנסייה העליונה בהשפעת זרם האמנות של באורון.

במרכז רצפת הרוטונדה העליונה, עוצב פסיפס מעגלי ענק המתפקד כ"תמונת עולם" תאולוגית (מעין מנדלה). במרכזו שלושה עיגולים שלובים (השילוש הקדוש והמילה LUX – אור). מתוך המרכז הזה קורנים החוצה מעגלים קונצנטריים: ארבעת הנביאים הגדולים, שנים-עשר הנביאים הקטנים, שנים-עשר השליחים, ובטבעת החיצונית –שנים-עשר חודשי השנה ושנים-עשר מזלות גלגל המזלות. המעגל כולו חבוק בפסוק מספר משלי (ח', כ"ג–כ"ה): "מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ". המנדלה מכסה את כל הרצפה בולטות בה דמויות ארבע החיות שיש להן אופי מצרי, ואחת המטרות שלה זה למקם את המבקר בנקודת האיזון שבין הזמן לנצח.

האח רדבוד קומנדר (Br. Radbod Commandeur OSB, 1890–1955) נזיר ואמן ממנזר מריה לאך, שעיצב בשנות ה-30 של המאה ה-20 את גולת הכותרת האיקונוגרפית של הכנסייה: פסיפס האפסיס המרכזי, וכן את פסל מרים הנרדמת ופסיפס הכיפה שמעליה בקריפטה.

השיקול התאולוגי המרכזי כאן הוא תפיסת ה-Dormitio ("הירדמות" ולא "מוות"): פניה וגופה של מרים מעוצבים בשלווה עמוקה – המוות אינו מוצג כאימה או ככיליון, אלא כהתמסרות שקטה ומעבר רגוע אל חיק האל. כשהמבקר מרים את מבטו מגופה השוכב של מרים אל הכיפה שמעליה, הוא רואה את ישו הפנטוקרטור מושיט את ידיו לקבלה, מוקף בשש דמויות נשים מן התנ"ך (חוה, מרים הנביאה, יעל, יהודית, רות ואסתר). נשים אלו נבחרו כ"פרה-פיגורציות" (אבות-טיפוס) של מרים ושל הכנסייה, המייצגות את שלבי הגאולה האנושית והנשית – החל מחוה ("אם כל חי") ועד אסתר המלכה המליצה יושר על עמה.

בקריפטה של הדורמיציון בא לידי ביטוי מושג המפתח של קאזל – ה-Transitus (המעבר ממוות לחיים): המבקר יורד אל חלל דמוי קבר/רחם, אך במקום אימת מוות הוא פוגש את השלווה העל-זמנית של מרים הנרדמת מתחת לכיפה שבה ישו קורא לה מתוך מעגל נשות המקרא, ומשם עולה אל ה-LUX (האור) של הכנסייה העליונה

האב רדבוד יצר בסוף שנות ה30 גם את הפסיפס הראשי באפסיס המזרחי, פסיפס זהב ביזנטי-מודרני המציג את מרים כ-Sedes Sapientiae ("מושב החוכמה") וכמלכת השמיים, הנושאת את ישו הילד המחזיק ספר פתוח עם המילים "אֲנִי אוֹר הָעוֹלָם" (יוחנן י"ב, 46). מתחתיהם ניצבים ארבעה זוגות של נביאי ישראל מתחת לפסוק מישעיהו ז', 14 ("הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן."), ובתחתית מופיע סמלה של "ציון/ירושלים החדשה". רדבוק יצר בכוונה קשר חזותי ותאולוגי ישיר בין מילת LUX (אור) שבמרכז רצפת הרוטונדה לבין הכתובת "אני אור העולם" שבידי ישו באפסיס.

פרופ' וילפריד אייזלה[3] (אוניברסיטת טיבינגן / מינסטר), מנתח את חוויית הירידה אל הרוטונדה התחתונה, את המבנה העגול הפנימי (הקופולה מעל פסל מרים), ואת התוכנית התאולוגית של פסיפס הכיפה שיצר רדבוד קומנדר. הוא מסביר מדוע נבחרו דווקא שש נשים ספציפיות מתולדות ישראל (חוה, מרים, יעל, יהודית, רות ואסתר) להקיף את דמותו של ישו הקורא לאמו, ומראה כיצד האמנות בקריפטה יוצרת סינתזה בין מוטיבים של מאבק היסטורי ("מלחמה") לבין שלווה משיחית וגאולה ("שלום"), וכיצד מרים מוצגת כחוליה המחברת בין הברית הישנה לברית החדשה.

מבנים גרמנים נוספים בירושלים

הגרמנים הקימו עוד שני מבנים מונומנטאליים וכמה מוסדות בתמיכת הקיסר ומתוך רצון להדגיש את הנוכחות שלהם בירושלים ומעמדם כמעצמה עולה בעולם שלה קשר היסטורי עם העיר, שני המבנים הבולטים האחרים הם כנסיית אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים וכנסיית הגואל בעיר העתיקה, קראו עליהם במאמר – רוחניות גרמנית בירושלים

האמנות הסמלית של מנזר באורון

מנזר באורון Beuron Archabbey היה המנזר הבנדיקטי המתחדש הראשון שהוקם בגרמניה בסוף המאה ה19 בעמק העליון של הדנובה, והוא הפך להיות מרכז של התחדשות תיאולוגית רוחנית ואמנותית Desiderius Lenz. המנזר הוקם בתמיכתה של הנסיכה Katherina von Hohenzollern קתולית אדוקה, וזה לאחר שהיא עלתה לרגל לישראל ביחד עם האחים Maurus and Placidius Wolter  שלימים נהיו ראשי המנזר הראשון והשני משנת 1868 עד שנת

המנזר הפך למרכז של תנועת התחדשות אמנותית שהובלה על ידי האב דזידריוס לנץ Desiderius Lenz . הוא מנסח בספרו "האסתטיקה של באורון וכתבים נוספים"[4] את הפילוסופיה שעמדה בבסיס עיצוב הפנים של כנסיות מנזר באורון (ובהן הדורמיציון), שיש לה קשר מפתיע לאמנות מודרנית מתפתחת של התקופה. לנץ טוען כי אמנות הכנסיות של המאה ה-19 איבדה את כוחה לעורר תחושת קדושה משום שהיא שקעה בנטורליזם רגשי-סנטימנטלי ובדרמה אנושית סובייקטיבית. כדי לעורר במתבונן יראת כבוד נומינוזית ותחושת נצח, על האדריכלות והאמנות לחזור אל "הקאנון הקדוש" – חוקיות גאומטרית ומתמטית ארכיטיפית (שלנץ שאב ממקדשי מצרים העתיקה, יוון הקדומה והאמנות הביזנטית).

האב לנץ חיפש כל חייו את הצורה המקורית, הרוחנית, שנמצאת מעבר לטבע וחיי אנוש, כשהיה ברומא הגיע אליו ספר ובו תרשימים של אמנות מצרית מאת הארכיאולוג Karl Richard Lepsius וזה הפך עליו את עולמו. הוא גילה באמנות המצרית את הדבר הקרוב ביותר לביטוי של האלוהות ופיתח סוג של אמנות נוצרית המבוססת על רעיונות האמנות המצרית. האב לנץ התעניין גם באמנות ביזנטית ויוונית ויצר בסוף חייו את הקאנון האידיאלי לדמות האדם והעולם המבוסס על שלוש צורות בסיסיות של עיגול, משולש וריבוע, צורות שלפי טענות מסמלות את השילוש ומבטאות את הלוגוס האלוהי. לפי לנץ, צורות יסוד טהורות (העיגול, המשולש השווה-צלעות, ההקסגרם וסימטריה מרכזנית) אינן פונות לרגש האישי החולף, אלא פועלות ישירות על הרוח האנושית כחוקיות קוסמית אובייקטיבית.

האמנות של באורון היא דו ממדית, רוחנית וללא הרגש והתנועה המאפיינת את האמנות הנוצרית האחרת. דמות נוספת המזוהה עם התנועה הוא הנזיר Gabriel Wüger. לנץ עסק גם במוזיקה הגרגוריאנית וראה בה ביטוי של אמיתות אלוהיות מזוקקות, מתמטיות וניטרליות, ובכך היה שותף בדעותיו למייסד המסדר מאוריס וולטר ששכנע אותו להצטרף למסדר בהבטחה שיינתן לו לעצב כרצונו את הקפלה החדשה של סנט מאוריס על גדות הדנובה.

התנועה הליטורגית של מנזר מריה לאך

מנזר מריה לאך (של האגם) הוא אחד המנזרים היפים בחבל הריין בגרמניה, מנזר רומנסקי עתיק שהתחדש בסוף המאה ה19 והפך למרכז של רוחניות בנדיקטית גרמנית חדשה.

את עבודתו של האח רדבוד קמונדר ממנזר מריה לאך שעיצב את הפסיפסים באפסיס והפסלים והפסיפסים בקריפטה של הכנסייה אפשר להבין דרך קריאת הספר The Mystery of Christian Worship של Odo Casel, לפי הספר[5] אב המנזר של מריה לאך בגרמניה אילדפונס הרובגן (Ildefons Herwegen) והתאולוג דום אודו קאזל גיבשו את "תאולוגיית המיסטריון" (Mysterientheologie). ייתכן כי קאזל הושפע מספרו ותפיסתו של רודולף אוטו The Idea of the Holy (1917), שטען כי הנצרות המודרנית הפכה לדת של מוסר ואינפורמציה דוגמטית ("דתיות חיצונית"), ואיבדה את ה-Mysterium – המפגש החווייתי-נומינוזי עם הטרנסצנדנטי. אוטו מביא את התנועה שלו כדוגמה של יישום רעיונותיו בכנסייה.

לפי קאזל ואסכולת מריה לאך, הליטורקיגה ובכלל זה מרחב המקודש והאמנות שבו (במיוחד דמות ה-Pantocrator וה-Sedes Sapientiae על רקע זהב ביזנטי-מודרני) אינם נועדו "ללמד היסטוריה" או להציג אילוסטרציה של אירוע עבר, אלא לחולל נוכחות ממשית כאן ועכשיו (Praesentia) של המסתורין הקדוש.

חיים גורן על הדורמיציון

הספר החשוב ביותר בעברית על הדורמיציון הוא ספרו של פרופסור חיים גורן "קתולים אמיתיים וגרמנים טובים"[6], בספר הוא מראה כיצד מתכנני הכנסייה וראשי ה-DVHL לא רצו לבנות כנסייה קהילתית רגילה, אלא מונומנט סמלי רב-עוצמה שיבטא שני רעיונות מאוחדים: מחד גיסא, החייאת מעמדו הקדום של הר ציון כ"אם כל הכנסיות" (Mater Omnium Ecclesiarum) ומקום תרדמת מרים; ומאידך גיסא, שימוש בארכיטיפים של האדריכלות הרומנסקית של חבל הריין (ובמיוחד הקפלה הפאלאטינית של קרל הגדול באכן והכנסיות בקלן ובטריר) כדי לעורר במבקר תחושה של הוד קדומים, יציבות וקדושה על-זמנית. הספר מתאר גם את הבאת הנזירים הבנדיקטינים ממנזר באורון ב-1906 כדי שיעניקו למקום אופי רוחני-ליטורגי גבוה.

השיפוץ של 2023

בשנת 2023 עברה הכנסייה שיפוץ מקיף ונוספו כמה אלמנטים אסתטיים, הכיפה נצבעה בצבע אדום כתוב בולט, המסמל את רוח הקודש, כפי שהצבע האדום כתום מסמל בציור הפנטקוסט בקריפטה. בקשת שמעל המזבח נוסף צבע כחות המסמל את מרים ובו בעת את השמיים הפתוחים מעל האוכריסטייה, ונפתחו מבטים מחלל המקהלה לאולם, כדי לחבר את המקום סמלית לחדר הסעודה האחרונה וכנסיית הקבר.

אדריכלות רומנסקית

כנסיות הדורמיציון, אוגוסטה ויקטוריה והגואל הן מהדוגמאות היפות בירושלים לאדריכלות רומנסקית. הסגנון הנקרא "רומנסקי" לוקח את שמו משורש המילה "רומא". במידה מסוימת יש בו חזרה לסגנון הבנייה הרומאי, מבחינת השימוש בקשתות עגולות, בנייה בלבנים, קירות עבים וסימטריה, אך אין זהות לסגנון הרומאי הקלאסי. הסגנון ה"רומנסקי" מתאים לרוח התקופה בכך שהוא יוצר מבנים מסיביים שהם מעין מבצרים. בנוסף לכך, מקורות מאוחרים יותר נתנו לסגנון הרומנסקי פרשנות רוחנית דתית, כסגנון המכוון את האדם פנימה, להגות ולעולמות פנימיים. הקשתות העגולות, החלונות הקטנים והקירות העבים נותנים תחושה של אפלוליות ומסתורין, ואילו הסימטריה מוסיפה רוגע וסדר. הסגנון הרומנסקי התאים לרוח ההגות של המנזרים, שהיו מן המובילים בהתחדשות הבנייה.

הקתדרלות והכנסיות הרומנסקיות נבנו, במקרים רבים, כחלק מנתיבי העלייה לרגל שהחלו להתפתח באירופה החל מהמאה ה־10. במסע העלייה לרגל היו מספר תחנות. האדריכלות מבטאת זאת בקשר שבין בניין לסביבתו ולבניינים אחרים הקשורים בו. בפיזה, לדוגמה (במתחם שדה הניסים, הכולל את המגדל הנטוי ונחשב לשיא הסגנון הרומנסקי), הקתדרלה היא חלק אחד ממערכת בניינים שלידה, המסמלים את התחנות השונות שבדרך העלייה לרגל. לפניה שוכן בית הטבילה, לידה ניצב המגדל הנטוי המפורסם ולצידה – בית הנזירים. אלא שהעלייה לרגל היא לא רק מסע חיצוני, אלא גם מסע פנימי של הגות והתקרבות אל הקדושה. המסע הרוחני נעזר בהתבודדות ובהתנתקות מהעולם הזה, דבר המשתקף באפלולית והסגירות של החללים שבתוך הבניינים עצמם.

אחד מהמאפיינים של הסגנון החדש הוא מסדרון המקיף את האפסיס מצדו החיצון ונקרא "אמבולטוריום", בו נמצא שלל מזבחות משניים וקפלות הקשורים כולם לקדושה. נדמה כאילו אזור המזבח המזרחי מקבל חיים משל עצמו, סדר שלם של קדושים מתבטא בו. הקפלות והמזבחות המשניים מאפשרים לאכסן שרידים מקודשים – עניין מרכזי בימי הביניים.

מאפיין אחר של האדריכלות הרומנסקית הוא חזית מונומנטלית ובה מגדלים ופסלים. החזית מסמלת את הפאר וההדר של הכנסייה והעולם החיצון, אך גם מובילה אל מסתורין והגות פנימיים. הכניסה לתוך הכנסייה היא כמו כניסה לעולם אחר. על כן, חלק גדול מהליטורגיה הכנסייתית הינו תהלוכות המובילות מהחוץ לפנים. מטרתה של החזית הוא להוביל פנימה, אלא שעם הזמן היא מקבלת חיים משל עצמה. החיצוניות המפוארת תופסת מקום מרכזי יותר ויותר ומשתלטת על סגנון הבנייה.

הסגנון הרומנסקי מופיע לראשונה בכנסיית סנט ויטאלה ברוונה, ובקפלה הפלטינית של קרל הגדול באאכן. המבנה באאכן הוא מתומן גדול בן כמה קומות, המחובר לארמון המלוכה ואולמות קבלות הפנים. קרל משתמש בקשתות ובטכניקות בנייה רומאיות, אבל בסגנון ייחודי. הקתדרלה באאכן וכנסיית סן ויטאלה ברוונה הן הישגים יחידים ויוצאי דופן, והם היוו את המודל והדוגמה להופעה של סגנון אדריכלות חדש שנקרא "רומנסקי" במאה ה־11, ומגיע לשיא בשדה הניסים בפיזה. הכנסייה בפיזה היא חיקוי של כנסיית סנט פטר הרומנסקית שהייתה ברומא, אלא שחיקוי (העתקה אלמנטים אדריכליים) במאה ה11 לא היה אחד לאחד, אלא הדגשה של מוטיבים מסויימים, מרכיבים עיקריים ודמיון, כשהדגש עצמו יכול להיות אחר. 

בכנסיות סן ויטאלה ברוונה וקרל הגדול באאכן יש שלוש קומות המבטאות את המִדרג של יסוד רוחני, יסוד ארצי, ועולם האידאות והאנרגיות הנמצא ביניהם. הנושא של השילוש המדורג הוא בבסיס המחשבה המיסטית הנוצרית (בניגוד לשילוש שווה הכוחות), ומופיע גם באמנות הביזנטית של התקופה, בייחוד בצורת מזרקות שלהן שלוש קומות. העולם נתפס כמכיל שלוש מציאויות בו־זמנית: מציאות ארצית שהיא הקומה התחתונה, מציאות אלוהית שהיא הקומה העליונה – ומציאות ביניים של מלאכים, כוחות ואנרגיות, שהיא קומת הביניים. באדריכלות הרומנסקית נדמה שאין קשר בין הקומה העליונה, שהיא כאילו לא מושגת, לבין הקומה התחתונה. דבר זה משתנה עם המעבר לסגנון הגותי, בו הקומה העליונה כמו מתחברת עם אלה שמתחתיה והאור שנכנס מלמעלה דרך החלונות הצבעוניים הופך לחלק מהבניין, מציף את הכול.

האפיפיור גרגורי השביעי (הגדול) 1073–1085 הוביל את הרפורמה הגרגוריאנית בכנסייה והביא לבכורת האפיפיורות על הקיסרות (הליכה לקנוסה), ולחיזוק המוסריות של הכנסייה. גרגורי השביעי תקף את הסימוניה (רכישת משרה בכסף), ועודד חיי התנזרות לכמרים. חלק מהרפורמה היה הופעת סגנון אדריכלי ואמנותי חדש והוא הסגנון הרומנסקי. במסגרת זו נבנו מספר כנסיות בולטות: כנסייה רומנסקית חשובה ומרכזית הוקמה בקלוני, עוד מבנים רומנסקיים ידועים הם הכנסייה בלוקה (Lucca) והקתדרלה של סן מרטינו.

הרפורמה הגרגוריאנית קודמה על ידי האפיפיור אלכסנדר השני (הוא הוציא כתבי עת מאוירים שנקראו התנ"ך האטלנטי, מהם נשארו כשבעים), ועל ידי האפיפיורים שבאו אחריו. בנוסף לאדריכלות, יש לנו הופעה של אמנות כנסיות חדשה ובראשה פיסול וגילוף, וכן התעצמות התפילה והעלייה לרגל. התפישה הדתית המתפתחת היא שמאחורי העולם הנראה קיימים עולמות אחרים, לכתבי הקודש יש משמעות נסתרת, ולכן לפסלים ולאמנות החדשה מספר רמות של הבנה. התפישה המתפתחת הזו התבססה על כתבים של אוריגנס, היירונימוס, אוגוסטינוס, ובמיוחד הוגו מסנט ויקטור(Hugh of Saint Victor) .

הוגו הגיע מגרמניה לפריז למנזר סנט ויקטור בפריז בשנת 1120, שהיה מרכז למידה חשוב (הוקם 1108), הפך להיות ראש המנזר ונפטר שם ב־1141. הוא הושפע מדיוניסוס המתחזה ואוגוסטינוס וכתב ספר On the Mysteries of the Christian Faith / On the Sacraments of the Christian Faith ובו יש תפישה אלגורית של המסתורין הנוצרי[8]. הוא הציג מחדש את ההיררכיה השמימית של פסבדו־דיוניסוס[9] בספרוCommentary on the Celestial Hierarchy  וזה מופיע בפיסול ובעיטור הרומנסקי.

ניתן לראות שהסגנון הרומנסקי מתפתח בד בבד עם סגנון האדריכלות הגותי ואולי קצת מקדים אותו. שני הסגנונות מושפעים מהוגי דעות שפועלים בפריז (הגותי מאבוט סוגר של סנט דני) ונשענים על הגותו של דיוניסוס המתחזה. לפי הוגו, חכמה אלוהית היא הצורה הארכיטיפית של הבריאה, מעין אלוהות משנית, מדע ופילוסופיה עוזרים להבין ולהכיל את המסתורין של ישוע, והם כלי יעיל בחיי אדם, ולכן הוא קידם אותם (זה היה זמן תחילת אוניברסיטת פריז).

האמנות הרומנסקית מגלה ארבע רמות פרשנות בטקסט של הספרים הקדושים: פשט, טיפולוגיה (אלגוריה), מוסרי ומיסטי. הפיסול הרומנסקי המתחדש מאמץ את הגישה הזו. הוא שואב את השראתו מהפיסול הקלאסי, ביזנטי, קלטי, ואף מסופוטמי ונורדי, אבל המשמעות נובעת מהפרשנות האלגורית של האירועים המפוסלים. יש מעבר מהאסתטי לרוחני. זה מתבטא בכך שחלק מהפיסול נועד לגרש רוחות רעות ולקרוא לאנרגיות והוא נמצא במקומות שקשה להבחין בו. לדוגמה, הפסל של המלאך מיכאל יימצא בדרך כלל בצד המערבי, מכיוון שהאנרגיה של המלאך עוזרת למנוע מרוחות רעות להיכנס לבניין ומרחיקה אותם.

הערות

[1] Peitz, A. (2006). Die Architektur der Dormitio des Heinrich Renard: Ein spielerisch und hierarchisch geordneter Umgang mit den Grundelementen klösterlichen Bauens. In P. Nowack (Ed.), Laetare Jerusalem: Festschrift zum 100jährigen Ankommen der Benediktinermönche auf dem Jerusalemer Zionsberg (pp. 262–293). Aschendorff Verlag.

[2] Renard, H. (1900). Die Marienkirche auf dem Berge Sion in ihrem Zusammenhang mit dem Abendmahlssaale. Das Heilige Land, 44(1), 3–23.

[3] Eisele, W. (2018). Krieg und Frieden: Maria, Elisabet und die vielgepriesenen Frauen Israels (Lk 1,39–45). In H.-U. Weidemann (Ed.), „Der Name der Jungfrau war Maria“ (Lk 1,27): Neue exegetische Perspektiven auf die Mutter Jesu (pp. 172–203). Verlag Katholisches Bibelwerk.

[4] Lenz, D. (2002). The aesthetic of Beuron and other writings (J. Minahane & J. Connolly, Trans.). Francis Boutle Publishers. (Original work published 1898)

[5] Casel, O. (1999). The mystery of Christian worship (B. Neunheuser, Ed.). The Crossroad Publishing Company. (Original work published 1932)

[6]  גורן, ח׳. (2005). ״קתולים אמתיים וגרמנים טובים״: הגרמנים הקתולים וארץ ישראל, 1838–1910. הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס.

[8] Hugh of Saint Victor. (2007). On the sacraments of the Christian faith (De sacramentis Christianae fidei) (R. Baron, Trans.). Cambridge, MA: Harvard University Press.

[9] Pseudo-Dionysius the Areopagite. (1987). The celestial hierarchy (in The complete works; C. Luibheid & P. Rorem, Trans.). New York: Paulist Press. (Classics of Western Spirituality)