התגלויות מריה בישראל

התגלויות מריה בישראל

החל מהמאה ה-13 מריה החלה להתערב במאורעות העולם דרך התגלויות לאנשים בודדים ולאחר מכן לקבוצות, שבמהלכן היא ניסתה לכוון את האנושות לכיוון הרוחני, להעביר מסרים, להדריך ולעודד, וגם להביא שלום עולמי ולהגן על בני האדם. מריה שימשה בתפקיד מתווכת ומכוונת הרבה לפני כן וכבר בזמן שישוע היה חי, אבל מהמאה ה-13 היא מתחילה להתערב באירועים הפוליטיים וההיסטוריים, ולא פוחדת "ללכלך את ידיה" בהדרכה של האנושות לכיוון של אהבה ותקווה, וגם בהגנה על הנוצרים והנצרות ובניסיון למנוע מלחמות.

מסיבה זו מריה הופכת למגינה ופטרונית של הארצות השונות, היא מופיעה במסגרת ההתגלויות שלה ברחבי העולם בדמויות נשים מקומיות ומדברת את השפה המקומית, עונה על הצרכים התרבותיים והנפשיים של העמים השונים, ומחזקת את הגאווה הלאומית והזהות הדתית. וכך כל עם פיתח את דמות מריה שלו. ויחד עם זאת, כנראה שבליבה של מריה נשמרה פינה חמה לארץ שבה היא נולדה וגדלה, ולכן היא התגלתה כמה פעמים לפני מספר אנשים בארץ ישראל, ובמיוחד עם ההתעוררות המחודשת של הארץ במאה ה-19 והחזרה של הנוכחות הקתולית אליה. מריה מנסה להשפיע על המאורעות ולהביא תקווה ואהבה, אחווה ושלום בין כל הקבוצות והדתות השונות שחיות כאן.

ב-1842 מתגלה מריה לפני אלפונס רטיסבון בפריז, וזה גורם לו לעבור לישראל ולהקדיש את חייו לשירות התושבים של ארץ ישראל בברכתה והנחייתה של מריה. הוא מקים את מסדר האחיות ציון, בונה מוסדות ליתומים ויתומות בירושלים, ועוזר להקמת מוסדות נוצריים וכנסיות. 

ב-1846, שנת התגלותה של מריה בעיירה לה סלט שבאלפים הצרפתיים, נולדת בישראל ילדה בשם מרים בוארדי. 12 שנה אחר כך, ב-1858, היא שנת ההתגלות של מריה בלורד, מתגלה מריה באלכסנדריה לפני אותה מרים בוארדי בכדי להציל אותה ממוות, בזמן שהיא שוכבת מדממת ונטושה באחת מסמטאות העיר. מרים בוארדי המשיכה לקבל הדרכה ולזכות בהתגלויות של מריה במשך עשרים שנה, עד יום מותה. לימים תחזיר מרים בוארדי את המסדר הכרמליתי שייסדה תרזה מאווילה לישראל.

ב-1874 נערה ערביה בשם מרי אלפונסין מירושלים מתחילה לזכות בהתגלויות של מריה שנמשכות 53 שנה, ההתגלויות קורות בבית לחם, שם כידוע מריה הולידה את ישוע, בירושלים ובעין כרם והן  מביאות אותה לייסד את מסדר הנזירות של הרוזרי, מסדר ראשון מסוגו של נשים ערביות בנות הארץ הנועד לשרת את האוכלוסייה המקומית.

מה שמריה מנסה לעשות דרך ההתגלויות שלה במהלך המאות 19 ו-20, לפי הבנתי, הוא לגרום לבני ובנות הארץ הזו לפעול למען אנשיה, לקחת אחריות. ראשית בהתגלות שלה לפני אלפונס רטיסבון, לאחר מכן דרך מרים בוארדי, שהיא בת הארץ המביאה לכאן נזירות ממנזר בינלאומי בצרפת בכדי שיקימו מנזרים בבית לחם ובמקומות אחרים שבהם תוכלנה הבנות הצעירות להתחנך, ולבסוף דרך מרי אלפונסין, שמקימה מסדר ראשון מסוגו של נשים ערביות בהשראת ההתגלויות שהיא מקבלת. ואכן, בעידודה של מריה הנצרות הקתולית מתחזקת ומתבססת.

ב-1917 נכבשת ארץ ישראל לראשונה מזה 600 שנה על ידי הנוצרים (הבריטים) והפעילות של מריה בישראל מתגברת, ובכלל זה דרך התגלויות. ב-1919 הופך איטלקי צעיר בשם ברלוצ'י לאחראי מטעם הוותיקן על בניית כנסיות בישראל, הוא מתמיד בתפקיד זה עד 1958, זוכה להשראה ואולי גם להתגלויות של מריה, ובונה את הכנסיות היפות והמרשימות בארץ, כשבחלק גדול מהן מופיעות הדוקטרינות המריאניות.

בשנת 1927 מכריז הפטריארך הקתולי ברלסינה על מריה כ"גבירתנו של פלסטין" ומכונן את החג לכבודה. כנסיות לכבוד גבירתנו של פלסטין מוקמות במקומות שונים בארץ (למשל בדיר רפאעת ליד בית שמש). תהלוכות לכבודה של מריה מתקיימות בערים השונות, ובמיוחד בחיפה. מריה רוצה להביא להרמוניה בין שלוש הדתות ושני העמים בארץ שבה נולדה, אבל זה לא מצליח וב-1947 פורצת מלחמת השחרור והסכסוך המדמם בין הערבים והיהודים מתעמק.

אבל מריה לא מתייאשת. ב-1954 היא מתגלה מספר פעמים בפני מאות אנשים במתחם הקופטי של סנט אנטוני הסמוך לכנסיית הקבר בעיר העתיקה, היא באה להשכין שלום בין יהודים וערבים ולהחזיר את הסדר לעולם לאחר האסון של הנוצרים הערבים במלחמת השחרור. כשגם זה לא עוזר, היא מתגלה שוב ב-1983 לפני אנשים רבים בהתגלות שלא אושרה עדיין כאותנטית על ידי הוותיקן, בבית סחור בגדה המערבית, ארבע שנים לפני תחילת האינתיפאדה.

ייתכן שמריה מנסה להעביר לנו מסר גם כיום, ואולי היא מתגלה ברגע זה לפני ילד או ילדה אי שם ברחבי הארץ. אלא שמפני התרבות הרועשת שבה אנחנו חיים קשה לי להאמין שמישהו יוכל לקבל כיום התגלות מעין זו, כפי שהיה בדורות קודמים. מן הסתם החדשות על ההתגלות ייבלעו בתוך הרעש הכללי ועודף הגירויים שאנחנו נתונים להם, כמו גם בתוך הסופרמרקט הרוחני והרעיוני שבו כביכול הכל אפשרי, אך למעשה לא קורה דבר.

אם מריה רוצה להעביר מסר למין האנושי בימים אלו היא תצטרך למצוא דרכים אחרות (ואני לא רוצה להגיד ווטסאפ או אינסטגרם כי זה לא לכבודה). אני גם לא בטוח שניסים הם הדרך הנכונה לעת הזו, אבל אני כן בטוח שהיא תמצא את הדרך ללבבות המאמינים, כפי שעשתה בעבר. לכל אחד יש ארכיטיפ של אימא גדולה הדואגת לו בליבו, ומבחינה זו לא השתנה דבר.

הקדושה מרי אלפונסין

ב־2015 הכיר האפיפיור פרנציסקוס בשתי קדושות פלסטינאיות. זה היה הפעם הראשונה שנשים ערביות נוצריות הוכרו בתור קדושות. שתיהן זכו להתגלויות של מריה. בטקס ההקדשה אמר האפיפיור: שלכל אחת מהנשים שקודשו (היו ארבע) יש סוד, והוא מילוי של מצוותו של ישוע, היו איתי, שכנו באהבתי, וכך הוא אומר: הם נשארו במשך חייהן מחוברות אליו כמו שריגי גפן, בכדי לתת הרבה פירות, הם נתנו את פירות האהבה.

ב־1847, לאחר היעדרות של יותר מ־700 שנה, הכנסייה הקתולית חוזרת לירושלים ובונה את הפטריארכיה הקתולית ברובע הנוצרי, מבנה אבן מרשים ובו קתדרלה בסגנון גותי, ארמון לפטריארך, מעון של נזירים ומוסדות ניהול ואירוח. בסמוך למתחם יש בית קטן ולא מוכר, שם קרה אחד האירועים המשמעותיים ביותר באותה תקופה והוא התגלויות של מריה לנערה מקומית בשם מרי אלפונסין.

היא זכתה להתגלויות של מריה במשך שלושים שנה, התגלויות שהביאו לייסוד מסדר האחיות רוזרי בישראל. כל אותו הזמן ההתגלויות נשמרו בסתר והיו ידועות רק לשלושה אנשים: שני המורים הרוחניים שלה – האבות בלוני וטנוס, והפטריארך של ירושלים. מרי חיה כנזירה פשוטה במסדר שנוסד בעקבות התגלויותיה, ואפילו אחותה, שהייתה ראש המסדר, לא ידעה מה הביא את הפטריארך ליצור מסדר זה.

הבית ברובע הנוצרי בירושלים היה שייך למשפחה של נגר שהגיע מבית לחם (משפחת גתה). למשפחה היה גם בית קיץ בעין כרם, שם הם בילו חופשים וחגים. היא נולדה ב־1843, ביומו של סנט פרנציסקוס הקדוש ויש קווים מקבילים בין שניהם. ארבע שנים לאחר הולדתה הוקמה הפטריארכיה הקתולית, ב־1847. הפטריארך הקתולי הראשון בירושלים היה נזיר בשם Valerga. זה היה רגע חגיגי, אבל היה ברור שהקתוליות לא תכה שורשים באוכלוסייה המקומית, עד שלא תהיה כמורה ונזירות מקומית. בכדי שזה יקרה צריך היה לפתח מערכת חינוך, ולשם כך הוזמנו לישראל נזירות ממסדר "האחיות של יוסף הקדוש של ההתגלות", שפתחו בית ספר לבנות ב־1848 סמוך לפטריארכיה.

מרי אלפונסין הייתה אחת מהתלמידות הראשונות במוסדות הקתולים החדשים, ובתור שכזאת טיפחה בליבה את אידיאל הנזירות, שאליו הטיפו האחיות של סנט ג’וזף ובראשם האם Emilie Julian הן עודדו את התלמידות להיהפך לנזירות ולהקדיש עצמם לחיים דתיים.

כנראה שמרי הייתה תלמידה בולטת, מכיוון שבהיותה בת 12 קיבלה את סקרמנט האישור מהפטריארך עצמו. בגיל 17 היא ביקשה להתקבל לנזירות, אולם אביה התנה את הסכמתו בכך שלא תצא מארץ ישראל. כל המועמדים האחרים עד לזמנה של מרי היו חייבים לנסוע לסמינר בצרפת בכדי לעבור תקופת חניכות, אלא שבמקרה שלה התקבל אישור יוצא דופן להסמיך אותה לנזירות בלי תקופת סמינר, והיא קיבלה את הכשרתה באופן פרטי בירושלים והוסמכה באתר גולגותא שבכנסיית הקבר (שמאז היה למקום הביקור המועדף עליה).

היא קיבלה את השם מרי אלפונסין כנראה על שם מארי אלפונס רטיסבון, שהקים מוסדות בעין כרם ואת מסדר האחיות ציון שפעל בירושלים, הוא היה נערץ עליה. תפקידה הראשון כנזירה היה ללמד קטכיזם (סוג של שאלות ותשובות בענייני דת) נוצרי בבית הספר של האחיות בירושלים. היא הצליחה להשפיע על בנות ערביות רבות לפנות לדרך הנזירות וכתוצאה מכך נוצרה האחווה (ארגון דתי לא נזירי) של "ההיריון ללא רבב".

במילים אחרות, תחילת הפעילות הקתולית המחודשת בארץ ישראל מביאה לכדי היווצרות מוסדות חינוך בהם לומדות ילדות ערביות נוצריות. אחת מהן משתלבת בתנועה המתחדשת, לוקחת על עצמה תפקידים שונים ומשתלבת בממסד הנזירי – דוגמה למקומיים האחרים. ילדה צעירה, נלהבת, אידיאליסטית ומוכשרת. מעין מנהיגה מקומית.

ב־1862 עוברת מרי אלפונסין ללמד בבית הספר הקתולי של האחיות סנט ג’וזף בבית לחם, שנוסד ב־1954. היא גרה עם ארבע אחיות נוספות בתנאים פשוטים, עובדת בבית ספר ופעילה מאוד בקהילה. מדי פעם היא מתחילה לחוות רגעי ברכה ומצבים אקסטטיים בעיקר בזמן תפילות המדיטציה האישיות של הרוזרי.

החיים והדבקות של מרי אלפונסין קראו והובילו להתגלויות של מריה אליה. ב־6.1.1874, יום חג האפיפניה (הטבילה), בשעה תשע בבוקר, קרה משהו שקשה לתאר אותו במילים: האחות מרי אלפונסין התפללה והשתמשה במדיטציה על מחרוזת הרוזרי, מתרכזת במסתורין של הצער החמישי (במחרוזת הרוזרי ישנם חמש מסתורין של צער, חמש מסתורין של שמחה, וחמש מסתורין של תהילה) – מותו של ישוע על הצלב. היא התרכזה באם הצער (מריה) והרגישה שחזה מתמלא אהבה אליה, באותו הזמן הקיף אותה אור יפה וגדול שלא ניתן לתיאור [1].

הבתולה הופיעה לפניה, עומדת בתוך בענן זוהר, ידיה מושטות, לבנה וקורנת ביופי לא ניתן לתיאור. על חזה היה צלב שעליו הייתה תלויה שרשרת הרוזרי משתלשלת ימינה ושמאלה כלפי מטה בצורת עיגול שגבולו התחתון שיפולי שמלתה, מקום שם נראו רגליה. החרוזים של השרשרת זהרו כמו כוכבים, ובמרכז כל אחד מהם הופיעה תמונה של המסתורין הקשור אליו. מעל ראשה של הבתולה היה כתר עם חמישה עשר כוכבים, מתחת רגליה בשני עננים שתי שורות מקבילות של שבעה כוכבים.

"כל זה הופיע באותו הזמן לפניי, הו, איזו שעה מבורכת זו הייתה, איזה אהבה מתוקה מילאה את ליבי! אי אפשר לתאר. ובמיוחד אמי, כמה יפה הייתה. מעולם לא ראיתי תמונה שבצורה כלשהי מזכירה יופי כזה. ברגע שעיניי נחו עליה, דמעות מלאות אהבה זרמו מעיניי. פתחתי את זרועותיי ורציתי לחבק אותה. היא נהייתה אז יותר זוהרת, ונראה היה שהיא נעה לקראתי. יכולתי להתבונן בה בנוחות, רציתי לגשת אליה, אלא שאז איבדתי כל מודעות".

"אינני יודעת מה קרה לי לאחר מכן, כל שאני יודעת הוא שנשארתי במצב האקסטטי המתוק מתשע בבוקר ועד אחת בצהריים. ואז היא נעלמה בפתאומיות, משאירה אותי בשלווה רוחנית, שלום ונחמה שאי אפשר לתאר. עם רצון עז לראות אותה שוב ומוכנות לב חזקה להגשים משימות גדולות ולפעול באופן נעלה למען אהבתה ולמען אחרים."

"רציתי, מעל הכול, לתרגל טיהור פנימי של הלב, ונתתי את מלוא תשומת הלב להשגת נקודה חשובה זו." [2]

ההתגלות קרתה בזמן שהתגלויות נוספות של מריה קרו ברחבי העולם. 16 שנה לפני כן התגלתה מריה בלורד בצרפת לפני נערה צעירה אחרת, והמקום נהיה אתר עלייה לרגל החשוב ביותר בצרפת, מקום של ניסים. ההתגלות של מרי אלפונסין יצרה אצלה מצב נפשי חדש. במשך ארבעה חודשים היא חיה במצב של אושר, מעופפת כמו שאומרים. ההשפעה של ההתגלות הייתה מאוד חזקה.

"מהזמן שבו האם האהובה היטיבה עמי בביקורה, זה יצר בי התרחקות מכל סנטימנט ארצי, ומכל שהוא חולף, וכמו צמא לתמוך בכל קושי וכאב. כל סבל ומרירות נהיו מתוקים עבורי, בדידות – גן עדן נפלאה, משמעת – צורך של הלב ושל מחשבתי. מילאתי אחר המצוות וההכוונות של הממונים עלי עם אהבה ונאמנות לא יאומנו. אימי העשירה אותי עם שפע מעלות בלי שום מאמץ או זכות מצדי. כל טובות ההנאה הללו היו תוצאה של נדיבותה האימהית."

ואז, למשך ארבעה חודשים, מריה הפסיקה להופיע לפני מרי, וזה הביא לכמה שבועות של חששות: שמא ההתגלות אינה אמיתית? השטן ניסה ובלבל אותה. אבל המשבר חלף בעזרת תפילה לאלוהים, שהביאה להתגלות נוספת של מריה.

ב־31.5, באמצע תפילה של הרוזרי, מריה הופיעה שנית, טבולה באור שקוף שנראה כמו זהב טהור, כשהרוזרי בידיה. מתחת רגליה נראו שתי שורות של שבעה כוכבים עליהם כתוב באותיות זהב: השמחות והעצבונות של הבתולה. מעל הכתר שבראשה נכתב באותיות זוהרות "הבתולות של הרוזרי". זה היה סימן ראשון למשימה של מרי אלפונסין – והיא להקים את מסדר "הבתולות של הרוזרי". ההתגלות מילאה אותה בביטחון ואמונה, אושר ושמחה, והמשיכה לשנות את אישיותה. הבתולה עדיין לא דיברה אליה, אך נתנה לה להרגיש מנוכחותה.

הנשים הערביות הנוצריות באותה תקופה, שרובן לא ידעו קרוא וכתוב, לא יכלו ללמוד מגברים ובמיוחד לא מאירופאים. אלא שזה חייב היה להיות נשים ערביות כמוהן, שלא מהוות איום על הסדר החברתי ומדברות את שפתן. וכך היה צורך בהקמת מסדר של נשים ערביות שיפנה אל נשים ערביות – ולכן מריה הופיעה לפני מרי אלפונסין והדריכה אותה ביצירת המסדר של הרוזרי.

שבעה חודשים חלפו עד לחג הטבילה הבא. בערב החג התפללה מרי אלפונסין, מלאה בהכרה של חסרונותיה לעומת יופייה ומעלותיה של הבתולה, מבקשת להידמות לה ולהתחיל חיים חדשים וטהורים. כשלפתע, בעודה שקועה במחשבות מעין אלו, הרגישה כאילו היא נשאבת לנוכחות של טוב אלוהי שהוא כמו אוקיינוס ללא גבולות. אור נפלא ויפהפה מילא את ליבה מבלי לפגוע בעיניה. בלב האור הופיעה האם המתוקה, מחזיקה את הרוזרי בידיה. מסביב לההילה שלה היו דמויות של נערות צעירות, מימינה ומשמאלה, לבושות בלבן וכחול כמוה. מעליהם הכתובת "הבתולות של הרוזרי". מרי אלפונסין שמעה את קולה של מריה בתוכה, מבלי שנאמר דבר, והקול אמר: "אני רוצה שתתחילי את המסדר של הרוזרי".

"היא הסתכלה עלי בעדינות שמילאה אותי במתיקות, והתחלתי לשפוך דמעות לרוב. זה היה כאילו אני נמצאת בגן עדן שמימי. בעודי שרויה באותה נחמה מתוקה היא נעלמה, משאירה אותי על פני האדמה פצועה על ידי אהבתה.”

מריה מילאה את מרי אלפונסין בנחישות ואומץ, כוח ודבקות, למלא את משימתה. היא הבינה את המשפט: "זה שהוא בלתי אפשרי לבני אדם, אפשרי בעזרת האלוהים". לקח שנה ושלוש התגלויות נוספות בכדי שמשימתה של מרי אלפונסין והסיבה להופעות מריה בבית לחם יתבררו באופן שלא משתמע לשני פנים: על מרי אלפונסין להקים את המסדר של הרוזרי, בו ישרתו בנות צעירות מהאוכלוסייה המקומית.

מיום זה והלאה התחיל דיאלוג בין מרי אלפונסין למריה, שהמשיכה להופיע לפניה בחזיונות בזמן תפילותיה. בנוסף לכך היא החלה לחוות חוויות מיסטיות נוספות: מוקדם בבוקר חג הטבילה היא הלכה למערת הלידה בבית לחם, בכדי לעזור ולהשתתף במיסה. לאחר ההקדשה היא ראתה אור עולה מהגביע ומתפשט מעל המזבח וסביב הכומר. תמונת הטבילה הופיעה לפניה במלוא הדרה וגם תמונת הלידה: ישוע התינוק עם הקדוש יוסף, שלושת האמגושים שבאים ומביאים מתנות. ולאחר מכן ישוע טובל בירדן. התמונות היו ברורות, ויחד עם זאת מסתוריות ומלאות ביופי לא ניתן לתיאור. החיזיון נמשך כל זמן הטקס, ולאחר מכן הופיעו חזיונות נוספים בכל פעם שהיא השתתפה בטקס המיסה (סעודת האדון). כתוצאה מהחיזיון היא התמלאה בכוח על־טבעי שעזר לה לשרת חמש־עשרה מיסות, אחת אחר השנייה, בעודה כורעת על ברכיה.

לאחר המיסות זכתה מרי אלפונסין בניסיון מיסטי שמעטים זכו לו: "היא הרגישה כאילו קרן זוהרת יוצאת מהבתולה, האם שלה, וחודרת אליה. פצועה על ידי אהבתה היא הזילה דמעות לרוב. ליבה בער באהבה לאלוהים ולבתולה."

ניסיון זה מזכיר ניסיונות מיסטיים של מיסטיקנים נוצרים אחרים כגון יוחנן של הצלב ותרזה מאווילה. הניסיון שינה את מצבה, נראה היה שנולדה על ידי אהבה, וניתן לה אומץ בלתי מנוצח המסוגל לשאת בכל ניסיון. הבתולה עצמה ליוותה אותה בצורת "כוכב זוהר יפהפה". המצב הזה הפך לבן לוויה קבוע.

"בכל מיסה, בכל ברכה של הסקרמנט הקדוש שבה הייתי נוכחת, ראיתי אור זוהר שממנו יוצאת קרן אור הדוקרת את ליבי, ומאפשרת לי לראות את אדוני ואלוהי, ישוע כאדם ואלוהים. ראיתי את אימי האהובה ביחד אתו." באור הזה היא ראתה את המסתורין של הליטורגיה ואת הקדושים של היום. כל הקדושים הופיעו לפניה, המרטירים נושאים את מכשירי עינוייהם.

במהלך הדיאלוגים של מרי אלפונסין עם מריה היא נצטוותה לגשת לפטריארך ירושלים באותה תקופה ווינסט ברקו (Vincenzo Bracco) ולספר לו על ההתגלות, וכך היה. מרי סיפרה לפטריארך את הדברים כהווייתם, ובנוסף לכך על תקשורת שהייתה לה עם רוחו של הפטריארך המת הקודם ולרגרה (Valerga) ואנשים נוספים, אך היא לא סיפרה לו על הקמת המסדר של הרוזרי. הוא הקשיב בתשומת לב רבה והנחה אותה לספר את הכול למורה הרוחני שלה – האב בלוני (Antoine Belloni) להתפלל לרוזרי, ולבוא אליו בכל פעם שהיא צריכה.

שנה חלפה, ובחג ההתגלות של שנת 1876 חזרו החזיונות של שנים קודמות בתוספת שינוי במצבה הפנימי. היא הרגישה הרבה יותר שקטה בתוכה, העמיקה במסתורין של הרוזרי ובחזיון של הבתולה מלווה בנערות צעירות לבושות כחול ולבן. אלא שבנוסף לכך מיום זה והלאה היא יכלה לראות את מצבם הפנימי של האנשים בהם פגשה, ולדעת מה העתיד צופן בחובו עבורם. כל זה נגלה לה דרך האור הרוחני שהופיע בטקסי המיסה. כוחה והכריזמה שלה גברו. חסד אלוהים נח עליה.

האב בלוני הדריך את מרי אלפונסין להתפלל למריה בבקשה להוראות נוספות, וכך היה: מריה הופיעה והסבירה למרי אלפונסין כי מטרת המסדר להרחיק כל רשע ומצוקה מפני כדור הארץ, והוא אמור להתקיים עד סוף הזמנים. במהלך החיזיון מצאה עצמה מרי אלפונסין מוקפת באחיות המסדר לעתיד. "היא (מריה) סידרה את האחיות לפי סדר, עד למסתורין העשירי של הרוזרי (הצליבה), ובקול עמוק ברכה אותן ואמרה: אני מברכת אתכן בשם האב, הבן ורוח הקודש. לאחר מכן, בעודה פורשת ידיה מעלינו, המשיכה ואמרה: אני מסמיכה אתכן בשם השמחות שלי, היגונות שלי, והתהילות שלי. לאחר מכן נעלמה."

ב־1880 התגייס לעזרתה של מרי אלפונסין הכומר יוסוף טאנוס (Yusef Tannus) שהיה האב המוודא שלה ויועץ של הפטריארך בירושלים. הוא קיבל את ברכתו של הפטריארך והדרכתה של מרי, ופעל להקמת המסדר. כלפי חוץ נראה היה שזו יוזמה שלו, אבל מי שעמד מאחורי הקלעים הייתה מריה הבתולה דרך מרי אלפונסין. כלפי חוץ היה צריך כיסוי של גבר שיתפש כבעל היוזמה וייקח על עצמו להיות זה שיקדם את המסדר ויגן על האחיות מהפרעות.

האב טאנוס אסף שבע נערות והתחיל את המסדר. מרי ביקשה להצטרף, אבל קודם לכן היא הייתה צריכה להשיג אישור התרת הנדרים למסדר האחיות של סנט ג’וזף, וזה היה כרוך בהרבה קשיים. רק לאחר שלוש שנים הותר לה להצטרף למסדר שהיא עצמה הקימה, כחברה עשירית, וגם אז אף אחד לא ידע על תפקידה בהקמת המסדר.

מ־1883 ועד 1927 הייתה מרי אלפונסין חברה ופעילה במסדר. כל נזירה באחווה של הרוזרי נחשבה להתגלמות של אחד המסתורין, ומרי נחשבה להתגלמות של המסתורין העשירי של הצליבה. היא הקימה בתי ספר במקומות שונים בארץ ובירדן, ובסוף חייה בית יתומים בעין כרם, הכפר בו נולדה. במהלך שנים אלו היא גם חוללה ניסים בעזרת מחרוזת הרוזרי שלה, כולל החייאה של מת בבית לחם, והם אלו שהביאו להכיר בה כקדושה.

למרי אלפונסין היו חזיונות במשך 53 שנים שנכתבו ביומן ונשמרו בסוד. היא נפטרה במרץ 1927 ומיד אחר כך נקבע החג לכבוד גבירתנו של פלסטין. לפני מותה היא גילתה את הדברים לאחותה (שהייתה חברה במסדר) ומסרה לידיה את היומן. אחותה גילתה את הסוד לפטריארך לואיג'י ברלאסינה (Luigi Barlassina) ורק אז נודעו הדברים, אלא שעדיין הם נשמרו בתוך מעגל סגור. למעשה עד 1968 היא נחשבה לחברה מן המניין, ורק בעקבות מחקר של הנזיר הבנדיקטיני סטולץ בשנות ה־60 התפרסם סיפורה. ב־2015 היא הוכרה כקדושה בזכות הניסים שעשתה.

החזיונות של מריה הראו לה מאורעות עתיד כגון מלחמת העולם הראשונה. באחד החזיונות היא ראתה עצמה עפה יד ביד עם מריה לערבות מואב, שם הן התארחו בקרב הבדואים, וזה אכן הפך למציאות הרבה שנים אחר כך, ב־1887, כשנשלחה עם אחיות נוספות לפעול בקרב שבטי הבדואים באזור סלט (היו שבטים של בדואים קתולים נוצרים באותו האזור שכמעט ולא היה להם קשר עם הנצרות, ומריה אלפונסין חידשה את הקשר הזה).

ב־1937 נבנתה כנסייה ומנזר גדול של מסדר האחיות של הרוזרי ברחוב אגרון בירושלים לפי תכנית וחזון שנגלה למרי אלפונסין בזמן חייה. בנוסף לכנסייה היא ראתה בחזונה את הלבוש של אחיות המסדר (כחול ולבן), איך עליהן להתפלל (כורעות ברך לפני המזבח), איזה מסתורין צריך להתפלל אליו באיזה שעה של היום, מתי עליהן לקיים ימים מיוחדים למען הרוזרי (שני ורביעי), ואת השם שיינתן לכל אחת מהאחיות המייסדות.

בנוסף למנזר הרוזרי ברחוב אגרון יש למסדר בית הארחה בעין כרם, שם היה בית הקיץ של המשפחה, בו זכתה מרי אלפונסין למספר חזיונות, ובית ברובע הנוצרי בירושלים, שם היא גרה, גדלה, וזכתה למספר חזיונות. בבית ברובע הנוצרי יש חדר שהוא מעין מוזיאון המשמר את חפציה וספריה. ניתן להיכנס בדרך כלל למקום לאחר צלצול בדלת ובקשה מהנזירות לראות את החדר.

כיום מונה מסדר האחיות של הרוזרי כמה מאות נזירות ערביות נוצריות, בעיקר המשרתות את האוכלוסייה הערבית המקומית בישראל, בשטחים הפלסטיניים וירדן. המסדר מפעיל עשרות מוסדות חינוך וחסד.

מחרוזת הרוזרי (Rosary)

מחרוזת התפילה הנוצרית מורכבת מחמש קבוצות של עשרה חרוזים וביניהם חרוז בודד, וכן שלושה חרוזים ברצף כשלפניהם ואחריהם חרוז בודד בשלוחה (קצווה) היוצאת מהמעגל הראשי (שהיא הכניסה לתפילה). המחרוזת הראשונה ניתנה לדומיניקוס הקדוש על ידי מריה ככלי למדיטציה, התחברות, וגילוי המשמעות הנסתרת והעמוקה הנחבאת באירועים השונים של חיי ישוע ומריה. וסיפור שהיה כך היה [3]:

דומיניקוס הקדוש ניסה להחזיר בתשובה את הקתרים אבל הרגיש שהוא בבחינת "קול קורא במדבר". יום אחד, לאחר שכבר כמעט התייאש, הוא התפלל וצם, ואז הופיעה לפניו הבתולה מריה עם שלוש מלכות וחמישים עלמות ונתנה לו את מחרוזת הרוזרי, כשהיא מסבירה לו את התפילות שצריכות להיאמר עם כל חרוז, ואת המסתורין שעל המאמין למדוט עליו. המאמינים אומרים בליבם תפילה עם כל חרוז, וחושבים על אחד מהמסתורין של חיי ישוע ומריה במהלך מעבר על פני כל קבוצה של עשרה חרוזים. הרוזרי נועד להיות כלי רב עוצמה להחזיר את הכופרים לאהבת ישוע בבשר. וכך, מריה חלבה משדה טיפות חלב ושמה אותן על פיו של דומיניקוס [4].

החלב מסמל את אנושיותו של ישוע שניתנה לו על ידי אימו. הרוזרי היא כמו חלב למאמין, או אם תרצו אמברוזיה – משקה האלים, מעיין החוכמה העוזר לנו לגדל את ישוע הפנימי. האלוהות מבינה את חולשותינו וברחמיה מזינה אותנו בחלב רוחני, חלב ודבש הם שני מזונות פלאיים שלא צריכים בישול. השד של מריה מסמל את החולשה של ישוע והוא כמו הפצע בצדו. בזכות האנושיות שקיבל ממריה, החלב שינק משדי אימו, הוא היה מסוגל למות על הצלב.

מטרת הרוזרי היא להפוך את העולם הפיזי, את ההזנה שאנו מקבלים מבחוץ, לרוחני. הרוזרי מפנה אותנו אל האל שמקיים ומזין הכול. החזרה על התפילות והמחשבה שנלווית אליהן מביאה את המוח למצב מדיטטיבי, קולט, המאפשר להרגיש את תנועת רוח הקודש. היא מעניקה ביטחון ושלווה, ומאפשרת איזון של המערכת.

תוך כדי החזרה על התפילות מתרחשת התפתחות ברצף החשיבה, הקשורה לאירועים השונים בחייהם של ישוע ומריה. כל אירוע מייצג מסתורין, המכיל בתוכו מסרים סמויים. ישנם 15 מסתורין בחיים של ישוע, אירועים שונים עם משמעות נסתרת ונשגבת. לקראת המילניום השלישי הוסיף האפיפיור יוחנן פאולוס השני עוד חמישה מסתורין של הארה, כך שכיום יש עשרים.

הרעיון של תפילת המחרוזת הוא שכל בוקר, תוך כדי חזרה בעזרת החרוזים על תפילת אווה מריה, חושבים על חמישה מסתורין של שמחה בהקשר של חמש קבוצות החרוזים, כל ערב על חמישה מסתורין של עצב, וכל צהריים על חמישה מסתורין של הלל. המחרוזת מורכבת מחמש קבוצות של עשרה חרוזים וביניהם חרוז אחד. על כל חרוז מהעשרה אומרים תפילת אווה מריה, ובמהלך המעבר על עשרה החרוזים חושבים על מסתורין אחד. בחרוז הבודד שבין הקבוצות אומרים את תפילת אבינו שבשמיים, וזוהי מעין הפסקה.

המילה רוזרי משמעה זר ורדים או גן ורדים, ומקורה בחלונות הרוזטה שבקתדרלות הגותיות (חלונות גדולים וצבעוניים דמויי פרח בצד מערב). בחלק מהחלונות הופיעו שכבות של עלי כותרת המקרינות כלפי המרכז. בהיקף החלון נמצאו הקדושים. באמצעו של החלון מופיעה הבתולה (עם הילד) כשהיא מחזיקה בידיה ורד. במקרה זה, היא עצמה מתפרשת כגבעול וישוע הוא הפרח, וברמה יותר עמוקה – היא הוורד המיסטי, ובתוכה הדבר היקר בעולם – ישוע. המשמעות של פרשנות זו היא שכפי שמריה קיבלה את מילת אלוהים ברחמה, כך גם כל אחד מאתנו יכול להוליד את ישוע בתוכו. להכיר את אלוהים ואת לב כל הדברים – לכך מכוונת עבודת הרוזרי.

רק במאה ה־15 התעצבה תפילת מחרוזת הרוזרי בצורה שאנו מכירים היום, במקביל לניסוח תפילת אווה מריה. האיש שידו הייתה במעשה הוא אלאנוס דה רופ (Alanus de Rupe) מברטאן שבצרפת, שקיבע את הנוסחה של הרוזרי ל־150 תפילות אווה מריה ביום (50 בכל פעם), חמש־עשרה תפילות לאבינו שבשמיים, ושלושה סוגים של חמישה מסתורין.

ישנם אפשרויות וטכניקות שונות לביצוע תפילת הרוזרי. בזמנים קדומים נהגו להשתמש בתמונות של האירועים, לעיתים תמונות פיזיות, ולעיתים רק דימוי מנטלי. צריך לדמיין את התמונה בעודך מעביר את החרוזים ואומר את התפילה. לעתים נכנסים לפרטי התמונה, לעתים מילה או תחושה משמשות למיקוד. לעתים מספיק להגיד את המילים ולגעת בחרוזים, וחסד אלוהים יעשה את השאר.

באופן מסורתי לא צריך לקנות את הרוזרי, אלא היא צריכה להינתן לך או להימצא בחסד האל. לעתים יש ריח של עלי ורדים בחרוזים. התפיסה שמאחורי זה היא שהיופי של העולם החומרי מקשר אותנו לאלוהים. המסתורין של הרוזרי משמשים מוטיב חשוב באמנות כנסיות קתולית בארץ ישראל, ובמיוחד של ברלוצי. במקומות שונים בעולם יש מסלולי עלייה לרגל מקומיים הכוללים תחנות לפי הרוזרי (כמו למשל ההרים הקדושים באיטליה).

חמישה־עשר המסתורין של הרוזרי הקלאסיים הם:
חמישה המסתורין של השמחה: הבשורה, הביקור, הלידה, ההצגה במקדש, המציאה במקדש.
חמישה המסתורין של העצב: הצער בגן, ההלקאה בעמוד, כתר הקוצים, סחיבת הצלב, הצליבה.
חמישה המסתורין של התהילה: התחייה, העלייה לשמיים, ירידת רוח הקודש, עליית מרים, הכתרת מרים.

כנסיית הרוזרי ברחוב אגרון

כנסיית הרוזרי היא כנסייה מיוחדת שנחנכה ב־1937, צורתה כצורת מחרוזת הרוזרי ויש בה ייצוג לכל 15 הרזים המקוריים. המבנה של הכנסייה עגול ומורכב משלוש קומות עגולות: בקומה הראשונה נמצא בצד הצפון־מערבי חזית כניסה עם גמלון כשמעליה פסל של מריה מחזיקה בידיה את ישוע, ומעליו האות M שמסמלת אותה. מסביב לקומת הכניסה המעוגלת בולטים החוצה שבעה אפסיסים מעוגלים, שאחד מהם גדול יותר ונמצא בצד הנגדי לחזית, מכיל את המזבח של הכנסייה הנמצא ממול הדלת. בקומה השנייה של המבנה המעוגל ישנו קיר חלק ובו חלונות צרים וארוכים המאחד את האפסיסים השונים של הקומה הראשונה, ורק אזור האפסיס הראשי נשאר בולט. מעליו, בקומה השלישית, צילינדר גג עגול ללא חלונות שמסתיים בכיפה שטוחה. החלוקה המשולשת של המבנה לגובה נראית גם בתוך הכנסייה ומסמלת את השילוש הקדוש. הקומות השנייה והשלישית מלמדות אותנו שהאירועים והפנים הרבים של הופעת ישוע ומריה בעולם הם כולם למעשה אחד.

בפנים הכיפה של הכנסייה מצוירים שמיים ומתחתם יש שלוש מסגרות משקוף עגולות שגם הן מסמלות את השילוש הקדוש. בתוך ששת האפסיסים הקטנים שבקומה התחתונה (מדובר באפסיסים דמויי חבית עם קירות ישרים) ישנם 15 חלונות צבעוניים (בארבעה מתוכם יש שלושה חלונות ובשניים האחרים שני חלונות ואחד) ובהם מופיעים 15 הרזים השונים של הרוזרי. באפסיס הראשי, המתנשא גם אל הקומה השנייה, ישנו ציור גדול של מריה נותנת את מחרוזת הרוזרי לסנט דומיניקוס ולסנטה קתרינה. העובדה שהוא נמצא גם בקומה הראשונה וגם בשנייה מסמלת את תפקידה של מריה כמחברת בין העולמות ואת קיומה הן בשמיים והן בארץ. החלונות שבקומת הקרקע (הרוזרי) מראים את הפעילות של מריה בארץ ואת האור הנכנס דרך הרזים הללו לעולם, והחלונות הצרים והגבוהים בקומה השנייה מראים את הפעילות שלה בעולמות העליונים. באפסיס הקטן הקרוב אל האפסיס המרכזי נמצא פסל של הקדושה מרי אלפונסין, ומתחתיו מזבח ובו מחרוזת רוזרי גדולה ששימשה אותה בחייה.

הכנסייה כולה היא רוזרי אחד גדול, והיא מזכירה במבנה שלה כנסייה שנמצאת בלורד שבצרפת. האתר החשוב ביותר בהקשר של התגלויות מריה בעולם הוא מקום ההתגלות בלורד צרפת. בחלק התחתון שלו יש כנסייה ענקית המוקדשת לרוזרי, ובראשה כיפה עגולה ועליה כתר זהב עצום. בתוך הכנסייה יש שלושה חלקים צדדיים חצי־עגולים, ובכל אחד מהם חמש קפלות המוקדשות לחמש המסתורין של הרוזרי: היא נבנתה בשנת 1901, וזו שברחוב אגרון בשנת 1920, ויש להניח שהושפעה ממנה.

בצמוד לכנסייה יש מנזר של האחיות וגם בית הארחה, מרי אלפונסין ראתה בחיזיון את הכנסייה וגם את המנזר העתידי של המסדר ובו יש 15 חדרים ובכל חדר נזירה ומעל כל חדר כתוב השם של המסתורין הקשור לאותו החדר והנזירה, לדוגמה מריה של הבשורה, מריה של הביקור, וכן הלאה, והיא עצמה בחדר העשירי שהוא המסתורין של הצלב, ומעל דלת המנזר מריה של הצלב.

ראו סרט הסבר על הרוזרי בכנסיית הרוזרי

תרזה מאווילה, מסדר הכרמליתי

המסדר היחפני של הכרמליתים מונה כ־12,000 איש ואישה ב־800 מנזרים ברחבי העולם. הוא ממשיך את דרכם של תרזה מאווילה ויוחנן של הצלב, מיסטיקנים נוצרים בספרד של המאה ה־16.

תרזה מאווילה היא האישה היחידה שהוכרה כדוקטור (מורה) של הכנסייה. היא חיה בספרד במאה ה־16, כתבה שירה יפהפייה שמשמשת השראה לנזירים ולנזירות ולאנשים רבים אחרים עד היום, וגם שני ספרי הדרכה לדרך הרוחנית הנקראים הטירה הפנימית [5] ו־הדרך אל השלמות [6].

ביום העלייה לשמיים של מריה תרזה זכתה לחיזיון שבו מריה תפסה אותה בידה והופיעה ביחד עם יוסף הקדוש (שהיה הפטרון של מסדר הכרמליתיות שתרזה הקימה). מריה אמרה לה שהיא שמחה על האימוץ של יוסף והשירות למענו, והבטיחה לה שתוכניותיה יעלו יפה. היא שמה על צווארה ענק מוזהב בעל תליון צלב בעל ערך רב, והזהב והאבנים הטובות היו לא מהעולם הזה. מריה הלבישה את תרזה בגלימה של לובן ובהירות וטיהרה אותה, הביטה על תרזה באהבה כמו על ילד והביאה לה ברכה, שקט וביטחון.

כנזירה קונטמפלטיבית במסדר הכרמליתי ראתה תרזה בנצרות דרך רוחנית המובילה להארה, דרך שבה ניתן ליחידי סגולה ללכת, ופיתחה שורה של מדיטציות וטכניקות העוזרות לאדם להתקדם בדרך רוחנית זו, טכניקות שמשמשות עד היום פסיכולוגים מודרניים שאינם קשורים למסדר כגון קרוליין מיס [7]. בחזיון אחר שלה היא פגשה מלאך שהחדיר כידון רוחני לליבה והביא אותה להארה.

באחת המדיטציות שלה תרזה השוותה את הנפש לראי מצוחצח – מה שבנו שלא מטוהר ישחיר את הראי, ויעזור לנו לא לראות את טבענו האמיתי. צריך לעבור תהליך טיהור מתמשך בכדי להגיע למצב של יהלום מלוטש שבתוכו נוכל להגשים את האיחוד שלנו עם האל.

האלוהים הוא האמת, לסטות מן האמת זה לשלול את הכוח הלא רגיל של הצלב, מפני שהאמת תובעת לפעמים להקריב את האשליה של הזוהר של האינדיבידואל והאגו. השקרים הם השדים. המלחמה הקשה היא המלחמה בפנים, והמטרה – למצוא שלום פנימי.

תרזה ניצחה את השדים שלה והגיעה לנוכחות הווייתית שהורגשה בכל סביבותיה, מקרינה אור ושלום. כמו פרנציסקוס הקדוש לפניה, היא נהגה להתבונן בטבע ולראות דרכו את מסתרי האלוהים. בשיר יפה שלה בשם מעיינות המים היא כותבת כך: "אינני מוצאת דבר מתאים יותר לתאר ניסיונות רוחניים מאשר מים. ייתכן שזה מפני שאני יודעת כה מעט ואינני חכמה במיוחד. אני כה מחבבת את היסוד הזה של המים שאני מסתכלת עליו בצורה יותר מרוכזת מאשר על דברים רבים אחרים. בכל הדברים שאלוהים הגדול והחכם יצר יש הרבה סודות שימושיים. אלו שמבינים אותם מרוויחים, למרות שאני מאמינה שבכל דבר קטן שנוצר על ידי האלוהים יש יותר מאשר מה שמבינים…"

לפי דבריה: "למען האהבה של האלוהים צריך להיות מאוד זהירים, חייבת להיות מלחמה בחיים הללו. בפני כל כך הרבה אויבים זה בלתי אפשרי שנשב עם ידיים מקופלות. תמיד חייבת להיות הדאגה איך אנו מתקדמים, הן בפנים והן בחוץ."

בספר שלה הטירה הפנימית היא משווה את האדם לטירה עם הרבה חדרים, בחוץ נחשים ועקרבים, ובפנים הטירה חדר אחד מואר שאליו צריך להגיע. "אנו מחשיבים את הנשמות שלנו להיות כמו טירה העשויה מיהלום, או קריסטל חתוך היטב שבתוכו הרבה מקומות משכן. אנו מבינים שהנפש של האדם הצדיק היא לא אחרת מאשר גן עדן שבו האדון מוצא שמחה.

בטירה הרבה מקומות משכן, חלק למעלה, אחרים למטה, אחרים בצד, ובמרכז ובאמצע נמצאים מקומות המשכן שבהם המעבר המתוק של אהבה בין אלוהים ובין הנפש מתרחש. דלת הכניסה לטירה זו היא תפילה והתבוננות."

ועוד: "אל לך לחשוב על מקומות משכן אלו בדרך שבה אחד הולך בסדר אחר האחר, אלא הפנה עיניך כלפי המרכז שהוא החדר המלכותי שבו המלך נמצא. הנפש מסוגלת להרבה יותר ממה שאנו יכולים לדמיין.

השמש שנמצאת בחדר המלכותי מאירה בכל שאר החלקים. זה מאוד חשוב עבור כל נפש שמתרגלת תפילה, בין אם הרבה או מעט, לא לסייג עצמה על ידי הישארות בפינה אחת. תנו לה ללכת דרך אותם מקומות משכן, שהם למעלה, למטה, ובצדדים, אלוהים נתן לה הדרת כבוד כה גדולה."

היא יסדה את מסדר האחיות הכרמליתיות. כיום יש ארבעה מנזרים של נזירות כרמליתיות בישראל, בכל אחד מהם כ־10–20 נזירות. המנזר הכרמליתי הנשי הראשון שנוסד בארץ היה בבית לחם על ידי מרים בוארדי ב־1875. במקביל אליו נוסד מנזר "אבינו שבשמיים" בהר הזיתים באותה השנה בעזרת הנסיכה אורליאן דה בוסיי. המנזר הכרמליתי על הר הכרמל הוקם ב־1892. ב־1878 מרים בוארדי ביחד עם נזירות אחרות קיבלו אישור מפטריארך ירושלים לחפש מקום להקמת מנזר בנצרת, הם איתרו מקום לא רחוק מכנסיית הבשורה, אבל המנזר עצמו הוקם רק ב־1910.

המנזרים של הכרמליתיות הם מנזרים קונטמפלטיביים, כלומר הנזירות כמעט ולא באות במגע עם העולם ומבלות לפחות שליש מהיממה (8 שעות), ולעיתים גם יותר, את זמנן הן מבלות בתפילה, מדיטציה והגות עמוקה. התפיסה של הנזירות היא שעל ידי כך הן עושות שירות גדול לעולם. העולם הוא לא רק חומר אלא גם רוח, והן פועלות בממד הזה. על ידי תפילה בלתי פוסקת, אהבה וקבלה הן לוקחות עליהן את כאבו של העולם, קצת כמו ישוע, מנקות את האנרגיות השליליות, ומאפשרות לבני אדם להתחבר ביתר קלות אל הקדושה. בדומה לתפיסה היהודית של ל"ו צדיקים, או צדיק יסוד עולם, צריך אנשים שייקחו על עצמם את תפקיד החיבור עם האלוהות, אלא שבשונה מהיהדות – התפיסה שלהן היא שהעולם לא מתקיים בזכות העשייה, אלא בזכות החסד המושג על ידי נשמות שמבקשות אותו, מכירות בו ומתחברות אליו.

מרים בוארדי הייתה נזירה כרמליתית ממוצא ערבי גלילי ששירתה במנזרים בארץ והוכרה כקדושה קתולית על ידי האפיפיור. היא הייתה האדם שהביא לחזרת המסדר הכרמליתי הנשי לארץ בסוף המאה ה־19.

הקדושה מרים בוארדי

החיים של מרים הקטנה היו מלאי אסונות. ההורים שלה גרו בחורפייש, משפחה מוכת יגון ש־12 מילדיה מתו בזה אחר זה ולא נותר אחד. ההורים עלו לרגל לבית לחם והתפללו בכנסיית הלידה למרים שתיתן להם ילדה, ואז היא נולדה ב־1846 ונקראה על שמה. שנתיים יותר מאוחר נולד אחיה. אלא שההורים שלה מתו שניהם כשהייתה בת שלוש, והיא עברה לרשות דודה שגר באיבלין שבגליל, והוא עקר לאלכסנדריה במצרים בהיותה בת שמונה.

מספרים עליה שכבר מגיל קטן היא הייתה דתייה וצמה כל שבת וראשון לכבודה של מריה. יום אחד היא קיבלה ציפורים בכלוב מתנה, ורצתה לרחוץ אותם, אלא שבטעות הם טבעו. הילדה המתאבלת שרצתה לקבור אותם שמעה בת קול: "הכול מסתיים בדרך זו, אבל אם תתני לי את ליבי, אני אהיה שלך לנצח [8]".

בגיל 13 הדוד שלה סידר שהיא תינשא לקרוב משפחה בקהיר, אלא שבעקבות חזון של מריה היא סירבה להתחתן, ולא עזר שום דבר. כתוצאה מכך דודה הכה אותה והתחיל להתאכזר ולהשפיל אותה, קצת כמו לכלוכית, נותן לה את העבודות הקשות ביותר. לאחר שלושה חודשים של הצקות וסבל היא פנתה בייאושה למשרת משפחה לשעבר כדי שיעביר מכתב לאחיה בארץ. היא פתחה בפניו את סגור ליבה, וזה הציע לה להתחתן איתו ולהמיר את דתה לאסלאם. הסירוב שלה הביא אותו להתקף זעם שבמהלכו שיסף את גרונה, ובחושבו שהיא מתה השליך אותה באחת מסמטאות העיר הסמוכות.

מרים הייתה ילדה בת 13 שהעולם הפנה לה עורף, כולל קרובי משפחתה והאנשים שהיא חשבה שהם חבריה. היא הייתה מוטלת פצועה אנושות ומדממת ברחובות עיר מזוהמת וגדולה כשאף אחד לא מכיר אותה ולאף אחד לא באמת אכפת. אלא שאז קרה הנס: הבתולה מרים באה לעזרתה בדמות נזירה לבושה כחול. היא אספה אותה למערה וטיפלה בה ובפצעיה במשך ארבעה שבועות, מאכילה ורוחצת אותה, ושולחת לה כוחות ריפוי ונחמה, ולבסוף מביאה אותה למנזר פרנציסקני.

לאחר שהחלימה הייתה כבר למרים בוארדי משפחה ואם אמיתית. היא לא הייתה לבד בעולם, וזה נתן לה כוחות להתמודד עם החיים. היא עבדה כמשרתת אצל משפחה נוצרית באלכסנדריה ולאחר מכן נסעה לארץ בתקווה לפגוש את האח היחיד שנותר ממשפחתה. בדרך הגיעה לכנסיית הקבר בירושלים ונשבעה לפרישות, ולאחר מכן הפליגה לעכו מיפו במחשבה להמשיך משם לגליל, אבל בגלל סערה הסירה הגיעה לביירות, שם היא נשארה וקרו לה כל מיני ניסים. היא הפכה עיוורת ל־40 יום ונרפאה, נפלה וכמעט מתה וניצלה.

לאחר שנה בלבנון, והיא כבר בת 15, היא נשכרה על ידי משפחה נוצרית מסוריה שהיגרה למרסיי בצרפת, שם היא הצטרפה למסדר של האחיות סנט ג'וזף של ההופעה ב־1865 בהיותה בת 18. האחיות סנט ג'וזף הגיעו לישראל כבר ב־1848, כך שהיו בקרב שורותיהם נזירות פלסטיניות וגם ערביות ממקומות אחרים בעולם.

עם הצטרפותה למסדר היא מקבלת את נס הסטיגמטה וזוכה לחוויות אקסטטיות. אם המנזר Honorine Piques מבינה שלפניה אישה מיוחדת ודואגת לשמור עליה מעצמה ומאחרים. היא מתחקרת את קורותיה, מעלה אותם על כתב, ורואה בהם סימנים של רוח הקודש. לאחר שנתיים מוחלפת האם הונורין על ידי אם מנזר אחרת בשם וורוניקה שגם היא מבינה שיש בידיה נפש מיוחדת ושהיא צריכה למצוא מקום מוגן יותר לפתח את כישוריה הרוחניים.

האם וורוניקה של הצער הייתה אישה מיוחדת. היא נולדה באיסטנבול לקולונל אנגלי וזכתה בתור נערה צעירה לחזיונות שגרמו לה להפוך לנזירה קתולית. היא הוצבה בהודו ב־1860 ועסקה שם בחינוך מטעם המסדר של סנט ג'וזף, אבל בעקבות מפגש עם נזירות כרמליתיות החליטה ליצור ענף כרמליתי חדש שיתמקד בפעולות חסד בהודו. היא חזרה לצרפת, הייתה אם מנזר של מסדר אחיות סנט ג'וזף, ויחד עם כמה נזירות עברה למנזר כרמליתי לצורך המטרה החדשה. בחיים שלנו לכל אדם יש מלאכים ששומרים עליו ומכוונים אותו, בצרפת היא פגשה את מריה בוארדי ונהייתה המלאך המגן עליה.

מרים בוארדי קיבלה את הסטיגמטה כשהיא הצטרפה לאחיות של סנט ג’וזף (בסביבות 1866). הפצעים היו מופיעים על גופה בימים רביעי עד שישי, לקראת יום הצליבה. האחיות במנזר התקנאו בה בשל כך, וכך היא מתארת את הסטיגמטה: "נראה היה לי שאני אוספת ורדים לקשט את מזבח מריה, ונראה היה שלוורדים הללו היו קוצים בשני הצדדים, והקוצים חדרו לידי ולרגליי. וכשחזרתי לעצמי הפה שלי היה מר, ידיי ורגליי נפוחות, ובאמצע ידי ועל רגלי היו בליטות כהות [9]."

בשנת 1867 עוברת ורוניקה של הצער למנזר הכרמליתי בפאו (Pau) ולוקחת איתה את בת חסותה הצעירה מרים בוארדי. מרים היא בת 21, ההצטרפות למסדר הכרמליתי שקשור להר הכרמל מזכירה לה את מחוזות ילדותה, החזיונות שלה מתעצמים והיא מקדישה עצמה כל כולה לרוח הקודש. הביטויים של מצבה הם הופעה בכמה מקומות, ריחוף באוויר, נבואות, התגברות הסטיגמטה (הופעת הפצעים של ישוע על הגוף), וגם שירה נפלאה שהיא כותבת. באחת הפעמים היא כותבת תפילה ל"פרקליט" (רוח הקודש) ושולחת אותה לאפיפיור מתוך שכנוע עמוק שהיא צריכה להיות מאומצת על ידי כל העולם הנוצרי.

ב־1870 יוצאת מרים בוארדי בעידוד ורוניקה של הצער למנגלור בדרום הודו בכדי להשתתף בהקמת מנזר כרמליתי נשי ראשון של הענף החדש, ובמהלך השהות שם היא חווה מאבק עם השטן והיצר שמסית אותה לא לשמוע לאחיות ולחוקי המסדר. היא נקלעת לקשיים חברתיים ומסיבה זו או אחרת חוזרת לצרפת שנתיים אחר כך עם חלום שאף אחד לא מבין אותו — להקים מנזר כרמליתיות בבית לחם. הניסיון של הודו מצייד אותה בכלים הדרושים והאיכויות הנפשיות בכדי למלא את משימת חייה, וזו קשורה לישראל מולדתה, ולא לארצות נכר.

מרים מתחילה לחפש דרכים להקים מנזר כרמליתיות ראשון מסוגו בישראל. דרך המוודאת שלה היא פגשה אישה עשירה בשם ברטה (Berthe Dartigaux) שהייתה מוכנה לתרום כסף לצורך כך. השתיים נהיו חברות ושלוש שנים אחר כך, ב־1875, יצאו מרים, ברטה ושבע נזירות נוספות לישראל במטרה להקים מנזר כרמליתי נשי ראשון מסוגו בבית לחם. בהיותה היחידה שדיברה ערבית, היא זו שבחרה את המיקום של המנזר (מעל המערה שבה דוד נמשח למלך על ידי שמואל, בגבעה מול כנסיית הבשורה). זה קרה לאחר שראתה להקת יונים מתעופפת משם. חזיונות גילו לה את התכנית של הבניין, שנבנה בדמות מצודה של דוד המלך ולכן הוא עגול בפנימיותו. היא גם הייתה אחראית על עבודות הבנייה.

באוגוסט 1878 היא נפלה באתר הבנייה ושברה את זרועה השמאלית. הפצע הזדהם והיא סבלה מהתדרדרות כללית שהביאה לפטירתה בתוך שלושה שבועות. במהלך הזמן הזה היא קיבלה על עצמה להיות קורבן מרצון עבור פלסטין וצרפת. היא מתה בגיל 33 (הגיל שבו מת ישוע) ונקברה במנזר בבית לחם שעמד לפני סיום.

כבר בחייה התפרסמה מרים בוארדי כחווה חוויות מיסטיות שהביאו לחזיונות נבואיים, פרצי שירה וסגידה אקסטטיים. המחשבות והרעיונות שלה בזמן החזיונות היו מלמדים וחכמים, ושימושיים עבור המאמינות האחרות. היא ביטלה את עצמה ואהבה את כל העולם. היא לימדה את האחיות שאם הן אוהבות אחת את השנייה — הן אוהבות את אלוהים, ואם הן משרתות את שכניהם — הן משרתות את אלוהים. האהבה שלה אפשרה לה לשאת את הייסורים.

הכניסה שלה למצבים אקסטטיים הייתה כמו ליפול לתרדמה. באמצע משימות היומיום היא הייתה מרגישה כאילו ליבה פתוח ויש בו פצע, וכשהיו לה מחשבות על אלוהים שהביאו להשראה, היא הרגישה כאילו מישהו נוגע בפצע הזה והיא נופלת לחולשה, מאבדת את עצמה. לפי הכרמליתיות היא לימדה לוותר על העצמי ולהתחבר לאור הרוחני, לרוח הקודש. זהו הטרנספיגורציה, השינוי שיכול לקרות באנשים ויחבר אותם לרגע שלפני הבריאה ויביא להתחדשות עצמית.

להלן תפילת הפרקליט שלה:

"רוח הקודש, תני לי השראה
אהבת האל, אכלי אותי
לכיוון דרך האמת, הדרך אותי
מריה אם האלוהים, השגיחי עלי
עם ישוע, ברכי אותי
שמרי אותי מכל הרע, מכל האשליה, מכל סכנה
מקור השלום והאור, בוא והאר אותי
אני רעבה, הזן אותי
אני צמאה, הרווה את צמאוני
אני עיוורת, בוא ותן לי אור
אני ענייה, בוא ותעשיר אותי" [10]

לואיס מסיניון והבדליא

לואיס מסיניון (Louis Massignon, 1883–1962) היה אחד המזרחנים החשובים בחצי הראשון של המאה ה־20 וגם קתולי מאמין שדגל בדיאלוג בין דתי. הוא האמין בסוג של גיאוגרפיה רוחנית של העולם, שמתקדשת בזכות מעשה העלייה לרגל למקומות קדושים לכל הדתות, ולכן הוא עלה לרגל לירושלים 27 פעמים — הפעם הראשונה ביחד עם אלנבי לאחר כיבוש ירושלים במלחמת העולם הראשונה.

מסיניון זכה להתגלות של ישוע בזמן משבר בהיותו במזרח התיכון ב־1908, הפך לדתי, ובמקביל לכך התעמק בלימודי המזרחנות והערבית. הוא כתב את הדוקטורט שלו על הקדוש הסוּפי אל־חלאג', שמזכיר בדמותו את ישוע [11]. בשנות ה־20 הוא היה ציוני נלהב וכתב בזכות הציונות, ובמיוחד ההתיישבות החקלאית של היהודים בארץ ישראל, לאפיפיור. אבל במלחמת השחרור הוא כבר היה אנטי־ציוני, והיה מהמובילים במאבק למען הפליטים הפלסטינים. למרות זאת, הוא שמר על קשר עם דמויות חשובות בירושלים מחוג השלום כגון מגנס ובובר.

מסיניון הושפע מאוד מדמותו של פרנציסקוס מאסיזי, והיה נזיר מהמסדר השלישי הפרנציסקני (כלומר, יכול להתחתן ולחיות בקרב הקהל), ובתור שכזה התפלל יחד עם מרי קהיל (Mary Kahil), נוצרייה מצרייה קתולית, בשנת 1934 בדמיאט בשפך הנילוס, היכן שפרנציסקוס הקדוש פגש את הסולטאן אל־כאמיל. שם הייתה לו השראה להקים את ארגון ה"בדלייה" -Badaliya (חלופה), קבוצת תפילה משותפת מוסלמית־נוצרית, שחבריה נשבעים לתת את חייהם למען האחר מהדת האחרת. זאת לא בכדי להמיר את דתו, אלא בכדי שרצון אלוהים יתגשם דרכם.

מסיניון ראה בדמותה של מרים בוארדי דוגמה ל"חלופה" [12], כלומר אדם שלוקח על עצמו את הצער והסבל של העולם במקומם של אחרים (כפי שעשה ישוע), נפש קורבן שנקראת על ידי אלוהים לקחת על עצמה את הפצעים והכאב של אחרים כדי שהם יהיו מוגנים. וכך הפציעה המסתורית שלה בבית לחם בזמן בניית מנזר הכרמליתיות הייתה אירוע אוקולטי שבו היא לקחה על עצמה ייסורים ומוות בכדי לאפשר התבססות של סוג של נזירות קונטמפלטיבית בארץ הקודש. המעשה הזה היה חשוב מפני שהעבודה הפנימית של הנזירות הכרמליתיות במנזרים שהיא ייסדה מאפשרת הזנה רוחנית של הארץ, אבל מישהו היה צריך לפרוץ את הדרך — להיות החלופה, הקורבן שיאפשר את בניית המקדש.

מקור נוסף של השראה עבור מסיניון היה גנדי ותורתו על אי־אלימות. מסיניון היה מאוד מודאג ממה שקורה בישראל, וקיווה שיהודים, נוצרים ומוסלמים יוכלו לחיות יחדיו בכבוד. בשנת 1949 נפגש מסיניון עם האפיפיור ועדכן אותו באסון של הפלסטינים. בשנת 1950 הוא הפך לנוצרי יווני מלכיתי, בכדי שיוכל להתפלל בערבית ולהיות כומר נשוי. הוא הביא נקודת מבט חיובית על האסלאם למערב ולנצרות, שהתבטאה בהחלטות והצהרות ועידת הוותיקן השנייה.

הפטריארך גורי

הפטריארך הלטיני הראשון לאחר מלחמת העצמאות, שהתגורר בצד הירדני של העיר, היה הפטריארך גורי Alberto Gori (1889–1970) שהיה לפני כן ראש הקוסטודיה טרה סנטה בשנים 1937–1949. גורי היה הפטריארך במשך כל תקופת שלטון ירדן וזכה לראות את ירושלים מאוחדת ב־1967. הוא נפטר ב־1970 ונקבר בקפלה שבפטריארכיה.

גורי הגיע לישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה, היה לנזיר פרנציסקני ולראש הקוסטודיה ב־1937. הוא שיתף פעולה עם ברלסינה ועם ברלוצי, ומופיע בציור של גבירתנו של פלסטינה בכנסיית הביקור בעין כרם, שהקים ברלוצי. ב־1954 הוא הכריז על שנת מריה לציון 100 שנה לקבלת הדוגמה על ההריון ללא רבב. בשנה זו הייתה התגלות מריה רבת משתתפים בכנסייה הקופטית בירושלים.

וסיפור שהיה כך היה: ביולי 1954 התגברה המתיחות בין ישראל למצרים בעקבות ההסכמה הבריטית לפנות את תעלת סואץ ולהעבירה לידי המצרים, וזאת בהמשך למתיחות הגבוהה בין סוריה לישראל ותקריות האש מראשית שנות ה־50. היה ברור לכול שבמקום להתכנס לעבר הסכמי שלום ופתרון בעיית הפליטים כעבור שש שנים ממלחמת השחרור, האזור מתדרדר לקונפליקט נוסף. באותו החודש היו שתי התגלויות של מריה, במרחק שבועיים זו מזו, במתחם הקופטי על שם סנט אנטוניוס בירושלים, שהיה אז, כמו כל העיר העתיקה, בשלטון ירדן. יש החושבים שהיא התגלתה בכדי לנסות ולהביא שלום בין יהודים לערבים.

המתחם הקופטי הוא חצר גדולה בסמוך לכנסיית הקבר, ובתוכה מנזר וכנסייה על שם סנט אנטוניוס, מייסד הנזירות במצרים. יש בו בית ספר לילדים, מבני מגורים, והוא מקום מושבו של הפטריארך הקופטי.

בבוקר יום שני, 18.7.1954, הבחינו ילדי כיתה ה' שישבו בכיתה בתוך בית הספר שבחצר המתחם הקופטי בדמות מרחפת באוויר מחוץ לחלון הכיתה. הם זיהו מיידית שזו מריה, אבל המורים, שלא יכלו לראות את המראה, גערו בילדים. ואז מריה הופיעה בתוך הכיתה עצמה למשך כמה דקות, כשדמותה זוהרת ושקופה בצבעי לבן וכחול. היא ניצבה ליד הקיר, והעוצמה של האור שבקע ממנה התגברה, עד שבסופו של דבר גם כמה מהמבוגרים הצליחו לראות אותה.

השמועה על הנס עשתה כנפיים בכל רחבי העיר. בימים שלאחר מכן הגיעו אנשים רבים להתפלל בכנסייה של סנט אנטוניוס הסמוכה. שבוע לאחר מכן, בזמן תפילת ערבית של ה־15.7.1954, נכחו בכנסייה מעל 300 איש, כולל מוסלמים. ולפתע הייתה התרגשות גדולה — מריה נראתה מרחפת מעל האנשים או עוברת ביניהם. הכומר עצר את התפילה נדהם. קרני אור צבעוניות יצאו מהבתולה ועטפו את האנשים בניצוצות צבעוניים, משתקפים מהקירות. ההתגלות נמשכה 15 דקות, עד שלבסוף דמותה של מריה התפוגגה, ונשאר רק מתאר אור כחול־לבן.

להתגלות זו של מריה יש משמעות חשובה, מכיוון שחזו בה אנשים רבים במשך זמן רב יחסית. במהלך הזמן הזה נכנסו לכנסייה אנשים נוספים שהוזעקו למקום מהמבנים הסמוכים, וגם הם ראו את מריה. לימים הארכיבישוף של ירושלים יעקובוס הפך את החדר שבו הילדים הבחינו במריה לראשונה לכנסייה, ובה פרסקאות ואיקונות של מריה. ועד היום נערכות בכל יום שני בבוקר תפילות במקום לכבוד האירוע.

הערות

[1] Duvignau, P. (1987). Mother Marie‑Alphonsine and the Congregation of the Rosary. Jerusalem: Economic Press.

[2] Ibid

[3] Boss, S. J. (2000). Telling the beads: The practice and symbolism of the rosary. London: Darton, Longman & Todd.

[4] גם סנט ברנרד מקלרבו יונק חלב משדה של מריה, כפי שניתן לראות באמנות מהתקופה הזו. דבר זה היה בבחינת חילול קודש במאות שקדמו לכך

[5] תרזה מאווילה.(2015) . הטירה הפנימית (תרגום: דניס הרן בן-דור; עריכה מדעית: רות פיין). תל-אביב: חדקרן.

[6] תרזה מאווילה. (ללא תאריך). הדרך אל השלמות (תרגום: יותם ראובני). תל-אביב: הוצאת נמרוד.

[7] מיס, קארולין. (2001). אנטומיה של הנפש: שבעת השלבים של כוח וריפוי (נ. שיבק-שרת, תרגום). תל־אביב: אור עם.

[8] Maillard, S. E. (2011). Maryam of Bethlehem: The Little Arab. Children of Medjugorje Incorporated

[9] Ibid

[10] Ibid

[11] Massignon, L. (2019). The Passion of Al-Hallaj, Mystic and Martyr of Islam. Princeton, NJ: Princeton University Press.

[12] Louis Massignon and Mariam Baouardy (Blessed Mary of Jesus Crucified) A Palestinian Saint for Our Time by Dorothy C. Buck