רוחניות צרפתית קתולית
החל מהמאה ה־17 ועד למאה ה־20 מתפתח זרם של רוחניות קתולית נוצרית צרפתית שמשפיע על כל העולם, אולי כתגובה לנהייה הפרוטסטנטית אחרי ההוגונוטים, ואולי כחלק מהגניוס הצרפתי שמביא לפילוסופיה והתפתחות המדע והמחשבה האנושית בצרפת בתקופה המודרנית. הוגי דעות גדולים מפתחים את התפיסה של האדם כמסוגל להתחבר למהותו של ישוע ולהפוך לדמוי מלאך, ומדגישים את הדבקות והאמונה והאפשרות לגעת בקדושה ולהתחבר לאהבה.
פרנציסקוס מסאל (1567–1622), ממייסדי התנועה, מדגיש את האהבה כדרך חיים. זה מתבטא בדוקטרינה של הלב הטהור. הקדושה מרגרט מרי אלקוק (Margaret Mary Alacoque, 1647–1690) מציגה את התמה והדבקות של הלב הקדוש של ישוע. לואיס דה מונפור (Louis-Marie Grignion de Montfort, 1673–1716) מפתח את התרגולת של הרוזרי ומקדם את פולחן מרים. לא מקרה הוא שהרבה מהתגלויות מריה, במיוחד במאה ה־19, קורות בצרפת.
למרות עידן התבונה והפופולריות של המדע והחילוניות, ואולי דווקא בגלל זה, התחייה הדתית הנוצרית ממשיכה גם במאה ה־18. גם המהפכה הצרפתית והקמת הרפובליקה לא החלישו את כוחה של תנועה דתית זו – להיפך. המהפכה התעשייתית והשינוי הדרמטי באורחות החיים שבא בעקבותיה, התפרקות הסדר החברתי הישן והשינויים הפוליטיים הדמיוניים, המלחמות והלאומיות החדשה – כל אלו הביאו אנשים לחפש תשובה, יציבות וביטחון בדת, וזה התקשר באופן טבעי עם נוכחות דתית צרפתית בעיר הקדושה. צרפת היא ארץ קתולית וראתה עצמה בחלק גדול מהתקופה כנציגת הקתולים בירושלים.
שארל לאוויגרי
שארל לאוויגרי (Charles Lavigerie, 1825–1892) גדל בצרפת והיה פרופסור להיסטוריה דתית בסורבון וכומר. בשנת 1856 מונה למפקח על בתי הספר במזרח ובא במגע עם האסלאם. זה היה הרגע שבו גילה את ייעודו – להביא את התרבות והנצרות לעמי האסלאם ובאגן הים התיכון במיוחד. בשנת 1860 הוא הגיע ללבנון, סוריה וארץ ישראל בעקבות טבח הדרוזים במרונים. האירועים שקרו זיעזעו אותו עמוקות והוציאו אותו מעולם הספרים והלימוד אל עולם המעשה. הוא פעל לעזור ליתומים ולנזקקים. בדמשק הוא נפגש עם עבד אל־קאדר אל־ג'זאירי, המלומד הסופי המפורסם, שהגן על הנוצרים והכיר גם את הצדדים היפים של האסלאם (ראו פרק על ריצ'רד ברטון).
לאוויגרי, שחזר לצרפת, היה לבישוף של ליאון, והיה כוכב עולה בגוף הכנסייה. אבל ב־1866 הוא ביקש להיות האחראי על אלג'יריה, מתוך חלום לחדש את הכנסייה הצפון־אפריקאית, שהיה לה תפקיד מרכזי בתחילת הנצרות (לדוגמה אוגוסטינוס). כשהגיע לאלג'יריה נתקל בשחיתות השלטונית ובמצוקה של האוכלוסייה. בתמיכת האפיפיור ידידו, אושר לו להקים מוסדות חסד שיעזרו לנזקקים, יתומים ורעבים. מתוך כבוד למסורת המקומית מקים לאוויגרי את מסדר האבות הלבנים, שיצאו לכל מרחבי הסהרה בכדי לעזור למקומיים ולהביא את הבשורה. העיקרון שהנחה את המסדר החדש היה כיבוד המסורת המקומית, ולימוד שפתם ומנהגיהם. במילים אחרות, לאוויגרי הוא הנוכחות הצרפתית הבולטת בצפון אפריקה, ששונה מזו של הצבא והמתיישבים, המתייחסת לאוכלוסייה באהדה. הוא נתמך על ידי האפיפיורים ונהיה דמות ציבורית שנושאים אליה עיניים.
ב־1878 הוא קיבל את מתחם סנטה אנה בירושלים. ב־1882 הוא פותח שם סמינר ליוונים קתולים. לאוויגרי רצה להיות פטריארך ירושלים לאחר מות וולרגטה, אבל זה לא נסתייע. האדריכל שארל מוס (Charles Mauss) שהיה חבר בבונים החופשיים, נבחר לשפץ את הכנסייה ולבנות את המתחם. הוא שיפץ לימים גם את הכנסייה הצלבנית באבו גוש. שני המבנים הם בעלי פרופורציות מיוחדות שגורמות לאקוסטיקה יוצאת דופן.
במשך הזמן הזה ולאחר מכן, לאוויגרי עוסק בפעילות ציבורית למען הכנסייה, צרפת, ונושאים שונים שעל הפרק. במשך כל חייו הוא נאבק בתופעת העבדות וסחר העבדים. לאוויגרי הוא אחד מאנשי הדת הבולטים בצרפת ובאירופה, שזוכה לפרסום ציבורי נרחב. הוא מבצע שליחויות דיפלומטיות עבור האפיפיור והממשלה הצרפתית, ודעתו נשמעת. הוא נפטר ב־1892 ונקבר בתוניס. כיום יש במסדר כ־1500 איש הפועלים במרחבי אפריקה בעיקר. בירושלים יש מעל 20 נזירים שמפעילים סמינר למיסיונרים באפריקה. במילים אחרות, החלום של נצרות צפון־אפריקאית מקורית קיים בירושלים.
האבות הלבנים סנטה אנה
אחד המבנים היפים והמיוחדים בירושלים הוא מתחם סנטה אנה ליד שער האריות, שער עם כמה קשתות הקרוע בקיר הפונה אל הרחוב, מוביל אל רחבה מפתיעה, רחבה ומשלבת משטחים מאבן וערוגות פרחים. באמצע הגן נמצא פסלו של שארל לאוויגרי, מייסד מסדר האבות הלבנים שמחזיקים את המקום. המקום קרוב לשערי הכניסה הצפוניים והנוחים ביותר לרחבת הר הבית, מקום המקדש היהודי.
לפי המסורת הנוצרית, מריה נולדה וגדלה במקום זה, והמתחם קרוי לכן על שם חנה אימה. הבשורה של יעקב מספרת לנו את סיפור לידתה הפלאית, והמסירה שלה למקדש שהיה ממש מעבר לפינה.
הכנסייה הצלבנית של סנטה אנה היא אחת היפות והשמורות בארץ, והיא אחת משלוש כנסיות שבנתה מליסנדה, המלכה הארמנית של ירושלים (שתי האחרות הן קבר מרים בעמק יהושפט הסמוך וכנסיית סנט ג'יימס ברובע הארמני). היא משמשת מוקד לתהלוכות ביום העלייה לשמיים של מריה (15 באוגוסט), ממקום הלידה שלה אל מקום הקבורה שלה בעמק יהושפט הסמוך. במקום יש אקוסטיקה מיוחדת שמשבחת את השירה והתפילות בציבור, ויש הטוענים שהאקוסטיקה מעידה על תכונות אנרגטיות של החללים המשפיעים על הנכנס לתוכם, וכי מקורה של המסורת הזו באדריכלות המקודשת הארמנית שממנה הצלבנים קיבלו השראה (מליסנדה הייתה בת של נסיכה ארמנית).
מקום לידתה המשוער של מריה נמצא בקריפטה (בדומה לכנסיית המולד) מתחת למזבח המרכזי. מריה גדלה בבית זה עד גיל שלוש, ויש להניח שגם כשהייתה במקדש הסמוך היא באה לבקר, ולו בגלל מצוות התורה על כיבוד אב ואם (ולמרות זאת, היוונים אורתודוקסים מראים את מקום ביתה ולידתה של מרים בבית סמוך, קרוב לשער האריות).
לאחר מפלת הצלבנים שימשה הכנסייה כמקום של דרווישים מוסלמים, אך היא ניתנה בחזרה לממשלת צרפת בתור נציגת הנוצרים על ידי הסולטאן העות'מאני בזמן מלחמת קרים, והיא העבירה אותו לשארל לאוויגרי ולאבות הלבנים.
בסמוך לכנסייה הצלבנית העתיקה נמצאות שתי בריכות המים העתיקות של ירושלים, שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות עמוקות, ונקראו בריכת בית חסדא. שם היו משאירים את החולים והנכים שלא יכלו להיכנס למתחם המקודש בהר הבית. לפי הברית החדשה, מדי פעם היה מופיע מלאך בבריכה, ומי שהיה קופץ ראשון פנימה היה נרפא מתחלואיו. ישוע מגיע למקום ומרפא אדם שניסה במשך כמה שנים להיכנס לבריכה ולא הצליח מכיוון שהיה נכה, ותמיד מצא את עצמו אחרון. ישוע אומר לו: "קום, קח את משכבך והתהלך", ומיד הוא נרפא ומתהלך (יוחנן ה', 9). לכן מקום זה נהפך לאתר קדוש נוצרי, ומעל הבריכות נבנות כנסיות ביזנטיות וצלבניות, שניתן לראות שרידים שלהן וללכת מסביב לבריכות. ליד הבריכות יש שרידים של מקדש לאל הרפואה היווני אסקלפיוס ועתיקות נוספות (ראו פרק על אסקלפיוס בספר הראשון).
במתחם יש גם בניינים המשמשים למגורי נזירים, וסמינר לכמרים. במסגרת הלימודים בו מקיימים בין השאר התבודדות של 30 יום לפי השיטה של איגנטיוס מלויולה (ראו פרק).
אורליה דה בוסי ואבינו שבשמיים
אורלייה דה בוסי (1809-1889) הייתה נסיכה צרפתית ממוצא איטלקי שתרמה כסף להקמת המסדר הכרמליתי על הר הזיתים, רכשה את המקום ב־1872 והחלה בבנייה ב־1875. היא התגוררה חליפות בצריף עץ סמוך. אורלייה תרגמה בחייה את תפילת אבינו שבשמיים ל־39 שפות (היום יש את התפילה ביותר מ־140 שפות), ולאחר פטירתה ב־1889 ביקשה שהשרידים שלה ייקברו בקבר מיוחד שהכינה במקום, וכך היה. הלב שלה נמצא מעל ארון קבורה מורם מאבן בכניסה לכנסייה של המנזר.
אורלייה הלכה בדרכה של תרזה מאווילה, הקדושה הספרדית הגדולה מהמאה ה־16, שייסדה את המסדר של הכרמליתיות. תרזה ראתה בתפילת אבינו שבשמיים את מהות האמונה הנוצרית, ונתנה פרשנות עמוקה למשמעות המילים שבה. וכדאי להזכיר בהקשר זה שגם קבוצות נוצריות אחרות, כולל זרמים כופרים כגון הגנוסטים, ייחסו חשיבות מיוחדת לתפילה זו. יש חוקרים הסבורים שמקור התפילה הוא האיסיים ואולי גם מוקדם יותר, והסיבה לכך היא שבמהלך התפילה המתפלל מבקש לא להביאו לידי ניסיון, בעוד שכל התפיסה התנ"כית היא להביא אדם לידי ניסיון. אברהם בא לידי ניסיון, משה וגם איוב. האיסיים, לעומת שאר היהדות, האמינו בגזרה קדומה ולכן הם התפללו בצורה זו – אל תביאנו לידי ניסיון.
כך או כך, להלן הפירוש של תרזה מאווילה לשתי המילים הראשונות בתפילת "אבינו שבשמיים", עם תוספות שלי בסוגריים. אני ממליץ לקרוא גם את פרשנותה של תרזה מאווילה לשאר התפילה, כפי שמופיע בתרגומו של יותם ראובני לספר הדרך אל השלמות של תרזה מאווילה, הוצאת נמרוד:
אבינו – הו אלי, כיצד אתה מתגלה כאביו של בן אשר כזה, בעוד אשר בנך מתגלה כבנו של אב כזה. יבורך שמך לעד. האם חסד כזה, אלי, לא צריך לבוא רק בסופה של התפילה? והנה, כבר בראשיתה, אתה ממלא את ידינו ומעניק לנו חסד רב כל כך שיהיה זה נפלא אם הבנתנו תתמלא בו, כך שהרצון יהיה עסוק ולא נוכל לומר אף מילה אחת נוספת".
המילה אבינו כבר טומנת בחובה הנחה, שישוע מקריב את עצמו בשבילנו ומכריח את האב לקבל גם אותנו כבנים. אנחנו שותפים לישוע בהיות בנים לאב כה נפלא.
שבשמים – במקום שם האל נמצא, שם השמים. מכאן עליכן להבין כי בכל מקום שם נמצא הוד מעלתו, שם התהילה. זכרו כי רמיטוס הקדוש אומר לנו כי הוא חיפש את האל במקומות רבים ובסופו של דבר מצא אותו בתוך עצמו. האם אתן סבורות כי זה עניין של מה בכך, שנפש אשר בדרך כלל אינה מסוגלת לשום ריכוז, תבין את האמת הזאת ותגלה כי על מנת לדבר אל אביה הנצחי וליהנות ממנו, אין היא צריכה לעלות לשמים או לדבר בקול רם, כי גם אם נדבר בשקט רב, הוא ישמע אותנו. אין אנו זקוקים לכנפיים על מנת לצאת ולחפש אותו. אנו זקוקים רק למקום שבו נוכל להיות לבד ונתבונן בו אשר נוכח בקרבנו…"
עד כמה שהדבר יישמע מוזר, הכוונה של "בשמים" היא "בתוכנו". בתוכנו יש עולמות שמימיים, שאפשר להתחבר אליהם באמצעות מדיטציה, התבוננות ושתיקה.
אנו רואים, שכבר בשתי מילים פשוטות אלו יש צלילה לתוך הפרד"ס, לתוך העולם המיסטי, וזאת בשני שלבים: ראשית דבר, מתבסס יחס אישי עם האל דרך המילה "אבינו", ואז יש הכוונה אל עולמות פנימיים הנמצאים בתוכנו, דרך המילה "שמים". ישנן עוד אלפי פרשנויות לתפילה זו, אך אני מאמין ששתי הדוגמאות שהבאתי ממחישות ומדגישות את העובדה, שהדת הנוצרית היא לא כפשוטה, אלא היו במהלך הדורות אנשים חושבים שפירשו אותה לעומק ונתנו לסיפור הנוצרי משמעות מיסטית של התאחדות עם האל.
בסופו של דבר, קו פרשת המים בין המיסטיקה הנוצרית ובין דת ההמונים, הדת הרגילה, הוא הבחירה אם לנקוט בגישה של "אני מאמין כי זה אבסורד", כפי שניסחו זאת אבות הכנסייה, או בגישה שיש אפשרות לאדם לטפס במעלה הסולם הרוחני, להתמלא באור האלוהי, להתקרב לאלוהים ולהיהפך לדמות ישוע, לטבע ישוע, להחיות את הסיפור הנוצרי, את הדרמה הנוצרית, בתוכו.
קו פרשת המים של הנצרות, מבחינתי, הוא בין נצרות ממוסדת – בין שהיא קתולית או אורתודוקסית – המדגישה ציות עיוור, אמונה עיוורת (ושימו לב שאני נוקט במילה "עיוור", כי ציות ואמונה כשלעצמם אין בהם רע), ואדם חוטא שנושע רק בחסד, לבין נצרות מיסטית, שמדברת על אדם שיש בו חלק אלוהי שמחכה להתגלות, שיכול לעלות במדרגות הסולם הרוחני ולגלות את טבע ישוע שבתוכו, שיכול להתמלא באור האלוהי ולהפוך ליותר ממה שהוא.
הנזירות הקונטמפלטיביות במנזר אבינו שבשמיים מראות את הדרך להתחבר עם אלוהים. הפרשנות של תפילת אבינו שבשמיים היא לא פילוסופית, אלא נוגעת ברבדים רגשיים עמוקים מאוד, וכך התפילה נהיית מושא להגות, מדיטציה עמוקה, וכלי להתחברות עם האצלות האל. יותר על הדרך של הנזירות והנסיכה דה בוסי בפרק על תרזה מאווילה והמסדר הכרמליתי.
הברון דה פיילא
הברון דה פיילא (Comte de Piellat) (1852–1925) נולד למשפחה עשירה בדרום צרפת, ילד חולני אך מוכשר שזכה להשכלה רחבה. בתור בחור צעיר הוא התעניין בתחומים רבים, נמשך אל הדת, וחיפש את עצמו וייעודו בחיים. משלא מצא כיוון ברור החליט בגיל 23 לצאת למסע עלייה לרגל לארץ ישראל בכדי לקבל תשובות ולגלות את ייעודו[1]. הוא האמין באמונה שלמה שאחרי העלייה לרגל הוא ידע מה לעשות, וכך היה.
דה פיילא יצא לבדו לדרך ב־1874, הגיע לירושלים ונפגש כאן עם אישים שונים, ביניהם אלפונס רטיסבון שהשפיע עליו רבות. תפקיד חשוב היה גם לפטריארך הקתולי החדש וינסנט ברקו Vincent Bracco (1873–1889). במהלך הביקור התברר לו שייעודו הוא להקדיש את חייו להקמת מוסדות קתולים צרפתים בישראל, ומאז הגיע לכאן פעמים רבות, כשהפעם השנייה היא ב־1876 עם אמו. הוא קבור בכנסיית פטרוס אין גליקנטו בירושלים, אחד המוסדות שעזר להקים.
דה פיילא שיתף פעולה עם האחיות סנט ג’וזף, הוא הקים את בית החולים סנט לואי, על מקום מגדל טנקרד, שקומת המרתף שלו מוקדשת לצלבנים. זה היה בית חולים לעולי רגל שחלקו הראשון הושלם ב־1881. דה פיילא צייר בעצמו את הקפלה והקירות של הקומה הראשונה בסמלי צלבנים ודמויות מסעי הצלב. הוא ארגן את מסע האלף (עולי רגל) ב־1882 ביחד עם האבות האסומפסיוניסטים, מסע שסימל את האלף השלישי המתקרב והביא להקמת מתחם נוטרדם דאם. המסע היווה פריצת דרך מבחינת הנוכחות הקתולית האירופאית בעיר.
מזמן זה והלאה בילה דה פיילא את עיקר זמנו בירושלים המתחדשת. הוא שיתף פעולה עם האחיות של סנט ג’וזף, אלפונס רטיסבון והדומיניקנים בהקמת מתחם סנט אטיין, עם האסומפסיוניסטים בקידום הקמת מתחם פטרוס גליקנטוס, ועם מסדרים צרפתים אחרים. הוא התגורר בבית בהר הזיתים ליד כנסיית האדון בכה – דומינוס פלוויט.
בניין נוטרה דאם
במקום שבו הוקם מחנה האלף החל הרוזן דה פיילא לבנות ב־1885 את אחד המבנים הצרפתיים הגדולים ביותר במתחם הצרפתי, והוא מבנה אכסניית נוטרה דאם ובו 300 חדרים להכיל עולי רגל. בעקבות הקמת המבנה קיבלו הצרפתים אישור מהעות'מאנים לפרוץ שער נוסף בחומת העיר העתיקה, הלא הוא השער החדש, שיאפשר תנועה בין המתחמים שלהם לרובע הנוצרי וכנסיית הקבר.
במרכז המבנה כנסייה המוקדשת לגבירתנו של ירושלים, באגף הדרומי מוזיאון המספר על תולדותיו והווייתו של הבד מטורינו Shroud of Turin וכיום נוסף אולם חדש של ציורי קיר ואמנות המספר את סיפור ירידת רוח הקודש על התלמידים בפנטקוסט – שבועות.
במבנה משולבים אלמנטים של רנסנס בסדר, קצב והמרכזיות שלו, וכך גם במבנה בית החולים סנט לואי הסמוך (אך יש בהם גם אלמנטים אחרים). כביש הכניסה מזכיר גרם מדרגות מפורסם מרומא שנקרא "המדרגות הספרדיות".
המילה רנסאנס משמעה "לידה מחדש". היא מבטאת את שאיפת אנשי אותה תקופה לחזור לערכים של העולם הקלאסי, שאותו הם תפסו כאידיאלים. ערכים אלה שמו את האדם במרכז, ובמיוחד את יכולת המחשבה שלו שמבטאת את הלוגוס – השכל האלוהי.
עולם הרנסאנס שאף לחזור לתפיסות הקלאסיות שלפיהן "האדם הוא מידת כל הדברים" וכן "הכול במידה", שהיו המוטו של תרבויות יוון ורומא. אנשי הרנסאנס היו דתיים, אך לא במובן של כניעות לאל, כמו בתקופה הרומנסקית, או שאיפה אל האל כמו בגותיקה, אלא במובן של מציאת שלמות האל באדם, במידות שלו, במעלותיו, ובעיקר באופן הפעלת שכלו. הסדר והמרכוז של הבניין מכוונים לתפיסה זו.
הבד של טורין
הבד של טורין (Turin Shroud) הוא אחת התעלומות הגדולות של ההיסטוריה. כשישוע נקבר, נכרכה גופתו בבד תכריך כמנהג היהודים. לאחר שלושה ימים כשקם לתחייה נמצא הקבר ריק, ורק בד התכריך נשאר ועליו צרובה דמותו (כמו תשליל של תמונה). הבד הגיע בסופו של דבר לטורינו באיטליה ולכן הוא נקרא "הבד של טורין". חשיבותו טמונה בעובדה, שהוא מאפשר לנו לגלות את דמותו האמיתית של ישוע: איך הוא נראה? מה עבר עליו בצליבה ובמהלך הפסיון?
השריד הקדוש עשה את דרכו מהמזרח התיכון אל אירופה (צרפת) ובסופו של דבר מצא בית בטורינו במאה ה־16. ניתן לראות אותו בקתדרלה העירונית פעם בשנה, בחג הפסחא. יש הטוענים שהבד הוא זיוף מימי הביניים, ולעומתם יש אחרים הטוענים שהוא אמיתי. צריך לזכור שתעשיית השרידים הקדושים הייתה ועודנה מרכיב חשוב בכנסייה הקתולית. באיטליה נמצאים שרידים קדושים רבים הקשורים לישוע, החל מהעורלה שלו (שהיא החלק היחיד שנשאר מגופו הפיזי – בתור יהודי הוא עבר ברית מילה), המשך בדמו, כתר הקוצים, המטפחת בה הוא ניגב את פניו, וכלה בתכריך שבו הוא נקבר.
בבדיקות מדעיות נמצאו בתכריך זרעי צמחים הפורחים בישראל בזמן האביב, וזה מובא כהוכחה לאמיתות התכריך, ויחד עם זאת בדיקות פחמן מראות שהבד הוא בן אלף שנה. התצוגה בחדרים בנוטרה דאם היא נפלאה ומראה לנו את גלגוליו של הבד מטורין, את התיאוריות השונות לגביו, וגם תמונה הולוגרפית של ישוע לפי הבד, ואפילו פסל שלו.
אם הבד הוא אמיתי הרי שהדמות המוטבעת עליו נותנת קצה חוט של הסבר אפשרי לגבי תחייתו של ישוע. לפי תורות המזרח האזוטריות, אדם שמגיע להארה יכול לעבור תהליך הנקרא קונדליני (Kundalini) שבו שבע הצ'קרות (מרכזי האנרגיה) נפתחות. במקרים קיצוניים זה יכול להתבטא בבעירה מיידית פנימית (Spontaneous Human Combustion) שבה הגוף נעלם. כשתהליך כזה קורה, הוא מתבטא בשחרור אנרגיה גדול, היעלמות החומר הפיזי והבזק של אור. ייתכן וזה מה שקרה לישוע, שנראה לפי התכריך כבעל מראה הודי מזרחי של מורה מואר, ולא כאירופאי בלונדיני כפי שהוא מופיע בדרך כלל בציורי כנסיות. מעניין לציין כי בתמונות עתיקות של ישוע ממנזר סיני ומקומות בעולם האורתודוקסי הוא דומה לדמות המופיעה בבד.
לפי הדמות המופיעה בבד ישוע היה אדם חזק מאוד פיזית, שיכל לשאת מלקות רבות בכל חלקי גופו, הבד מספר לנו ממה היה עשוי כתר הקוצים, איזה מסמרים השתמשו בהם הרומאים, כיצד צלבו את ישוע ואיך הוא מת. כל הפרטים שמופיעים עליו מתאימים לתקופה הרומאית, ניתן גם לראות בצורה מסוימת מטבע בעין של ישוע, מנהג נפוץ בקבורה של אנשים באותה תקופה, תשלום לכירון נהג המעבורת על נהר הסטיקס המוביל אל ארץ המתים.
לפי ההסבר הנוצרי אזוטרי, האור שנוצר בתהליך הקונדליני הטביע את חותמו על התכריך, ולכן גם לא מצאו את הגופה בקבר. התהליך גרם לכך שישוע הפך לדמות רוח לא פיזית וכך הוא הופיע לפני התלמידים (לכן הוא גם אומר למריה מגדלנה לא לגעת בו). ההוכחה לכך היא שהדמות בתכריך מופיעה כמו תשליל של תמונה, ולא כהטבעה (הדפסה) פיזית. אם הוא אכן זיוף מלפני אלף שנה, כפי שטוענים חלק מהמדענים, כיצד ידעו אנשי ימי הביניים על תשלילים?
מנזר סנט אטיין (סטפנוס הקדוש)
מצפון לחומות ירושלים בגבול העיר המזרחית ישנו מקבץ של כנסיות חדשות ומוסדות דת נוצריים, זה היה אחד מאזורי ההתיישבות והקמת המוסדות הנוצריים הפופולריים ביותר החל מסוף המאה ה־19 ומסורות דתיות שונות החלו להתקשר למקום, ביניהן המסורת של סקילתו של סטפנוס – המרטיר הנוצרי הראשון. וכך, כבר במאה ה־5 נבנה במקום מנזר לכבוד סטפנוס על ידי הקיסרית אאודוקיה והבישוף יובנלוס (ראו פרק בספר הראשון), אלא שהוא חרב בפלישה הפרסית במאה ה־7 לספירה. המתחם נבנה שוב בתקופה הצלבנית ונהרס על ידי צלאח א־דין.
בסוף המאה ה־19 נרכשו אדמות המקום על ידי האב רטיסבון (ראו בפרק) בשיתוף עם הרוזן דה פיילא כדי להקים בו כנסייה, מנזר, מרכז לימוד ובית למסדר הדומיניקני, הצרפתי, כחלק מחיזוק הנוכחות הצרפתית בעיר. האדריכל היה בוטו Boutaud, המנזר נחנך ב־1900 ובתוך גבולותיו הוקם בית הספר הצרפתי למקרא וארכיאולוגיה "אקול ביבליק", שנוסד ב־1890 וקיים בו עד היום.
מארי־ז'וזף לגראנז Father Marie-Joseph Lagrange היה אחד המלומדים הגדולים של ירושלים שפעל בה בשנים 1889–1935. הוא ידע ערבית ועברית, פענח את הכתב האוגרי, ניהל חפירות, כתב ספרים, עסק בפרשנות המקרא והברית החדשה[2], והיה הנשיא הראשון של החברה המזרחנית הארץ־ישראלית שנוסדה ב־1920. הוא האיש שמקדם את בית הספר למקרא וקבור באפסיס של כנסיית סנט אטיין.
בניין הכנסייה עצמה הוא שילוב אדריכלות של מזרח ומערב, סגנון רומנסקי, גותי ואנדלוסי, מבנה גדול ומרשים ולפניו יש חצר אטריום יפה ובמרכזה פסל של הקדוש סטפנוס שנסקל במקום. אל המבנה המכרזי הוסיפו תומכות דואות כדי להראות את הקשר לגותיקה. מתחת לחצר התגלו מערכות קבורה תת־קרקעיות שחלקן מימי בית ראשון, ויש האומרים שבהן הוחבא ארון הברית (ראו פרק בספר הראשון).
על קירות הכנסייה ניתן לראות את הוגי הדעות הדומיניקנים הגדולים בימי הביניים וביניהם התיאולוג והפילוסוף החשוב ביותר בימי הביניים – תומאס אקווינס. באפסיס הדרומי ניתן לראות את דומיניקוס הקדוש – מייסד המסדר הדומיניקני מקבל ממריה את מחרוזת הרוזרי, ככלי לתפילה ומדיטציה שישמש אותו במאבקו כנגד הקתרים.
המסדר הדומיניקני
דומיניקוס (1170–1221) נולד בקאלרואגה בצפון ספרד. אימו שהייתה עקרה עלתה לרגל למנזר סילוס (Silos) ושם חלמה שכלב קופץ מרחמה ובפיו לפיד, והאש מהלפיד מתפשטת על פני כל העולם. השם דומיניקוס משמעו "כלב האל".
באותה תקופה אירופה החלה לגדול ולשגשג. ימי הביניים המאוחרים התאפיינו בגידול האוכלוסייה ובבנייה ויצירה של מעמד בינוני בערים שהתפתחו והתרבו. דומיניקוס ראה צורך במסדר חדש בעל צורת ארגון גמישה, שתתאים למבנה החברתי החדש. המנזרים של ימי הביניים המוקדמים לא התאימו יותר לצרכי הזמן, במיוחד לאור התפשטות ההשכלה והאמונה בתנועות כופרות כמו הקתרים בדרום צרפת.
דומיניקוס הצעיר זכה להשכלה נרחבת, אך כשבצורת פקדה את ספרד ב־1191, הוא מכר את כל רכושו, כולל בגדיו וספריו, כדי להאכיל את העניים. לבני כיתתו הוא אמר: "האם תלמדו מעורות מתים, בעוד אנשים גוועים מרעב?" ב־1194 הפך להיות נזיר. בשנת 1204 ערך מסע בדרום צרפת, שם פגש את המאמינים ב"כפירה" הקתרית ונאלץ להתמודד עם טיעוניהם.
בשנת 1206 הוא הקים מנזר קטן בכפר דרום צרפתי בשם פּרוּי (Prouille) לכמה נשים אצילות שעזבו את האמונה הקתרית וחזרו בהשפעתו לקתוליות. הוא כתב עבורן תקנון והפך את המקום למרכז הטפה של האמונה הקתולית, המיועד בעיקר להחזיר בתשובה את הקתרים שבסביבה. יש אומרים שבמקום זה הוא קיבל את סוד מחרוזת הרוזרי ממריה, ושזה היה כלי נשק רוחני רב עוצמה כנגד האמונה שלהם.
המסדר הדומיניקני, שנקרא גם המסדר של "האחים המטיפים", אימץ את התקנון האוגוסטיני והתפשט מהר מאוד ברחבי אירופה, מקים מוסדות לימוד מפוארים, חלקם בשילוב עם אוניברסיטאות קיימות כגון זו של פריז. אחת ממטרות המסדר הייתה להוציא את הידע הקיים במנזרים בנדיקטיים אל הציבור הבורגני המתהווה באותה תקופה באירופה. דומיניקוס טען שאי אפשר להטיף למשהו שאתה לא מבין, ולכן יש חשיבות מכרעת ללימוד והשכלה. אפשר לשכנע אנשים לחזור בתשובה רק בכוח הדוגמה האישית והטיעון התיאולוגי.
כבר בתחילת דרכו הופיעו בין חברי המסדר הוגי דעות גדולים, כגון תומס אקווינוס ואלברטוס מגנוס. שני האישים הללו החזירו לנצרות את ההגות האריסטוטלית והעלו על נס את דמותו של דיוניסוס המתחזה (האראופגיטי), דמות אגדית מאתונה במאה ה־1, שתחת שמה התפרסמו כתבים נאופלטונים נוצרים במאות ה־5–6 לספירה. מאוחר יותר הופיעו בשורות המסדר מיסטיקנים גדולים, כגון מאייסטר אקהרט וגם נשים כמו קתרינה מסיינה.
צבע התלבושת של אנשי המסדר הדומיניקני הוא שחור, בעוד שזה של המסדר הפרנציסקני הוא אפור או חום, ואילו מסדר נזירי נוסף שהוקם באותה תקופה בשם מסדר הכרמליתים אימץ את הצבע הלבן. לצבעים אלו יש משמעות.
שארל דה פוקו
שארל דה פוקו (Charles de Foucauld) (1858–1916) היה בחור צעיר הולל, איש צבא, ומגלה ארצות שחייו המוקדמים היו מאופיינים בציניות, חיי "חטא", ואגו. בשלב כלשהו הוא החל במסעות גילוי בצפון אפריקה, מרוקו ואלג'יריה, חלקם עם מורה דרך יהודי מרוקאי. פוקו למד ערבית ועברית, הסתובב בתחפושת של יהודי (אסור היה לנוצרים להיכנס לארצות הללו), הוא התפעל מהדבקות הדתית המוסלמית ומיופיו של הטבע, והמסעות עידנו את רוחו והרחיקו אותו מחיי ההוללות, והוא החל לחפש תשובות בדת.
ב־1888 לאחר שהפך להיות בן 30, עלה שארל דה פוקו לירושלים בעידוד האב המוודה והמורה הרוחני שלו Abbé Huvelin בכדי למצוא תשובה לשאלה האם הוא נועד להיות נזיר או לא. הוא היה כאן בזמן כריסטמס וקיבל תשובה לשאלותיו. כשחזר לצרפת לאחר ארבעה חודשים הוא ביקש להתקבל למסדר הטרפיסטי, וכך היה. פוקו רצה להידמות לישוע העובד הצנוע, ולא הדמות הציבורית, הוא ביקש תחילה להתמקד בחיים פנימיים, מושפע מאוד מכתביה של תרזה מאווילה.
לאחר שהיה נזיר בצרפת הועבר למנזר בסוריה והתפרסם בדבקותו ואורח חייו הסגפני. הוא התלבט אם להיות כומר או לא, והחליט לוותר על השבועות הנזיריות שלו ולעזוב את המסדר. ב־1897, לאחר שמבוקשו ניתן לו, הגיע כאדם פשוט בחזרה לישראל, ועבד כגנן במנזר של הקלריסיות בנצרת, וגם שם התפרסם בצניעותו ודבקותו. במשך שלוש שנים שהיה בארץ כתב את המדיטציות שלו בספר שנקרא "מחשבות קבועות"[3], והוא כולל גם תפילות והגיגים – יותר מ־3000 דפים של יצירה מיסטית שהחלק החשוב ביותר שלה הוא תפילה שנקראת תפילת המסירה, בה פוקו מפקיד עצמו מתוך אהבה בידיו של האל. זאת הייתה התקופה הפורייה בחייו, בסופה נתבקש על ידי ראש המסדר של הקלריסיות בירושלים והאב המוודה שלו להפוך לכומר. הוא תכנן להיות מוסמך על ידי הפטריארך של ירושלים, אבל זה לא הסתייע והוא חזר לצרפת להיות מוסמך שם.
בירושלים הוא בחר את השם שארל, ובצרפת הוסמך לכמורה. הרעיון שהדריך אותו מעתה והלאה היה הרצון להידמות לישוע בנתינה שלו. אם עד כה הוא נהנה מהבדידות ורגעי ההתחברות, הייתה לו הבנה שאין לזה ערך אם הוא לא מעביר את זה הלאה לשאר בני האדם. צריך לצעוק את הבשורה לא במילים אלא במעשים, ולהגיע דווקא לאלו שצריכים אותה ביותר. אהבה היא חיקוי, ובמקרה הזה חיקוי של ישוע שרועה את עמו, פונה אל הכבשים הטועות. זו המשמעות של להיות כומר עבורו. אלא שזה מתחיל בחיקוי ישוע הצנוע והנחבא בין גיל 13 ל־30, שמספק צרכי עצמו.
בצפון אפריקה הוא יצר קשר עם האבות הלבנים. ב־1902 הוא שחרר עבד וקרא לו יוסף של הלב הקדוש. ב־1905 הוא כתב את Meditations on the Holy Gospels הוא חי בקרב הטוארג בתנאים הקשים ביותר של הסהרה, עובד למחייתו, מתפלל ולומד. הוא פענח את השפה שלהם, למד אותם והביא את הידע למערב. במקביל לכך הוא עזר בריפוי ומעשי חסד לחלשים שביניהם, יצר קשר עם השליט, ונודע כאיש מופת. כשחלה ב־1908 בזמן של רעב בארץ, ונדמה היה שסופו קרוב, הטוארג הקריבו כבשה בשבילו והביאו לריפויו ולקונברסיה שנייה שלו. מכאן והלאה הוא לא שאף יותר להמיר את דתם של הטוארג ולהפוך אותם לנוצרים, אלא לאהוב בלבד.
ב־1909 הוא חוזר לצרפת, נפגש עם לואיס מסיניון שממשיך לימים את דרכו על ידי הקמת ארגון הבאדליה (ראו פרק). הוא מחבר רגולה לארגון חדש – "האיחוד של האחים והאחיות של הלב הקדוש", אחווה של אנשים פשוטים (לא נזירים) שמקדמת את אהבתו של ישוע בעולם. הוא חוזר לסהרה ומגלה את אזור ההרים הגבוהים של Assekrem שם הוא מקים מקום התבודדות – בגג העולם, רחוק מכל דבר. דווקא בגלל הבידוד והמיקום המיוחד הוא מחובר רוחנית לכל העולם, ומפעיל משם את השפעתו.
החבר של פוקו בהתבודדות היה האוכריסט, הלחם והיין של ישוע שהקרינו את נוכחותו באופן מאגי, התפילה – תפילת המסירה, התמסרות. פוקו ראה בכל בני אדם אחים, טען שצריך להיות ערבים זה לזה ושגם מוסלמי יכול להגיע לגן עדן. האיחוד של האחים והאחיות ממשיך בפעולתו גם כיום ומונה אלף איש, שמקבלים השראה מהסיפור יוצא הדופן של פוקו. בנוסף אליו יש עוד 20 ארגונים ובהם עשרות אלפי אנשים שממשיכים את דרכו הרוחנית הייחודית, ביניהם האחיות הקטנות של ישוע, שלהן נוכחות בעיר העתיקה.
לאחיות הקטנות של ישוע יש מנזר בדרך הייסורים ליד התחנה החמישית של ורוניקה וסדנה לייצור איקונות. הן מתערבבות באוכלוסייה ומפיצות שמחה, קרן אור בחושך שמסביב. ב־2021 הוכר פוקו כקדוש על ידי האפיפיור פרנציסקוס. המילים הראשונות של תפילת המסירה שלו הן אלו:
"אלי, אבי,
אני מוסר את עצמי אליך.
עשה בי כרצונך.
כל אשר תעשה בי – אני מודה לך עליו.
אני מוכן לכל, אני מקבל את הכול,
ובלבד שרצונך ייעשה בי ובכל ברואיך.
איני חפץ בדבר אחר, אלי[4]."
הערות
[1] שילוני, צ. (1994). מפעלות הבארון הצרפתי דה-פיילא בארץ הקודש (1884-1925). קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, עמ' 90-63.
[2] Lagrange, M.‑J. (1906). Historical Criticism and the Old Testament. Catholic Truth Society
[3] de Foucauld, C. (1999). Writings selected: With introduction (R. Ellsberg, Ed.). Orbis Books
[4] Ibid
